אשת השנה של "אמונה": "אם הם נשכבים על הגדר עבורנו, אני אשכב על הגדר בשבילם"

שלום דפי, מה שלומך?

"ברוך השם, מתאוששת משנתיים עמוסות של שליחות, עבודה עם מוטת כנפיים רחבה, רחוקה מהמשפחה, מבן הזוג, מהילדים ומהנכדים. את הזכייה בתואר אשת השנה של 'אמונה' אני עדיין לא מעכלת, היא באה לי בהפתעה. הגישו את מועמדותי בלי להגיד לי. לא יצאתי לשליחות בשביל פרס. עשיתי את זה מתוך אמפתיה ואהבה גדולה ליהדות התפוצות ולקהילה היהודית בדרום אפריקה".

זו השליחות השנייה שלך שם. איך הגעתם לזה?

"יצאתי לשליחות כי שני ההורים שלי, זכרם לברכה, היו עולים, ניצולי שואה. השליחות הראשונה הייתה לפני עשרים שנה. בן הזוג שלי, שי, היה שליח מרכזי של בני עקיבא בדרום אפריקה מטעם הסוכנות, ואני ניהלתי את בית המדרש לנשים של אמונה. מבחינתי הזכייה מטעם אמונה היא באמת סגירת מעגל.

"דרום אפריקה הייתה אז שונה. הקהילה היהודית הייתה גדולה פי שניים ומנתה כ־80 אלף יהודים, והרגש האנטי־ישראלי היה בחיתוליו. בית המדרש של אמונה שם היה מקום חשוב לנשים. הייתה מגמה חזקה של חזרה בתשובה בקהילה, והרבה יותר נוח להיות במקום החרדי, הלא ציוני, והלא מכה על חטא בסגנון 'למה אני פה ולא עולה לישראל'. ראיתי שבתי מדרש אחרים לא מביאים את תורת ארץ ישראל, והחלטתי שבית המדרש שלי יהיה עם טעם של מדינת ישראל ותקומת עם ישראל בארצו - וזה הצליח. בית המדרש הזה פרח, והוא קיים עד היום.

"אחד הדברים שיזמתי הוא שבוע הספר העברי. כ־1,500 תלמידים הגיעו לפגוש את היופי והעומק בתרבות הישראלית, ובמיוחד בספרות הישראלית. למשל הספר 'דירה להשכיר', שבהקשר הדרום אפריקני הוא מטורף, עם החזיר הלבן והחתולה הכושית. היה מדהים לראות כמה התרבות הישראלית עוסקת בתיקון עולם".

אחרי השליחות הראשונה המשכת את העשייה במגוון תפקידים בחברה האזרחית. מה הביא אותך לצאת שוב לשליחות?

"פשוט קיבלתי הצעה. לפני שלוש שנים הייתי בפגישה בסוכנות בשל תפקידי כמנכ"לית ארגון 'עִתים'. אחד הנוכחים בפגישה היה בעבר שליח בדרום אפריקה, אז חלקנו חוויות. אמרתי לו: 'איזו נפלאה הקהילה היהודית בדרום אפריקה, מחר הייתי חוזרת'. הוא שאל 'את רצינית? אנו מחפשים אנשים טובים שמכירים את הקהילה והקהילה מכירה אותם. תגישי מועמדות'. יצאתי מהפגישה, סיפרתי לשי, שאלתי אותו אם הוא בעניין, והוא אמר: 'מה השאלה?'. שליחות היא חיידק. משם זה התגלגל, והתקבלתי. התפקיד שלי היה לנהל את כל העניינים שקשורים לסוכנות היהודית בקהילה - החל בחינוך יהודי וציוני בבתי הספר, דרך הסברה ומאבק באנטישמיות, חוסן וביטחון פיזי של הקהילה, וכלה בעלייה".

ספרי על הקהילה היהודית בדרום אפריקה. מצבה השתנה בגלל המלחמה?

"זו קהילה ציונית מאוד. שנה אחרי שבנימין זאב הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון, ב־1897, הקימה הקהילה את הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. מיד ב־1948 הקהילה הקימה את הזרוע שלה בישראל. אין לזה אח ורע. היום יש שם בערך 48 אלף יהודים. הייתה הרבה עלייה בתקופת הקורונה.

"בדרום אפריקה ישראל נזכרת כמי שסייעה לשלטון הלבן בתקופת האפרטהייד ומכרה לו נשק. זה נגמר, אבל על התשתית הזאת התפתחו כל מיני ארגוני חרם פרו־פלסטיניים, והממשלה לא עושה דבר כדי למנוע את זה. בדרום אפריקה אין אנטישמיות מובנית או קהילות של ערבים פרו־פלסטינים כמו באירופה. יש הרבה נוצרים פרו־ישראלים, ואת הולכת ברחוב ולא מרגישה אנטישמיות. אבל צריך להיאבק בארגוני החרם ולשמר את דעת הקהל הנוצרית הפרו־ישראלית. עבדתי עם ארגונים נוצריים כדי להביא את הסיפור שלנו, וכדי שה־BDS לא ישתלט על השיח ונשאיר את הזירה בלי מענה".

החיילים הבודדים שהגיעו מישראל לדרום אפריקה היו תחת איום מעצר בארצם. איך זה קרה?

"בתחילת המלחמה התחלתי לקבל טלפונים מתוסכלים מאימהות ומבני משפחה של חיילים שמשרתים בצה"ל. הם סיפרו שהצבא לא מאפשר להם להגיע הביתה, אפילו לא כדי להיפרד מהסבתא שנמצאת על ערש דווי, למשל. אחרי עוד ועוד שיחות כאלה הבנתי שיש פה מגמה, ובמקביל התגלגל לידיי סרטון של השרה ליחסים בינלאומיים של דרום אפריקה דאז, נלדי פנדור. ארגוני ה־BDS ליקטו מהרשתות תמונות ושמות של חיילים בודדים שעשו עלייה ושירתו בצה"ל, הסרטון הציג את השמות והתמונות, ובסופו אומרת פנדור: 'כשתבואו הביתה, נעצור אתכם'. הצבא לקח את האיום הזה ברצינות, ולא אפשר לחיילים לנסוע הביתה.

"הגעתי למנכ"לית הסוכנות דאז, אישה שמבינה את החרדות והגעגוע של אמא לילדים שהם חיילים בודדים, ואמרתי לה: 'תשמעי, אספתי שמות של 75 אימהות לחיילים בודדים, ש־95 אחוזים מהם נמצאים בחזית. לא נותנים לילדים לבוא לחופשת מולדת, אז בואי נביא את האימהות אליהם'. היא נתנה לי 200 אלף דולר ואני הוספתי על זה עוד, והוצאנו לישראל ארבע משלחות של כל האימהות. גם אני הייתי אז סוג של אמא לחייל בודד. הייתי רחוקה מהחייל שלי בארץ, והבנתי לליבן. קראתי למיזם הזה 'לביאות'".

עסקת גם בעלייה?

"כן, בשנה הראשונה ארגנתי אקספו לעידוד עלייה, והשתתפו בו כל הגורמים שמסייעים לעולים חדשים ויכולים להסיר חסמים. הבאתי את גולן ואך, והוא זוהה בידי ארגון BDS. בהנחיית סגנית השגריר הוא נאלץ לחזור לישראל כדי שלא ייעצר. ביריד הבנו שיש הרבה בני שישים ומעלה ציונים מאוד, שהילדים והנכדים שלהם בארץ אבל הם לא מסוגלים לקנות דירה בישראל. היה שם נציג של 'אופק ישראלי', ארגון שעוסק בעידוד עלייה, וכשהוא חזר לישראל הוא נפגש עם כמה גורמים, ומשרד העלייה והקליטה העביר הוראת שעה, יחד עם משרד השיכון, שקבעה שבגלל האנטישמיות בדרום אפריקה, המצב הכלכלי שם והעובדה שהקהילה תרמה ותורמת למדינה - יינתנו לעולים ארבעים יחידות של דיור ציבורי. יצרנו קהילה של ארבעים זוגות שעלו בתחילת ינואר. הם גרים עכשיו בבניין בנתניה. בעצם, כדי ליצור להם עלייה מוצלחת העתקנו את הקהילה משם לפה. התחלתי את אותו הדבר עם קבוצת צעירים, אבל 'לא עליך המלאכה לגמור'. המחליף שלי ממשיך עם זה".

בעקבות המלחמה וחוסר האפשרות להוציא לשי אשרה, נשארת לבד בדרום אפריקה כמה חודשים אחרי שהגעת לשם. איך החזקת מעמד?

"הגעתי לשליחות בדצמבר 2023 רק עם הבת הקטנה שלנו, שהייתה אז בכיתה ח'. שי היה במילואים והצטרף אחרי כמה חודשים, אבל העניין עם האשרה היה אמור לקחת עוד זמן, ובינתיים הוא לא היה יכול לעבוד, ומקום העבודה שלו הציע לו לחזור. לא היה אפשר לסרב לזה, אז הוא חזר ובעיקר שירת במילואים.

"אחרי שמונה חודשים הבת הצעירה שלי גם חזרה, כי היא ראתה שאני שקועה בעבודה. שישה ימים של עבודה עברו עליי כמו 24 שעות, ושבת של 25 שעות עברה כמו שישה ימים. זה היה הקושי. נשארתי שנה וחצי לבד. בשליחות חשובה המסגרת התומכת, והקהילה הייתה לי סוג של משפחה. הרגשתי שהיא עשתה הכול למען החטופים ולמעננו, למרות האווירה האנטישמית בתקשורת ובממשלה, ואם חברי הקהילה נשכבים ככה על הגדר בשבילנו - אז אני אשכב על הגדר בשבילם".

לא פשוט להמשיך את העשייה למרות המרחק הרב מהבית ומהמשפחה.

"הגעתי לשליחות הזאת גם מתוך סגירת מעגל עם הסיפור של אמא שלי, שהיא ניצולת שואה מילדי טהרן ונפטרה ביום כיפור האחרון. אמי עברה 17 אלף קילומטרים כדי להגיע לחוף מבטחים. היא הגיעה לכאן בפברואר 1943, ובדיוק 83 שנים אחר כך אני מקבלת פרס, והרבה מזה בזכות גבורת נשים. אמא שלי הייתה בת חמש כשהגיעה לארץ עם ארבעה אחים מתוך תשעה, ובלי הורים. יש תמונה מפורסמת של דודה שלי עם הנרייטה סאלד. היא ראיינה את דודה שלי, שמעה שהבית היה ציוני דתי, והחליטה לשלוח את אמא שלי ואת האחים שלה למסגרות דתיות.

"כך אמא שלי הגיעה לקיבוץ יבנה, וזכתה לתיקון של הילדות המוקדמת הקשה שלה. במיוחד אחרי הפטירה של אמי, אני מרגישה שלעבוד בסוכנות היהודית, לסייע לאנשים לעשות עלייה ולמצוא בית במדינת ישראל - זו סגירת מעגל".