"הקראתי אותם עשרות פעמים ובכל פעם צחקתי מחדש"

תכולת הספרייה ספרייתי היא מראת חיי הנפש שלי. יש בה ספרים שהותירו בי חותם עמוק, שקראתי כילדה ועברו איתי עשרות ספריות; ספרים שקראתי כנערה בתקופה שבה התודעה נוחה לעיצוב, חלקם השאירו בי משקע עמוק שלא נמחה, והם נמצאים בתוכי כמו חברים ותיקים; וספרים שאני אוספת לאורך כל חיי הבוגרים. אם אני נעצרת ומסתכלת באריכות בספרים שנמצאים בספרייה אני נתקפת סחרחורת קלה, כאילו נכנסתי למכונת זמן.

שיטת מיון רוב הספרים מסודרים על פי סדר הרכישה שלהם. אני אוהבת שספר עיון רם־מצח נמצא ליד רומן רומנטי, ושיונה וולך מדברת עם מרגרט אטווד. אבל יש כמה מדפים שסידרתי על פי קטגוריות, למשל מדף של ספרי האוניברסיטה המשודרת, או ספרים שצרכתי באובססיביות קלה ושהעניקו לי שעות של גירוי אינטלקטואלי. וישנו כמובן מדף ספרי הילדים, שהוא המדף הכי פעיל, הכי צבעוני, הכי מבולגן, הכי זוהר, ושהספרים נכנסים ויוצאים ממנו כמו בתחנת רכבת.

מדף קרוב ללב הספרים שערכתי. רובם ספרי פרוזה, ויש גם לא מעט כותרים מתחום העיון. לפעמים עוברת בי צמרמורת של פליאה כשאני מסתכלת על המדף הזה. המפגש המשולש בין סופרת, עורכת וספר הוא מפגש ייחודי, ואני לא יכולה לחשוב על מקבילה שלו בעולם שאינו העולם היצירתי. בין שלושת קודקודי המשולש מתקיימים יחסים, וכל תזוזה משפיעה על המערכת הכוללת. אני מרגישה בת־מזל שליוויתי לא מעט סופרים בנקודה הפלאית הזו, שבה רעיון פנימי מתגבש לצורה ויוצא אל העולם.

על ארבעה ספרים

צפרדי וקרפד כל השנה

כתב ואייר: ארנולד לובל

מודן

סדרת ספרי ילדים שהקראתי לילדיי עשרות פעמים, ובכל פעם צחקתי מחדש. במרכזה ניצבת אחווה מחממת לב בין שני צפרדעים, כל אחד מהם יותר מגושם, נדיב ומכמיר לב מהשני. אני מקריאה את הספר ונהנית בדיוק כמו הילדים, אם לא יותר. הספר מדבר אל המבוגרים והילדים בו זמנית, באותו מישור – לא מעל ראשי הילדים ולא מתחת סף העניין של המבוגרים. אני רוצה לחבק את הצפרדעים האלה כל פעם מחדש.

מיכאל שלי

עמוס עוז

כתר

יש לי חיבה עמוקה לספר הזה, שלא קהתה עם השנים. עמוס עוז מצליח לשרטט את ההתפוררות הנפשית של אישה אחת, באופן מסויט וקסום, כמו אגדה. אני אוהבת את העובדה שהספר נקרא "מיכאל שלי", כי בעיניי הקשרים העמוקים בין הפנים ובין החוץ הם הדרמה שעומדת בלב הרומן היפה הזה.

סוף דבר

יעקב שבתאי

הקיבוץ המאוחד

ספר מופתי, שהצמיד אותי אליו כל כך חזק עד שכתבתי עליו את התזה שלי בספרות עברית. יעקב שבתאי מסלסל את המשפטים בזה אחר זה, מייצר עולם מדויק להפליא, שבו לא קורה כמעט כלום או שהכול קורה שוב ושוב. המעגליות הזו מסחררת, מתישה, מרגשת, מלחיצה. אי אפשר לקרוא את הספר הזה ולצאת אותו דבר מהצד השני. הוא מחייב התמסרות, ומעניק בתמורה מראה בוהקת ומסנוורת.

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

הקיבוץ המאוחד

אני אוהבת את סדרת הרומנים הנפוליטניים של פרנטה, כי נפלתי לזרועותיהם בתשוקה כמו בחורה שמפקידה את עצמה בידי אהוב. הם הזכירו לי איך עולם רחוק כל כך מהעולם שלי, יכול להתברר כקרוב להדהים. הכול שם גדול, שובר לב, נפלא ומסוכן. פרנטה יודעת לכתוב משפטים שגרמו לי להיעצר בבת אחת מרוב דיוק ושקיפות.