נס תחיית המתים של אייבי נתן, שלא שינה את המזרח התיכון

גל שמחה פתאומי שטף את הארץ בשעות אחר הצהריים של 28 בפברואר 1966, ח' באדר תשכ"ו. בכל שנות השישים שלפני שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים לא התלקחה שמחה לאומית דומה, אפילו לא ביום חנוכתו של המוביל הארצי. היא זכורה לי היטב גם כילד. ארכיוני העיתונים מתעדים אותה בפרוטרוט.

מה קרה באותו יום? נס תחיית המתים, נס מתוקשר מאוד בשעתו, שהתכסה בינתיים חלודת שכחה.

המת שקם לתחייה היה אברהם (אייבי) נתן: בן 38, יליד איראן, בוגר קורס טיס של חיל האוויר הבריטי וקברניט לשעבר בחברת אל על, ידוען תל־אביבי, פילנתרופ בזעיר אנפין, בעלי המסעדה הבוהמיינית "קליפורניה" בפינת דיזנגוף־פרישמן, ומתמודד כושל ברשימת־יחיד בבחירות 1965 – "אייבי נתן לכנסת". מפלגתו זכתה בשתי עשיריות האחוז בלבד מקולות הבוחרים, אך יחסית לגודלה חוללה מהומה יח"צנית לא קטנה. "יש לי כישרון עצום לפרסומת", העיד בגאווה יו"ר הרשימה על עצמו בריאיון לסילבי קשת מעיתון הארץ. "אני צריך אימאג', להופיע כל הזמן בעיתונות, לא חשוב על מה". הריאיון נשא את הכותרת היומרנית "הבאתי שלום עליכם".

באותו יום אחרון של חודש פברואר, בשמונה ורבע בבוקר, יצא אייבי לשליחות שלום מטעם עצמו. הוא המריא משדה התעופה בהרצליה, ובתוך שעה קלה חצה את הגבול מצרימה, בואכה תעלת סואץ. על מטוס הסטירמן הדו־כנפי שהטיס נרשמה עוד במהלך מערכת הבחירות כתובת באנגלית, בעברית ובערבית – "שלום 1". אייבי התחייב בפני בוחריו לטוס בו למצרים, אם רק ייבחר לכנסת.

מצרים הייתה אז מדינת אויב שקטה. תקריות הגבול איתה היו נדירות ביותר בזכות מבצע קדש ב־1956. אייבי טען כי שליחותו תוכל לקרב לבבות בין שני העמים, גם אם תהיה כרוכה בהפרת חוק מצידו, תוך ניצול חסינותו הפרלמנטרית. בסוף הוא המריא למצרים ללא חסינות פרלמנטרית, ללא היתר ממגדל הפיקוח, ללא מכשיר קשר, ללא דרכון ואפילו ללא רישיון טיס בתוקף. שופט שלום בתל־אביב הנפיק כמה ימים קודם לכן צו האוסר עליו לצאת מהארץ, מכיוון שהתמהמה לשלם 500 לירות שהושתו עליו כהוצאות משפט בתביעה אזרחית, אך הטייס הפיראט התעלם גם מהצו הזה. למעשה, טס במטוס לא לו, בלי רשות הבעלים: הוא עלה על הסטירמן לצורך שיעור טיסה כביכול, מבחן אחרון לקראת חידוש רישיון הטיס שלו. אפילו המדריך המלווה לא ידע מאומה, ונדהם לראות את אייבי שועט בלעדיו על המסלול לקראת המראה. שותפי הסוד היחידים היו כתב וצלם ממעריב, העיתון הנפוץ במדינה. בלילה שלפני הטיסה הכין צוואה, והוריש את אוסף תמונותיו למוזיאון ישראל, קצת כסף לבתו היחידה אז, וכן 8,000 לירות פיצוי לבעלי המטוס, חברת "מרום", במקרה שלא ישוב.

טייסיהם של שני מטוסי חיל האוויר שהוזנקו לעברו הצטוו על ידי מפקד החיל, עזר ויצמן, לא לפגוע בו. דובר משטרת ישראל הספיק לפרסם הודעה שלפיה אייבי נתן יצטרך לתת את הדין על מעשיו; החוק למניעת הסתננות, בנוסח שנכנס לתוקף שנים אחדות קודם לכן, אסר על ישראלים לצאת למדינות אויב.

קצת לפני השעה אחת וחצי בצהריים שיגרה סוכנות הידיעות איי־פי מברק למערכות העיתונים על אסון אווירי ליד פורט־סעיד. מעריב, שבכותרתו הראשית הספיק לבשר לאומה על טיסת השלום הסנסציונית (עיתוני הצהריים הודפסו באותם הימים סמוך לתשע בבוקר), מיהר להפיץ מהדורה שנייה, כמנהג הימים ההם: "אייבי נתן נהרג בהתרסק מטוסו".

"אסור היה לחתום לו על העצומה", זעק מישהו מחבריו של אייבי, "שלחו אותו למות במצרים". "בין כה וכה הוא היה טס", ניסו אחרים להרגיע אותו. פתאום התפרץ למסעדה איש העט חיים חפר, חיוור ונרגש. "אייבי חי", הוא צעק

ישראל התעטפה עצב. לשעות אחדות אייבי היה לקורבן השלום הראשון מאז הקמת המדינה. הוא קיווה לפגוש את שליט מצרים גמאל עבד אל־נאצר, ולהגיש לו עצומה בחתימת רבבות ישראלים המשתוקקים לפיוס, והנה האומה התבשרה כי נספה במילוי שליחותו, אחרי שמטוסו הופל כנראה באש מטוסי קרב מצריים. סיעת האופוזיציה גח"ל, בראשות מנחם בגין, מיהרה לנסח טיוטת הצעה דחופה לסדר היום של הכנסת – "מחדלי הממשלה בפרשת המראתו של אייבי נתן". אנשי משרד החוץ הסבירו לכתבים זרים, במאמץ להוציא מתוק מעז, כי טיסת ההתאבדות למצרים "ממחישה את עומק הרגשות לשלום בישראל".

קהל אבלים גדול התקבץ ספונטנית במסעדת קליפורניה, אף שהמטבח נסגר בהגיע הידיעה המרה. ידידים קרובים התלחשו ביניהם בעצב, חלקם אדומי עיניים. על הקירות היו עדיין מודבקים מכתבים מתקופת מערכת הבחירות, שהביעו תמיכה במיזם הטיסה של בעלי המסעדה. "אסור היה לחתום לו על העצומה", זעק מישהו, "שלחו אותו למות במצרים". "בין כה וכה הוא היה טס", ניסו חבריו להרגיע אותו. חברים אחרים החלו לארגן משלחת לבית המשפחה השכולה.

פתאום התפרץ למסעדה איש העט חיים חפר, חיוור ונרגש, הודף כמעט בכוח את השומר בפתח. "אייבי חי", הוא צעק. זה היה כשעתיים לאחר המברק שבישר על מותו. סוכנות ידיעות אחרת, רויטר, הזימה את הידיעה הראשונית אחרי בדיקה חוזרת. במעריב הפיצו מהדורה שלישית: "אייבי נתן נחת בשלום במצרים".

להפוך בצל לזהב

ידיעה נרחבת שהתפרסמה למחרת תיארה את הצהלה במערכת מעריב כאשר התברר שהדיווח הקודם היה נמהר: "'הוא חי', 'הוא חי', קריאות אלו הדהדו מחדר לחדר, מקומה לקומה. עיתונאים, כתבניות, פקידים, התחבקו והתנשקו, כאילו קרה מאורע משפחתי מסעיר, שהלב מתקשה לעמוד בו". כתב העיתון נשלח לראיין את בני משפחתו המאושרים של הטייס האמיץ. הללו ידעו לספר לו כי כבר כשאייבי נולד, מגדת עתידות התנבאה על סמך כתם לידה שחור במקום מוצנע בגופו, כי "הוא יהיה איש גדול ומפורסם". פועלי נמל באשדוד ארגנו עצומה שקראה לשלטון החוק לא למצות איתו את הדין. בחוצות קריית־גת הושקו כוסיות ערק לכבודו.

כיצד הצליח אייבי לנחות במפתיע בפורט־סעיד, בקצה הצפוני של התעלה, בלי שחיל האוויר של מצרים יירט אותו? עד היום לא ברור. גם ממרחק של שישים שנה מוזר לקרוא את תיאורי קבלת הפנים המלבבת שזכה לה שם. מיד אחר נחיתתו בשדה התעופה המצרי קפץ ממטוסו, אוחז בידיו ספר תנ"ך ואת דפי העצומה שהחתים בארץ, וצעק באנגלית שהוא רוצה לראות את נאצר כדי להציע שלום בין המדינות. נשיא מצרים אומנם לא נפגש איתו, אך מושל פורט־סעיד ערך לו סיור בעיר, דאג לו לארוחה דשנה ואף ציווה לתדלק את מטוסו, לטעון את המצבר ולתקן את אחת הכנפיים לקראת הטיסה חזרה ארצה. כשהתברר שעקב מחסור בציוד מתאים לא יוכל לטוס כבר בלילה, אפילו קנו לו פיג'מה. האורח מצידו ניסה להאריך את ההרפתקה ככל יכולתו באמתלות טכניות, והמריא בחזרה ארצה רק למחרת בצהריים. "רציתי להישאר עוד יום כדי שיותר אנשים ידברו על הטיסה", סיפר אחר כך.

ואכן דיברו. בעמוד הראשון של הניו־יורק טיימס פורסמה ידיעה נרחבת: "ישראלי אמיץ שהובס בבחירות קיים היום הבטחת בחירות בטיסת סולו למצרים. (...) טיסתו הלהיבה את דמיונם של הישראלים. מר נתן היה לגיבור לאומי בערב, אך רק לאחר שלמשך שעות אחדות באמצע היום היה לקדוש לאומי מעונה". בדברי הפרשנות שהוצמדו לידיעה נכתב: "טיסתו המוזרה בת השעתיים של מר נתן הזכירה את המשימה הכושלת של רודולף הס, סגנו של היטלר, שטס לבריטניה בתחילת מלחמת העולם השנייה כדי לנסות לפתוח במשא ומתן לשלום".

קהל חוגגים גדול המתין בהרצליה. אייבי נחת שם, ונעצר מיד בידי שוטרים. ליתר דיוק, נעצר לשעה קלה בלבד, ושוחרר אחרי שהפקיד ערבות עצמית סמלית. שיירה ארוכה של מכוניות ליוותה אותו בדרכו למלון הפאר התל־אביבי הילטון, שנחנך לא מכבר. מסיבה עליזה התקיימה לכבודו לאחר מכן במסעדת קליפורניה. אורי אבנרי מסיעת "העולם הזה", הנציג המובהק של מחנה השלום בכנסת, הכריז כי החלטת ממשלת מצרים להחזיר ארצה את אייבי נתן היא מעשה שיש לברך עליו. לטענת אבנרי, "דבר זה מוכיח כי נאצר אינו מחרחר מלחמה". כזכור, כעבור שנה ורבע נאצר בכל זאת חרחר מלחמה, הכניס את כוחותיו לסיני, סגר את מצרי טיראן והמיט על עצמו תבוסה בשדה הקרב. טייס השלום הישראלי לא הצליח למנוע את המלחמה. הוא כן הצליח להינצל מהעמדה לדין. במלאת חודש לטיסתו הבלתי חוקית החליט היועץ המשפטי לממשלה משה בן־זאב שלא להגיש כתב אישום נגדו, בנימוק ש"המניע לפעולתו של הנאשם היה אמונתו הכנה שיוכל לקרב את השלום בין ישראל לארצות ערב. בנסיבות אלו אין, לדעתי, עניין ציבורי להביאו בפלילים על מעשהו החד־פעמי הזה".

אשכול לא התפעל מקבלת הפנים במצרים לאייבי, וסבר שטייס השלום שירת את צורכי התעמולה של האויב: "נזדעזעתי עד עומק נשמתי מן ההזדמנות שניתנה למצרים לומר 'הז'יד הזה איננו ראוי אפילו למאסר אצלנו, אפילו לא לקנס'. לא זו תהיה יונת השלום"

הנאשם הגיב בסיפוק, יצא למסע ניצחון בינלאומי ונועד עם שועי עולם. ז'אן פול סארטר אירח אותו לשיחה בפריז, וברטראנד ראסל בצפון ויילס. ספק גדול אם שני הפילוסופים הדגולים מצאו בו בר שיח מרתק בענייני רוח או אפילו פוליטיקה: אייבי היה עילג למדי, והעברית שלו הייתה דיאטטית ועתירת קלישאות, אך פועלו ההרפתקני למען השלום הילך קסמים על רבים וטובים. גם האפיפיור פאולוס השישי קיבל אותו לשיחה. אפילו בן־גוריון התלהב. במכתב למערכת העיתון דבר שיבח ראש הממשלה לשעבר את אייבי על "עוז רוחו", וקבע שטיסתו למצרים "הייתה הפגנה עולמית של רצון השלום בישראל".

בניגוד לבן־גוריון, ראש הממשלה דאז לוי אשכול התלהב פחות מיוזמת השלום הפיראטית של האזרח אייבי נתן, ואף סירב לפגוש אותו. ארכיון המדינה מכיל התבטאות מעניינת של אשכול, שנאמרה בשיחת רקע עם אנשי מערכת השבועון הצבאי במחנה. מתברר שאשכול לא התפעל מקבלת הפנים במצרים לאייבי, וסבר שטייס השלום שירת את צורכי התעמולה של האויב: "אני מחפש ביטויים עדינים כדי להביע את יחסי לעניין. נזדעזעתי עד עומק נשמתי מן ההזדמנות שניתנה למצרים לומר 'הז'יד הזה איננו ראוי אפילו למאסר אצלנו, אפילו לא לקנס'. ייתכן שהוא כשלעצמו אדם טוב וכוונותיו טובות, אבל צריך היה להניח מראש שזה (אירוע) ילדותי. אפילו אם קיבל אותו (אחר כך לשיחה) איזה פוליטיקן באמריקה, וגם אחרים – אני לא מחשיב את הדבר. בעיניי עושים דבר הרבה יותר חשוב בחורים ההולכים ללב המדבר (להתיישב שם). כשהוא פנה אליי כדי לבקש פגישה – לא חשבתי לנכון לעשות זאת. חשבתי שלא זו הדרך. לא זו תהיה יונת השלום בין היהודים לבין נאצר".

גם דליה רביקוביץ, משוררת ובעלת טור בעיתון הארץ, חיוותה דעה שלילית על טייס השלום: "קשה להאמין שתשוקתו לשלום עם ערב אומנם עזה יותר מתשוקת כל אלה שלא המריאו לקהיר. ברור שיש פה יסוד הרפתקני". רביקוביץ כפרה בדימוי שאייבי התאמץ לייצר לעצמו כאיש חסדים שוחר טוב, והזכירה כי במערכת הבחירות "מצעו הפוליטי היה דומה לתפריט במסעדה שלו. בשני עמודים קטנים הבטיח לאזרח הקטן את כל טוב הארץ". על המסעדה עצמה כתבה שהמחירים בה מופקעים, וציטטה בהקשר הזה את אמנון רובינשטיין: "אייבי נתן יודע למכור מרק בצלים במחיר של זהב". רביקוביץ סיכמה: "הוא אינו אפילו דמות חינוכית במיוחד... אולם תהיה זו פדאנטיות בלבד אם נסרב להתפעל מן ההעזה שגילה בעל המסעדה בן השלושים־ושמונה, ואף מן הרוח הטובה שנשתררה בארץ עם המראתו. גם אכסצנטריות ותאוות פרסום הן תכונות שמימושן עשוי להלהיב". אגב, בהתייחסות רשמית יחידה של ממשלת מצרים הוגדר כל האירוע כ"קומדיה מגוחכת".

לשבור את הגלים

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים טס אייבי שנית למצרים, ושוב גורש משם. הפעם הועמד לדין בארץ, על שתי טיסותיו. בית המשפט גזר עליו קנס בסך 1,400 לירות או 40 ימי מאסר תמורתן. אייבי סירב לשלם את הקנס, נכלא במעשיהו, והרחיב עוד יותר את הקוטר של הילת תהילתו, כרובין הוד בשירות השלום. עודד קוטלר שיחק את דמותו ב"כל ממזר מלך", הסרט הפציפיסטי המצליח מאוד של אורי זוהר. עיתונאים מכל העולם חיזרו אחריו בבקשות ריאיון. אייבי ראה כי טוב וטס בשלישית למצרים, אם כי הפעם כנוסע בטיסה אזרחית מאתונה. שלטון החוק כאן העלים עין, וגם השלום בושש לבוא. אייבי החליט לעבור לתחום הימייה, ובתחילת קיץ 1973 השיק את ספינת "קול השלום".

הרעיון החינני נשאב מספינות שידור פיראטיות שבסוף שנות השישים הטילו עוגן מול חופי מערב אירופה, מחוץ למים הטריטוריאליים של ארצות היבשת, כדי לעקוף את חוקי הרישוי הממשלתיים. הן הרוו את צימאון הדור הצעיר למוזיקת פופ ורוק, שמטעמים פדגוגיים בקושי התנגנה אז בתחנות הממסדיות. גם בישראל הסתמן צימאון כזה. רשת ג' וגלגלצ טרם באו לעולם, ועידן תחנות הרדיו האזוריות נפתח רק כעבור עשרים שנה. אייבי, גאון יחסי הציבור, נחלץ לספק את הביקוש המקומי הרב למוזיקה בינלאומית. הוא רכש ספינה הולנדית ישנה, פתח במסע איסוף כספים לצורך הפיכתה לתחנת שידור ימית, השקיע בה סכומים גדולים מכיסו, וכשבוע אחרי יום העצמאות ה־25 של ישראל חנך את שידורי הרדיו שלו. לראשונה בתולדות המדינה נסדק המונופול של קול ישראל וגלי צה"ל, ערוצי הרדיו הממשלתיים. "גם אנחנו פיראטים, אבל אנחנו הפיראטים של השלום", הכריז בשידור הבכורה.

למען הסר ספק, אייבי לא באמת שידר מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. מעולם לא. ספינתו עגנה בים אך בקרבת החוף, והוא השתמש גם באולפן יבשתי. "למה לשקר?", אמר לי כשהתארחתי לימים בדירתו התל־אביבית, ביוזמת כתבת מעריב. "אני שידרתי מתוך גבולות המדינה, ועברתי בכך על החוק. שידרתי מהדירה שלי וכולם ידעו. אפילו אריק שרון התראיין אצלי במשרד" (מעריב, 11 באוגוסט 1995). אני זוכר שמדי כמה דקות הוא רץ להעביר הנחיות מסתוריות לגורם אלמוני דרך מכשיר מוטורולה ביתי, כאילו היה סדרן בתחנת מוניות. התרשמתי עמוקות משורות הקלסרים שהיו מונחים בסדר מופתי על מדפי ספרים בסלון הבית. הם הכילו קטעי עיתונות על מעלליו רבי השנים. גולת הכותרת שלהם לא הייתה הטיסה למצרים, שבינתיים כרתה שלום עם ישראל, אלא ספינת השידורים שלו.

קול השלום משך תשומת לב רבתי, לפחות בראשית ימיו. יותר משהביא בשורת שלום למזרח התיכון, סיפק למאזיניו חוויה דמוקרטית רעננה. לראשונה בקעו מגלי האתר צלילים ומילים שלא נבחרו או נוסחו על ידי עובדי מדינה. המוני ישראלים למדו לזמזם ולדקלם את זמריר הבית של התחנה, Shalom from somewhere in the Mediterranean - "שלום מאי שם בים התיכון". אבל אייבי כאמור לא באמת שידר מאי שם, ודאי לא מחוץ לתחומי מדינת ישראל. ב־1973 גבול המים הטריטוריאליים עבר במרחק שישה מיילים ימיים מהחוף, כ־11 קילומטרים, וספינתו של אייבי עגנה במרחק קצר בהרבה. היא נצפתה היטב על ידי ציבור הרוחצים והרוחצות בשפת הים של תל־אביב. עיריית תל־אביב הנציחה את העובדה הגאוגרפית המפלילה הזאת בשלט רשמי בחוף גורדון, כנראה השלט היחיד בארץ המעלה על נס מעשה עבריינות: "5 קילומטרים מן החוף הזה עגנה ספינת 'קול השלום' של אייבי נתן ושידרה קולות של שלום, דו־קיום ואהבה".

"האונייה שלך שימשה השראה לערוץ 7, בגללך ובזכותך", הזכרתי לאייבי בקיץ 95', ימים אחדים אחרי ששוטרים ופקחים פשטו על הספינה הימנית. אייבי השיב בכעס: "אם הייתי יודע את זה – לא הייתי מקים את התחנה. אמרתי לרבנים שלכם: אני מוכן לסגור את התחנה, אם אתם תסגרו"

אמת ויציב, אייבי נמנע רוב השנים מעיסוק רדיופוני ישיר בנושאים פוליטיים. שידוריו המילוליים כללו בעיקר הטפות ילדותיות לשלום. מעת לעת נחלצה התחנה הימית שלו לגייס כספים עבור מבצעים הומניטריים בארצות מוכות רעב באפריקה ובאסיה. מדי ערב, בשעת השקיעה, קטעה את שידוריה למשך חצי דקה, "לאות הזדהות עם חללי המלחמות". יחסי העבודה בין הקברניט המעשי של הספינה לאנשי הצוות נעכרו אומנם במהירות בשל גינוניו הרודניים, אך היחסים עם המאזינים היו ענוגים. הם התבקשו להעלות תרומות למימון התחנה, ולזמן מה אכן תרמו. כאשר חדלו לתרום, אייבי התחיל להסתמך תקציבית על שידורי פרסומת, וידע לנקום במי שלא רצו לפרסם. כשקוקה־קולה סירבה לשבץ את כלי התקשורת הפיראטי במסע השיווק הנמרץ שלה בארץ, אייבי העניש אותה באמצעות תשדיר פרסומת בקולו: "שתו מים, רק מים", בעברית ובאנגלית. התשדיר נעשה למטבע לשון ישראלי, אבל קופת הספינה לא נושעה ממנו. כדי לחסוך בהוצאות המעיקות הועתק אולפן השידורים ליבשה, ומשלב מסוים שימשה הספינה כתחנת ממסר בלבד. היא שידרה בתדרי FM ו־AM, כמובן ללא היתר ממשרד התקשורת.

גם ממשלת הליכוד, אחרי מהפך 77', נמנעה מנקיטת צעדי אכיפה נגד הספינה. כשבגין חתם על הסכם שלום עם מצרים, אייבי רקח זמריר חדש מקולותיהם של ראש ממשלת ישראל ונשיא מצרים אנואר סאדאת: No more war, no more bloodshed. Peace is the word, and The Voice of Peace is the station, 24 hours a day ("לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, שלום הוא המילה, ו'קול השלום' הוא התחנה, 24 שעות ביממה").

טומי לפיד בילה פעם שבוע על ספינת השלום, וחזר עם כתבת מגזין מפרגנת. אריק איינשטיין הקדיש לאייבי שלושה שירים מצליחים המתנגנים ברדיו עד עצם ימינו - "דון קישוט", "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", וגם "עוד יהיה", שבין השאר נאמר בו: "הנה אייבי נתן על האונייה / הוא מפליג, הוא מפליג אל תוך החשכה / יא חביבי אייבי, בהצלחה לך". גם דודו טופז כתב לכבודו שיר, "אי שם", וגלי עטרי שרה אותו: "אי שם בלב הים התיכון / שטה ספינה ישנה / ויושב בתוכה איש מוזר / ומשדר לעולם מנגינה / ומשדר לעולם מנגינות הוא / ומשדר לעולם חלומות / יש אומרים שהוא סתם קצת נאיבי / יש אומרים שרודף פרסומות // איש מוזר אני רוצה שתדע / יש מקשיב לדבריך / איש חולם, יש שותף לחלומותיך". ובהמשך: "יש לעיתים בשעת ליל / קולו לפתע נשמע / מדבר על שלום ועל טוב / מבקש לא יותר מלחמה / ומקשיב הנהג על ההגה / נערות צעירות מתרגשות / אך הרוב משנים תחנה / כדי לשמוע את החדשות".

ואומנם, אייבי לא שידר חדשות ולא התחרה בקול ישראל ובגלי צה"ל בתחום האקטואליה. הוא כן התבלט בהדרגה כאיש שמאל, שוחר נוסחת שלום תמורת שטחים. ב־1978, שנת המשא ומתן הפתלתל על הסכם שלום עם מצרים, שידר פעם במשך שש שעות רצופות את המנון התחנה "תנו צ'אנס לשלום", שיר המחאה של ג'ון לנון נגד מלחמת וייטנאם. לא היה ספק שהשמעת השיר שוב ושוב נועדה לאוזני ראש הממשלה בגין, שעוד ניסה אז להשאיר בידי ישראל לפחות את היישובים בסיני, ולא להיענות לדרישת הנסיגה עד הסנטימטר האחרון.

כן לשלום, לא בשבת

אייבי גם שבת רעב במשך 45 יום בדרישה להקפאת הבנייה בהתנחלויות ביו"ש עד תום המשא ומתן עם מצרים. השביתה הופסקה רק אחרי שאיבד 25 קילוגרמים ממשקלו, ובאופן מופגן כבר הזמין לעצמו חלקת קבר. חברי כנסת מכל סיעות הבית הפצירו בו שלא לסכן את חייו. גם הרב הראשי עובדיה יוסף הפציר. ח"כ אריה (לובה) אליאב מהמערך הכריז בדיון מיוחד במליאה שספן השלום "הצליח למקד את תשומת לב האומה והעולם למאבק לשלום ונגד ההתנחלויות המכשילות את יוזמת סאדאת". ראש הממשלה מנחם בגין הטריח עצמו לישיבת הכנסת שהסתיימה בקריאה כללית נרגשת "בשם הממשלה ובשם הכנסת כולה למר אייבי נתן להפסיק את צומו לאלתר". אייבי, שבמהלך הדיון ישב בכיסא גלגלים ביציע האורחים המכובדים, התרצה, שבר את הצום בשתיית כוס מיץ תפוזים, וחידש את שידורי הספינה שהופסקו לרגל השביתה.

כעבור ארבע שנים, בתחילת פברואר 1982, שוב התאחדה הכנסת סביב הפיראט החביב, שאגב הספיק פעם לקפוץ לביקור קצרצר גם בביירות, ולנסות לחצות בספינתו את תעלת סואץ. חמישה חברי כנסת מרוב קצווי הבית – ובהם אהוד אולמרט, רוני מילוא ויוסי שריד – הגישו הצעת חוק שלפיה קול השלום יורשה לשדר מן החוף. "הצעת חוק שידורי רדיו פרטיים", כך היא כונתה רשמית. שר התקשורת מרדכי ציפורי, איש הליכוד, הודיע שלא יתנגד לאפשר לאייבי לשדר מהחוף "באורח זמני", עד שתיושם הפרטה כוללת של שוק הרדיו והטלוויזיה. חבר מפלגתו רוני מילוא הודה כי "הצעת החוק היא בעייתית בכך שהיא נוגעת לאדם מסוים", אך הסביר ש"יש מקום לחוק מיוחד, בגלל הייחוד של אייבי נתן". ח"כ אלעזר גרנות מהמערך הזכיר שאייבי "היה טייס בחיל האוויר". יוסי שריד, שכיהן אז מטעם המערך, העלה על נס את עובדת עלייתו ארצה של אייבי בנעוריו. אפילו גאולה כהן ציינה את עזרתו ליהודי אתיופיה. ואולם, מימין ומשמאל נשמעו גם קולות שהסתייגו מההצעה לתפור חוק למידותיו של מפר חוק.

גבול המים הטריטוריאליים עבר במרחק שישה מיילים ימיים מהחוף, כ־11 קילומטרים, וספינתו של אייבי עגנה במרחק קצר בהרבה. עיריית תל־אביב הנציחה את העובדה המפלילה בשלט רשמי בחוף גורדון: "5 קילומטרים מן החוף הזה עגנה 'קול השלום'"

"אסור לשכוח כי אייבי נתן שידר במשך עשר שנים בניגוד לחוק", העיר חבר הכנסת הצעיר מיכאל קליינר מהליכוד.

יוסי שריד הגיב: "זה לא נכון".

"בניגוד לאיזה חוק?", שאל רטורית מרדכי וירשובסקי ממפלגת שינוי. ח"כ מילוא הודה שקול השלום הוא בעצם "הגל של (תנועת) שלום עכשיו", אבל בתשובה לתהיית גאולה כהן הביע תמיכה גם בהקמת תחנת רדיו פרטית בבעלות מועצת יש"ע. "מה זה מועצת יש"ע?", לעג שריד.

כבר אז היה האגף הימני בכנסת מלא טענות כרימון נגד ההטיה האידאולוגית של התקשורת. יובל נאמן מסיעת התחייה התרעם: "מה עשה אייבי נתן? במשך תקופה ארוכה הוא החדיר בנו את כל המחלות המחלישות את המערב; את אובדן האמונה בצדקת ענייננו. אני, בכל אופן, לא שמעתי מעולם משהו ציוני בתחנה שלו. הוא העתיק לכאן את המלחמה נגד המלחמה בווייטנאם. הוא העביר הנה את הרצון לשלום שהיה בעם האמריקני בעד עניין וייטנאם. הוא פתח את מה שנמשך אחר כך עם חנוך לוין ו'מלכת אמבטיה' ו'מושל יריחו' וכל אותה ההרגשה של שלום, שהוא מותנה בזה שאנחנו נוותר על דברים שאינם חיוניים, ואז הכול יהיה בסדר. המסר הזה החליש מאוד את העם הזה" (דברי הכנסת, 9 בפברואר 1982).

נאמן התבלבל קצת. ההצגה הפציפיסטית "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין עלתה על בימת תיאטרון הקאמרי כשלוש שנים לפני תחילת השידורים של קול השלום. ככל הידוע, גם לא היה קשר ישיר או עקיף בין "מושל יריחו", מחזה מאת יוסף מונדי בגנות הכיבוש הישראלי ביו"ש, ובין המסרים שבקעו ממשדרי הספינה של אייבי. אבל נאמן צדק כשתיאר את ספינת השידור הפיראטית כמגדלור של אופנת דעות שפשתה כאן באותו עשור.

אייבי נתן היה ממבשרי עידן ההטפה העיקשת לנסיגה ישראלית מהשטחים שנפלו לידי צה"ל במלחמת ששת הימים. הוא היה מחלוצי העבריינים על החוק שאסר להיפגש עם אנשי אש"ף, ושילם על כך בארבעה חודשי מאסר נוספים בכלא מעשיהו. ובכל זאת, לא בשל השקפותיו השמאלניות נמנעה הכנסת מהשלמת החקיקה למענו, אחרי שכבר הצביעה בעדה בקריאה ראשונה. תחנת הרדיו קול השלום נותרה תחנה פיראטית בגלל סיבה אחרת לגמרי: חברי הכנסת החרדים איימו לפרוש מהקואליציה אם אייבי יורשה לשדר בשבתות ובחגי ישראל. לא נחה דעתם גם כשהבטיח להעסיק בתחנה גויים של שבת. כשאייבי נטה לוותר להם ולהתחייב שלא ישדר כלל בשבתות ובחגים, איבד את תמיכת השמאל החילוני, והחוק נגנז סופית. "אני מאמין בכל לב שאייבי נתן ותחנתו ראויים לרישיון הפעלה", הסביר יוסי שריד, "אך אין לתת יד לקביעת תקדים מסוכן להפסקת שידורים בשבתות". החופש לחלל שבת נחשב בעיני שריד יותר מחירויות השידור.

בין שתי ספינות

אייבי המשיך לשדר מהים עוד 11 שנה, ולתפקד כפעיל שלום יבשתי במקביל להיותו גיבור תרבות. באמצע שנות השמונים נפגש באירופה עם אנשי אש"ף, למורת רוחו של רוב הציבור בישראל. או אז חוקקה הכנסת את החוק לאיסור מפגשים עם אש"ף. אייבי צפצף גם עליו. בשנים 90' ו־91' נפגש בתוניס שלוש פעמים עם יאסר ערפאת. דובר הליכוד כינה אותו "בוגד". הפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום, והוא שוב נידון למאסר, הפעם לתקופה של 18 חודשים. לכאורה נכנס לבית הסוהר בראש מורם, אך כעבור זמן הודה ש"הישיבה בכלא כבר נמאסה עליי", והגיש בקשת חנינה לנשיא חיים הרצוג - ללא הבעת חרטה, רק תוך הבטחה כי מעתה ואילך לא יעבור עוד על החוק. הרצוג האב נעתר וקיצר את עונשו בשנה. אייבי עמד בדיבורו ולא נפגש עוד עם אנשי אש"ף עד לביטול החוק האוסר זאת, אבל המשיך בשידוריו הבלתי חוקיים למשך שנתיים וחצי נוספות, מהיפות בחייו. אלו היו השנים שבהן התגשמו משאלותיו הרעיוניות ותביעותיו הרדיופוניות. ממשלת השמאל שהוקמה ב־92' לא רק ביטלה את האיסור על מפגשים עם אנשי אש"ף, היא נשאה ונתנה בעצמה עם ערפאת, ומסרה לו את ערי יו"ש ועזה. בדיוק כפי שאייבי הטיף כל השנים, ממשלת רבין נתנה צ'אנס לשלום.

ב־1978, שנת המשא ומתן הפתלתל על הסכם שלום עם מצרים, שידר פעם במשך שש שעות רצופות את המנון התחנה "תנו צ'אנס לשלום". השמעת השיר נועדה לאוזני ראש הממשלה בגין

למעשה לא נותר אז עוד טעם בהמשך החזקת הספינה, אשר גבתה מבעליה מחירים שהלכו וגבהו, בממון ובבריאות נפשית. מצבה הפיזי היה איום ונורא. גם ציבור המאזינים הלך והתכווץ. מנהלי קול ישראל ייסדו עוד ב־1976 את רשת ג' ששידרה מוזיקה מודרנית בלבד, תחילה לועזית בעיקר, והיא התחרתה קשות בשידורי אייבי. גלי צה"ל עמדה להשיק את הזרוע המוזיקלית שלה, גלגלצ. אייבי נשבר. משלחת נכבדים עלתה אל הספינה כדי להשתתף במשדר הסיום, ובהם ראש עיריית תל־אביב שלמה להט ויוסי שריד, שנעשה בינתיים לשר לאיכות הסביבה. הם הציעו לאייבי להפוך את ספינתו למוזיאון צף לשלום, אבל כבר לא היה לו כוח. ב־1 באוקטובר 1993 נפרד ממאזיניו על רקע שירו של פיט סיגר We Shall Overcome. ציוד השידור נתרם לתחנת "קול פלסטין" ביריחו, והאונייה עצמה הוטבעה מול חופי אשדוד – אגב, בניגוד לחוק למניעת זיהום הים. תם ונשלם.

ובעצם, לא בדיוק תם ונשלם. תחנת הרדיו של אייבי נתן הייתה מקור ההשראה של מייסדי ערוץ 7 בשנת 1988. הרב זלמן מלמד, רב היישוב בית־אל, מורה ורבה של חבורת המייסדים, אפילו הרהר פעם בקול שהרדיו של אייבי לא בא לעולם אלא להכשיר יום אחד את לבבות הציבור לשידורי ערוץ 7, ולפני הכול את לבבות המייסדים עצמם. אלמלא קול השלום של השמאלן אייבי נתן, איש בימין לא היה מעלה בדעתו לרכוש ספינה, להציב עליה מתקני רדיו, לעגון מול חופי תל־אביב ולשדר צלילים והגיגים לעם ישראל. אם לאייבי מותר, גם לנו מותר, הניחו בבית־אל. כלומר, הניחו שהמדינה, אשר אפשרה במשך שנים רבות את שידורי קול השלום, תהיה סלחנית גם כלפי קול ההתנחלויות.

בראש צוות הבדיקה של מיזם הרדיו הימני עמדו יעקב כץ (כצל'ה) ויואל צור, מראשוני גוש אמונים וממייסדי בית־אל. יום אחד בתחילת 1988 הם יצרו קשר עם אייבי וביקשו לפגוש אותו. למרות תיעובו את ההתנחלויות, הוא הסכים להיפגש. כצל'ה וצור שמעו ממנו הערכה שלילית ביותר על יכולתם ללכת בעקבותיו. הוא התנבא שלעולם לא יצליחו לאסוף מספיק משאבים כדי לרכוש ולתפעל ספינת שידור. כמי שהשקיע הון עצמי רב בספינתו עד שכמעט נאלץ למכור את ביתו, אייבי התקשה להאמין שמישהו מלבדו יהיה מסוגל להירתם נפשית ותקציבית להרפתקה כזאת, ודאי לא בחוגי הימין הדתי. זו הייתה מעידה אופיינית בבור של דעות קדומות על כישורי המתנחלים. שמאלנים רבים פקפקו בשעתם ביכולתם של חובשי הכיפות הסרוגות להקים יישובים חדשים, ואייבי לא האמין שהם יעמדו בייסורי תפעולה של ספינת שידורים.

כידוע, הוא טעה. פתיל חייה של ספינת ערוץ 7 היה אומנם קצר במעט מזה של ספינתו, אבל היא לא גוועה כמותה בדרך הטבע. שלטון החוק הכריע את ערוץ 7 ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא נטה לה את החסד ואת הרחמים שאפיינו את יחסו לקול השלום. ספינת "הצבי" הייתה קורבן של מדיניות איפה ואיפה. כל עוד שתי ספינות השידור עגנו זו ליד זו, במשך כחמש שנים, הונח לשתיהן. אחרי שאייבי חדל לשדר, החלה ההתנכלות השלטונית לערוץ 7.

"האונייה שלך שימשה השראה לערוץ 7, בגללך ובזכותך", הזכרתי לאייבי בפגישתנו בקיץ 95', ימים אחדים אחרי ששרת התקשורת שולמית אלוני שלחה שוטרים ופקחים לפשוט על הספינה הימנית בעת שעגנה בנמל אשדוד לצורך עבודות תחזוקה. הייתי אז מנהל מחלקת החדשות של ערוץ 7. אייבי השיב בכעס: "אם הייתי יודע את זה – לא הייתי מקים את התחנה. פעם עלו לספינה שלי כמה רבנים שלכם, ואמרתי להם: אני מוכן לסגור את התחנה, אם אתם תסגרו". הוא התכוון לכצל'ה ולצור.

ב־1997 לקה בשבץ מוחי שהפך אותו למשותק. ב־2008 הלך לעולמו. גם נשיא המדינה שמעון פרס ספד לו. בין השאר אמר: "רגזנו עליו למה הוא לא עושה כמו כולם, למה הוא חוצה גבולות, מפר חוקים, למה הוא לא ממושמע. אבל אוי ואבוי אילו היה שומע בקולנו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il