ביתו הצנוע של דני קרמן, לא רחוק מחוף ימה של תל־אביב, הזמן נערם בשכבות. הקירות מכוסים ציורים ורישומים שהעניקו לו במשך השנים חברים לדרך, ובהם נחום גוטמן, יאיר גרבוז, מיכה אולמן ויוסל ברגנר. המדפים עמוסים ספרים, שרבים מהם אייר בעצמו. מגירות הארכיון מלאות סקיצות, איורים ומכתבים שנשמרו בקפדנות של אספן זיכרונות. די בכמה דקות כאן כדי להרגיש כאילו נכנסנו לא רק אל בית פרטי, אלא אל שישה עשורים של תרבות ישראלית. הסטודיו של קרמן - מעין מרפסת שהפכה לחדר עבודה - שוקק צבעים, ניירות, רישומים ומפות, עדות ליצירה בהתהוות.
גם הדירה עצמה היא מעין סיכה על ציר הזמן. "אני גר כאן מיום עלייתו של בגין לשלטון", מספר קרמן. "אני זוכר את זה היטב: נכנסתי לדירה, השארתי הכול ארוז, ויצאתי דרומה עם אדם ברוך להכין כתבה על הבחירות. כשחזרתי הביתה הדלקתי את הטלוויזיה, וחיים יבין הכריז: מהפך".
בגיל 86, דני קרמן עודנו תזזיתי, נלהב וחמוש ברוח שובבה. תעודה מהגן, המכריזה על זכאותו לעלות לכיתה א', תלויה בסלון בין שלל יצירות האמנות, ומעידה במשהו על רוח הילדות הנצחית שבו. "אני עד היום בקשר עם תחיה מוסל, המחנכת שלי מכיתה א'. לאחרונה היא השיקה ספר שירים, בגיל 99", הוא מספר.
"בכל פעם שראינו הצלחה ברחנו ממנה". שולחן העבודה של קרמן | "פעם בהרצאה מישהו תהה למה הדמויות שלי מכוערות". קרמן | צילום: אבישג שאר־ישוב
קרמן מוכר בעיקר כמאייר, אך כתב גם בעצמו לא מעט ספרים ותוכן סאטירי בעיתונות. איוריו לסדרה "והילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס ולספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר הם, כנראה, המוכרים ביותר בין איורי הילדים שלו. במהלך השיחה הוא קם שוב ושוב ממקומו, שולף ספר מהמדף כדי לקרוא קטע, להציג איור: "את זה את חייבת לראות". הוא מפזר אנקדוטות ופיסות רכילות תרבותית, ומתגלה כאנציקלופדיה חיה של דמויות, סיפורים וקשרים בתולדות האמנות המקומית.
"איירתי יותר מ־500 ספרים - לנורית זרחי, אפרים קישון, יורם טהרלב, נירה הראל. אבל היום שום מו"ל לא פונה אליי", הוא אומר בחיוך מפוכח. "כולם מעריצים, פורסים שטיחים בירידי ספרים, אבל לא מבקשים שאאייר עבורם. ישראל היא מעצמה של מאיירים, אבל ההוצאות מעדיפות יותר ויותר לתרגם ספרים עם איורים קיימים. היום אני עובד בעיקר עם אנשים פרטיים, ומשקיע את הנשמה בבלוג שלי, בכתיבה על מה שמעניין אותי בספרות ובתרבות".
אנחנו נפגשים בסלון ביתו לרגל צאת ספרו "גלויות לניצה" (דביר). קרמן טופח על הספה ואומר "כאן, בבית הזה, נוסדה הוצאת זמורה־ביתן", ומיד מספר על הגלגולים שהובילו למיזוג ההוצאות. הספר החדש, בפורמט אלבומי, מאגד גלויות מאוירות שקרמן שלח מדי יום, בסוף שנות השמונים, לבת זוגו דאז המתרגמת ניצה בן־ארי. איורי הגלויות חושפים את סגנונו הרבגוני, ומציגים שלל דמויות, דימויים, משלים חזותיים ורפרנסים ליצירות אחרות.
הרעיון שמאחורי הגלויות הללו נוצר ברגע של קנאת סופרים. "יום אחד ניצה הביאה לי במתנה ספר ובו חילופי גלויות בין המשוררת אלזה לסקר־שילר ובין הצייר פרנץ מארק. הספר הזה שיגע אותי, ובאותו היום החלטתי שגם אני אצייר לניצה גלויה יומית. הגלויה הראשונה התייחסה לספר שהיא בדיוק התחילה לתרגם, ואז המשכתי מדי יום".
בכריכה הפנימית מופיעים איורי בולים וחותמות, מאגר בלתי נדלה של נונסנס ויצירתיות ויזואלית, ממאפייניו הבולטים של קרמן. יש כאן מחוות ל"ממציא המים הרותחים", ל"שבוע העניבה הבינלאומי" ול"תחרות ציורי ילדים בנושא הבול המכוער". איורי הגלויות שואבים השראה "מהכול - ציירתי בהשראת אקטואליה, הדמיון, ספרים שקראתי. ביארצייט של האמן אדוארד ליר, למשל, כתבתי חמשיר ושילבתי אותו באיור". שעשועיו של קרמן זולגים מכל עבר. בטקסטים פרועים ושובבים שמופיעים בצד האחורי של הגלויות, ואינם נכללים בספר, הוא כותב על שרלוק הולמס, על בעיית הבוטנים הכחולים, על דור הג'ינס שהולך ונעלם, על חידוש היחסים עם רפובליקה דמיונית כלשהי ועוד.
הוצאת הספר לאור נולדה ביוזמתו של דודיק הלפרין - איש עסקים, יוצר אמנות וקורא נלהב של הבלוג של קרמן. "יום אחד נפגשנו והוא אמר לי, 'אתה כותב על חלומות שלך, אני רוצה להיות דג הזהב שמגשים לך אותם'. זה כמובן ריגש אותי מאוד, אף שסיפור דג הזהב לא הסתיים בטוב". מתוך כ־300 גלויות, קרמן בחר 208 ("שלא יצא ספר עבה מדי"), והשבוע נערכה בתל־אביב השקת הספר. ילדיו של קרמן וחבריו הקרובים, ובהם חיים באר, אפרים סידון, יאיר גרבוז ויאיר ניצני, בחרו כל אחד גלויה אחת מהספר, ודיברו עליה ובהשראתה.
הבריחה מהסגנון
דני קרמן נולד בכרכור להורים ילידי פינסק שעלו ארצה ב־1924. "אבא שלי היה חובב ספרים ומשוגע על חקלאות", הוא מספר. "הוא הלך למקווה ישראל, אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא נאלץ לוותר על החקלאות ולפתוח מכולת. בשיחות שהיו לי איתו אחרי שנים, הבנתי כמה הוא היה מתוסכל מכך שוויתר על החלום שלו. הוא החזיק במכולת רק בשבילנו, כדי לפרנס אותנו".
אביו של קרמן קיווה שבנו ימשיך את דרכו שנקטעה, ושלח אותו ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס־חנה. אלא שהמסלול שם לא התאים לנער שאהב רק ציור וספורט, ולאחר שנתיים הוא סולק. דווקא הכישלון הזה הוביל לתפנית מכריעה: בגיל 15 התקבל קרמן לבצלאל, שפתח בימים ההם את שעריו גם לתלמידים צעירים במיוחד. הוא סיים את לימודי העיצוב הגרפי בגיל 19 בלבד, ואז התגייס לצנחנים. "בבצלאל למדתי אצל מרדכי ארדון, שהיה תלמיד של פול קלה", מספר קרמן. "כשגיליתי את קלה, הוא דיבר אליי מיד. הוא היה ענק, אבל היו בו צניעות וסקרנות. הוא ניסה אפשרויות ויזואליות שונות, והיצירה הייתה בשבילו מעבדת ניסויים. שאבתי ממנו השראה רבה".
מקור השראה אחר היה נחום גוטמן, מהמאיירים הבולטים בישראל של אז. בילדותו נהג קרמן לקרוא בקביעות את 'דבר לילדים', ושם פגש לראשונה את איוריו של גוטמן. "מגיל חמש עקבתי אחריו באדיקות", הוא אומר. "כל מה שידעתי אז על איור, למדתי ממנו ומהכתיבה שלו על אמנות. הוא היה 'האבא הגדול' שלי. כשהייתי בן עשר רציתי מאוד לפגוש אותו. לא היו טלפונים ולא ידעתי איך להגיע אליו, אבל בגלל הספר 'ידידיי מרחוב ארנון' של לאה גולדברג, החלטתי שהוא גר שם. כשהגעתי לבקר בני משפחה שגרו בתל־אביב, בדקתי איתם איך מגיעים לרחוב ארנון, והלכתי לחפש אותו. אבל הוא, מה לעשות, לא גר שם".
כעשרים שנה אחר כך, כשקרמן עצמו עבד בעיתון דבר, אמר לו גוטמן במפגש קצר ביניהם: "אני עוקב אחריך כבר כמה שנים ב'דבר', ואני שואל את עצמי איך זה שלאיש צעיר יש כל כך הרבה סופיסטיקציה". "בהתחלה חשבתי שזאת מחמאה", מספר קרמן, "אבל אחר כך הבנתי את הכוונה שלו: הדברים צריכים להיות פשוטים".
קרמן הקים עם בן דודו את הסטודיו "קרמן/קרמן", שעסק בעיצוב גרפי ובאיור – ממעטפות ועד עיצוב חגיגות העדלאידע המיתולוגיות, ובעיקר עבודות לעיתונים ולספרים. לאחר 14 שנות פעילות התפרק הסטודיו, וקרמן המשיך לעבוד בעיתונות, אייר לידיעות אחרונות, לדבר ולהארץ, ואיוריו אף קובצו בספרים. לאחר שעורכת דבר חנה זמר ביקשה ממנו ליצור איור סאטירי קבוע, נולד המדור "דבר אחר", שהיה לאחד הסמלים המזוהים עם העיתון. המדור המשיך להתפרסם במשך 22 שנה, מהן עשר שנים בידיעות אחרונות.
בניגוד למאיירים שמזוהים עם קו אחד ברור וטביעת אצבע מובחנת, קרמן הקפיד לאתגר את עצמו ולחפש בכל פעם דרך אחרת לצייר. "אני ואבנר כץ, חברי הטוב ושותפי ליצירה, היינו מדברים רבות על עניין הסגנון", הוא אומר. "בכל פעם שראינו הצלחה ברחנו ממנה, כי פחדנו שבספר הבא נעשה את אותו הדבר. אחרי 'והילד הזה הוא אני' כולם רצו שאאייר ספרים בסגנון הזה, ואני לא רציתי לשמוע על כך. סגנון הוא הקו שעובר דרך כל המקומות שהצלחת בהם ואתה בורח מהם".
בציורי דמויות הוא מבקש להדגיש הבעה ואופי במקום יופי קלאסי; לדבריו, לעיתים דווקא העיוות הקל הוא שמייצר את הקומיות ואת האנושיות. "הייתי פעם בהרצאה בקיבוץ, ומישהו תהה למה הדמויות שלי מכוערות. אמרתי לו: בוא ניקח את עשרת האנשים שיושבים בשורה הראשונה ואת עשר הדמויות הראשונות מהספר, ונשווה ביניהם. שהקהל ישפוט אם הדמויות מכוערות או סטנדרטיות. הם, כמובן, לא רצו. זו בעיה, כי בכל מקום רואים אנשים יפים: בסרטים, בפרסומות, אפילו בפוליטיקה מחפשים דמויות יפות".
נושא דומה עלה כשאורי אורבך הציע לקרמן לאייר את ספרו "אולי בשבת יזרקו סוכריות", שכתוב ברוח "והילד הזה הוא אני". "אהבתי מאוד את הנימה והשובבות והרעיונות של אורבך, למשל על הרב שטופח לך על השכם לא כי הוא מחבב אותך אלא כדי לבדוק אם יש לך ציצית", מספר קרמן. "ישבתי וציירתי, אבל אורי חשב שהדמויות לא משקפות את המראה העדכני של החברה הדתית, ולבסוף שי צ'רקה אייר את הספר". הם נפגשו שוב כשקרמן היה חבר פאנל בתוכנית הטלוויזיה "אין עם מי לדבר" בהנחיית יאיר גרבוז, ואורבך כתב לפאנליסט אחר - רובי ריבלין. בליל 4 בנובמבר 95' השיק קרמן תערוכה סמוך לכיכר מלכי ישראל, לרגל צאתו של ספר בדיחות דרויאנוב שאייר, ואורבך הגיע לשם עם ריבלין. "כשאורי מונה לשר חזרנו להיות בקשר, כשהוא חיפש בדיחות מדרויאנוב".
שישה עשורים של תרבות ישראלית. ארכיון קרמן | מתוך "והילד הזה הוא אני", מאת יהודה אטלס | צילום: אבישג שאר־ישוב | איור: דני קרמן
שני איורי גלויות שלכדו את עיניי קשורים בנושא הדת: אחד נקרא "א־לוהים ממציא את השמש ומראה אותה לשכן", והאחר "במחשבה שנייה, א־לוהים כן היה יהודי". "לא גדלתי בבית דתי, אבל אבא שלי ידע הכול על יהדות והוא לימד אותי הרבה", אומר קרמן. "כשחיים באר רוצה לצחוק עליי, הוא אומר לי: 'אתה, כל מה שאתה יודע על יהדות זה מדרויאנוב'. אני מכיר את דרויאנוב לפניי ולפנים, ומה שחיים באר אומר מוגזם אבל נכון. אין לי שום קשר עם העניין הדתי, ואני אפילו קצת כועס על הכפייה הדתית בארץ. יש לי עניין רב וסקרנות ביחס לעולם היהודי, אבל לא מכיוון של אמונה אלא מכיוון של תרבות, כי יש לי סקרנות כלפי כל דבר. אני אוהב את התרבות האנגלית באותה המידה, ובמובן הזה אני קוסמופוליטי יותר מאשר ישראלי".
גולה בארצו
עם כל הקוסמופוליטיות שלו, קרמן הוא בעיקר אנגלופיל - מומחה בהיסטוריה הבריטית, מכיר את לונדון היטב, כתב ספרי מסלולים בעקבות יצירות ויוצרים בעיר ובעבר הדריך בעצמו מסעות ספרותיים שם. תרגומו המוער לקלאסיקה "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק' ג'רום הפך בעצמו לקלאסיקה ישראלית. "חוץ מכמה לונדונים, אני חושב שאין בעולם מי שכתב על לונדון יותר ממני. כמו שאפרוחים עוברים החתמה, לונדון החתימה אותי ברוחה".
ומה מדבר אליך בתרבות העברית?
"עם התרבות העברית יש לי בעיה קשה. את דיקנס אפשר עדיין לקרוא, כי אפשר לתרגם אותו שוב ושוב. אבל מה עם מנדלי מוכר ספרים וחיים נחמן ביאליק? אני משוגע על מנדלי, הוא אחד היוצרים הגדולים בעולם, אבל היום כמעט אי אפשר לקרוא אותו, ואף אחד לא מנגיש אותו. אני אוהב מאוד גם את שלום עליכם, ולמזלנו אותו עוד מתרגמים מחדש. את 'אהבת ציון' הנפלא של אברהם מאפו אף אחד לא מתרגם לשפה קריאה יותר, כי הוא כבר כתוב בעברית. זה חבל, כי יש שם עולם שלם. לצערי גם את ביאליק לא קוראים כמעט, ואני משוגע עליו. בעבר איירתי את שירי האהבה שלו בספר, ואחר כך הוצאתי עם אפרים סידון גרסה עכשווית ל'הנער ביער' - טור אחד ביאליק ולצידו טור עיבוד של סידון. קיבלנו ביקורות איומות, חוקרי ביאליק אמרו שהוזלנו אותו. מה זה הוזלנו? ניסינו להנגיש אותו. מצד שני, אני קורא את חיים באר וגם את אלי שרייבר, 'חתולי', בעיניי מהסופרים הטובים בארץ. הוא כתב יותר משלושים ספרים, ורוב האנשים לא מכירים אותו. אני הכרתי אותו דרך חנוך לוין, ועד היום אני אומר שהוא חנוך לוין האמיתי".
מלבד איורים לסופרים בהזמנות פרטיות, קרמן מקדיש את זמנו לכתיבת בלוג בענייני איור, ספרות ותרבות, לצד מפגשים ספרותיים שהוא עורך יחד עם אפרים סידון. השניים, שחתומים על 25 ספרים משותפים, הולכים זה עשרים שנה יחד למפגשים בקיבוצים, בבתי אבות ("הקהל הכי טוב, אלה אנשים שיודעים מי זה אבא אבן") וגם בבתי ספר, בעיקר עם תלמידי כיתות ד'־ו'. "עד לפני חמש שנים, כמעט בכל בית ספר היו ניגשים אלינו ילדים עם ספרים כדי שנחתום להם. בקיבוצים היינו נשארים לפעמים עוד שעה כדי לחתום. היום שום ילד לא מבקש שנחתום לו. ילדים קוראים הרבה פחות מבעבר, אבל כשיש בית ספר טוב, אפשר לראות ילדים שממש יושבים לקרוא. אנחנו פוגשים את זה בעיקר בקיבוצים ובמושבים.
"גם ההתנהגויות השתנו. פעם היינו מתרשמים לטובה מהמשמעת בחמ"ד. ידענו שכשאנחנו מגיעים לבית ספר דתי, יהיה יופי. היום המצב שונה. לא מזמן הגענו לבית ספר שממש רדף אחרינו כדי שנבוא, והיה נורא. הלכנו באמצע. מצד שני, היינו בבית ספר בעוטף עזה, והמנהל, חוזר בתשובה, הקדים וסיפר לתלמידים איך הוא גדל על הספרים שלי. הילדים שם היו מקסימים ושאלו שאלות מקסימות. יש בתי ספר שפותחים כל בוקר בסיפור, ונותנים לילדים חוויית קריאה טובה. בסוף, הכול תלוי במנהל ובמורים".
בשנתיים וחצי האחרונות השגרה שלו לא השתנתה כמעט, לדבריו. בעבר נדרש לעקוב אחר האירועים כדי להגיב עליהם מדי יום באיור סאטירי, אך כיום הוא בוחר להתרחק מן המיידיות של החדשות, להימנע כמעט לחלוטין מעיסוק באקטואליה, ולהתמסר לציור ולכתיבה האישית בבלוג. רבות מן הרשומות שלו מוקדשות לעבודותיו בעבר ולאנשי התרבות שנקרו בדרכו. לצד זאת הוא מרבה לכתוב על תולדות האיור והכתיבה, על אנקדוטות בתרבות הספרותית ועל סיפורים שמאחורי השפה עצמה. הבלוג משמש לו מקום לשמר זיכרונות, להאיר שוליים נשכחים ולהתעכב דווקא על מה שההיסטוריה התרבותית נוטה לדלג מעליו.
היצירה, מבחינתו, היא מרחב הסתגרות מודע; מאז שירותו כלוחם בששת הימים הוא נמנע ממראות מלחמה ומעדיף להישאר בעולם הספרים והאיור. ועדיין, תחושת הניכור רובצת עליו. "אני מרגיש גולה בארץ", אומר קרמן. "אני לא יכול לחיות במדינה שיש בה שר כמו איתמר בן־גביר, ומצד שני אני לא מסוגל לעזוב".
לאורך הקריירה שלו זכה קרמן בפרסים רבים, ובהם פרס גוטמן לאיור ועיטור אנדרסן לספרות ילדים. פרס סוקולוב הוענק לו ולחבריו ב"דבר אחר", ולפני כמה שנים קיבל גם את פרס משרד התרבות לאמנים ותיקים, הוקרה רשמית ליותר משישה עשורים של יצירה.
הגיל מעסיק אותך? יש לך עוד חלומות שאתה רוצה להגשים?
"עד גיל שמונים לא חשבתי בכלל על הגיל. היו לי חלומות, הייתי עסוק כל הזמן, נסעתי ארבע פעמים בשנה ללונדון. רק אחר כך התחלתי להרגיש שהזקנה קיימת, וגם שהמוות מתקרב, דבר שתמיד לא נראה לי שייך לעולם שלי. חברים שלי התחילו למות. יוסל ברגנר, אהרן שמי ויורם טהרלב נפטרו, ומצאתי את עצמי מספיד אותם. אבנר כץ, שהיה האדם הקרוב אליי ביותר, מת כשהיינו בני שמונים. זה נהיה קשה, במיוחד בשנתיים האחרונות, כשאני כבר הולך פחות טוב. הליכה הייתה הדבר הכי חשוב לי - הייתי צועד שעות ברחובות לונדון. אם לא היו לי העבודה, הנסיעות עם אפרים, האיורים ובעיקר הבלוג שאני משקיע בו את הנשמה, לא בטוח שהייתי מתקיים.
"אם מדברים על חלומות, הספר שאני הכי אוהב בעולם הוא 'מועדון הפיקוויקים' של דיקנס. אני משוגע עליו ומכיר כל מלון וכל פינה שהוא עובר בהם. חלום חיי היה לעשות לו מה שעשיתי ל'שלושה בסירה אחת', בתרגום מוער. אבל זה ספר של אלף עמודים, אז אני בספק אם זה יקרה. ובכל זאת - זה החלום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il