"תמיד נדרשנו להילחם כדי להישאר בחיים"

ג'רי, מה שלומך?

"ביום ראשון חגגתי יום הולדת בפארק עדולם. הגענו לגבעות, היו פרחים יפהפיים, הנכדים הגיעו וארגנו לי שם ארוחת צהריים עם מסיבה ועוגת יום הולדת".

בגילך אתה עדיין אוכל עוגות?

"כן, אני אוכל הכול".

ספר על הילדות שלך בצל הכיבוש הנאצי באירופה.

"נולדתי ב־1929 בעיר הקטנה מיידן בצפון צ'כוסלובקיה. העיר הגדולה הקרובה הייתה חוסט. לאבי הייתה חנות כולבו שמכרו בה הכול – בגדים, שעונים ואפילו יין. החנות סיפקה מוצרים לכל האזור. ב־1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואלינו הגרמנים הגיעו ב־1941. כבר הייתי בן 12. בימים רגילים הייתי הולך בכל יום לבית ספר כללי, ואחר הצהריים ל'חיידר'. כשהנאצים הגיעו לא היו יותר בית ספר או חיידר. חצי שנה אחר כך אבי החליט לשלוח אותי לישיבה בעיר הגדולה חוסט. בחצי הדרך הביתה האוטובוס עצר, הורידו ממנו את כל היהודים ולקחו אותנו לכלא, כדי לשלוח אותנו לפולין.

"הייתי בכלא רק לילה אחד. מול הבית שלנו הייתה תחנת משטרה, והשוטרים היו מאוד מיודדים איתנו, כי הם נהגו לקנות מוצרים בחנות של אבא שלי. כשאחותי ראתה שאני לא חוזר הביתה, היא הלכה למשטרה ושאלה מה קרה. השוטרים סיפרו לה שהורידו את כל היהודים מהאוטובוס וכלאו אותם, ואני הייתי ביניהם. אחותי תפסה את אחד השוטרים ואמרה לו: 'בוא נלך להביא אותו'. הם הגיעו ושחררו אותי. מאז לא נתנו לי לנסוע שוב לחוסט. הייתי בבית, ולא חגגתי בר מצווה".

יש לך מספר על אמת היד. נשלחת לאושוויץ ושרדת שם.

"נכון, בהמשך נשלחנו לגור בגטו בחוסט, ובחג השבועות של 1944 נשלחנו לאושוויץ - 11 אחים, שניים מהם נשואים, יחד עם ההורים שלי. ההורים שלי, שני האחים הנשואים וגם שני הקטנים נרצחו. כשהגענו לד"ר יוזף מנגלה, שביצע את הסלקציה, הוא שלח אותי לצד שמאל כי הלכתי עם שני האחים הקטנים שלי. זה אומר לקרמטוריום. הלכתי איתם, וכשהגעתי ממש כמה מטרים מתאי הגזים הסתכלתי וראיתי שסביבי יש רק ילדים ואנשים זקנים. התחלתי לרוץ משם לצד השני, לאזור העבודה. שם פגשתי את אחד האחים שלי.

"בהתחלה שיבצו אותי לעבוד במעדר, לנקות תעלות, אבל אז אחד השומרים אמר לי שאני צריך ללמוד איך מכינים לבנים. זה מה שהפכתי להיות, מלבן לבנים. הייתי באושוויץ עד ינואר, ואז נלקחתי לדורה־מיטלבאו, מחנה בגרמניה. כשהרוסים הגיעו הם דחקו את הנאצים, ובמאי הנאצים שלחו אותנו לצעדה. אני לא יודע כמה זמן ארכה הצעדה, אולי שבוע או שבועיים. ישנו בלילות ביער, ובימים הלכנו. בוקר אחד קמנו והשומרים לא היו שם יותר".

ואז נגמרה המלחמה. מה עושים? לאן הלכת?

"רצינו להגיע לצד האמריקני. כשהגענו לגבול שאלו אותנו מאיפה אנחנו. ענינו שאנחנו מצ'כוסלובקיה, ולכן אמרו לנו לחזור לאחור. חזרנו קצת, ואז הגיעו האיטלקים והצלחנו לחצות את הגבול. לקחנו רכבת כדי להגיע הביתה. בדרך עצרנו בפראג, חילקו שם מרקים למי שהגיע מהמחנות. היינו עדיין במדי אסירים. אחד ממחלקי המרק היה דודי, שכבר חזר קודם לכן. הוא אמר לי: 'עלה בחזרה על הרכבת. אח שלך נמצא בבודפשט, בהונגריה'. הוא היחיד מהמשפחה שלא היה במחנות, ושרד בלי להיות באושוויץ. הוא היה בלונדיני והיו לו מסמכים מזויפים, אז הוא הלך כאדם חופשי. הגעתי לדירה שלו, והוא כמובן שמח מאוד, ודבר ראשון לקח אותי לקנות כובע.

"חצי שנה או שבעה חודשים אחר כך הוא מצא אישה והתחתן, ואמרתי שאין לי מה לחפש שם יותר. הלכתי לסוכנות היהודית, ואמרתי שאני רוצה לעזוב. שאלו אותי לאן אני רוצה ללכת. אמרתי שזה לא משנה לי, ושאלך לכל מקום. כשהבינו שאני בן 16 אמרו לי 'בוא איתנו לאנגליה', שאפשרה לאלף קטינים להגיע אליה בלי מסמכים. אז נסעתי לשם. באנגליה הייתי אמור ללכת לבית הספר, אבל לא הלכתי ללמוד אלא לעבוד. עבדתי במפעל לתיקי יד, אבל כעבור שלושה חודשים פוטרתי, לפני חג המולד".

איך הגעת לארה"ב?

"ב־1948 רציתי להגיע לישראל כדי להילחם במלחמת העצמאות. כתבתי לאחיות שלי שאני נוסע לפלשתינה. ארבע אחיות ושלושה אחים שלי שרדו. האחיות שלי, שגרו בארה"ב, כתבו לי שלא אלך להילחם, שאיבדנו מספיק. הייתי הכי צעיר מהאחים שניצלו, אז הקשבתי להן. הגעתי לאמריקה באשרה של סטודנט, שתקפה לשנה. כשהגעתי שאלו אותי: 'יש לך פה קרובי משפחה?'. אמרתי שכן, שיש לי ארבע אחיות. אז הפקיד אמר לי, 'אה, אז אתה לא עומד להישאר פה רק לשנה', והחזיר אותי לכלא באליס איילנד. האחיות שלי שילמו אגרה והוציאו אותי משם.

"כשהייתי בן 25 פגשתי בחורה, את לורה. נולדו לי שלושה ילדים, שתי בנות ובן. שרון, בתי שכאן לידי, עוד בת שנשואה לישראלי, וגם בן שנהיה רופא מעולה. הוא פרש בגיל 65, ועכשיו גם קנה דירה בישראל. כל השנים ייצרתי תיקי יד, בגיל 58 עברתי לעסוק ביהלומים, והמשכתי בזה עד שעליתי לארץ בספטמבר".

מה הביא אותך לעלות לארץ?

"שרון בתי, שאני גר אצלה, עלתה ארצה לפני ארבע שנים. רוב הילדים והנכדים שלי כאן. יש לי 52 נינים ושמונה חימשים, הצעיר שבהם בן חמישה ימים. אז החלטתי לעלות. כל מה שיש לי זה בזכות השם שהוציא אותי מתאי הגזים".

לא פשוט לעשות עלייה בגיל הזה.

"זה קל, אתה מתקשר ל'נפש בנפש', והם מסייעים לך לעלות. תראי פה, תמונה מההשבעה של הנין שלי בכותל. זה קרה ממש לאחרונה, ויש לי עוד נין שמתגייס במרץ".

מה הרגשת ב־7 באוקטובר?

"הייתי מודאג. שני נינים לחמו במלחמה, והאנטישמיות בארה"ב הייתה רעה מאוד. הרגשתי אותה. היה אפשר לראות את זה בחדשות ולקרוא בעיתונים. היו צעדות אנטישמיות ברחובות. לא חשבתי שנראה כאלה דברים שוב. לא חשבתי שיהודים יצטרכו לברוח מאמריקה. אנשים מפחדים".

איך אפשר לתקן את זה?

"אי אפשר לתקן את זה, כי זה הטבע של העולם. זה נמשך כבר דורות, תמיד נרדפנו ונדרשנו להילחם כדי להישאר בחיים. אבל תודה לא־ל שיש לנו היום מדינה שיכולה להילחם".

מה סדר היום שלך?

"אנחנו צועדים בפארק בבקרים, יש לנו לפעמים ארוחת צהריים או מפגש בערב עם בני משפחה אחרים. לפעמים אנחנו נוסעים לשבתות בגוש עציון. משפחה אחת גרה באפרת, אחת בנווה־דניאל, אחת בקריית־גת ואחת בגופנה בשומרון. אני יושב הרבה כאן, על הכורסה הזאת מול החלון הגדול. תראי איזה נוף של ירושלים. מה צריך יותר מזה?".

ואיזו עצה יש לך לתת לנו הישראלים, שנולדנו וגדלנו כאן?

"אתם בני מזל. לא הייתם צריכים לעבור הרבה כדי לחיות בישראל. עצתי היא שתישארו חזקים, כמו האגרוף שדונלד טראמפ מציג".

מה החלום הבא שלך?

"אין לי יותר חלומות. אני כאן, מימשתי את כל החלומות שלי. אמשיך לחיות, וזה הכול".

מרגש לראיין ניצול שואה שמטופל במסירות על ידי בתו וחתנו, ששמחים בו. אדם שעבר כל כך הרבה, יושב כל יום מול הנוף המדהים של ירושלים, ורואה אותו בעיניים חדשות של הודיה על כל הטוב.