לאיתן גפני אין אשליות לגבי סוגת האימה, שבה הוא פועל ויוצר כמעט כל חייו. "חלק מטבעו של הז'אנר הזה הוא שהמיינסטרים לעולם לא יאמץ אותו לגמרי", אומר גפני - קולנוען וסופר טרי שהוציא לאחרונה צמד ספרי בכורה, "סנוורים אפלים" ו"שדים וסמטאות". "מצד שני", הוא מדגיש, "מגיע שלב שבו המיינסטרים לא יכול להתעלם עוד. ראינו את זה בניינטיז עם ההצלחה המטורפת של 'שתיקת הכבשים' בקולנוע, וראינו את זה גם בספרות עם סטיבן קינג, שהוא אחד הסופרים הכי פופולריים בעולם. יש קהל גדול מאוד לאימה, בכל העולם וגם בארץ".
ועדיין, זה לא ז'אנר נפוץ כאן אצלנו.
"נכון, אבל אתה כבר יכול לראות שהדור הצעיר מגיע בהמוניו לפסטיבלים כמו 'אייקון' ו'עולמות', ומתחבר לסגנון הזה. האולפנים הגדולים בארצות הברית יוצרים עוד ועוד סרטי אימה, כי הם פשוט לא מפסיקים להכניס כסף. גם לכאן מתחילים סוף־סוף להביא את סרטי האימה הגדולים שיוצאים בהוליווד, כי המיינסטרים מבין שטעם הקהל משתנה, והוא חייב ליישר קו".
ניצני השינוי בטעם הקהל כבר נראים היטב. לפני שבועיים זכה בפרס ספיר לשנת 2025 לא אחר מהספר "שכול וכישלון וזומבים"; הסופר אמיר חרש לקח את "שכול וכישלון", ספרו הקלאסי של יוסף חיים ברנר, ויצר מאש־אפ שלו עם סיפור אימה על מתים־חיים. בכך הוא צעד למעשה בעקבותיו של הסופר והתסריטאי האמריקאי סת' גראהם־סמית', שהוציא ב־2009 את הספר "גאווה ודעה קדומה וזומבים". "יצא לי כמה פעמים לפגוש את אמיר, ואין מבסוט ממני שהוא זכה", אומר גפני – שחתום כבמאי על סרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא, "בשר תותחים" (2012). "הגישות הספרותיות שלנו שונות לחלוטין, והוא מלכתחילה הלך על כתיבה גבוהה יותר, אבל הזכייה שלו היא סמן משמעותי למה שמתחולל היום בעולם היצירה, ולדרישה ההולכת וגוברת לספרי אימה. לאחרונה גם פורסם שזה הז'אנר שיש אליו הכי הרבה דרישה אצל עורכים ספרותיים בארה"ב. השוק האמריקאי מוצף בספרים בסגנונות שונים ממה שהיה מקובל, מרגישים את הביקוש, ואולי דרך הזכייה של אמיר זה יגיע גם לכאן בקרוב".
סרט הזומבים הישראלי הראשון. מתוך "בשר תותחים" | צילום: תום גולדווסר, באדיבות חוף לבן הפקות
במבט ראשוני קשה להפנים שהאדם החייכן והלבבי בן ה־45, אב מסור לשני ילדים ועובד בחברת מד־טק, הוא גם אחד האבות המייסדים של תרבות האימה בישראל. כבר בילדותו, הוא מספר, אנשים הופתעו לשמוע שזה תחום העניין שלו. "כנער נתתי לקרוב משפחה שלי, שפרסם כמה ספרים, לקרוא סיפור קצר שאני כתבתי. הוא נחרד, לא הבין מאיפה זה מגיע. והתשובה שנתתי לו היא בעצם גם התשובה היום – למה לא? בניתוח קצת יותר עמוק, זה מגרש משחקים כיפי מאוד. דרכו אתה יכול להביע את עצמך בכל צורה שהיא, לבטא את הדברים הכי עמוקים שלך, ואף אחד לא יגיד שזה לא בסדר, כי זה פשוט הז'אנר של האימה".
אפשר להתבטא גם דרך סוגות אחרות.
"גם בספרות וגם בקולנוע, לדרמה יש חוקים משלה. חוקי כתיבה, חוקי בימוי, היא חייבת להישען על איזשהו מיינסטרים. אבל ז'אנר האימה, מכיוון שהוא נתפס כפחות נחשב, כמעט סוג של דאחקה, אתה יכול לעשות בו דברים מטורפים. אתה משתמש בבמה שלך - על המסך או על דפי הספר - כדי לתת דרור לכל דבר יצירתי שנמצא לך בראש".
אז אימה היא בעצם הכלי הטכני שלך לבטא את עצמך?
"לא רק. אני אף פעם לא יוצר אימה לשם האימה, תמיד צריך להיות בזה רובד נוסף. ב'סנוורים אפלים' יש מסע אישי־פסיכולוגי, ו'שדים וסמטאות' הוא מותחן אקשן. בשניהם האימה היא המנוע העלילתי, אבל לא המטרה. אני אדם שאוהב להתמודד מול הדברים כמות שהם, לא ללכת סחור־סחור, ויצירת אימה מסירה את כל המסכות, זו תמיד הליבה שלה. כשאתה פונה לפחד שקיים בכל אדם, אתה חייב להיות כן, להראות את הקרביים של האמת. זה ז'אנר רגשי מאוד, והרגש הוא מה שמפעיל אותי גם כקורא וגם כיוצר".
כשאנשים לוקחים ליד ספר אימה, יש להם ציפייה שהוא יהיה כתוב בשפה קלילה יותר?
"אני לא יודע אם קליל זו המילה, אבל זה כן ספר שונה מאוד. הכוח שלי הוא להיות מספר סיפורים ויזואלי, גם בספרים. למצוא דרך לשבור את הפורמה ולהגיש לך סיפור שתוכל בקלות לראות בעיניים.
"אני חוזר שוב לסטיבן קינג, כי בעיניי הוא השראה גדולה בתחום של שבירת המוסכמות פעם אחר פעם. הגישה שלו היא ממש רוקנ'רול של כתיבה. הוא יכול לכתוב ספר דרמה מרגש, והספר הבא שלו יהיה אימה טהורה. החיבור החזק של הקהל הצעיר לז'אנר מתחיל שם, במקום שמאפשר לשבור תבניות ולכתוב את הדבר הכי יצירתי שנמצא כרגע בראש שלך. גם בספרים שלי, אם אני רוצה רגע לצאת מהסיפור ולכתוב קטעי יומן ספרותיים בתוך העלילה - אני יכול, כי זה ז'אנר שאין לו כמעט מגבלות".
כשגפני מדבר על הפוטנציאל הישראלי של הז'אנר המצמרר, אין עוד מומחה ממנו לתחום. כבמאי קולנוע הוא יצר בעיקר סרטים שמותחים את גבולות הפחד של הצופים, כשהעלילות נטועות עמוק בהוויה המקומית, בעיקר זו הביטחונית. מלבד "בשר תותחים", שעסק ביחידת עילית של צה"ל שיוצאת לפעולה בלבנון, הוא חתום כבמאי על עוד סרט באורך מלא – "ילדי הסתיו", שמתרחש בקיבוץ במהלך מלחמת יום הכיפורים.
המעבר לספרות התחיל מניסיון לביים סרט נוסף. "'סנוורים אפלים' היה בעצם תסריט שנכתב לפני כמעט עשר שנים. בדיעבד אני יודע שהוא היה לא טוב - הייתה שם הרבה מאוד עלילה, אבל התסריט לא היה מגובש בכלל. הגשתי אותו לקרנות והוא נדחה. אחרי 7 באוקטובר נכנסתי למין מחסום כתיבה, וניסיתי לעשות שינוי טכני בתסריט שכבר נכתב – להעביר אותו לגוף שלישי עבר. פתאום הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: זו טיוטת ספר".
"סנוורים אפלים" מספר על עמליה, צעירה שמשתחררת מהכלא לאחר עשור. אחיה הקטן יונתן אוסף אותה משם, ובדרך לקיבוץ שגדלו בו נקלעים השניים לסיוט אימה שמתרחש בבסיס צבאי. אחרי שהתסריט כבר החל להתגבש כספר, גפני נזכר פתאום שהיה לו גלגול נוסף. "במהלך השנים כתבתי תסריט לסדרת טלוויזיה בת עשרה פרקים, ששניים מתוכם היו הסיפור של 'סנוורים אפלים'. נזכרתי בזה ואמרתי לעצמי שאולי מהפרקים האחרים אפשר להוציא עוד ספר".
הספר הנוסף, "שדים וסמטאות", מתקיים באותו עולם של "סנוורים אפלים". גם העלילה שלו ממוקמת במחנה צבאי, הפעם בצפון הארץ. תרגיל משותף של שייטת 13 ויחידת "אריות הים" האמריקאית משחרר זוועה שהייתה טמונה בבסיס, ועומדת כעת לחרוץ את גורלם של כל המשתתפים.
סנוורים אפלים | צילום:
למה בעצם להוציא שני ספרים בבת אחת?
"אמרתי לעצמי שאם אני מוציא רק ספר אחד, אני עדיין לא יכול לקרוא לעצמי סופר. זה כמו מוזיקאי, שרק באלבום השני מתחיל לגבש את הזהות שלו".
בקיצור, רצית לעבור את משבר האלבום השני כבר בספר הראשון.
"בדיוק. מכיוון שאני מגיע מתחום של הפקה בקולנוע, אני כבר יודע איך לעשות את זה ברמה השיווקית. הרגשתי שנכון להוציא את שניהם ביחד, וגם סיפורית הם משתלבים זה בזה".
הכתיבה שלך מאוד ישראלית וצבאית. הרבה יצירות אימה אחרות בשפה העברית התרחקו מהמחוזות האלה.
"אני ישראלי בכל רמ"ח איבריי, אני ציוני, לפעמים גם פטריוט, ואני לא רואה טעם להתכחש לזה ביצירה שלי. הייתי חייל קרבי, עשיתי קווים בלבנון ולחמתי בחומת מגן, והשירות הצבאי שרט אותי אומנם, אבל תרם המון להתפתחות שלי כאדם. זה גם כור ההיתוך של הישראליות, במלוא מובן המילה.
"העוצמה של ז'אנר האימה נובעת בין השאר מכך שיש בו סיפור על הפרעה חיצונית לעולם הנורמטיבי. כאן בישראל יש כל כך הרבה כאוס שקשור לצבא ולמלחמות, שזה כבר הנורמטיבי שלנו. חלק גדול מהאימה שמוצגת בספרים שלי הוא בעצם דרך ההתמודדות של הגיבורים עם פוסט־טראומה מורכבת – דבר שלצערי הוא חלק בלתי נפרד מההוויה שלנו כאן".
כשאתה מוציא ספרי אימה שעוסקים במציאות צבאית אחרי 7 באוקטובר, אין בזה מורכבות מיוחדת?
"להפך - הספרים לא היו נכתבים ויוצאים לאור אלמלא 7 באוקטובר. ב'סנוורים אפלים', שמתרחש בקיבוץ ובבסיס צבאי בנגב, האירועים הנוראים של השבת ההיא נוכחים היטב בעולם של הגיבורה. הבנתי שזו ההזדמנות לצאת ולדבר על פוסט־טראומה, וכיצד היא עוטפת את החיים של כולנו כאן בישראל. אנחנו חייבים להתעסק עם זה, כי בלי להתמודד עם העבר שלנו, לא נוכל להתקדם. במשך שנים לא דיברו פה על כך שאחת הסיבות המרכזיות להקמת המדינה היא השואה. עבר הרבה זמן עד שהתרבות הישראלית התחילה לטפל בנושא הזה. גם מלחמת יום הכיפורים הייתה במשך 50 שנה דבר שממעטים לגעת בו, ורק בשנים האחרונות הגיע גל של יצירות שמדברות על המלחמה הנוראית הזאת. הסרט שלי 'ילדי הסתיו' לא ממש הופץ בארץ, בין השאר משום שמלחמת יום הכיפורים היא פרה קדושה אצלנו. בחו"ל דווקא עפו על זה.
"הלחם והחמאה של ז'אנר האימה הוא לגעת במקומות הכואבים ולדבר עליהם. גדולי סרטי האימה עסקו למעשה בביקורת חברתית, גם אם לא אמרו זאת בצורה ישירה. 'ליל המתים החיים' של ג'ורג' רומרו זה סרט שממש מדבר על מלחמת וייטנאם, ו'טבח המנסרים מטקסס' עוסק בכלל בגזענות בחברה האמריקאית".
אחד האלמנטים המעניינים ב"סנוורים אפלים" הוא ההתייחסות לרחפנים: עמליה מרגישה שהם עוקבים אחריה מלמעלה ומצלמים אותה. בקריאה ראשונית הנחתי שכך גפני מסמן לקורא שאת הסצנה הזאת יש לקרוא כאילו רואים אותה ממבט־על קולנועי. גפני מאשר שזו הייתה כוונתו בתחילה, אבל בהמשך, הוא אומר, נוסף עוד רובד. "זה התחיל מהזווית הטכנית, אבל מהר מאוד הפך להיות מהות. רחפן הוא כלי שהבסיס שלו הוא אימה. חפץ טכנולוגי לא אנושי, מרחף, אתה לא יודע מאיפה הוא בא ומה המטרה שלו. אנחנו חיים אותו בשנים האחרונות ככלי מלחמתי לכל דבר, וגם כאן הוא משמש כדי להגביר את תחושת האימה".
מגביר אימה נוסף בספר הוא אזכור חוזר של היצירה המוזיקלית "פטר והזאב", שמספרת אומנם סיפור ילדים, אבל מסתירה בתוכה הרבה אימה. "בזמן הכתיבה התחלתי להשמיע את 'פטר והזאב' לבת שלי, שעכשיו בת ארבע. ראיתי בעיניים שלה איך זה מסעיר ומרגש אותה, ואמרתי לעצמי שאני חייב לשמור את הדבר הזה בתוך הספר, לתת נדבך נוסף דרך האזכור של היצירה הזאת. מי שגדל על פטר והזאב יבין מיד את ההקשר".
"סנוורים אפלים", מעבר לאימה שבו, מדבר בעיקר על משפחתיות ועל השבירה שלה. אביה של עמליה הוא דמות ששולטת בחייה, והאח יונתן הוא זה שמנסה לאחד את המשפחה. הקן המעורער שממנו הגיעה עמליה משתלב באימה שהיא פוגשת בתוך הבסיס הצבאי. "זה כמו שסרטי אימה אמריקאיים עוסקים בתלמידי קולג'", מסביר גפני. "בארה"ב זו היציאה הראשונה של הילד מחיק המשפחה, ושם תמצא את השדים שרודפים את הגיבור. בישראל, היציאה הראשונה מהבית היא בדרך כלל לצבא, ולכן מתאים שדווקא שם, כשאתה מנסה לברוח מהשדים שלך, תיאלץ להתעמת איתם. זה טבעה של הטראומה. בלי לעשות ספוילרים אגיד שהספר מעלה את השאלה האם צריך לברוח מטראומה או לעמוד מולה ולהתעמת איתה".
עד כמה הילדים שלך חווים את העולם של אביהם כיוצר אימה?
"הילד הגדול שלי, בן עשר, ידע כבר מגיל צעיר שזה מה שאבא עושה, ובמידה מסוימת גם מה שאמא עושה, כי היא שיחקה בסרטים שלי והפיקה אותם. הוא גם יודע שהוא לא יכול כרגע לראות את הסרטים של אבא שלו. הוא רוצה מאוד כמובן, אפילו מספר לחברים שלו שאבא עשה סרט זומבים וכדומה, אבל הוא ילד טוב והוא מבין אותי כשאני מסביר שעכשיו זה לא בשבילו. לאחרונה ראינו יחד את 'ביטלג'וס', שהוא סרט פרודיה מצחיק על סרטי אימה, ושמחתי לראות שהבן שלי נהנה מזה".
שדים וסמטאות | צילום:
גפני מודה שהוא עצמו נחשף מוקדם מדי לכל מה שיש לז'אנר להציע. "הייתי ילד מפתח שאוהב מאוד ספרים וסרטים, ומכיוון שהיה לי מנוי לספריית וידאו, הייתי חוזר הביתה עם סרטים שלא התאימו לגילי. כשהייתי בן חמש ראיתי לראשונה את 'מלתעות', בגיל שמונה את 'שליחות קטלנית', ובגיל 12 את 'מגרש השדים'. אני זוכר שבסביבות כיתה ז' הבאתי איתי הביתה את 'התפוז המכני'. הראיתי אותו בגאווה לאימא שלי, והיא אמרה 'אה, שמעתי שזה סרט מצחיק', ונתנה לי לצפות בו. אין לי טענות להורים שלי, הם עבדו קשה, ובסופו של דבר הסרטים האלה הפכו אותי למי שאני. אבל היום אין סיכוי שאני אעשה את הטעויות האלה".
ההורות שינתה באיזשהו אופן את הכתיבה שלך?
"בוודאי. לפני שהילדים שלי נולדו לא הצלחתי לכתוב יחסי הורים וילדים כמו שהצלחתי אחרי. הייתי חייב לעבור הרבה חוויות כדי להוציא את שני הספרים האלה, וההורות היא גורם מרכזי שהניע את היכולת שלי לכתוב ככה".
"שדים וסמטאות" מתעסק פחות בענייני משפחה, ומבליט את הניגוד בין הלוחמים הישראלים למקביליהם האמריקאים. גפני מספר שהשילוב של יחידות צבאיות משתי מדינות שונות במשימה אחת נולד מהרצון שלו שהדמויות ידברו גם אנגלית, אבל מהר מאוד זה הפך למנוע של העלילה. "גם כאן המציאות השיגה קצת את הספר - היום חיילים של צבא ארה"ב מסתובבים בחוצות קריית־גת. הרעיון לקחת את דמות החייל האמריקאי שמוכרת לנו מסרטים רבים, ולשים אותה בתוך סיטואציה ישראלית מאוד – יוצר שוב את אלמנט ההפרעה במציאות, וממילא נותן יכולת להתפרע עם הגיבורים ועם התהליך הקשוח שהם עוברים".
בספר הזה יש גם הקשר חזק של תורת הקבלה ושל מיתולוגיה יהודית. גפני רואה את הצלילה לתוך עולם המסתורין של היהדות כתנועה הטבעית ביותר לספר אימה ישראלי. "אני לומד עכשיו על ההיסטוריה והמיתולוגיות של כל מיני עמים, והגניב אותי לראות שהדברים שנחשבים בתרבות שלנו לתורת הסוד והמסתורין, קיימים בהרבה מאוד תרבויות אחרות בעולם. לכן ברור לי שאם אני מדבר בספר על שדים, אני רוצה להתייחס קודם כול לשדים שלנו, לדברים שאנחנו כיהודים ספחנו אלינו לאורך אלפי שנים. המיתולוגיה היהודית, הקבלה, המשנה, הרמב"ם - זה הכול חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, אז בואו נתעסק בזה, נראה איך זה קשור אלינו".
יש לך מחשבות על תרגום של הספרים והפצה בחו"ל?
"כרגע זה לא דבר שאני בוחר להשקיע בו כלכלית, אבל בוודאי שהיצירה שלי, אף שהיא מקומית מאוד, מדברת בשפה הבינלאומית של האימה. אולי אעשה זאת בעתיד, אבל כרגע אני לא מתעסק בזה".
*
גפני, שמעיד על עצמו כאוטודידקט, הוא יוצר עצמאי בכל תחום. גם את סרטיו וגם את שני הספרים הוא פרסם בהוצאה עצמית. "בענף הקולנוע בישראל אני קצת חריג. יש שיטה לעשות סרטים בארץ, ואני אמרתי שאני רוצה לעשות את זה בדרך שלי. שחקנים מצליחים מאוד כמו לירון לבו, אקי אבני ונועה מימן שיחקו בסרטים שלי, ואהבו את המחתרתיות של ההפקה הזאת. כבמאי אני נותן לשחקנים הרבה חופש, ואת התחושה וההבנה שאנחנו יוצרים את הסרט ביחד. אגב, את התפקיד של אקי אבני ב'ילדי הסתיו' כתבתי במיוחד עבורו. כשנפגשתי איתו להציג לו את התסריט הייתי קצת בלחץ, כי לא היה לי מושג מה אעשה אם הוא לא ישחק בסרט. למזלי הוא התלהב מהתסריט והתמסר לזה. אחרי הכול – איזו עוד הזדמנות יש לו לגלם דמות כזאת בארץ?"
כאיש קולנוע, גפני לא יכול היה להשאיר את עלילות שני הספרים כטקסט בלבד, והוציא מעין טריילר לכל אחד מהם, תוך שהוא נעזר בכלי בינה מלאכותית. "עריכת וידאו היא משהו שאני עושה ממילא במסגרת העבודה שלי בחברת מד־טק, אז אמרתי לעצמי שאצור פרומואים לספרים מחומרי סטוק (תצלומים וקטעי מוזיקה חינמיים שקיימים ברשת, ח"ע). היה חסר לי שוט ספציפי, ויצרתי אותו בבינה מלאכותית. פעם לא היה משתלם להשקיע בסרטון וידאו לצורך קידום ספר, אבל השינוי בכלי העבודה גרם לי ללכת על זה, מה גם שאני אדם של 'עשה זאת בעצמך'".
יש בקנה כבר ספרי המשך שמתרחשים באותו עולם?
"בעוד חודשיים אני אמור להוציא נובלה שמתמקדת בעמוס ריינס - איש ביון ישראלי שמופיע בשני הספרים, אבל הדמות שלו לא מאוד מדוברת. הספר הזה ייכנס יותר לסיפור שלו".
יש לך תוכניות לחזור גם לעולם הקולנוע?
"אני לא עושה סרטים כרגע מכורח המציאות: אני רוצה להיות אבא נוכח, וזה מנוגד לעשייה של קולנוע עצמאי. קולנוע בארץ זה לא דבר רווחי, ובלי להשוויץ, אני כבר די הגשמתי את המטרה של לספר סיפור דרך יצירה קולנועית. היום, אחרי השינויים האחרונים בנושא התקצוב הממשלתי לסרטים, יוצר קולנוע בסוגה לא מאוד מרכזית יתקשה ליצור משהו שגם יעבוד טוב. כרגע הולך לי טוב ביצירה הספרותית. אם ארגיש שאף אחד לא רוצה לקרוא את מה שאני כותב, אגיד שגם בתחום הזה הגשמתי.
"אני רוצה מאוד שסצנת האימה, והפנטזיה בכלל, תלך ותתרחב בישראל. יש היום הרבה מאוד יצירה ישראלית בתחום הזה ויש להיטים גדולים, בין שזה 'חרשתא' הנהדר של יהודית קגן, הספרים המצוינים של אופיר פורמן או 'תיירי הזמן' של עדי ענבי. משהו טוב מתרחש בפסטיבלי אייקון ועולמות, אתה רואה המון חבר'ה צעירים, גם מקהלים שלא היית חושב שיימשכו לז'אנר הזה, כמו למשל מהציונות הדתית. הייתי שם לפני 20 שנה כמנחה, חזרתי השנה כסופר, והייתי המום מהגודל. השוק השתנה לגמרי, וזה עוד יגיע למיינסטרים בעל כורחו".