שנת 1971, ריגה, לטביה. משפחה יהודית עומדת לעבור את הגבול ולעלות לארץ ישראל, אחרי 16 שנים של מאבק במשטר על הזכות לעזוב את ברית המועצות. רגע לפני העזיבה אלי וולק, אב המשפחה, מסתובב ומבטיח לאשתו: אני עוד אחזור לכאן. אני אחזור לכאן כדיפלומט ישראלי. האישה מנידה בראשה בצער, יודעת היטב שהם לעולם לא יחזרו. זה היה גורלם של מסורבי העלייה בברית המועצות: גם אם זכו ל"סוף טוב" וקיבלו את אשרת העלייה הנכספת, המשמעות הייתה שהם משאירים מאחור את כל קרוביהם ואהוביהם ולא יפגשו אותם לעולם. אבל טבעם של החולמים היהודים הוא להגשים. 20 שנה אחר כך, קצת אחרי נפילת מסך הברזל, וולק שב לריגה כדיפלומט ישראלי, כדי לחלק ויזות ליהודים שעומדים לעלות. מאוחר יותר הוא מונה לשגריר ישראל הראשון בבלארוס.
וולק הוא אחד מהגיבורים של הפודקאסט "הרמת מסך", הסכת חדש ומסקרן שמבקש לצלול אל הסיפור הלא מספיק מסופר של תנועת מסורבי העלייה, שכונו סירובניקים או רפיוזניקים. על הפרויקט חתומה שלומית גולדין־הלוי, יועצת תקשורת ודוקומנטריסטית. ״הסיפור של תנועת מסורבי העלייה הוא פרק עלום בהיסטוריה היהודית״, היא אומרת. ״הרבה מכירים את הסיפור של אסירי ציון כמו נתן שרנסקי, אבל לא מכירים את התנועה. במשך עשורים היו שותפים לה 200 אלף יהודים שהגישו בקשות עלייה וסורבו. זו הייתה קהילה גדולה מאוד".ההסכת הוא לא רק פרק חשוב בהיסטוריה של העם היהודי, אלא גם סגירת מעגל אישית עבורה: "בתחילת שנות ה־90 כשהחלה העלייה הגדולה מברית המועצות התכווצתי מבושה לשמע שלל הגידופים שספגו רוסיות, לצד זלזול ב'גויים' שהגיעו לפה. היו לי בכיתה ילדים שצחקו גם עלי כי לאבא שלי היה מבטא. הייתי ילדה בת שבע בדיסוננס גדול בין הסיפורים מהבית לעולים שהגיעו. לא ידעתי איך לבנות גשר ביניהם. לא ידעתי איך להמשיג לאנשים סביבי מה המשמעות של מחיקה זהותית, דתית ותרבותית מוחלטת שנמשכה שם ארבעה דורות. במקום לחבק את הנס הזה, זלזלו בהם.היום אני עושה ריקליימינג לזהות הזאת, ולא רק אני. מתעורר פה דור מספיק ישראלי וחזק ויציב שמסוגל להחזיק את כל הזהויות האלה בלי סתירה״.
הפגנה למען מסורבי עלייה. ירושלים, 1986 | צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
גולדין־הלוי (42) היא גרושה ואם לשלושה, גרה במעלה־שומרון. ״הרבה מהפרויקטים שלי עוסקים בתיעוד של קהילות״, היא מספרת. כך למשל, התפרסם בקיץ האחרון סרטה התיעודי "אנחנו אנשי גוש קטיף", שחזר אל המשפחות המגורשות, 20 שנה אחרי ההתנתקות. גוש קטיף היה עבורה גם נקודת המפנה ממנה הגיעה אל תחום התקשורת והיצירה התיעודית: ב־2005 היא הייתה בת 22, סטודנטית לכלכלה שתכננה לעסוק בתחום זה, אבל האירוע גרם לה לפנות ללימודי עיתונות ודוברות, ״מתוך תחושה שהקול שלנו לא נשמע כמו שצריך״. בשנים האחרונות עבדה על מספר פרויקטים תיעודיים של עולים מארצות ערב ואיראן שסיפרו על ארצות המוצא שלהם. ״אני כל הזמן חוקרת תרבויות, ובפרויקט הזה אני חוזרת הביתה״.
מה מושך אותך בחקר הקהילות?
״זה כבר קצת קלישאתי לומר״, היא מחייכת, ״אבל בלי העבר שלנו לא יהיה לנו עתיד. נזרקנו כאן לכור היתוך, והציפייה מכולם להיות אותו הדבר מחקה את העושר התרבותי שאנשים הגיעו איתו. היום אנחנו מספיק חזקים בזהות הישראלית שלנו כדי להגיד: אנחנו רוצים את הקיום המשותף של כל השבטים, ובכל זאת לא מתכחשים למקומות שבאנו מהם, לא לעושר התרבותי ולא לכאבים. כל סבא וסבתא שהגיעו לפה היו צריכים לזנוח מאחוריהם בצער דברים שלא היה להם כאן מקום. עכשיו אנחנו מספיק חזקים כדי לתת מקום״.
אחרי שנים של חקר קהילות במגוון סוגי פורמטים, כולל סדרת כתבות שפורסמה לפני כעשור וחצי מעל דפי עיתון זה ממש, גולדין־הלוי החליטה לחזור לחקר הקהילה שממנה הגיעה, לסיפור המשפחתי האישי שלה. בשיתוף פעולה עם מרכז הרצוג, מרכז קורת ופדרציית ניו־יורק, יצא לדרך ההסכת על מסורבי העלייה, ושמו הוא פרפרזה על שם מסך הברזל.
״צריך להבין שזה מדהים שהם בכלל הגישו את הבקשות לעלייה. החל מהמהפכה הרוסית ב־1917, הסובייטים מחקו את כל הדתות. היו דווקא הרבה יהודים שהיו שותפים למהפכה הזאת. הרציונל שלהם היה, כמו שהרצל חשב לאיזושהי תקופה: אם נהיה כמו כולם, אולי לא ישנאו אותנו כל כך. כבר לא יהיה להם אינטרס להרוג אותנו. ובאמת, זה צמצם בהתחלה את האנטישמיות. אבל המצב החמיר לאט־לאט: בהתחלה כן הרשו לעמים להחזיק בשפות שלהם, אבל עם השנים סגרו את בתי הספר ביידיש, את התיאטראות והעיתונים היהודיים. היהודים בברית המועצות היו כמו צפרדע בסיר שרותח מתחתיה בהדרגה, כשהזהות היהודית הולכת ויוצאת אל מחוץ לחוק״. כך שלמעשה מסורבי העלייה של שנות ה־60-70 היו כבר דור שני ושלישי לתרבות שבה אין מקום ליהדות כמעט בכלל. ״נשארה להם רק ׳יהדות דקה׳ - מונח שטבע החוקר יעקב רואי. חברתי אלכסנדרה מנדלבום כתבה פעם שיר שמתאר את את ה׳דגים של ספטמבר׳ שסבתא שלה הייתה מכינה. זה היה גפילטע פיש של ראש השנה. כבר לא היה ראש השנה. והם לא הכירו את המילים גפילטע פיש. אבל משהו נשאר, משהו דק מאוד. והיה עוד דבר אחד: סעיף הלאום בתעודת הזהות, סעיף 5. היה ביטוי כזה: ׳נכים של סעיף 5׳, כי אם כתוב לך שאתה יהודי, קשה הרבה יותר להתקבל לעבודה או לאוניברסיטה. בגלל זה יהודים סובייטים תמיד שאפו למצוינות, כי חייבים להיות הכי טובים כדי להשתלב – וגם זה לא תמיד עובד״.
אבל למרות כל שנות המרחק מהזהות האסורה, התנועה מתעוררת. ״זו תנועה של צעירים שמבקשים את הזהות שלהם מחדש. הם לא בהכרח מתנגדי משטר – הם פשוט בעד עלייה. אלא שברית המועצות רואה את זה בשלילה: למה שתרצו לעזוב את גן העדן?״ וכך המשטר העמיס קשיים. כדי להגיש את בקשת העלייה היה צריך להוכיח את קיומו של קרוב משפחה בישראל, כי הסיבה היחידה שיאשרו אותה הייתה איחוד בין קרובים. ישראלים רבים הגישו 'בקשות קרובים' פיקטיביות לצורך זה. אבל גם אז, הרוב המכריע של אשרות העלייה סורבו. המסורבים לא יכלו לחזור לשגרה שלהם וסבלו מסדרה של הגבלות: הדחה מתפקידים ועבודות, התנכלות וחקירות, ובמקרי קצה גם מאסר או הגליה לסיביר. הם יצרו קהילות, ובהן העבירו בסתר חומרים אסורים כמו ספרים ושירים בעברית וביידיש, למדו עברית והתכוננו לרגע שבו יצליחו להגיע ארצה.
היה מטורף לשמוע בפרקים השונים איך כמו בעסקת סמים הם מסתירים את החומרים שהם מעבירים, ואלה רק ספרים יהודיים או שירים בעברית.
״קשה לדמיין את זה היום, בחברה חופשית. קשה לדמיין חברה ממושטרת. אפילו אם את הולכת לחנות נעליים שם: יש נעליים בחום או שחור, וזהו. באמת פשוט אי אפשר לבחור אחרת. כל הפעילות של מסורבי העלייה הייתה במחשכים. זה היה סיכון גדול, וגם במשפחה שלי היו אנשים שהתנגדו לזה, כי אם ביקשת אשרת עלייה, סיכנת בזה את כל הסובבים אותך״. אחת מהמרואיינות, לדוגמה, סיפרה שעל אביה החורג הלא יהודי, פיזיקאי בעל שם עולמי, נאסר להשתתף בכנסים מקצועיים בחו״ל לאחר שביקשה אשרת עלייה. זאת אף שאין ביניהם קשר דם או לאום, ושבתקופה ההיא כבר הייתה אישה מבוגרת ולא גרה בקרבתם".
מה דחף את מסורבי העלייה? מהיכן בכלל הרצון להיכנס למאבק הזה אחרי דורות של ריחוק מהיהדות?
״האנטישמיות תמיד הזכירה להם שהם יהודים. יש אמירה ברוסית: ׳אם אין מים בברז, תבדוק שהיהודי לא גנב אותם׳. אז חלק מהיהודים הצניעו את היהדות שלהם כמה שאפשר. אבל הייתה חבורה משוגעת שאמרה: 'דווקא'. גם מאורעות היסטוריים היו חלק מהסיבות להתחזקות של תנועת החיבור לזהות היהודית: מלחמת ששת הימים, ולפניה השואה. מפעל הנצחת השואה הישראלי מנציח בעיקר את יהדות אירופה, אף על פי ש־2.5 מיליון יהודים מתוך השישה נרצחו על אדמת ברית המועצות״.
משפחת גולדין בבלארוס | צילום: ללא קרדיט
נתון מפתיע.
״הנאצים לא ניהלו שם רישום מסודר ובחלק מהמקומות, אוקראינה וליטא למשל, המקומיים עשו בשבילם חלק מהעבודה. אבל היו מחנות השמדה גדולים גם שם, והם לא מספיק מוכרים. עד היום כשאני מדברת עם חוקרים ביד ושם הם אומרים: יש מידע שאנחנו עדיין מחפשים, ויש מידע שלא נקבל לעולם. כשאלי וולק הגיע לבלארוס כשגריר, הוא הדפיס 3,000 דפי־עד של יד ושם. הוא הבין שיש כאן סיפור שלא נחשף עדיין, שאינו מוכר, שצריך להתחיל לתעד אותו באיחור של יותר מארבעים שנה״.
כך התעוררו הצעירים היהודים והתקבצו סביב זכרון השואה. ״אצל הרוסים תודעת הזיכרון של המלחמה הייתה רק של גבורה. הם לא דיברו על זה ש־26 מיליון סובייטים נהרגו במלחמה. הם היו עושים מצעדי ניצחון בתשעה במאי לציין את יום הכניעה של הנאצים. אבל היהודים היו הולכים לציין את היום הזה בבורות ההריגה״.
אל אחד הבורות האלה, שממוקם במרכז מינסק, נלקחו בפורים 1942 כ־5,000 יהודים ונורו למוות. ״אבא שלי היה בא לשם לנכש עשבים. החבורה של יהודי מינסק בתנועה של מסורבי העלייה הנהיגו שם טקסים. למשל, זוג יהודי שמתחתן עולה לבור ומניח עליו פרחים ביום החתונה״.
זה מזכיר את שבירת הכוס בחופה: לתת מקום לאבל ולחורבן ביום השמח.
״נכון, אבל להם לא הייתה שבירת כוס ולא שום סממן יהודי אחר. רק חתונה אזרחית. ובכל זאת, יהודים אמיצים היו הולכים להניח שם פרחים. אנשי קג״ב היו קופצים מהשיחים ומצלמים אותם. עד כדי כך שמירה על זהות הייתה אסורה: אפילו הדבר הקטן הזה היה מעל ומעבר. אז לבקש לעלות ארצה היה דבר גדול מאוד״.
*
סיפורה המשפחתי של גולדין־הלוי נעוץ בתנועת מסורבי העלייה, שבהם היו גם אביה והוריו. ״אני צברית. עד גיל ארבע דיברתי רוסית עם סבתא שלי, אבל זה לא השתמר אחרי שהיא נפטרה. אני דומה לסבתא. רוב המשפחה שלנו נראית מאוד יהודית, אבל אנחנו בהירות. כשדוד של אבא שלי הגיע לברית של הבן הבכור שלי, שדומה לי בצבעים: בלונדיני, עיניים כחולות, הוא הסתכל עליו ומלמל ביידיש בהתרגשות ובדמעות. שאלתי את אבא שלי מה דוד חיים אומר, והוא תרגם: טוב שהתינוק לא נראה יהודי, אם יקרה משהו הוא יוכל להסתתר. ברית בגבעתיים בשנת 2008, אבל החוויה של הילד הפרטיזן בן ה־14 שהוא היה לא עברה לו״.
את סבה לא הכירה, ונקראה על שמו. ״קראו לו שלום, כי אבא שלו לחם במלחמת העולם הראשונה, ושלח מהחזית מכתב לאשתו ההרה שאם זה בן, שתקרא לו שלום״. נדמה שאין דור שלא רוצה להבטיח לילדיו שזו תהיה המלחמה האחרונה. אבל השם לא הוכיח את עצמו כנבואי: ״שלום נפצע קשה במלחמת העולם השנייה, וכשחזר מהחזית גילה שאשתו הראשונה ושני ילדיו נרצחו״.
עם השנים הוא נישא מחדש, ויחד עם אשתו ובנו, אביה של גולדין־הלוי, ביקש לעלות ארצה – וסורב. התירוץ לסירוב היה שירותו בצבא האדום, מה שכביכול חשף אותו לסודות מדינה שמי שיודע אותם לא יכול לעזוב את תחומי ברית המועצות. אבל המשפחה כן עלתה לבסוף, בסיפור שכולל סיפור אהבה, מוסד וכן דמויות מפתח בשלטון האמריקאי:
״לשכת הקשר ׳נתיב׳, שהוקמה מטעם המוסד כדי לשמור על קשר עם יהודי בריה״מ, הייתה שולחת סטודנטים ותיירים להעביר מידע וחומרים למסורבי העלייה. באיזשהו שלב אבא שלי קיבל חומרים מסטודנטית יהודייה אמריקאית, והם התאהבו. שמה הוא סוזנה מורגנטאו, בתו של הנס מורגנטאו – הוגה דעות בתחום מדעי המדינה ודמות חשובה בפוליטיקה האמריקאית. אחד מתלמידיו היה הנרי קיסינג׳ר, באותם ימים מזכיר המדינה. כשסוזנה ביקשה מאבא שלה לפעול להצלת משפחת גולדין, הנס פנה להנרי. הנרי היה נפגש אז בכל שבוע עם השגריר הסובייטי לוודקה ושחמט. באחד המפגשים האלה הוא העלה את הנושא, וכך המשפחה שלי זכתה לאשרה שחיכו לה״.
עם השנים הזוג נפרד כידידים, אבל המשפחות נשארו בקשר חברי לאורך השנים. ״אחי הקטן קרוי על שם הנס – בעברית זה יוחנן. אבא שלי קרא לו על שם מי שהוציא אותו מאחורי מסך הברזל״.
אף שנולדה בארץ לאימא צברית, המודעות והכרת הטוב על הנוכחות כאן היו חלק בלתי נפרד מהבית שגדלה בו.
״הסיפורים תמיד היו על השולחן. תמיד לימדו אותנו לא לקחת שום דבר מהחיים פה כמובן מאליו. נורא קשה להעביר את זה. את ישראלית, העברית כאן בכל מקום, את חיה במקום בטוח, איך נעריך את זה אם זו השגרה? אני זוכרת את ההלם כשגיליתי שלא הייתה לאבא שלי הגדה. שלא היה להם פסח. בכל יום כיפור אני מספרת לילדים איך סבא וסבתא שלי היו צריכים ביום כיפור ללכת לעבוד כרגיל, ורק בדרך הביתה הם היו עוצרים בבית הכנסת היחיד שהיה במינסק, מתאספים סביבו כדי לשמוע תקיעת שופר. כשאנחנו חיים את המציאות הזאת, את הנס הזה, קשה להרגיש הכרת הטוב״.
כשהייתה ילדה נפל מסך הברזל, ולאחר מכן, בראשית שנות ה־90, הגיעו גלי העלייה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר.
חגיגות יום העצמאות. רוסיה, 1974 | צילום: צילום מסך
איך חווית את המפגש הישראלי עם התרבות הרוסית?
״פתאום התחילו כל הבדיחות סביב רוסים, וחוויתי קצת קריאות של ׳רוסייה מסריחה׳. אני חושבת שהישראלים לא הבינו את העולים האלה. מצד אחד, מאוד חילונים. מצד שני, מאוד ימנים, אוריינטציה פטריוטית. מצד אחד, משכילים במיוחד, מצד שני, חיים בעוני. גם בשבילי זה היה שונה ממה שהכרתי. גדלתי בבית דתי - בני עקיבא, אולפנה, כל המסלול המגזרי, ואין במגזר הרבה רוסים. מאוד כאב לי לראות שישר מפקפקים ביהדות שלהם. כאילו אם הם אוכלים חזיר הם בטח לא יהודים. קשה להסביר שלמישהו שהגיע אחרי דורות של ניתוק מכל סממן מסורתי מאחורי מסך הברזל, לאכול חזיר זו לא פעולה יוצאת דופן״.
גלי העלייה הביאו איתם גם שינוי ביחס של המדינה לבאים. אחת הסוגיות הכאובות בנושא היום היא תהליך בירור היהדות שמעבירים את יוצאי ברית המועצות במקרה של רישום לנישואים בישראל. ״שאלתי את אבא שלי איך כשהוא נרשם לנישואים עם אימא שלי ביררו שהוא יהודי. הוא אמר שנכנס לרבנות, שאלו אותו שאלה ביידיש, הוא ענה ביידיש, וזה הספיק. היום מעבירים עולים דוברי רוסית מסכת קשוחה. גם מי שאח שלו או בן דוד שלו מצד האם הוכיחו יהדות, מבקשים ממנו שוב. כאילו כולם גויים עד שתוכח חפותם. יש בזה אירוניה מכאיבה, בגלל מה שהם עברו שם בגלל שהם יהודים״.
אף שהבדיחות, הגזענות והסטיגמות אולי התרככו עם השנים, הן לא נעלמו לגמרי. ״סיפר לי חבר שעלה לפני ארבע שנים, בעקבות מלחמת רוסיה-אוקראינה, שהילד שלו קיבל קריאות ׳רוסי מסריח׳ בבית הספר״. אבל הילד לא היה פראייר, והתחיל להתווכח עם בני הכיתה שתקפו אותו. ״הוא אמר להם: הרוסים היו חלק מהקמת המדינה, ז׳בוטינסקי היה רוסי, ורבים מראשי הציונות. הילדים לא האמינו והלכו לשאול את המורה, והיא אמרה לו: ׳אני מצטערת, אבל זה לא נכון׳. הטעות של המורה יחסית נפוצה. אני חושבת שהרבה תופסים את הרוסים כחבר׳ה האלה עם הסנדוויץ׳ נקניק וגבינה, עם הסנדלים והגרביים, שטובים בפיזיקה אבל לא ביחסי אנוש. אבל העליות הראשונות הגיעו מרוסיה. אלה אותם האנשים שחלמו על הארץ באותה השפה. פשוט אלה חוו את המהפכה הסובייטית ואלה לא. אלה חוו את המחיקה של הזהות ואלה לא. טרומפלדור לא ידע עברית. את 'טוב למות בעד ארצנו' הוא ככל הנראה אמר ברוסית״.
ההיסטוריה של הציונות בארצות דוברות הרוסית השפיעה גם על תנועת מסורבי העלייה. דוד שכטר, מסורב מאודסה, התראיין לאחד הפרקים וסיפר איך גילו באיחור שהדירה שבה התכנסו לשיעורי עברית אסורים הייתה במקרה הדירה ההיסטורית שבה גר פינסקר – מחבר הספר "אוטואמנסיפציה". ״הרבה ראשי ממשלות ונשיאים שלנו הגיעו מבלארוס. יש אפילו סדרת בולים בלארוסית עם כל המנהיגים הישראלים שנולדו שם. פרס, שמיר, בגין, ויצמן, בן־צבי ועוד״.
יש לך תקווה שהפודקאסט יוכל להיות חלק מתנועה שתעזור לבורות ולגזענות להוריד ווליום?
״רציתי לתת מקום גם לפרק הציוני הזה, לסיפור הלא מוכר. האנשים האלה עלו לכאן, התערו כאן, וזהו. אבל צריך להכיר אותם. לא רק כדי לתת כבוד להיסטוריה, אלא גם בשביל ההווה והעתיד שלנו. כשאנחנו לא לומדים מההיסטוריה היא חוזרת. כשאנחנו לא לומדים לקבל את העולים, להכיל את השונות שלהם בלי למחוק את הזהות שלהם, לקבל אותם כעוד צבע לפסיפס שלנו, אני חושבת שאנחנו מפספסים. כמו שפספסנו עם האתיופים, ובהרבה עליות גדולות אחרות. אנחנו לא מפספסים הזדמנות לפספס״.
מה למדת מהמרואיינים לפודקאסט? מה היית רוצה שהמאזינים ילמדו?
״כשיצאתי לדרך רציתי לדבר רק על הסיפור של מסורבי העלייה. זה היה המיקוד. ולאט־לאט הבנתי שהמיקוד הוא הזהות. כמה היה חשוב למרואיינים למצוא את הזהות שלהם. וכמה זה צריך להיות חשוב לנו, לברר את זה עם עצמנו, לא לחיות מכוח האינרציה. להבין מה מניע אותנו. אולי המלחמה קצת טלטלה אותנו והעלתה את השאלות הגדולות הללו. מה זה אומר, הישראליות שלנו? מה זה אומר, הקיום שלנו פה?״
*
עוד נושא חשוב שגולדין־הלוי מבקשת להדגיש בהסכת הוא מפגן הסולידריות היהודי הבינלאומי, אולי האחרון מסוגו, בעזרה למסורבי העלייה ולמאבק שלהם. ״יהודי העולם התאחדו, בכל מקום, בכל השקפה דתית״. חלק מרכזי מהמאבק הזה התרחש בארצות הברית. ״המון אמריקאים כעסו על ההורים שלהם שחיו בתקופת השואה: למה לא הצלתם את יהודי אירופה? הסיפור של מסורבי העלייה היה עבורם ההזדמנות להילחם על האחים היהודים שלהם. היה מאבק גדול בארצות הברית, והיו בו שיתופי פעולה יוצאי דופן, לדוגמה עם מרטין לותר קינג״.
אילו תגובות את מקבלת על הפרקים בינתיים?
״חששתי לראות איך זה יתקבל. עבורי הסיפורים היו מרתקים, אבל אני מבפנים. איך זה יישמע למישהו מבחוץ? האם אנשים יגידו: ׳זה לא מעניין אף אחד׳? ׳אוקיי, היה, למי אכפת, לא דיברו על זה עד היום, אז למה שיתחילו?׳ היה לי חשש כזה. אבל קיבלתי תגובות מרגשות במיוחד. היו חברי כנסת ששמעו וכתבו לי, ממוצא רוסי, אבל לא רק הם. קיבלתי גם תגובות ממאזינים בארצות הברית, בקנדה, בספרד. זה נגע באנשים. גם במי שהכיר את הסיפור וגם במי שממש לא הכיר, ופתאום זה פתח לו עולם. הרבה עולים של שנות ה־90 לא יודעים הרבה על הסיפור של חלק מהדור הקודם״.
היה משהו שהופתעת לגלות בדרך?
״כשדוד שכטר תיאר לי איך הם ישבו, חבורה של בני 20 ומשהו, ופתאום אחד אומר, ׳מה זה שאבעס׳? וכולם אומרים: ׳ממ, שאבעס, אני לא יודע, נשמע מוכר׳. זה מצחיק ומחריד גם יחד. הלכתי עם זה הרבה. האנשים האלה הגיעו לכאן ממרחק עצום, פיזי ורוחני. והרבה אנשים שילמו מחירים כבדים ביותר על המאבק. נשלחו לסיביר כי ביקשו להגיע לכאן. עכשיו רבים עוזבים את הארץ כי המקום קשה וגדול עליהם. לפני המלחמה היה גל הירידה של ׳אימאלה כמה יקר פה המילקי׳. אני לא שופטת את ההחלטה של אלה שמחליטים לעזוב. אבל היה מטלטל להיפגש עם מסורבי העלייה, שאומרים: יש לי זהות, נלחמתי עליה, והיא הבסיס לכול. בלי זה, מה זה שווה? מה זה משנה כמה עולה המילקי? מה זה משנה כמה יכול להיות פה רע ומפחיד, כמה אני מסכים או לא מסכים עם הממשלה? זה לא שלא קשה לחיות כאן. באמת קשה. אפשר לעשות רשימה ארוכה של כל מה שבעייתי. ועדיין, זה הבית הלאומי שלנו. זה הבית היחיד שלנו. ואני חושבת על דורות על דורות שחלמו על זה. הם עבדו כל כך קשה כדי להגיע לכאן, על בנייה. על החיים שלנו, ואנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו. צריך לזכור שאנחנו מגשימים את החלום של כמה דורות אחורה״.
מה את מאחלת לפודקאסט?
״ההיסטוריה היהודית כפי שלמדנו אותה היא חלקית. יש בה אפליה, ולא רק כלפי תושבי בריה״מ לשעבר. אני מרגישה שאנחנו חייבים להרחיב את היריעה, חייבים להשלים את ההיסטוריה החסרה, כדי ללמוד ממנה לעתיד.
״פעם ראיינתי משהי שגדלה ביזד, אזור עני באיראן. היא סיפרה לי שהיה להם מנהג במשפחה לא לטעת עצי פרי, כי יום אחד נוכל לעלות לארץ ישראל, ושם ניטע. דורות הם חיו שם ולא נטעו, ולפעמים היא לא אכלה שם פירות במשך חודשים, אבל הם לא נטעו, הם חיכו לטעת כאן. הסיפור הזה התחבר לי למה שאני גדלתי עליו, המסורת של דורות שחלמו להגיע לכאן. זו חוויה יהודית שמשותפת לכל כך הרבה קהילות. היום אנחנו כאן, ואנחנו קצת לוקחים את זה כמובן מאליו. מבזבזים את הביחד שלנו על מריבות מיותרות – או לפעמים מריבות עקרוניות וחשובות, אבל מנוהלות בצורה לא נכונה. כדי לא להתגלגל לחורבן שלישי, אנחנו חייבים ללמוד מההיסטוריה. שלא נבזבז את מה שההורים והסבים שלנו בנו״.