"שלטון האייתוללות סיים את תפקידו ההיסטורי. זו רק שאלה של זמן"

כותרת ספרו החדש של פרופ' עוזי רבי, "עלייתו ונפילתו של משטר האייתוללות" (בהוצאת סלע מאיר), נולדה בלי משים בחודש יוני שעבר, כאשר ישב באחד מאולפני הטלוויזיה. היה זה בעיצומו של מבצע "עם כלביא", במסגרת פאנל נוסף שעסק באיראן. פרופ' רבי נוהג לנתח דברים לעומק,  אלא שבאותו יום קיבל, כלשונו, "מכת ברק".

"דיברתי על מאזן כוחות, על משטרים שיודעים לשרוד גם מכות קשות מאלה, אך ככל שהמשכתי לדבר חלחלה בי תחושת חוסר נחת. התברר לי שאינני מתאר מערכת שלטונית מתפקדת אלא מנגנון שאומנם מחזיק מעמד כרגע מכוח האינרציה והברוטליות, אך אין לי שום ספק שלא יוכל להמשיך ולמשול", מתאר פרופ' רבי בספרו. "הערכות על יציבות המשטר והתפלפלויות על הסתברות נפילתו המשיכו לזרום מפי, אך משמעותן הלכה והתרוקנה. תחת אורות האולפן החדים התבהרה לי לפתע תמונת המציאות האמיתית: השאלה אינה האם המשטר יקרוס, אלא ההבנה שהרגע שבו נחשף במלואו הסדק העמוק, הבלתי ניתן לאיחוי, שבינו ובין החברה שהוא מבקש לשלוט בה, כבר מאחורינו. הפור נפל. שלטון האייתוללות במתכונתו הנוכחית סיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. כעת זו רק שאלה של זמן".

את כתיבת הספר הוא סיים כמה שבועות לפני שהחלה מלחמת "שאגת הארי", והשבוע, רגע לפני הגעתו לחנויות, ישבנו לשיחה.

האם לא הזדרזת מדי להכריז על מות המנוח? הרי איראן של האייתוללות עדיין חיה ובועטת.

"נכון. הספר מתאר תהליך שבסופו השלטון הזה נחשף בקלונו, וכל מה שנשאר לו הוא העריצות והכוח. הוא כבר לא יכול לשאוב לגיטימציה ממקור אחר, ולכן כעת זו כבר שאלה של זמן. את עקרון 'שלטון חכם ההלכה' היה צריך לעקור, ולדעתי אחרי חיסולו של עלי חמינאי נותרו אומנם אנשי דת ומשמרות המהפכה, אבל בדרך שתיארתי בספר - התהליך החל. זה התרחש מהר ממה שחשבתי, אבל גם להפיל אותו עכשיו ייקח כמה חודשים לפחות".

ניבאת ולא ידעת מה ניבאת?

"התחלתי בכתיבת הספר ביום האחרון של 'עם כלביא'. ראיתי שהמשטר הוכח כנמר של נייר מבחינה טכנולוגית־צבאית. הוא נראה פח ריק בעיני אזרחיו, כי הם לא יכולים לקבל ממנו מאומה. הוא אולי חזק מולם אך בוודאי לא במונחים אזוריים, שם הוא חלש מאוד. הרעיון שלו הסתיים".

כיצד זה יביא לנפילתו?

"אתה רואה מה שנעשה כאן עכשיו. יכול להיות שלא יהיה שינוי משטר אלא שינוי במשטר. יכול להיות שנראה מעבר של כוח לטובת חוגים פוליטיים, בירוקרטיים וצבאיים מתוך המשטר הקיים".

מה היו הסימנים שהביאו אותך למסקנה הזו?

"במשך שנים אני מדבר וכותב על איראן. התרגלתי להתייחס לאייתוללות כאל משטר שיודע איך לשרוד וגם עכשיו אני אומר זאת, למרות שהוא נמצא בנקודת השפל הגדולה ביותר שלו בדרך אל השקיעה. נראה לי שכעת הטפיל שתיארתי קודם, הרג את הגוף שממנו מצץ דם. המשטר הזה נכנס עם הראש בקיר, אין לו שום דרך לתקן. כרגע העם כבר אינו מוחה כדי שהמשטר ישנה את דרכו. זה עם שלא יכול לחיות יותר כי לקחו לו את בסיס הקיום. רוב המחאות האחרונות, במיוחד זו שבה טבחו ב־30 אלף איש,  באו מצד האנשים של הבזאר. זה לא עניין של דמוקרטיה אלא של לחם ומים. כאן נגמר המקום שהוא שואב ממנו לגיטימציה וכוח. כבר אין מה לקחת".

ההיסטוריה מוכיחה שלדיקטטורים זה לא מפריע והם ממשיכים.

"נכון אבל כאן הכוח שלו אבד. ישראל מטיילת בשמי איראן, דובר צה"ל בפרסית נותן הוראות לכל מי שנמצא בסביבה. כל המזרח התיכון רואה כיצד נמר הנייר מתפרק מול עיניו, וגם העם האיראני רואה את זה. לכן ההנחה שלי הייתה שהמשטר הזה, שלא יכול להשתנות, יעשה את הטעות ולא ייענה לעסקה שהנשיא טראמפ הציע לו, עסקה משפילה מאוד, מתוך ידיעה שאין להם הגנה אווירית. אנחנו במציאות שלפני שנה איש לא היה מאמין שהיא יכולה להתרחש. השמיים של איראן בידי ישראל וארה"ב. קטאר הפילה שני מטוסים איראניים".

מה משמעות בחירתו של בנו של חמינאי, מוג'תבא, למחליפו של אביו?

"מוג'תבא, שבגיל 20 היה ראש לשכת המנהיג העליון, הוא פוליטיקאי תככן דתי קיצוני, אבל הוא לא יקבל את הסמכויות שהיו לאביו. משמרות המהפכה דאגו למינויו ולכן נראה שהדגש עובר מהחוגים הדתיים לחוגים הצבאיים־בירוקרטיים, אף שאולי יקראו לו באותו כינוי. רפובליקה אסלאמית לא תהיה עוד. הוא אולי ימשיך לדבר באותה שפה, אבל האמריקנים, להערכתי, מדברים עם אנשים אחרים בתוך המשטר ונראה את זה בקרוב. יכול להיות שהעם ישטוף בגל גדול את טהרן ואספהאן. מוג'תבא הוא הערת השוליים לפני הסוף".

שלטון טפילי

על פי התזה שמציג פרופ' רבי בספרו, שלטון האייתוללות התקיים מהיצמדות טפילית לחברה האיראנית, וכעת הוא נמצא במערכה האחרונה העשויה להימשך בין כמה שבועות לשנים ספורות, ובה ייחרץ דינו. "אני לא אומר שזה סוף הדרך, ויש עוד הרבה מה לעשות. האמריקנים והישראלים תכננו במשך תקופה די ארוכה תוכנית מוסדרת, ויש לקוות שהיא תניב תוצאות. כעת מפעילים לחץ אדיר על משמרות המהפכה ועל הבסיג', וצריך לרתק אותם ולגרוע מיכולותיהם, אבל בעיקר צריך רגל משלימה של עם שיוצא לרחובות.

"המהפכה באיראן זעזעה את האזור והביאה להקמת תנועות כמו הג'יהאד האסלאמי או חמאס, שרוצות ללכת בעקבותיה. לכן חשוב שהמודל הזה ייכשל"

"זה יכול להיות אירוע תהליכי, ולא מן הנמנע שכוח יעבור מצד לצד", ממשיך פרופ' רבי. "ב־1979 חומייני חולל מפץ גדול, וקבע שרק אנשי דת ברמה הגבוהה ביותר ינהלו מדינות וחברות. זה זעזע את המזרח התיכון והיה הרקע להקמתן של תנועות גדולות כמו הג'יהאד האסלאמי או חמאס, שרוצות לעשות מהפכה ולשלוט בשם הדת ולמעשה לבנות רפובליקה אסלמית כמו איראן. לכן חשוב שהמודל האיראני ייכשל כדי שהמודל של דת ברמה הקמאית, המשיחית והאפוקליפטית לא יגיע שוב למרכז השלטון ויתיימר להנהיג מדינות.

"המודל שאומר שאיש דת בכיר צריך לנהל את המדינה, כשל אחרי 47 שנים. הוא לא יהיה יותר. גם אם יהיה איש דת, הוא לא ינהל אלא יהיה סמל. הכוח יעבור כרגע לאנשי משמרות המהפכה, קולקציה של פוליטיקה ובירוקרטיה, והמלחמה תיפסק כאשר יגיע מתוכם אדם או קבוצה שייכנעו בפני האמריקנים, יעשו עימם חוזי נפט כדי שהסינים לא יקנו נפט זול, וישנו את האוריינטציה של איראן. אחרת הם אבודים מול הכוח האדיר שניצב מולם. עכשיו מצטרפות גם מדינות המפרץ. נכון שלא מדובר בצבאות גדולים,  אבל יש לזה משמעות מבחינת מודיעין, לוגיסטיקה ותחבורה. המשטר הזה המאיס את עצמו על המזרח התיכון, אבל בעיקר על 90 מיליון איש באיראן".

המצב הכלכלי באיראן, סבור פרופ' רבי, מאושש את התחזית הזו. "אם היה פתרון כלכלי, ניחא. אנשים רוצים לחיות בחלקת אלוקים הקטנה שלהם, להתפרנס ולדאוג למשפחותיהם. מתברר שגם את הבסיס הזה לקחו להם, וזאת בעוד המשטר טובע בכסף. יש לו מעגלים פנימיים ומערכת כלכלה וצבא משלו בדמות משמרות המהפכה. אבל הוא מוציא את ההון הלאומי על חמאס, חיזבאללה וכל מיני הרפתקאות, ולא דואג לעניי עירו. אגב, חלק גדול משרידותו של המשטר נובע מהעובדה שיש לו כלכלה משלו".

תקוות ואכזבות

פרופ' עוזי רבי עמד בעבר בראש מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל־אביב, והוא מרצה ברחבי הארץ ובעולם בנושאים הקשורים לגיאופוליטיקה אזורית, ישראל והמזרח התיכון. הוא חוקר את ההיסטוריה המודרנית של איראן, סעודיה ושאר מדינות המפרץ הערבי, ובמהלך השנים פרסם שורת ספרים ומחקרים. זהו ספרו השני על איראן, אחרי "זמן איראן" שערך ב־2008.

הוא מתאר בספרו הנוכחי את שהתחולל באיראן למן נפילתו של שלטון השאה ב־1979, חזרתו הדרמטית של האייתוללה חומייני והמהפכה שהשליט באיראן. אפשר ללמוד בו על התהליכים שעברו על העם העתיק והמפואר הזה, שידע חיי תרבות ויצירה ובמשך 47 שנה שקע אל חיי דיכוי, עוני והשפלה. את הספר הקדיש רבי "לעם האיראני, הנושא באומץ דגל של תקווה לעתיד של צדק, חירות וכבוד אנושי".

"הספר מסביר לנו מי הוא העם האיראני", אומר פרופ' רבי. "לא מדובר בחבורה של לא־יוצלחים אלא בעם שחי באותו מקום במשך אלפי שנים והיה אימפריה ענקית. חומייני הביא מודל שלפיו 'לא יהיה מקום לחוקים מתוצרת אנוש, רק לחוקי האל'. מה שהמערב פירש תחילה כרוחניות שוחרת חירות, היה למעשה צו דתי אסלאמי לתיקון עולם תוך שימוש באמצעי כפייה. המסר שלי הוא שאסור לאליטות דתיות לנהל מדינה, כי בסופו של יום הן לא יודעות לעשות זאת וקיצן מובטח".

ובכל זאת, חמינאי שלט 37 שנה והצליח להמשיך את המהפכה ולבנות ממסד שלם.

"חמינאי אינו איש דת גדול. הוא פוליטיקאי קטן שהוקפץ כמועמד של פשרה למעמד של אייתוללה, ואז חשף את שיניו החדות כתככן ואיש זדון. הוא מתואר כראש 'הרשת השחורה', דהיינו מערך הסמכויות ומערכת הנאמנויות שאינה נשענת על חוק ובחירות אלא על מינויים שקטים, שליטה על תקציבים, פיקוח ערכי והשגחה בלתי נראית. הרשת הזו פועלת בו זמנית במערכת המשפט, הצבא, הדת, החינוך, התקשורת והכלכלה".

לאורך פרקי הספר מוצגות נקודות האור הקלושות שזרחו באיראן מדי פעם, בדמותם של מנהיגים אזרחיים נאורים יותר, כמו הנשיא מוחמד ח'תאמי שעורר תקוות של דמוקרטיזציה אך היה נטול כוח ויכולות ביצוע. המחנה השמרני והשליט חמינאי ראו בו כמי שמתרפס לפני האויב ומנסה לנרמל את "השטן המערבי". קרן אור נוספת נצנצה בימי הנשיא מיר חוסיין מוסאווי, שזוהה עם מתינות ועמדות רפורמיסטיות אך נוצח בבחירות שתוצאותיהן זויפו על ידי יריבו מחמוד אחמדינג'אד, מכחיש שואה שהתאפיין בדמוניזציה של המערב והפך את הקריאות מימי חומייני, "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", לאבן יסוד של המשטר. 

"בעבר ניתנה למשטר לגיטימציה מתוקף העובדה שהוא לכאורה שחרר את העם האיראני מהעריצות של השאה", מסביר פרופ' רבי. "איש לא ידע שזה יהיה בסגנון 'אבי ייסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים'. היו עליות ומורדות עם נשיאים שניסו לעשות מעשים פחות אופייניים למשטר, ולכונן דיאלוג בין תרבויות. אנשים החלו לטפח תקוות שאולי ישתנה משהו, ואז בא אחד כמו אחמדינג'אד שמצהיר שהוא בא מהעם ולא מהאליטות השולטות ומבטיח לאזרחים לחם בבית. אבל כגודל הציפיות, גודל האכזבה. ככל שחלף הזמן, הציבור שטיפח תקוות הבין שהמשחק מכור. זה התברר במיוחד אחרי הבחירות המזויפות".

החוזה הופר

פרופ' רבי מדבר על חוזה חברתי שנרקם אחרי מהפכת 1979. "במשך שנים התקיימה הבנה לא רשמית שלפיה המשטר מספק זהות, יציבות ועמדת התנגדות כלפי אויבים מבחוץ, ובתמורה החברה משלימה עם מגבלות הדיכוי מבית, אף אם תוך מחאות ספורדיות", הוא כותב. המחאות קמו מדי כמה שנים, כמו מרד הסטודנטים ב־1999 או מחאת החיג'אב של נערות איראן ב־2022, כאשר לעם התברר שהחוזה הזה הופר בשיטתיות על ידי המשטר העריץ".

אתה לא חושש שטראמפ יחליט להפסיק את המלחמה לפני השלמת התהליכים, אם מתוך שיקולי בחירות בתוך ארה"ב, השפעה של הדמוקרטים ואנשי MAGA, או לחצים של מדינות אחרות כמו מדינות המפרץ או סעודיה?

"זו שאלת מיליון הדולר. חמינאי אמר 'תן להם לתקוף אותנו שכן זה עדיף על הסכם כניעה', אבל מדינות דמוקרטיות לא יכולות להחזיק את החבל זמן רב. מהר מאוד יקום קול צעקה, וכבר כעת אנחנו עדים לקולות כאלה. לכן כוח מערבי לא יחזיק זמן רב. טראמפ עצמו לא רוצה מלחמה ואמר זאת במפורש. התוכנית של חמינאי הייתה לקבל מכה, להמשיך לעמוד על הרגליים ובסופו של דבר להכריז על ניצחון מבחינתו. אנחנו מכירים את זה מחמאס. למלחמות יש תפוגה. חלק מהתוכנית של איראן היה להעביר את המלחמה אל העולם, לחסום את מצרי הורמוז, להבעיר כל מכלית שעוברת ולתקוף את כל המדינות שיש בהן בסיסים אמריקניים, כמו איחוד האמירויות שספגה יותר מישראל. ההנחה הייתה שאת זה המערב לא יוכל לסבול כי הכלכלה הגלובלית תטולטל, מחיר הנפט יזנק, הבורסות יצנחו  והקריאות להפסקת המלחמה ילכו ויתגברו. בפועל קורה הפוך. כל דבר שעשו מתהפך נגדם, בדרך שהיא חצי מיסטית".

מה תפקידן של המדינות הסוניות כמו המפרציות, מצרים או סעודיה?

"יש הבדל ביניהן. הקשר של המפרציות לישראל יתחזק. הן רואות את האמת ויודעות באיזה צד מרוחה החמאה במונחים של פוליטיקת הישרדות. טורקיה אוכלת את עצמה וחושקת שיניים, כי מי שזכתה פה בקופה היא ישראל. ארדואן חש שהוא הידיד הגדול ביותר של טראמפ, והתאכזב".

איך נכנס פרויקט הגרעין למשוואה?

"הוא לא היה סמל אלא מעין תעודת ביטוח, כמו  אצל קוריאה הצפונית. טראמפ לא רצה להיות קלינטון מספר 2, שאמר שקוריאה הצפונית לא תפתח פצצת אטום, ותראה מה קרה. הוא גם לא רצה להיות אובמה מספר 2, שהציב למשטר אסד קו אדום ולא עמד בו. הוא מבין את הפוטנציאל הגדול בזה שצריך לשנות את האוריינטציה של איראן. הוא לא מדבר על דמוקרטיה, זה לא מעניין אותו. בעיניו יש ערך גדול יותר למשטר שישתף פעולה בנושא הנפט וייצר מצב טוב יותר".

ואם לא יהיה מי שינהיג את העם, או שתיכנס איזו מיליציה חמושה, כמו שקרה בסוריה?

"המשטר כילה את ימיו. אין לו מה להציע. יכול להיות שתהיה דיקטטורה צבאית שתיכנע מראש כדי להציל את עצמה ותחתום חוזי נפט עם חברות אמריקניות. אני מניח שישראל וארה"ב עבדו רבות כדי שתהיה רגל משלימה".

בשום מקום בספר לא הזכרת את רזא פהלווי, הבן של השאה, כאופציה למנהיגות. מדוע?

"כי אני לא נביא, צריך להמתין ולראות. הלוואי שהוא יהיה. כרגע הוא עובד עם האמריקנים והישראלים, והם מחכים לרגע שבו יוכלו לומר לו להורות לאנשים לצאת. הרגע הזה טרם הגיע, כי מלאכת ההרס השיטתי של כל המוקדים שיצאו נגד המוחים עדיין לא הסתיימה. אני מאמין, וזו ספקולציה שלי, שיש גורמים בזירה הכורדית ובעיראק וגורמים אנטי־משטריים נוספים, שכבר קיבלו נשק ואנחנו נראה מחאה חמושה. תזכור שהשמיים הם בידי ישראל. יכול להיות שיהיה אפשר לזהות את אנשי הבסיג' בתוך ההפגנות ולטווח אותם מלמעלה, אם כי זה פחות חשוב כי הפור נפל.

"אנחנו בתקופה היסטורית. במכת הפתיחה ישראל פגעה במקום שבו נמצאים 40 ה'שפיצים' הגדולים ביותר של השלטון ומחקה אותם בתוך דקה. מה שנעשה כאן זה דבר מדהים, בסדר גודל של מלחמת ששת הימים. ישראל צועדת כתף אל כתף עם המעצמה הגדולה בעולם. זה לא קרה מעולם. יש לזה משמעויות מבחינת הנראות והתדמית של ישראל במרחב. יכתבו על זה עוד הרבה. אני לא יודע אם איראן תהיה פרו־מערבית ופרו־ישראלית כמו בתקופת השאה. יכול להיות שהיא תהיה דיקטטורה צבאית אבל כמו שקורה כעת בוונצואלה, היא תשתף פעולה עם המערב. כך או כך, דבר אחד ברור: זו לא תהיה אותה איראן. תהיה לנו איראן אחרת".