"לא לקויות למידה, לקויות הוראה": האחים פוירשטיין מפיצים את השיטה של אביהם

אם הדברים היו מתנהלים כמתוכנן, הרב רפי פוירשטיין היה כנראה עומד היום בראשות ישיבה. אביו, פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל – מייסד שיטת פוירשטיין למימוש הפוטנציאל האנושי בתחום החינוך, השיקום והטיפול – שיתף אותו לא פעם בדאגתו לעתיד מפעלו, ואף רמז שהוא רואה בו ממשיך ראוי, אבל הרב רפי ראה את הדברים קצת אחרת. "הייתי במסלול רבני ברור, והיה לי לא פחות ברור שאני לא רוצה לעבוד עם אבא שלי", הוא משתף. לימים כתב בכנות ביחס לאביו: "ידעתי שאבָּלע באישיותו הכובשת, אני לא קל להיבלע. הוא היה גאון עולם, ובי לא הייתה הענווה הדרושה כדי לבטל את עצמי מולו".

מה שהסיט אותו מהמסלול המתוכנן היה הולדת בנו אלחנן, בעל תסמונת דאון. הרב רפי מעיד שהיה שבור לחלוטין, "אבל אבא הרגיע והתחיל לעבוד עם אלחנן כמעט מלידתו". הוא מציג תמונות של אביו כשהוא אוחז באלחנן בן השבועיים, וגורם לו לחקות את תנועת שפתיו כשהוא מוציא הברות מפיו. "בגיל שנה, אלחנן ידע מאה מילים. כשהיה בן שנתיים הוא עדיין לא ידע לזחול, אבל כבר הרכיב משפטים. אבא אמר לרעייתי טל ולי: 'אל תדאגו, ללכת הוא ילך. תעבדו איתו על השפה'. וכך היה. ברגע שראיתי איך החיים המנטליים שלי ניצלו בזכות התהליך שעברנו עם אלחנן, הרגשתי שאם אני לא הולך לעזור לאבא להפיץ את הבשורה, אני אגואיסט. אלחנן עשה בגרות מלאה וסיים עד כה 37 פעמים ש"ס משניות, וארבע פעמים את התנ"ך. כעת אנחנו בעיצומן של ההכנות לקראת חתונתו".

התשוקה של הרב רפי להיות חלק מהעולם התורני לא נעלמה, היא רק קיבלה צורה חדשה. בביוגרפיה שפרסם על אביו, "אבי הפוטנציאל האנושי" (ידיעות ספרים, 2021), מספר הרב רפי על שתי הזהויות שנאבקו בתוכו שנים רבות: "זהותו של השואף להיות תלמיד חכם ומתמסר ללימודי התורה, וזהותו של הנוחל ומנחיל לאחרים את שיטתו פורצת הדרך של אבי". עד ששתי הזהויות התמזגו זו בזו.

היום הרב רפי הוא נשיא מכון פוירשטיין, שמפיץ את השיטה ברחבי העולם מתוך המשרדים בירושלים. את הבשורה הזו ביקש אחיו הצעיר, אהרן פוירשטיין, להנגיש להורים ולאנשי הוראה, בספר שהוציאו כעת יחד בשם "להיות אדם: מדריך להתפתחות ותקווה – שיחות עם פרופ' ראובן פוירשטיין" (בהוצאת ידיעות ספרים).

אהרן מרחיב על המוטיבציה שעמדה מאחורי הוצאת הספר, שתחילתו בשיחות שקיימו הבנים עם אביהם. "כל הספרים שנכתבו עד כה על השיטה של אבא היו בשפה מדעית מאוד, והיה בזה היגיון. היום השיטה הזו מקובלת על אנשי מחקר ונלמדת באוניברסיטאות, אבל בזמנו היא הייתה פורצת דרך והיה צורך לעגן ולבסס אותה במחקר. בעולם שנתן משקל מרכזי לבחינות איי־קיו, אבא טען שזה בלוף, שהבחינות הללו מעידות על מצבו הנוכחי של האדם, תוקעות אותו בתוך קופסה ולא מאפשרות לו לגלות עד לאן הוא יכול להגיע. כשהמדע סבר שכרומוזום חסר או עודף מקבע תסמונת שלא מאפשרת התפתחות, אבא טען שהכרומוזומים לא אומרים את המילה האחרונה. אפילו במקרים של טראומות, כמו אצל ניצולי שואה ורדיפות, אבא סבר שאפשר להגיע לשיקום משמעותי, להתעלות מעל המגבלה הפיזית או הנפשית שנוצרה. בזמנו זה היה חתרני מאוד, אבל אחרי אלפי מחקרים בתחום בשפות רבות, הגיע הזמן להוציא ספר שווה לכל נפש, שיתווך לציבור הרחב את השיטה.

"אבא שלנו היה איש גאון וענק", ממשיך אהרן. "בכנסים ברחבי העולם ראינו את הרושם שהשיטה השאירה על אנשים, כמו גם בשולחנות שבת אצלנו בבית, שישבו בהם מיטב המוחות בתחום הפסיכולוגיה. דברים שאצלנו בבית היו מובנים מאליהם, היו מתקבלים אצל אנשים אחרים כהתגלות וכהארה. מורים התחילו להרגיש משמעות וייעוד בתפקיד שלהם, מתוך הבנה שהם יכולים לפרוץ דרך עם התלמידים שלהם. אמרתי לאבא שאני רוצה שמי שיקרא את הספר ירגיש כאילו הוא יושב איתו בסלון. וכך, לפני עשרים שנה, ישבנו לדבר".

שישים מדינות

הספר המרתק של האחים פוירשטיין נחלק לשניים: בחציו הראשון מופיעות השיחות שקיימו עם האב על שיטתו פורצת הדרך. החלק השני מציג מקרים שבהם טיפל האב בשנות השישים, כשפרטי המטופלים מטושטשים היטב. אהרן: "אבא רצה לשתף את הסיפורים הללו, מקרים מדהימים של צעירי עליית הנוער שחוו תופת בשואה ובגלות, והוא זכה להביא אותם להצלחות שלא ייאמנו. לצד זה, גדולתו מתבטאת גם בכך שלא נמנע מלשתף גם כישלונות ומקרים שהוא הרגיש שטעה בהם".

הלידה הארוכה של הספר, שנמשכה שני עשורים, נבעה משאיפתו של אהרן להוציא מתחת ידיו את התוצר המושלם ביותר שניתן, "עד שרפי אמר לי: הגיע הזמן שהספר הזה ייצא, אל תמנע טוב מבעליו. הבנתי שההשפעה של הספר בעולם חשובה יותר מהדיוק".

אהרן: "אני מכיר מקרה שבו אחרי חמישה שבועות בלבד בבית הספר אמרו להורים שהילד לא טוב בחשבון. ילדים מתקבעים בתדמית מסוימת רק בגלל אבחון שגוי של מורה. ייתכן שהילד טוב בחשבון, אבל ממהר לענות ומפספס מינוס או פלוס"

הרב ד"ר רפי פוירשטיין (66), המשמש כנשיא המכון, נשוי לטל, אב לשמונה וסבא לנכדים ונכדות. הוא כיהן כיו"ר הראשון של ארגון הרבנים צהר, והוביל את הקמת כשרות צהר. בעבר כיהן כרב קהילות בהר נוף ובקיבוץ עין־צורים. אהרן (60) הוא מנהל הסטודיו למשחק "ניסן נתיב" בירושלים, נשוי לגליה, אב לשישה וסבא טרי לנכד ראשון. הוא שחקן, תסריטאי, במאי ואיש טלוויזיה. בעבר העלה עם ג'קי לוי את מופע הסאטירה פורץ הדרך "סיטרא קמא" שעסק בציבור הדתי, היה בעל טור קבוע ב"כל העיר" וכן ניהל את ספריית פוירשטיין, הוצאה לאור העוסקת בפיתוח ובשיווק של שיטת פוירשטיין ברחבי העולם. משרדי המכון במרכז ירושלים, שבין קירותיו אנו נפגשים, עמוסים בתעודות הוקרה ופרסים. "זה המטה של שיטה שעובדת בשישים ארצות, בהן יפן, דרום קוריאה, סין, הודו, ומדינות שונות ברחבי אירופה וארה"ב", מציין הרב רפי.

המכון נוסד על ידי פרופ' ראובן פוירשטיין בשנת 1965. בשנת 1992 זכה פוירשטיין בפרס ישראל למדעי החברה. לאחר מותו ב־2014, בגיל 92, קיבל את עיטור נשיא המדינה (ההחלטה על כך התקבלה בחייו). תורת הלמידה המתווכת שלו מיושמת בחינוך המיוחד כמו גם בקרב פרחי טיס, בתעשייה האווירית ועוד. בארה"ב היא אף זוכה לתמיכה ממשלתית.

פרופ' פוירשטיין, יליד רומניה, היה תלמידו של הפסיכולוג השווייצרי הנודע ז'אן פיאז'ה, שראה בהתפתחות החשיבה מרכיב מכריע בהתנהגותו של האדם, בניגוד לתפיסה שרואה ביצרים מניע מרכזי של האדם. פוירשטיין האב שכלל את התפיסה הזו לשיטה שלמה, מתוך טענה שכלי החשיבה של האדם אינם גזירת גורל ביולוגית, אלא ניתנים להתפתחות בהינתן הכוונה נכונה. לצד שותפים לדרך פיתח פוירשטיין את תיאוריית כושר ההשתנות של האדם, ואת שיטת ההתנסות בלמידה מתווכת.

מאחורי השיטה עומדת התפיסה כי באמצעות הקניית מוטיבציה וכלי למידה נכונים, גם בעל איי־קיו נמוך עשוי להגיע להישגים שסביבתו לא ציפתה ממנו. לעומת זאת, בעל איי־קיו גבוה שהוא "בטטת כורסה" לא ישמור על מנת המשכל שלו מבלי לאתגר את עצמו ולגרות את החשיבה שלו. האדם הוא יצור משתנה, ולפיכך אין טעם באבחון מקובע ונדרש אבחון דינמי.

על פי שיטה זו, מה שנדרש כדי למקסם את היכולות של התלמידים והילדים שלנו הוא הקניית מוטיבציה להשתקמות בעזרת הצלחות; הבנה כי המורה אינו מקור החומר אלא מדריך לחיפוש החומר ולהתמודדות עימו; הקפדה שלא להשאיר את התלמיד בסביבה חדגונית שאיננה מאתגרת אותו; ואבחון מתפתח שמלווה את התלמיד להצלחה במקומות שהוא נכשל בהם בעבר. כפי שמסכם המוטו שמלווה את העוסקים במלאכה: "במכון פוירשטיין אנחנו מאמינים שכל אחד יכול למצות את מלוא הפוטנציאל שלו, אם רק נראה לו את הדרך".

"אל תקבלו אותי כמו שאני"

המרכז העולמי של שיטת פוירשטיין, השוכן כאמור בירושלים, מכיל מכון מחקר, אגף קליני, אגף חינוך המיישם את השיטה במערכת החינוך הרגילה, בית ספר לחינוך מיוחד, מרכז טיפולי לפגועי ראש ופוסט־טראומה ועוד. מרכזים שיקומיים נוספים של מכון פוירשטיין פועלים בכפר־סבא, בראשון־לציון, בשדרות ובבאר־שבע.

"כשמגיעים אנשים חדשים למכון, אני אומר להם 'ברוכים הבאים לשיטה', כי אנחנו לא מכון עם שיטה אלא שיטה עם מכון", מחדד הרב רפי. "מהשירותים שהמכון נותן, קשה מאוד להבין במה הוא בעצם מתעסק. יש גופים שברור לגמרי במה הם מתעסקים, כמו יד שרה, עזר מציון ואלו"ט. במכון שלנו יש הכול – פגועי ראש, בעלי מוגבלויות ופוסט־טראומטיים, לצד תלמידי מערכות חינוך רגילות, טייסים וסטודנטים לרפואה. את המכלול אפשר להבין כשמבינים את השיטה, לא את ההגדרה. הצלחנו להביא לאוניברסיטאות בארץ - ללימודי רפואה, מחשבים, הנדסאות, רוקחות ועוד - אלף סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה, ללא פסיכומטרי אלא באמצעות אבחון שבודק את פוטנציאל הלמידה. חמישים אחוז מהרופאים מהעדה האתיופית הם בוגרים שלנו. המדהים הוא שהנשירה שלהם היא פחות משני אחוזים, זאת לעומת מספר דו־ספרתי בקרב כלל הסטודנטים בישראל".

"המכנה המשותף לכל המקרים השונים כל־כך היא השיטה שמאפשרת ומלמדת איך פורצים תקרות זכוכית", מסביר אהרן. "השיטה מוציאה תלמידים מלקויות הלמידה שלהם, או כמו שאומרים במכון: אל תקרי לקויות למידה אלא לקויות הוראה. צריך להאמין בילד וללמד אותו לחשוב, ומה שעושים פה זה ללמד אותם לקבל שליטה על תהליכי החשיבה שלהם. מלמדים אותם מהאינטואיציה לקוגניציה. מה שעובד לבעלי תסמונת עובד גם לטייסים, מהנדסים ושחקנים. לכולנו יש קופסה שחוסמת אותנו, כתוב עליה 'אני לעולם לא אלמד'. אבל אבא האמין שאם משהו חשוב לך, אתה תוכל ללמוד אותו. אגב, גם לומר על ילד שהוא לא מממש את הפוטנציאל – זו קופסה".

הרב רפי: "היינו יכולים להיות מסודרים מאוד. עברו בבית שלנו אינספור מטופלים בצד שועי עולם, שישבו אצלו בסלון עד 11 בלילה. אבל אבא לא לקח שקל – לא מעני ולא מעשיר. ההורים שלנו חיו עד יומם האחרון באותה דירת ארבעה חדרים"

"כשאלחנן שלי היה בן חצי שנה, עשו סרט על אבא ב־BBC", מספר הרב רפי. "הבימאית שאלה את אבא אם הוא מאמין שהילד יהיה פרופסור באוניברסיטה. הוא ענה בשאלה: 'האם את מאמינה שתהיי פרופסור למתמטיקה?' אבא טען תמיד שגם הוא עצמו לא יהיה אלברט איינשטיין, אבל זה לא אומר שהוא צריך להישאר במקום שבו סגרו אותו, בציפיות מוגבלות".

אהרן: "לשיטתו, הכוח המרכזי ביותר באדם הוא כוח הצמיחה, וצריך לתפוס את האנרגיה הזו ולדעת לנתב אותה. האינטליגנציה היא יכולת ההשתנות. כך הוא גם הבין את המושג צלם א־לוהים. האדם הוא יצור פתוח. בתרגום ליפנית, הספר שלו נקרא 'אל תקבלו אותי כמות שאני'. הגישה שלו היא שאם אתה באמת אוהב אותי, אל תקבל אותי כמו שאני. תן לצלם הא־לוהים שבי לדחוף קדימה".

איך מונעים משיטה כזו להפוך לחינוך מלחיץ?

אהרן: "באחת השיחות שלנו בספר אנחנו דנים בעניין הזה בדיוק. כשמגדלים ילדים צריך לשים לב שלפעמים צריך להחליף מתווך. אבא טען שגורלם של מאות מיליונים הוכרע בגלל אמונות שווא, כשאנשים נתפסו כמשתייכים לחברה נחשלת בשל צבעם או מוצאם. יש פה עוול בהיקף בלתי נתפס. עד היום אנשים מוסללים על פי הפסיכומטרי שהוציאו, דפ"ר ומבחני קבלה".

אם לא איי־קיו, אז מה כן? הרי לא נולדנו זהים ביכולת הלמידה ובקצב הצמיחה.

אהרן: "זו שאלה טובה, שאני לא יודע לענות עליה עד הסוף. אני יודע לומר שאם אדם מצליח במשהו אחד, זה אומר שהוא למד אותו. ואם הוא הצליח בו, אז הוא יכול ללמוד דברים נוספים. יש כמובן המון גורמים והשפעות, אבל כשאבא נשאל מה הטיפ שלו למורים, הוא ענה: הכי חשוב שהורים ומורים ייתנו לילדים תחושת מסוגלות. יש פרק שלם בספר שמסביר איך עושים את זה.

"אני מכיר מקרה שבו אחרי חמישה שבועות בלבד בבית הספר אמרו להורים שהילד לא טוב בחשבון. כל כך הרבה ילדים מתקבעים בתדמית מסוימת רק בגלל אבחון שגוי של מורה. הרי ייתכן שהילד טוב בחשבון, רק שהוא ממהר לענות ומפספס מינוס או פלוס שמשנה את התשובה. יכול להיות שהוא גאון במתמטיקה, אבל כבר בחטיבה הכניסו אותו להקבצה ב'".

גרמנית תנ"כית

שיטת פוירשטיין, שנולדה הרבה לפני עידן האינטרנט, כמו הקדימה תרופה למכה. "העולם משתנה בקצב מטורף", אומר אהרן, "וכולנו צריכים להשתנות יחד איתו. לדוגמה, אנחנו צריכים להתמצא באפליקציות, אחרת לא נוכל להיכנס לחשבון הבנק שלנו. גם מהנדסי מחשבים צריכים להתאים את עצמם כל הזמן, כי תחום ההתמחות שלהם משתנה בלי הפסקה. מה שבאמת צריך ללמד את הילדים שלנו זה לא ידע אלא איך ללמוד ואיך לרכוש ידע, כי הם יצטרכו ללמוד כל הזמן, בטח בעידן הבינה המלאכותית".

מוסדות לימוד זקוקים בסופו של דבר למבחני קבלה כדי לאפיין את המקום.

הרב רפי: "אנחנו לא שוללים אבחון, אנחנו רק מצפים שהוא יתחשב בפוטנציאל הלמידה של הנער ולא במצב הנוכחי שלו. תלמיד שמגיע לישיבה שלך בלי שום ייחוס יכול להיות גדול הדור הבא. אחד מכל שבעה סטודנטים מגיע מהפריפריה; אלה מאות אלפים שאין להם סיכוי להיות מובילים חברתיים ותמיד יהיו בשוליים, כי ההורים שלהם לא אקדמאים ולא אנשי עסקים. אחוז הנשירה מלימודים גבוהים בארץ הוא 12 אחוז. בתוכנית שלנו לסטודנטים מהפריפריה, שהפסיכומטרי שלהם נמוך במאה נקודות מהממוצע, יש פחות מעשרה אחוזי נשירה. בליווי נכון ובזיהוי נכון, הנשירה קטנטנה. קשה לחשוב על כמות הילדים שאנחנו לא רואים ולא סופרים כי אנחנו שבויים בחוסר אמונה בהם, וממהרים לתייג ולאבחן אותם".

אהרן: "אבא נהג להזכיר: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. כמות הכישרונות שהולכים לאיבוד היא נוראית. האליטיזם שחוסם בקבלה לתיכונים ולאקדמיה גורם לפצעים נפשיים קשים".

מגיל צעיר ידעו הילדים לבית פוירשטיין שהם לא ארבעה אחים אלא חמישה. "היה מובן מאליו שהמכון הוא ילד נוסף, אלה החיים", הם אומרים, ומזכירים את אימם ברטה, שהיה לה חלק חשוב בפועלו של אביהם. "אימא הייתה התומכת הראשית של השיטה, ואפשרה לאבא להתפנות אליה בצורה מלאה. היא הייתה אוזן קשבת לאבא בשנים לא פשוטות.

"אבא חיכה לאימא במשך שבע שנים, עד שאימא שלה הסכימה שהיא תתחתן איתו", אומר הרב רפי. "היא הייתה מהאצולה היהודית בשווייץ, בת למשפחת גוגנהיים, והוא היה רומני חולה שחפת ועני מרוד שנשלח להבראה בשווייץ. הוא לא היה נראה אחד שהולך להיות פרופסור, אלא מדריך בבני עקיבא וסטודנט חולה. אביה, סבא ד"ר רפאל גוגנהיים שאני קרוי על שמו, עשה המון להצלת יהודים בשואה. הוא היה איש גדול, אבל רק אחרי שנפטר הם העזו להתחתן. בבית ההבראה היו ספרי תנ"ך בכל מיני שפות, אבא קרא אותם על בסיס העברית שידע, והפך לדובר של שבע שפות. אימא תמיד התלוננה שהגרמנית שלו גבוהה ותנ"כית, ולא שפה מדוברת.

"אצל ההורים שלנו, חסד היה מיסודות הבית. אימא הייתה מכינה חמש ארוחות צהריים ביום – כל מי שבא לאבא נשאל אם כבר אכל היום, בין אם היה איש חשוב או מטופל. היו אצלנו כל מיני מטופלים שהתארחו בשבתות, והיו גם כאלה שגרו בביתנו תקופות ממושכות. היא הייתה ממש אימא בשבילם. אנחנו לא קיבלנו קולה בבית, אבל לילדים האלה קנתה את המשקה האהוב עליהם – מה שרק ישמח אותם".

למרבה התדהמה, פרופ' פוירשטיין לא הסכים לקבל תשלום על עבודתו. "היינו יכולים להיות מסודרים מאוד", צוחק הרב רפי. "עברו בבית שלנו אינספור מטופלים לצד שועי עולם שישבו אצלו בסלון עד 11 בלילה. אבל אבא לא לקח שקל, לא מעני ולא מעשיר. ההורים שלנו חיו עד יומם האחרון באותה דירת ארבעה חדרים בקריית־משה. המכון התקיים בהשגחה, לא ברור איך".

"אבא היה עקשן בעניין הזה, הוא לא הסכים להפוך את הצרות של האנשים לכסף", אומר אהרן. "לא רצה שיגידו שהוא עושה כסף מלפתח אצל אנשים תקוות בנוגע לילד המוגבל שלהם. בספר הוא הבהיר שבהחלט מותר לקבל תמורה על טיפול, אבל הוא אישית לא לקח. העשירים נתנו בלי שהתבקשו, כהכרת תודה".

כל אחד עושה קידוש

"המחויבות של אבא למטופלים הייתה עמוקה מאוד ואתגרה את אנשי המקצוע", אומר הרב רפי. "אבא נעדר גבולות לחלוטין בין הבית לקליניקה. כל הגישה הפסיכולוגית שמקצה 45 דקות טיפול ואז בום, חותכים, לא הייתה קיימת אצלו. הייתה פה גאונות כפולה – גאונות ביצירת השיטה, אבל גם גאונות במידת החסד. הוא היה חתן פרס ישראל, זכה בפרסים ובתעודות מהארץ ומהעולם, זכה בעיטור הגבוה ביותר בצרפת למדענים זרים, 'דקל הזהב', בתארי דוקטור לשם כבוד - אבל עבד בחינם.

"היה אצלנו נער שנפלט ממשפחת אומנה ולא היה לו לאן ללכת. הוא בא לגור אצלנו לשבוע־שבועיים, ונשאר שנים. כשהיה נעלם פתאום, אבא היה רץ ברחובות ומחפש אותו בדאגה. אני בטוח שיש אנשי מקצוע שיפערו עיניים וידרשו גבולות, אבל זו הייתה מידת המחויבות שלו. זו תפיסה כלכלית לא מציאותית, וזה לא המצב במכון היום, אחרת אי אפשר היה לקיים אותו, אבל עד עשור לפני פטירתו לא לקחנו פה כסף. אחרי מותו גילינו שהפנסיות של ההורים היו משועבדות למשכורות הצוות".

איך גדלים בבית כזה בלי להרגיש שזה גם על חשבונך?

אהרן: "אנחנו פריווילגים. לגדול בבית כזה זה לקבל השראה ברמה יומיומית. גם אם היו פחות שעות אבא, השעות איתו היו משמעותיות ומלאות. הייתה לזה משמעות כבדה. לדוגמה, אצלנו כל אחד היה צריך לעשות קידוש, בין אם התארח אצלנו פרופסור ובין אם זה מטופל שרק לפני שבוע למד לקרוא. זה היה יכול לקחת שלושת־רבעי שעה. פעם הוא הושיב אותי לצד אחד האורחים, בעל צרכים מיוחדים ומבוגר ממני פי כמה, וביקש שאלמד אותו לקרוא. הייתי בן חמש וכבר לימדתי קריאה.

"קיבלנו המון תשומת לב, אבל לקבל תיווך לחיים זה לא רק כשאבא רואה איתך סרט, אלא מעצם החיים יחד. ואנחנו זכינו לתיווך קבוע של העולם היהודי ושל עולם האמנות ועולם הפסיכולוגיה. הכול היה בשולחן שבת אחד, שהיה מורכב באופן קבוע מסועדים בעלי שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה, לא יהודים, לצד מטופלים ואנשים בלי בית".

הרב רפי: "זו הייתה תופעה הזויה. היינו באופן קבוע 25 אנשים בשולחן שבת, שעל חצי מהם אימא ידעה חצי שעה לפני כניסת השבת. לאהרן יצא לישון אפילו במטבח. לימים, כשלמדתי פסיכולוגיה, גיליתי שכל השמות שלמדתי עליהם בשנה ראשונה לתואר הם אנשי שם שאכלו אצלנו".

השילוב בין פסיכולוגיה ויהדות היה טבעי עבור פרופ' פוירשטיין. באחד הכנסים הגדולים שקיים בסינגפור, בשנת 1995, נשאל מהיכן האמונה הגדולה שלו בפוטנציאל וביכולות של בני האדם לצמוח. מול אלפי מאזינים הוא ענה: "מהדפים המוכתמים בדמעות של ספר התהילים של אימי".

הרב רפי: "לאבא היה חיבור עמוק ובלתי אפשרי בין אמונה למדע, ולא בצורה מלאכותית כמו בציטוט פסוקים אלא בעומק. ינקנו את זה מילדות".

אהרן: "אבא היה אדם של חופש שהאמין במחויבויות. הוא תהה מדוע התפילה שפותחת את היום הקדוש ביותר בלוח היהודי היא 'כל נדרי'. למה לא משהו שקשור בחילול שבת או בכשרות? התשובה שלו הייתה שכדי שאדם יוכל לגדול ולהשתנות, להתפתח ולחזור בתשובה, הוא מוכרח להשתחרר מהנדרים שלו, כולל הנדרים הטובים. הגמרא אומרת: 'כל הנודר כאילו בנה במה, וכל המקיים את הנדר כאילו הקריב על במה'. גם נדר הוא קופסה".

לזכור את העתיד

בעיני האחים, שיטתו של אביהם רלוונטית בכל תחום אנושי, כולל למשל עולם המשחק, תחום עיסוקו של אהרן. "ניסן נתיב הוא אחד מבתי הספר המובילים למשחק בארץ, שרק מעטים מצליחים להתקבל אליו", הוא אומר. "את הגישה שלי בבחינות הקבלה קיבלתי מאבי: פחות לבחון מה אנשים כבר יודעים לעשות אלא עד כמה הם מוכנים ללמוד, להתגמש, להתנסות. המבחן הראשון הוא בעצם שיעור שמבקש לראות עד כמה האדם מוכן להשתנות, וזו גם שיטת ההוראה אצלנו. אנחנו מזמינים את התלמידים לרכוש כלים לשינוי ולהתפתחות".

אהרן למד בישיבת אור עציון אצל הרב חיים דרוקמן, המשיך ללימודי פסיכולוגיה כפי שעשו גם אחיו ואחותו, אבל הרגיש שמשהו עמוק חסר לו. "כששמעתי שנפתח ניסן נתיב בירושלים החלטתי להתנסות בזה. נפתח בפניי עולם חווייתי שהיה קשה לדמיין. גיליתי משהו שהיום מאוד מקובל בעולם הדתי־לאומי, אבל אז לא: שלאנשים יש גוף. גילוי הגוף, התנועה והמשחק היה חוויה פורצת דרך בשבילי. היום בהוראת המשחק אני מיישם הרבה דברים שאבא דיבר עליהם. הספר שהוצאנו, מעבר להיותו מדריך איך עושים את זה, בא לומר שתמיד אפשר לפרוץ דרך ולהתפתח. הנה בגיל שישים אני מתחיל דרך חדשה, ולומד כעת לתואר שני בטיפול בתנועה".

שיטה מעצימה נשמעת מתאימה למדעים או לספורט. איך היא משתלבת בתחום המשחק?

"אנשים חושבים שמשחק זה בעיקר כישרון, אבל זה לא נכון. זה הרבה עבודה ורצון לפרוץ מעבר למה שאתה יודע לעשות. מה שבא לך בקלות – פחות מעניין. אם מישהו יודע להיות אסרטיבי, לא יהיה מעניין לראות אותו משחק דמות אסרטיבית. הרבה יותר מעניין לראות אותו מתחנן על נפשו. וגם להפך, הרבה יותר מעניין לראות אדם עדין כשהוא משחק על הבמה טיפוס אסרטיבי. אנחנו מלמדים את השחקן להוציא מעצמו מה שהוא לא מכיר בעצמו. חוויית הגילוי של מקום חדש בנפש היא חוויה מרגשת, מעין גאולה. חלק שהיה אצלך בגלות, פתאום רואה אור. זה מה שאני מחפש בטיפול בתנועה, אפשרות לצאת מן המצר. 'ענני במרחב יה' זה הרגע שבו הכנפיים שלך נפרשות, ואתה יכול לנוע במרחב".

הרב רפי: "זו דוגמה נהדרת להשפעה של הספר. הרי מה התמה המרכזית של כל השיטה והתפיסה? יציאה מהקופסה שהחברה הכניסה אותך אליה – אתה דפ"ר, אתה גאון, אתה לקוי למידה, אתה אוטיסט, אתה נורמלי. אנחנו מצליחים להשתלט על כמות אדירה של מידע באמצעות קופסאות ותוויות, אבל ברגע שהקופסה מגבילה אותך, זו כבר בעיה. בספר אבא טוען שהקופסאות הן דמיוניות ושעלינו לפעול כאילו אין גבולות. האם תמיד נצליח? לא בטוח. אבל ההגדרות שאנחנו מגבילים בהן את עצמנו מחלישות אותנו כמו נבואה שמגשימה את עצמה. המאבק של אבא היה לשחרר את הכנפיים של האדם מתוך הכבלים האלה".

פרופ' פוירשטיין נפטר כאמור ב־2014, אך המסרים שלו רלוונטיים גם להתמודדויות החדשות שנוצרו בעקבות 7 באוקטובר. "אבא טיפל בפוסט־טראומה אישית ולאומית, הוא עבד עם ניצולי שואה ורדיפות ממדינות שונות", מציין אהרן. פרופ' פוירשטיין פגש ניצולים כבר בשנת 1945, כמדריך צעיר במקווה ישראל. "הוא התחיל לשקם את הנערים הללו שהגיעו מהמחנות בזכות הגישה האופטימית שלו", אומר הרב רפי. "חצי שנה לפני מותו הוא אמר לנו משפט שמשמש בסיס לעבודה שלנו היום: 'לימדתי את הצעירים הללו לזכור את העתיד'.

"אנחנו בין היחידים בארץ שמשתמשים בגישה הזו היום, של שיקום תוך הקניית זיכרון איך ייראה העתיד. אנחנו שואפים להחזיר את הפצועים בגוף ובנפש לחיים – למקומות העבודה, למשפחה, לקהילה, ליכולת לתפקד בכל הזירות האלה. מרכזי חוסן וחוות טיפוליות עושים עבודה נהדרת, הפצועים משתפרים שם, אבל הם לא מתרפאים".

אהרן: "שיטת העבודה היא – תחזיר אותם קודם כול לתפקד, ואז תטפל בנפש. מי שקם מהמיטה בבוקר ויש לו מה לעשות, הוא אדם שהפסיכותרפיה תעבוד עליו יותר. המרכזים של המכון עוסקים בשיקום, והמרפאות בעיסוק והקלינאיות תקשורת דוחפות קודם כול לעשייה".

האם לשיטה יש מענה גם למשברים לאומיים?

אהרן: "זה שהאויבים שלנו רוצים להרוג אותנו זה לא חדש, אבל זה שאנחנו רוצים לפגוע איש ברעהו – זה בלתי נסבל עבורי. אבא היה איש של אמונה רדיקלית, מאמין נצחי בתיקון. השאלה הייתה תמיד מה אפשר לעשות. ברור לי שהמצב היום היה כואב לו מאוד, אבל הוא האמין בבני אדם. הוא אהב לצטט: 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים'. זה לא תמיד קל, אבל אני מנסה ללכת בדרכו".

הרב רפי: "כשחשבנו על השם של הספר, היה לנו ברור שהמילה 'תקווה' חייבת להיות בו, כי הגישה של אבא מלאת תקווה, במובן זה שהיא מאמינה שאפשר לשנות את הנפש. המאבק הנוכחי בחברה הוא מאבק על הנפש, ואני מקווה שהספר ייתן את התחושה שאפשר לשנות גם מצבים מאתגרים שלכאורה הם בלתי ניתנים לשינוי. עצם האמונה הזו נוסכת כוחות. יצירת דחף השתנותי ואמונה שאפשר לשנות, גורמת לחפש פתרונות. אבא הציג גישת עולם אופטימית ומלאת תקווה".