מהכלניות שלא רצתה ועד עידן רייכל: דברים שלא ידעתם על שושנה דמארי

כשאומרים שושנה דמארי חושבים מיד על "כלניות", זה אחד השירים המפורסמים ביותר שלה. אבל דווקא את הלהיט הזה דמארי כמעט פספסה. היא טענה שהוא "מוזר", "לא מצלצל טוב", ושהמילים והמנגינה "לא אומרות לה שום דבר", אך בתיאטרון לי־לה־לו התעקשו. שושנה עלתה לבמה עם קול האלט החם והעוצמתי שלה, והכַּלָּנִיּוֹת המְטֻלָּלוֹת החִנָּנִיּוֹת הפכו לקריירה ארוכה ומרכזית בזמר העברי. קריירה שהתחילה בהצלחה מסחררת, דעכה קצת באמצעה, אבל לבסוף התעוררה שוב לחיים, עד שנגדעה - החודש, לפני 20 שנה בדיוק.

"כלניות" היה הלהיט הראשון של דמארי. אחריו הגיעו עוד רבים וטובים כמו "הביתה", "צריך לצלצל פעמיים", "שני שושנים" ועוד. אלה לא היו רק המילים והלחנים היפים שגרמו להצלחתם, אלא בעיקר קולה הייחודי או כפי שאהבה לכנותו: "הפראי". וכמובן, האופן ששרה את השירים - בדרמטיות ובמשחקיות. וכך היא סיפרה: "לא די במנגינה יפה, אני זקוקה גם לתמונה, לסיפור. ברצוני לשחק את השיר, לתאר את התמונה, לגלם את המילים..." גם סגנון הלבוש שלה היה חלק בלתי נפרד מדמותה האיקונית - שמלות עתירות בד עם שרוולים רחבים, רקמה תימנית ועגילי ענק.

שיריה של דמארי ליוו את היישוב היהודי מהמאבק שלפני קום המדינה ואילך, דרך כל המלחמות, שם היא תמיד התגייסה ושרה ללוחמים בחזית ובמוצבים. כשפרצה מלחמת ששת הימים היא שהתה בארצות הברית, אך הצליחה לקבל מקום במטוס הראשון שיצא לישראל, כי הסבירה: "הם לא יכולים להילחם בישראל בלעדיי".

משפחתה של שושנה עלתה מתימן אל שכונת התימנים במושבה ראשון־לציון, כשהיא הייתה בת שנה וחצי. כבר מגיל קטן היא הייתה מלווה בתוף את אימה המקוננת ובלטה בכישרונה. אף שאביה היה רב הקהילה התימנית, ולא היה נהוג אז לשלוח בנות לשחק בתיאטרון, הוא נתן את ברכתו, ובגיל 13 היא הגיעה ללהקת התיאטרון המזרחית "שולמית" שניהל מנהל הסטודיו שלמה בשמי בתל־אביב. שם היא החלה לשחק ולשיר, אך גם מצאה את אהבת חייה - מנהל הסטודיו - שהפך להיות בעלה וגם סוכנה האמנותי.

לדמארי ולבעלה נולדה בת אחת בשם נאוה, אך למרות אהבתה הגדולה אליהם, היא העמידה תמיד את הקריירה שלה ראשונה, ונסעה לתקופות ארוכות לחו"ל בלעדיהם. והיא אכן הצליחה שם בגדול - היא הביאה את החי"ת והעי"ן הגרוניות שלה אל אולמות הקרנגי הול והרדיו סיטי בניו־יורק, והתיידדה עם אגדות ג'אז כמו נינה סימון ונט קינג קול. לא רק למען עצמה היא יצאה מהארץ, אלא גם למטרות ציוניות - כשגרירה מוצלחת לאיסוף כספים למען המדינה הצעירה, להפצת התרבות הישראלית ולעידוד העלייה לארץ. עם השנים, מלכת הזמר העברי כבר לא הצליחה לשחזר את הצלחתה ומיעטה להקליט ולהופיע. אך בעקבות זכייתה בפרס ישראל ב־1988 היא הקליטה את "אור", האלבום המקורי האחרון שלה, בעיבודו של מתי כספי - שהלך לעולמו בשבוע שעבר - ושיר הנושא הפך לאחד מלהיטיה הגדולים. בשנים שלאחר מכן שוב הועם זוהרה.

רק בשנת 2005, כשנה לפני מותה, חזרה דמארי לכותרות, כאשר הכוכב הצעיר והעולה דאז עידן רייכל כלל אותה באלבומו השני. יחד איתו היא נטענה בכוחות מחודשים וזכתה לשני להיטים חדשים בקולה "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". רייכל הצמיד לה את כינוי החיבה "שוש ההורסת", ודמארי הייתה מאושרת להיות שוב במרכז העניינים. אך אז, בגיל 82, שבועיים בלבד לפני ההופעה המתוכננת שלהם, היא הובהלה לבית החולים עם דלקת ריאות חריפה וגופה קרס. באותו זמן ישבו חבריה סביבה עם טייפ גדול והשמיעו את "כלניות" בקולי קולות: "כֵּן, הַדּוֹרוֹת בָּאִים חוֹלְפִים בְּלִי גֶמֶר, אַךְ לְכָל דּוֹר יֵשׁ כַּלָּנִית וָזֶמֶר. אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אִם בֵּין סוּפוֹת וָרַעַם, פָּרְחָה הַכַּלָּנִית לוֹ, לוּ רַק פַּעַם". אנחנו זכינו. תודה לך שושנה.

הָעֶרֶב בָּא. שְׁקִיעָה בָּהָר יוֹקֶדֶת.

אֲנִי חוֹלֶמֶת וְרוֹאוֹת עֵינַי:

הַגַּיְאָה נַעֲרָה קְטַנָּה יוֹרֶדֶת

וּבְאֵשׁ כַּלָּנִיּוֹת לוֹהֵט הַגַּיְא.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת אֲדַמְדַמּוֹת אַדְמוֹנִיּוֹת.

כַּלָּנִיּוֹת, כַּלָּנִיּוֹת,

כַּלָּנִיּוֹת מְטֻלָּלוֹת חִנָּנִיּוֹת.

(כלניות / נתן אלתרמן)

הצבא האדום

הלהיט הגדול של דמארי מינואר 1945 מספר על מחזוריות הטבע והחיים המשולבים זה בזה - הנערה הקטנה בשיר, המלקטת את הכלניות, מתבגרת בכל בית בשיר עד אשר היא הופכת בעצמה לסבתא המקבלת זר פרחים מנכדתה. אך החיילים הבריטים בארץ ישראל, שחבשו כומתות אדומות וכונו "כלניות", חשבו שהשיר לועג להם וחותר נגד ממשלת המנדט. באחד הימים אף כיתרו חיילים את תיאטרון לי־לה־לו בזמן שדמארי ביצעה את השיר, ועצרו את ההצגה.

אוֹתִי הַחֲבֵרוֹת כֻּלָּן

בְּלִי הֶרֶף שׁוֹאֲלוֹת:

מַדּוּעַ זֶה עֵינַיִךְ כֹּה

גְּדוֹלוֹת וַאֲפֵלוֹת?

וּמָה אַתְּ חִנָּנִית כָּל כָּךְ?

וּמָה אַתְּ בַּיְשָׁנִית כָּל כָּךְ?

וְלָמָּה זֶה נִימַת קוֹלֵךְ

נוּגָה וְנִגּוּנִית כָּל כָּךְ?

לָזֶּה יֶשְׁנָה לִי רַק תְּשׁוּבָה אַחַת:

אֲנִי מִצְּפַת!

אֲנִי מִצְּפַת!

(אני מצפת / נתן אלתרמן)

צעקה מהקהל

מהר מאוד הפכה דמארי לכוכבת של תיאטרון לי־לה־לו, וחברה לצמד אלתרמן ווילנסקי שסיפקו לה להיטים, כגון השיר "אני מצפת". אהוד מנור מספר שכשהיה סטודנט בניו־יורק, "והייתי מיואש והתגעגעתי הביתה", כהגדרתו, הוא התרגש לראות שדמארי מגיעה להופיע ב"טאון הול" והצליח לאסוף מספיק כסף רק כדי לקנות מקום בשורה האחרונה ביציע. בסוף ההופעה, כשדמארי עלתה להדרן, הוא צעק לה מן הקהל "אני מצפת!" והיא צעקה לו בחזרה "אני מתל־אביב!" ושרה דווקא את "שיר ערש נגבי". בהמשך הצטלבו שוב דרכיהם כשמנור כתב לדמארי מספר שירים, ובהם: "עדיין כאן" לזכרו של בעלה שלמה.

תרומה סגנונית או לא

מאז ביצעה דמארי לראשונה את השיר על במת לי־לה־לו זכה השיר לביצועים רבים נוספים, ואף פרץ את גבולות הארץ ובוצע למשל על ידי הזמר הג'מייקני הנודע הארי בלפונטה. אך מלחין השיר מרדכי זעירא לא חיבב אותו במיוחד, הוא הרי כתב את הלחן רק כדי להיפטר מהזמזום הטורדני שחברו אלתרמן הצמיד למילים הללו כדי להרגיזו, ואף אמר בריאיון לרדיו: "אני לא רואה בלחן הזה שום תרומה סגנונית לבניין הזמר העברי". ובכל זאת, שיר זה הפך לאחד השירים המפורסמים והמושמעים ביותר של זעירא.

צלצולי פעמונים

העלמה מחכה בשיר לאהובה שיבוא. בבתים היא נזכרת ברגעים היפים שהיו להם, ובפזמון היא נותנת הוראות הגעה מדויקות. ולמה צריך לצלצל פעמיים? כי בתקופה דאז, משבר הדיור הוביל משפחות רבות להשכיר חדרים לדיירי משנה. כדי להבחין בין האורחים המגיעים, היה נהוג לצלצל בפעמון הדלת פעם אחת עבור בעלי הבית ופעמיים עבור דייר המשנה. בגרסה המקורית אלתרמן כתב בדיוק את כתובתו: "הַגָּלִיל מִסְפָּר שְׁנַיִם, קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין", אך בגרסאות הבאות כבר הפך את השיר לאוניברסלי יותר: "כְּתָבְתִּי הִיא עֲדַיִן כְּקֹדֶם, תִּגַּשׁ לִפְעָמִים. צָרִיךְ לְצַלְצֵל פַּעֲמַיִם קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מִיָּמִין..."

תּוֹפֶרֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת,

הַיָּם לֹא יֶחְדַּל מִלִּנְהֹם.

אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ זוֹכֶרֶת

כְּאִלּוּ הָיָה זֶה הַיּוֹם.

הוֹי, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי־פַּעַם,

רֹאשִׁי הַמְתֻלְתָּל כּׄה הִזְהִיב,

הָיָה לַיָּמִים אֵיזֶה טַעַם

שֶׁל עֵץ תַּפּוּחִים בָּאָבִיב.

(צריך לצלצל פעמיים / נתן אלתרמן)

ריקוד המים

בשנות ה־50 הקליטה דמארי מספר שירים של וילנסקי ומוהר שביצעה במקור להקת הנח"ל, והם הפכו מיד למזוהים עמה יותר מאשר עם הביצוע המקורי. אחד מהם הוא "הורה ממטרה" המסעיר והעוצמתי שנכתב לרגל פתיחת קו המים ירקון־נגב של המוביל הארצי. בשיר עצמו המילה הורה כלל אינה נזכרת, אך הוא נקרא כך בשל ריבוי ריקודי ההורה של אותם ימים: הורה מדורה, הורה נתגבר, הורה היאחזות ועוד.

לָךְ רָצִיתִי לְהוֹדוֹת מִזְּמַן,

בְּאוֹרֵךְ הַחַם נָבְטוּ שִׁירַי.

כַּלָּנִית הֵבֵאת לִי מִתֵּימָן,

אֶל הַגַּיְא.

טוֹב לָשִׁיר אִתָּךְ פִּתְאוֹם,

לִרְקֹם חֲלוֹם, לִרְקֹם חֲלוֹם.

שְׁנֵי קוֹלוֹת וְהַבְטָחָה,

לָשִׁיר אִתָּךְ, לָשִׁיר אִתְּךָ.

(לשיר איתך / אהוד מנור)

לשיר חלום

אהוד מנור העריץ את דמארי מילדות ואף היה מאוהב בה בגיל ההתבגרות. כשבעז שרעבי זמזם לו את המנגינה, הוא כתב כמחווה לדמארי את מילות הדואט היפות. שרעבי התרגש מהרעיון לשיר עם דמארי אך פחד להציע לה, אולם מנור קם מייד מהכיסא ואמר "בוא נלך אליה". ברחוב קלונימוס 16 בתל־אביב, קומה שלישית בלי מעלית, הם עלו אל ביתה וסיפרו לה על הרעיון. דמארי לא אמרה "אני רוצה לשמוע", אלא "מתי האולפן?". "זאת בשבילי הייתה המחמאה הכי גדולה", סיכם שרעבי.

הבית של דודו

הופעתה האיקונית של דמארי עם תנועות הידיים הגדולות, הנשימות העמוקות והרגש המוגזם היו למטעמים עבור הבדרנים והחקיינים, ואף על פי שהיה לה חוש הומור, לא התלהבה מהם. "אתם נהנים מזה, זה מועיל לכם? תבוא עליכם ברכה!" אמרה בציניות. אך היה חקיין אחד שדווקא הצליח להתחבב עליה מאוד. דודו דותן היה חייל בצוות הווי כשהיא באה להופיע במסיבת הניצחון של מלחמת ששת הימים, והוא הצטרף אליה כטרמפיסט בדרך חזרה לתל־אביב. הנהג נסע כל כך בפראות, עד שבהגיעם בשלום, דמארי אמרה לדותן שהם ייפגשו גם מחר. מדוע? הוא שאל. לברכת הגומל, היא ענתה וצחקה.

הקשר ביניהם המשיך והתחזק, עד כדי כך שלקראת חתונתו הוא ביקש מדמארי ללוות אותו לחופה, כיוון שהיה יתום, והיא הסכימה. עד הרגע האחרון דותן לא היה בטוח שהיא אכן תבוא. אך ביום החופה דמארי התייצבה שעתיים לפני הקהל, ואמרה: "אני אוספת את הצ'קים, נכון?". השמועות מספרות, והיא נהגה לחזור עליהן בשמחה, שמהחיקויים שלה דותן כל כך התפרסם, עד שהצליח לקנות בית.

אוֹר עוֹלֶה בַּבֹּקֶר,

עַל אֲגַם רָחוֹק (זוֹכֶרֶת).

כֵּן אֲנִי זוֹכֶרֶת,

וְלֹא אֶחְדַּל וְלֹא אֶשְׁתֹּק.

שֶׁמֶשׁ, הָבִיאוּ שֶׁמֶשׁ,

אִם שָׁמַי מְעֻנָּנִים.

עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי,

אֲבָל הַשֶּׁמֶשׁ

הִיא בִּפְנִים.

(אור / נעמי שמר)

מכונת הלהיטים

כשדודו אלהרר ביקש מנעמי שמר לכתוב שיר לשושנה דמארי, היא התיישבה וכתבה מילים שבעצם דיברו על געגועיה שלה לכינרת. היא הלחינה אותם בצורה איטית ושקטה, אבל מתי כספי, שהיה המפיק המוזיקלי, הפך את הביצוע לקצבי וחגיגי. שמר כל כך כעסה עד שהתלוננה בפני אלהרר, אך לבסוף התרצתה, והשיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים של דמארי מייד לאחר זכייתה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי ב־1988. השיר בוצע לראשונה על ידי דמארי בפסטיבל המחול בכרמיאל, ומאז - נעילת הפסטיבל עם השיר הפכה למסורת.

אוֹר נִדְלַק בְּבֵית הַכֶּרֶם,

נֵר זוֹרֵחַ בְּנָיוֹת,

בְּגוֹנֵן הִלָּה זוֹהֶרֶת,

וְעֵינַי אֶל תַּלְפִּיּוֹת.

שׁוּבִי, שׁוּבִי, בַּת יְרוּשָׁלַיִם

אֶל בֵּיתִי, אֶל יוֹם קָדְשִׁי,

הָרִבּוֹן גָּמָל עָלַיִךְ,

וְעָלַי, וְעַל נַפְשִׁי.

(שובי בת ירושלים / דודו ברק)

מכת ברק

בתחילת שנות ה־90, כשנחום היימן ביקש מדודו ברק שיכתוב שיר בנושא השבת בירושלים כדי שילחין אותו, באו לנגד עיניו של ברק השירים הירושלמיים הגדולים כמו "ציון הלא תשאלי" של רבי יהודה הלוי ו"ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ורפו ידיו. אז אמר לו היימן: "בחר לך את הזמר או הזמרת שהיית רוצה לשמוע אותם שרים על ירושלים שלך, ותראה שבהינף קולמוס תכתוב". ברק נעתר לעצתו, בחר בשושנה דמארי והשיר נכתב לו בקלות, עם שמות של 14 שכונות ירושלמיות בינות למילים.

כספי ודמארי

בשנת 1984 סיפר אהוד מנור להפקת התוכנית "חיים שכאלה" שלשושנה חלום שכספי ילחין לה שיר. מההפקה, שרצו להפתיע אותה, פנו לכספי שבשמחה הלחין את מילותיו של מנור לשיר "לילה לא נשאר". במקביל דאגו ששושנה תוזמן להופיע בקונצרט בהרצליה. ביום ההופעה צלצל כספי לדמארי וביקש שתבוא להקליט את השיר החדש. היא הסבירה לו שהיא לפני הופעה גדולה, אך כספי התעקש, וכך היא נכנסה אל אולפני הרצליה החשוכים, וגילתה שם את כל מכריה ואת מצלמות המשדר בהנחיית עמוס אטינגר. במהלך התוכנית ביצעה דמארי את השיר החדש כשכספי מלווה אותה בפסנתר.

ארבע שנים לאחר מכן, כספי הפיק ועיבד את אלבומה האחרון "אור", שכלל גם את השיר מהתוכנית. שנים אחר כך הם עוד המשיכו לעבוד יחדיו ואף ביצעו דואט משותף.

לימים סיפר כספי שפגש את דמארי לראשונה כשעוד היה חייל בלהקה צבאית והיא באה להופיע לחיילים. "לא דיברנו, התביישתי. רק עמדתי לידה ובחנתי את מימדיה הפיזיים לעומת קולה האדיר. אני תמיד הייתי נפעם מהעוצמה האדירה שיוצאת מהקול שלה, לא בגלל הווליום אלא העוצמה שהיא מביאה איתה כשהיא מגישה את השיר".

החודש, בהפרש של 20 שנה בדיוק, הלך גם מתי כספי לעולמו. וממש כמו במילות השיר שהלחין לשושנה: "אבל הלילה לא נשאר, גם אם תנעץ בו אלף כוכבים. אבל הלילה לא נשאר, גם אם יאחזו בו כל האוהבים". אכן אהבנו ואחזנו בשני הענקים הללו. כמה מנחם שיש לילות שמשאירים אחריהם שירים אלמותיים.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים

אַתָּה לֹא אוֹמֵר,

הָיִיתִי אוֹסֶפֶת, שֶׁאוּכַל לְהִזָּכֵר.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים

אַתָּה מְדַבֵּר,

שׁוֹתֵק לְרֶגַע, עַד לְרֶגַע אַחֵר.

עַל מָה אַתָּה חוֹשֵׁב,

כְּשֶׁאַתָּה לֹא מַקְשִׁיב?

אֲנִי אִתָּךְ עַכְשָׁו

שֶׁקֶט מִסָּבִיב.

(עלה נישא ברוח / עידן רייכל)

שיר סיום

את שני שיריה האחרונים ("עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו"), שכתב לה עידן רייכל, דמארי בת ה־82 כבר לא יכלה לשיר בפאתוס הגדול והאופייני לה, והיא שרה אותם בקול אלט חם ומלטף. 54 שנים הפרידו בינה ובין רייכל, אבל החיבור ביניהם לא היה רק מקצועי אלא אף יצר ביניהם חברות מלאת אהבה. הדיאלוג שלהם תמיד היה עוקצני ומשעשע וחשף בפנינו את "מלכת הזמר העברי" גם בדמותה הרגישה והעדינה יותר. כך גם הדור הצעיר התוודע אליה לפתע והכיר בכוחה. בעלה של דמארי בזמנו גילה אותה לעולם ופתח לה דלת לקריירה של דיווה, אבל רייכל אפשר לה ללכת מן העולם כשהיא לא רק נערצת, אלא גם אהובה.