"הרב הספרדי האחרון": הספר שנותן כבוד לדמותו של הרב חיים דוד הלוי

את הביוגרפיה של הרב חיים דוד הלוי כתבה אפרת קראוס במשך תשע שנים, שבהן עסקה רק בסיפורו. "יש רגע שבו, כביוגרפית, יש לי תחושה שהבנתי את הדמות", היא כותבת בהקדמה לספר. "לפעמים זה קורה אחרי חודש, לפעמים אחרי שלושה, אבל הרגע הזה חייב להגיע... הכרתי את הרב היטב תוך כדי הלימוד והמחקר, אבל עדיין לא יכולתי לכתוב בחופשיות שכך וכך הוא חשב או הרגיש. הרב עדיין היה בבחינת נעלם, לכן חשבתי שבאופן מיסטי כלשהו הוא לא מעוניין בספר".

התחושה הזו התפוגגה יום אחד, לאחר שיעור תורני שבו השתתפה, שעסק במידת החסידות בספר "מסילת ישרים". דמות החסיד שמתאר הרמח"ל, כותבת קראוס, הוא "אדם שמחובר לרצון שמיים. רצונותיו הפרטיים הם כללים לגמרי וקשורים לעם ישראל ולקשר החי שלו עם ריבונו של עולם. בבת אחת נפלו לי כל האסימונים. זה הרב חיים דוד הלוי".

בשיחתנו מרחיבה קראוס על הקושי שחוותה בכתיבת הספר. "אני אומנם יודעת לכתוב ולחקור, אבל אני לא תלמידת חכמים ולא הכרתי את הדמות שלו. ידעתי שהוא היה רב בראשון־לציון והרב הראשי של תל־אביב, ושהוא כתב שלושים ספרים, ביניהם 'מקור חיים השלם' ו'קיצור שולחן ערוך', והרגשתי שאין לי סיכוי להקיף את הדמות. כשכתבתי את הביוגרפיה על מושקו (משה מושקוביץ, מבוני גוש עציון), מושקו עוד היה חי. דיברתי איתו והכרתי אותו. מושקו בא מצ'כיה והוריי באו מהונגריה, והרקע המשותף עזר לי להבין את הסגנון ואת כיווני המחשבה. כשהיה קורה משהו בחדשות ידעתי לנחש מה מושקו יגיד על זה. הרב הלוי היה אדם גדול ורב ספרדי, ולא היה לי את הביטחון הזה לאורך כל הדרך. הרגשתי שהוא שומר על מרחק. אבל ככל שהעמקתי בסיפור חייו, יותר רציתי לכתוב עליו. הוא הפעים אותי, והרגשתי שליחות להכיר אותו לעולם".

העבודה על הספר חשפה בפני קראוס את עולם הרבנות הספרדית הציונית, שעד אז לא היה מוכר לה. "גדלתי ברחובות כילדה טובה בני עקיבא, ולא ידעתי שיש עוד מסלול של ציונות דתית. אומנם גדלנו בכיתה עם הרבה בנות מעדות המזרח, אבל לא ידעתי הרבה על המסורת הזאת, לא ידעתי שיש עוד מסלול ציוני־דתי שלא השכלנו להכניס פנימה. כאב לי לגלות את זה. ישבתי עם משה ניסים כדי לראיין אותו על אביו הראשון לציון הרב יצחק ניסים, ועל הקשר שלו עם הרב הלוי. כששאלתי בתמימות אם אביו היה ציוני, הוא כעס ואמר: 'אבא שלי עלה על חמור בעיראק ועשה מסע של שלושה שבועות לארץ ישראל, זה מספיק ציוני בשבילך?'.

"עולם נוסף שהכרתי בזכות הרב הלוי הם האורפלים (יוצאי העיר אורפה, שבדרום מזרח טורקיה; א"ר). הרב הלוי היה רב הקהילה שלהם בראשון־לציון. זיהיתי אצלם כאב שהם לא מצאו את מקומם מבחינה דתית, והבנתי כמה הפסדנו מכך שלא דיברנו את שפתם. הם סיפרו לי איך התקשו להשתלב במוסדות החינוך של הציבור הדתי בגלל נוסח התפילה השונה. הרגשתי שריבונו של עולם מצויר אצלם באופן יותר רך ורחום, ושהשפה הדתית האשכנזית לא דיברה אליהם, ולכן הם מצאו את עצמם בחוץ. זה דבר שזעזע אותי. הרב הלוי היה מענה עבורם במשך 24 שנים".

הרב הלוי כיהן בתפקידים ציבוריים, אבל מתקבל הרושם שהכתיבה ההלכתית הייתה חשובה לו יותר מהתפקיד.

"זה הקשר עם הציבור שהיה חשוב לו, לא הכתיבה כשלעצמה. הוא ענה תשובות הלכתיות לאנשים וכתב את ה'קיצור שולחן ערוך' שלו לאנשים רגילים, לא לתלמידי חכמים. היה לו מאוד חשוב לקרב את עם ישראל להלכה. הוא חיבר בין עולם ההלכה למחשבה, הנגיש את ההלכה ושידר שהיא אפשרית. כילדה, כשהייתי פותחת את 'קיצור שולחן ערוך' הוותיק של הרב שלמה גנצפריד, הרגשתי שאם ארצה לעשות את כל מה שהוא כותב אצטרך לגור במאה שערים. הוא לא דיבר בשפה שלי, והתחושה הייתה שזה מאוד קשה לשמור הלכה. אצל הרב הלוי התחושה היא שזה לא קשה, הוא משוחח איתך באופן אישי ומקשיב לך. פסיקת ההלכה שלו שידרה הקשבה והבנה, והייתה לו גם מודעות גבוהה לסייעתא דשמיא בפסיקה.

"אחד מבאי בית הכנסת שלו בתל־אביב סיפר לי שכשהוא שאל את הרב שאלה הלכתית בנוגע להיריון, הרב הלוי התקשר אליו ושאל אם הפסיקה היא למעשה או בתיאוריה. כשהוא ענה לו שזה 'למעשה', הרב אמר 'טוב, אז תהיה לי סייעתא דשמיא'. אחד הרעיונות שעלו כשם לספר היה 'תורתו אומנותו'. הרב הלוי התייחס לפסיקת ההלכה כאמנות. היו לו כלי עבודה והוא פסק, הוא לא רק סיפר לך מה כתוב בהלכה. הוא עבד בזה והיה לו עמל של פסיקת הלכה. ההלכה אצלו לא הייתה רק מותר או אסור, אלא דבר חי".

לא צריך להסביר

הרב חיים דוד הלוי נולד בירושלים בשנת 1924, להוריו משה וּויקטוריה, שהשתייכו לקהילה הספרדית דוברת הלאדינו בירושלים. הוא גדל בשכונת אהל משה ולמד בישיבת פורת יוסף, שם גם הפך לתלמידו המובהק של הראשון לציון, הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל שכיהן כנשיא הישיבה. אצל הרב עוזיאל הוא למד כוזרי ובהשפעתו גיבש תפיסת עולם ציונית־דתית שרואה במדינת ישראל אתחלתא דגאולה. לאחר שנישא למרים, נכדתו של הרב מאיר ועקנין רבה של טבריה, החל לכהן כרב של שכונות בירושלים ובמקביל שימש כמזכירו האישי של הרב עוזיאל.

בתו, גילה אמיתי: "יש פה עולם שלם ולא מוכר שהספר מקים לתחייה. גדלנו בבית אבא עם הסיפורים והדמויות, ובסלון הייתה תמונה גדולה של הרב עוזיאל, אבל על שכונת 'אהל משה' בירושלים סיפרו רק סיפורי פולקלור, לא על תלמידי החכמים שבה. התרבות הספרדית התורנית לא סופרה עד היום"

בשנת 1951 התמנה לרב העדה הספרדית בראשון־לציון, תפקיד שמילא במשך 24 שנים. הרב הלוי היה חבר גם בחבר הרבנים של הפועל המזרחי, פעל לחיזוק מושבי העולים, ובגיל ארבעים מונה כחבר מועצת הרבנות הראשית. בסוף שנות השישים החל לכתוב את ספרו "מקור חיים" השלם, שלראשונה שילב בסגנון ייחודי הלכה ואגדה. בשנת 1973 נבחר לכהן כרב הראשי וראש אבות בתי הדין של תל־אביב. שנתיים לאחר מכן יצא לאור ספרו "קיצור שולחן ערוך – מקור חיים" שהפך לספר ההלכה הפופולרי במערכת החינוך הדתית. הרב הלוי פרסם גם את סדרת ספרי השו"ת "עשה לך רב", שבה ענה על אלפי שאלות הלכתיות בשפה מודרנית והתמודד עם נושאים אמוניים והלכתיים אקטואליים. בשנת 1997 קיבל את פרס ישראל לספרות תורנית; שנה לאחר מכן נפטר.

הביוגרפיה המרתקת שמביאה את סיפור חייו יוצאת לאור כמעט שלושים שנה לאחר פטירתו. בתו הצעירה, גילה אמיתי, מסבירה מה גרם לבני המשפחה ליזום את כתיבת הספר, שנים כה רבות אחרי פטירת אביהם. "היה ברור לנו שיש פה סיפור שצריכים לספר. אבא לא היה דמות מוכרת והיה ידוע לציבור הרחב רק באמצעות ספריו, כי הוא היה אדם מופנם ששומר על הפרטיות שלו. דווקא בגלל החלק הציבורי בתפקידו, היה לו חשוב לשמור על החיים הפרטיים ועל המשפחה, ובגלל הענווה והצניעות שהיו בו הוא לא דיבר על עצמו".

כדוגמה לצניעותו של אביה מביאה אמיתי את סיפור לידתו, שמופיע בתחילת הספר. הוריו של הרב הלוי לא נפקדו בילדים במשך 17 שנים. הם הגיעו לדיין הרב שלום הדאיה, ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ובבכי שיתפו אותו במחשבות על גירושין בעקבות עקרותם. הרב הדאיה ראה את כאבם, הורה להם לשמוח זה בזו והבטיח להם שבעוד שנה ייוולד להם בן. שנה לאחר מכן נולד להם בנם הבכור, הרב חיים דוד הלוי. "שמענו מאבא את הסיפור על הזוג הזה שנפקד בברכת הרב, אבל הוא מעולם לא אמר שזה סיפור הלידה שלו", מספרת בתו. "זה נודע לנו רק אחרי שאני ובעלי התארסנו, וקרוב משפחה סיפר את הסיפור לבעלי".

המחברת, אפרת קראוס: "הגיעו אליו הררים של שאלות. הגעתי לכמה מהכותבים, וכולם סיפרו שהתרגשו מהמענה שלו והם שומרים את מכתב התשובה עד היום, במשך עשרות שנים. בגלל שהוא כיבד את השואלים, הם הרגישו שגם ההלכה וגם הקב"ה מכבדים אותם"

לצד דמותו של הרב הלוי, קוראי הספר זוכים להיכרות עם עולמם של הרבנים הספרדים הוותיקים. "יש פה עולם שלם ולא מוכר שהספר מקים לתחייה. גדלנו בבית אבא עם הסיפורים והדמויות, ובסלון הייתה תמונה גדולה של הרב עוזיאל, אבל על שכונת 'אהל משה' בירושלים סיפרו רק סיפורי פולקלור, לא על תלמידי החכמים שבה. התרבות הספרדית התורנית לא סופרה עד היום. אפשר ללמוד תורה של רב דרך הספרים שלו ודרך פסקי ההלכה, ואפשר גם באמצעות סיפורים על דמותו. בדור שלנו אנשים בונים את עצמם יותר באמצעות סיפורים, וזו דרך אטרקטיבית יותר".

הרב אבינדב אבוקרט, רב הקהילה הספרדית "אבני החושן" בגבעת־שמואל, היה ילד צעיר כשהרב הלוי הלך לעולמו. בבית הספר היסודי הוא למד את "קיצור שולחן ערוך מקור חיים", אבל התוודעות משמעותית יותר לרב הלוי הוא חווה בזמן לימודיו בישיבה, ומאוחר יותר כרב קהילה, כשהחל ללמוד את פסקי ההלכה שכתב הרב.

"אני מרגיש געגוע אליו למרות שלא הכרתי אותו", הוא אומר. "אתה קורא למשל את המאמר שבו הוא קורא לקבוע יום טוב בראש חודש שבט בגלל ניסי מלחמת המפרץ. היום הרבנות הראשית וכל הרבנים הגדולים דנים חמש שעות אם לבטל תחנון אחרי התקיפה באיראן... לרב הלוי היו כתפיים שאין היום. יש געגוע לעוצמה הזאת שהתמסמסה, לכתיבה הבהירה, למקוריות המחשבה שהייתה לו. היום אפשר לנחש לפי זהותו של הרב הפוסק לאיזה כיוון הוא ילך בפסיקתו, אבל אצל הרב הלוי זה לא היה צפוי. על בחורי ישיבה למשל הוא אמר מצד אחד שלא נוגעים בהם, אבל מצד שני שאם יש מלחמה הם מוכרחים להתגייס. היו לו אמירות מורכבות שהיום אף אחד לא אומר. זו הייתה מורכבות ספרדית שהיום קשה להכיל אותה".

הרב אבוקרט מציין שהרב הלוי לא היה מזוהה באופן מובהק עם אף מגזר. "כשאתה במגזר מסוים שיש לו מפלגה ומוסדות, אז יש לך גם יותר תלמידים וחסידים. המגזריות נושאת אותך על כפיים. לרב הלוי לא היה את זה. האורפלים בראשון־לציון ובעלי הבתים הרבים שראו בו רבם היו אנשים שמעריצים את הרב שלהם אבל לא עובדים בלהפיץ את משנתו. מצד שני, כשלימדתי אצלי בבית הכנסת את ספריו, פתאום לא מעט אנשים התחילו לספר שהוא חיתן אותם. הייתה לו חסידות שקטה של אנשים שנטמעים בקהל".

מדי שנה, בלימוד ליל חג השבועות, נוהג הרב אבוקרט להציב זרקור על אחת מדמויות הרבנים הספרדים. לפני שנתיים, במלאת מאה שנה להולדתו של הרב הלוי, הוא הקדיש את כל השיעורים שהעביר בליל שבועות לשיעורים במשנתו. "אמרתי ללומדים, תראו על כמה נושאים הרב הזה כתב: דמוקרטיה והלכה, דיני חופה וקידושין, דת ומדינה, חיים לאחר המוות עם הוכחות מדעיות, והכול בסגנון ישראלי. יש חכמי ספרד נוספים שעסקו במגוון תחומים וכתבו הלכה, מחשבה, פילוסופיה והנהגה ציבורית, אבל כולם כתבו בז'רגון רבני עם מליצות שצריכים לתווך. הרב הלוי הוא הראשון ואולי היחיד שכתב בעברית מדוברת שאינה דורשת תיווך. גם היום נערים יכולים להבין את השפה שלו ואת מה שהוא כתב, גם בעולם ההלכה וגם בעולם המחשבה. השילוב של ההיקף והסגנון אצלו הוא דרמטי. כשלימדתי אותו לא הייתי צריך להסביר, התורה שלו נגישה וברורה".

כיפה בקולנוע

הרב הלוי שלח את ילדיו לחינוך הממלכתי־דתי, וצאצאיו משתייכים כיום לציבור הדתי־לאומי. בנו ד"ר רפאל הלוי הוא רופא בכיר במרכז רפואי העמק; בתו נצחיה מתגוררת בישוב נווה־דניאל ונשואה לרב שלמה לוי, לשעבר ראש הכולל בישיבת הר עציון וכיום נשיא ישיבת ההסדר בקריית־גת; בתו רונית נשואה לרב שלמה שלוש, מנכ"ל ההקדש הספרדי בצפת ובמירון; ובתו גילה נשואה לרב אחיה אמיתי, רב הקיבוץ שדה־אליהו. ואולם אף שבמידה רבה היה הרב הלוי מזוהה עם הציבור הדתי־לאומי, היו לו גם תשובות הלכתיות שהציבור הדתי־לאומי התקשה לקבל. כך למשל, כשבן ישיבה לשעבר שאל אם הוא יכול ללכת עם אשתו לקולנוע למען שלום בית, השיב לו הרב הלוי בעיתון "הצופה" שילך לקולנוע בעיר אחרת, "ושם אל תשים על ראשך את כובעך כרגיל, אלא תשים על ראשך כיפה סרוגה, כיוון שהצעירים הדתיים בזמננו החובשים כיפות סרוגות אינם מקפידים לצערנו על הליכה לקולנוע". עם זאת, כשהתשובה פורסמה בכרך א' של "עשה לך רב", הרב הלוי שינה את הנוסח ל"תשים על ראשך כיסוי ראש אחר" ולא הזכיר את הכיפה הסרוגה.

הרב אבינדב אבוקרט: "היו לו כתפיים שאין היום. יש געגוע לעוצמה הזו, לכתיבה הבהירה, למקוריות המחשבה. היום אפשר לנחש לפי זהותו של הרב הפוסק לאיזה כיוון הוא ילך, אצל הרב הלוי זה לא היה צפוי. על בחורי ישיבה למשל הוא אמר מצד אחד שלא נוגעים בהם, אבל מצד שני שאם יש מלחמה הם מוכרחים להתגייס"

"היה לנו מאוד חשוב שהספר לא יהיה ספר מתוק של סיפורי צדיקים", אומרת גילה אמיתי. "רצינו ספר שמביא את הסיפור של אבא באותנטיות, ושיש בו הכול. לכן לא היססנו לקבוע שתובא בספר גם התשובה הזאת. אחרי שאבא נפטר לקח לנו זמן להבין שמעכשיו כל הרוצה לבוא וליטול מתורתו, יבוא וייטול. זה מצוין, כי זה אומר שהתורה שלו רלוונטית. אנחנו שמחים שאבא שייך לעם ישראל ושהוא לא רק שלנו, ויחד עם זה אנחנו שמחים שיש עכשיו ספר שמספר את הסיפור שלו. היינו חלק מהתהליך, אבל לא הכתבנו לאפרת מה לכתוב".

עמדה הלכתית אחרת של הרב הלוי שאינה מאפיינת את הציבור הדתי־לאומי היא התנגדותו לשירות לאומי של בנות. "כנערות צעירות היה לנו קשה עם העמדה הזאת", אומרת בתו בגילוי לב. "כולן סביבנו הלכו לשירות לאומי, וזה לא היה פשוט מבחינת מה שרצינו לעשות, אבל לא היו אצלנו בבית הרבה דברים שאמרו עליהם לא, וכשכן אמרו על משהו 'לא', אז לא. אני כן שילבתי חצי שירות לאומי באופן בלתי רשמי במהלך לימודיי, אבל לא דרך אגודה. אומרים על אבא שהוא היה אמיץ בפסיקה, ואני חושבת שהאומץ שלו היה גם ללכת עם האמת שלו ועם מה שהוא מאמין וחושב שנכון. הוא בחן כל דבר לגופו של עניין ולא לפי איך זה יתקבל ומה יחשבו על זה במגזר. זה בא לידי ביטוי גם לצדדים אחרים. היה לו למשל קשר טוב עם אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה. בנוגע לשירות הלאומי, הוא חשב שאישה אמורה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, והיציאה למרחב פתוח לא התאימה לתפיסה הזאת. כשנצחיה אחותי הגדולה סיימה תיכון ורצתה ללמוד לימודים גבוהים, הרב קופרמן מהמכללה לבנות הגיע אלינו הביתה כדי לתווך לאבא מה זו המכללה בירושלים, כי לא היה לו ברור איך היא לא תהיה בבית כל השבוע. לקח לו זמן להשתכנע שהיציאה ללימודים במכללה היא בסדר".

הרב אחיה אמיתי, חתנו של הרב הלוי, החל לכהן כרב הקיבוץ שדה־אליהו כשנתיים לפני פטירתו של חמיו. "הספקתי להתייעץ איתו רק מעט, אבל אני יכול לומר שהוא תפס את תפקיד הרבנות באופן רציני מאוד. הדרשות שלו למשל היו קצת גבוהות עבור חלק מהקהל, אבל הוא היה דואג שכל אחד יוכל לצאת עם משהו מהדרשה – איזו הלכה שהוא לא הכיר, או פשט של פסוק שמתקשים בו. הוא דאג שתמיד יהיה בתוך הדרשה, חוץ מהמהלך הגדול, גם רווחים קטנים. ברבנות בראשון־לציון הוא היה מאוד קרוב לאנשים - בתל־אביב זה היה שונה, זו עיר גדולה ופחות אינטימית. זכיתי לראות אותו מפשיל שרוולים גם בעבודה הרבנית, לא רק בפסיקה. אני זוכר איך פעם נכנס אליו אדם מסורתי ששיתף אותו בהתלבטות משפחתית רגישה על קריאת שם לתינוק. הוא היה מבוהל ונסער, והרב הושיב אותו על הספה, ביקש שיביאו לו משהו לשתות ושיתף אותו מה הוא חווה בנושא הזה כשנולד בנו הבכור".

בשנת 1983 סיימו הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן את כהונתם כרבנים הראשיים בעקבות החוק שנחקק שלוש שנים קודם לכן וקצב את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים בלבד. במפד"ל, שהחזיקה אז במשרד הדתות, ביקשו להריץ את הרב הלוי לתפקיד הראשון־לציון, אבל הוא דחה את ההצעה משום שלא רצה להיכנס למאבק עם הרב עובדיה יוסף, שחש נבגד בעקבות החוק שקצב את כהונתו. הרב מרדכי אליהו, שנתן את הסכמתו להתמודד סמוך לבחירות, נבחר לתפקיד. עשור לאחר מכן, כשהרב הלוי הסכים להיות מועמד המפד"ל לתפקיד הראשון־לציון, המפד"ל הייתה באופוזיציה וש"ס שלטה בשירותי הדת. הרב הלוי הפסיד בבחירות לרב אליהו בקשי־דורון, ומאז לא נבחר יותר מועמד של הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי הספרדי.

העובדה שהרב הלוי לא כיהן בתפקיד רב ראשי, לא עמד בראשות ישיבה וגם לא הותיר אחריו הרבה תלמידים מובהקים, מותירה תחושת החמצה מסוימת של דמות רבנית גדולה שאינה מוכרת מספיק בקהל הרחב. "הרב הלוי רצה להקים ישיבה כשהוא הגיע לכהן כרב של תל־אביב, אבל הוא ויתר כשגילה שזה כרוך במאבקים", אומרת אפרת קראוס. "בהמשך, בסוף שנות השמונים, הרב מרק אנג'ל מארה"ב רצה להקים ישיבה עבורו, אבל הרב הלוי סירב ואמר לו 'הספרים שאני כותב הם הישיבה שלי'. גם לרבו הרב עוזיאל וגם לו, לא היו תלמידים. שניהם היו מסורים לציבור הרחב וכך קרה שהרבנות של יוצאי גירוש ספרד הלכה ונעלמה. זה הביא אותנו להרהר בשם נוסף עבור הספר – 'הרב הספרדי האחרון'. זו באמת שושלת פסיקה שכמעט נעלמה".

שועלי שמשון

קראוס סבורה שאותה רבנות ספרדית שאפיינה את בית מדרשם של הרב עוזיאל והרב הלוי, שילמה את מחיר קיבוץ הגלויות. "גם שדה ההלכה הוא שדה של קיבוץ גלויות שדורש חיבורים, והרב עוזיאל אמר שצריכים לוותר פה ושם. לי יש הרגשה ש'ייבוש הביצות' של הציבור הספרדי היה ההסכמה שלו שמדינת ישראל חשובה יותר מהכבוד שלהם. הם מסרו את נפשם בוויתור השקט שהם עשו למסורות אחרות. קיבוץ הגלויות הוא תהליך הרבה יותר ארוך ממה שהיה נדמה לנו, והיום אנחנו בתנועה הפוכה לכור ההיתוך. אנחנו מספיק בשלים ובוגרים כדי להכיל יותר".

הרב אמיתי מזכיר את הרב יוסף שרביט, תלמיד מובהק של הרב הלוי שכיהן כרב הספרדי של אשקלון, אבל גם הוא מודה שהרב הלוי לא העמיד תלמידים רבים המזוהים עם דרכו. "הרב אברהם שפירא אמר שההבדל בין שמשון שנקרא גיבור ובין יהודה שלא זכה לכך, היה שלשמשון היו 300 שועלים שפרסמו את גדלותו.... לרב הלוי לא היו תלמידים, אבל כשהוא כתב מאמרים במשך שנים ב'הצופה' זה עשה הרבה רושם. באופן כללי, אנשים גם לא יודעים היום מי היו הרב הרצוג והרב גורן. במגזר הדתי־לאומי אין תרבות של חינוך להערצת 'גדולים', ויש לזה חסרונות ויתרונות. אין ספק שהסגנון שלו חסר, הקהילה הספרדית נעלמה".

ובכל זאת, יש הסכמה שחותמו של הרב הלוי נותר בספרים הרבים שהשאיר אחריו. "ספרי 'עשה לך רב' ו'מקור חיים' פתחו ציר של כתיבת הלכה קרובה ונגישה לאדם", אומרת אפרת קראוס. "הבנות של הרב סיפרו לי שהיו מגיעים אליו הררים של מכתבים עם שאלות. הגעתי לכמה מהכותבים, וכולם סיפרו שהתרגשו מהמענה שלו והם שומרים את מכתב התשובה עד היום, במשך עשרות שנים. היה בו משהו מאוד מכבד לאדם שמולו, ובגלל שהוא כיבד את השואלים, הם הרגישו שגם ההלכה וגם הקב"ה מכבדים אותם. לשמחתנו, יש ספרים רבים של הרב הלוי שמאפשרים להתחבר לתורתו. ההצלחה של הספר על חייו תימדד גם בכך שהוא יגרום לקוראים לחפש את הספרים שלו וללמוד אותם. הספר שלו 'דת ומדינה' למשל, הוא ספר מדהים שנעלם מהמדפים (וזמין כיום ברשת; א"ר)".

"מבחינת הספרות התורנית", אומר הרב אמיתי, "הרב הלוי היה חלוץ בשני תחומים. ראשית, בחיבור בין הלכה לאגדה. למעשה, כל ספרי ההלכה החדשים לקחו את החיבור שהוא יצר בין הלכה לאגדה ב'מקור חיים השלם'. החידוש השני היה בפורמט של ספרי השו"ת 'עשה לך רב'. זו הייתה הפעם הראשונה ששו"ת נכתב לאנשים ולא לרבנים, וגם העיצוב היה חידוש: הספר עוצב באופן שונה ונגיש יותר מרוב ספרי השו"ת. בנוסף, הייתה שם התייחסות ראשונית לנושאים שלא זכו עד אז להתייחסות כמו קביעת רגע המוות, מפקד אוכלוסין, וגם מסירת שטחים שהייתה אז על הפרק".

גם הרב אבוקרט מסמן את החידוש של הרב הלוי בחיבור האגדה וההלכה. "הרב הלוי היה הראשון שהמציא את החידוש של הבאת מבוא מחשבתי לפני ההלכות, והוא עשה את זה בספרי 'מקור חיים' בהשראת הרב קוק. היום זה כבר לא חידוש כי זה קיים גם בספרי 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד. כשהרב מלמד לוקח השראה מהרב קוק לחבר מחשבה והלכה זה לא חידוש, אבל כשהרב הלוי, חניך ישיבות חרדיות שלמד אצל הרב עוזיאל בשכבת הגיל של הרב עובדיה יוסף, עושה את זה, זה דבר מדהים. כשהרב הלוי שלח לרב צבי יהודה את ספרו 'מקור חיים', הוא אמר לו: 'זה החזון של אבי'. הוא הגשים את החזון של הרב קוק מבלי להיות תלמיד טבעי של הרב קוק. באופן כללי הוא היה מאוד אוטונומי בחשיבה וביצירה שלו. זו הייתה מעין נביעה אישית".