בסוף שנות התשעים החליט המאייר עמית טריינין, אז בראשית שנות השלושים לחייו, לעבור להתגורר בניו־יורק, בשאיפה להתפתח ולהצליח. במשך שש שנים בנה לעצמו חיים מעבר לים, אך דבר אחד לא נתן לו מנוח: החשש הגדול מכך שישכח מסלולי טיולים בארץ. כילד שגדל בקיבוץ בית־ניר שבחבל לכיש, הטיולים וההיכרות האינטימית עם הנוף היו עבורו שפה יומיומית, והוא שימש כתובת למי שחיפשו שבילים סמויים ונקודות־ציון נסתרות. "היינו ילדים שהולכים למערות בית גוברין עוד לפני שכולם הכירו אותן, מוצאים כדי שמן ושרידים עתיקים אחרים בתל־מרשה ובלוזית. הטבע היה חלק משמעותי מההוויה שלי, וכשגרתי בניו־יורק פחדתי לאבד את זה", הוא מספר.
כדי להיאחז בידע הזה הוא החל לכתוב לעצמו סיפור ילדים על רכבת שנוסעת בין תחנות שונות בארץ. הוא לא התכוון אז לפרסם ספר, ולא חשב על קוראים; זה היה טקסט שנכתב כדי לזכור מסלולים. "שמתי את הסיפור במגירה, והמשכתי לכתוב בעיקר מתוך געגוע לישראל, לגיאוגרפיה ולטבע שלה. עד היום, כמעט בכל איור ספרותי שאני יוצר יש קשר לטבע", הוא אומר.
ב־2004 חזר טריינין ארצה והחל ללמד איור בבצלאל. אותו סיפור נשאר במגירה יותר מעשרים שנה, עד שיום אחד קיבל טלפון מספריית פיג'מה ובו הזמנה להשתתף בשהות־אמן ("רזידנסי") של שבוע במשכנות־שאננים, כחלק מקבוצה של ארבעה מאיירים שהוזמנו לכתוב. "לא היה לי זמן, אבל אמרתי לעצמי 'יש לי הזדמנות לכתוב', למרות שלא ידעתי מה לכתוב ולא כתבתי אף פעם בצורה מסודרת לילדים. שלחתי את מה שכתבתי בניו־יורק של 2001, טקסט ארוך מאוד בחרוזים. כבר בתחילת הרזידנסי הרגשתי שאני במצב הכי גרוע. הייתי יחד עם מאיירים מעולים, שכבר באו עם 'סטורי בורד', ואני אפילו לא ציירתי קו. אבל אחרי שלושה ימים, ותהליך עריכה אינטנסיבי עם העורכת תמי הראל, כבר הייתה טיוטה מגובשת".
תנין ברכבת | צילום:
התוצר של אותו סיפור רב־גלגולים הוא הספר "תנין ברכבת", שראה אור כעת בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מתאר שגרת נסיעה יומית של חיות ברכבת, שנקטעת כאשר תנין ענק עולה באחת התחנות, משתלט על קרון שלם ודוחק את שאר הנוסעים לצפיפות בלתי אפשרית. בעוד החיות מתווכחות מי יסכים לגשת ולדבר איתו, היחיד שנענה למשימה הוא אפרוח קטן, שמצליח לגשת אל התנין ולמצוא פתרון שמחזיר את הסדר לנסיעה. לצד הסיפור המרכזי הטמיע טריינין עלילות קטנות שנבנות ומתפתחות דרך האיורים, למי שעוקב אחריהם. כך למשל, חבורת נמלים שעולה לרכבת כשהיא נושאת קרטיב קרח, מסיימת את המסע עם מקל בלבד, כתהליך שלם שמתרחש באגביות לעיני הקורא במהלך הנסיעה.
תמונה אחת ביום
אנחנו נפגשים במתחם בצלאל החדש, שלפני כמה שנים עבר למשכנו במרכז העיר ירושלים, בסמוך למגרש הרוסים. את מבנה האבן־הירושלמית הוותיק החליף מבנה רחב ידיים עשוי בטון וזכוכית, בניחוח בינלאומי משהו. משרדו של טריינין צופה מזרחה, והחלון הגדול ממסגר את הר הזיתים והר הצופים מקצה אל קצה.
טריינין אייר ספרי ילדים רבים, אך זהו ספרו הראשון ככותב. "המעבר לכתיבה הרגיש כמו יציאה מהארון, פתאום אני צריך להוכיח את עצמי ככותב", הוא משתף. "זו הייתה חוויה טובה מאוד בשבילי, אבל אני עוד לא מרגיש 'סופר', בשביל זה צריך כנראה עוד כמה ספרים. זה כיף שאנשים אוהבים את האיורים, אבל כשאומרים לי שחוזרים ומקריאים את הסיפור שוב ושוב, זו מבחינתי המחמאה הכי גדולה".
הסיפור, שבו אפרוח זעיר מתמודד עם תנין הגדול ממנו לאין שיעור, מהדהד מצבים של יחסי כוח ופגיעוּת, ומציע קריאה שמתחברת גם למתח החברתי של ההווה הישראלי. כשאני מציעה את הפרשנות הזו, טריינין אומר שמצידו לפחות לא הייתה כוונה מודעת לפרשנויות מהסוג הזה. "לא הייתה לי כוונה לכתוב בהקשר למציאות, ובכלל, כשכותבים סיפור ילדים לא חושבים על הפוליטיקה והמציאות, אבל יכול להיות שזה יתגלה כמשהו שמתקשר עם המצב העכשווי. אנחנו חיים בחברה שבה הפחד הוא לא יומיומי אלא רגעי. יש פחד ממה שיכול לקרות בכל רגע ממש, שפתאום מישהו ייכנס לרכבת, כמטאפורה".
בפתח הספר מופיעה הקדשה "לגרני (מירנדה קניוק) שלא פחדה מאף חיה בעולם, אהבה וליטפה את כולן". מירנדה, שנפטרה לפני כשנה בגיל 85, הייתה אשתו של הסופר יורם קניוק ואימה של נעמי קניוק, שטריינין מצוי איתה בהורות משותפת לבן ובת.
"היא הייתה אשת מילים. קראה עיתונים עד יומה האחרון, כתבה, ערכה ותרגמה, ובעיקר התעניינה ללא הפסקה במה שסביבה", מספר טריינין. "היה לנו קשר מעולה, ובכל פעם שבאנו לבקר היא הייתה שואלת איך הולך עם היצירה שלי, והתעניינה מתי עתיד לצאת משהו חדש. היא ממש אהבה חיות, ובתקופת הקורונה, כשהייתה חולה ולא יצאה מהבית, הייתי שולח לה מדי יום צילומים של ציפורים, ברווזים ודגים מהגינה האקולוגית הסמוכה, כדי להביא לה את הטבע הביתה. זה נתן לי סיבה לצלם ולהיות מודע לטבע, וגרם לי לחשוב עליה עשר דקות ביום. כשכתבתי את הספר חשבתי כל הזמן למי להקדיש אותו, כי הילדים במשפחה כבר גדולים, אבל אז חשבתי על גרני ועל האהבה שלה לטבע ולמילים".
איך מציירים לבן
"תנין ברכבת" מצטרף לסל היצירות המגוון של טריינין במהלך השנים. טריינין (60) הוא מאייר ויזם תרבות, ראש תחום האיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ובעבר עמד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר לאמנות "מנשר". עבודותיו הוצגו בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון ישראל, במוזיאון תל־אביב ובמוזיאון האסלאם. איוריו מעטרים ספרי ילדים רבים ובהם "מה עושות האיילות", "מהר מהר שלא נאחר" ו"הקיפוד שאמר מה אכפת".
הזיכרון הראשון שלו כמאייר קשור לחוויית ילדות מהקיבוץ שבו גדל, בית־ניר. בבית הילדים נהגו להזמין סבים וסבתות לספר סיפורים, ורבים מהם סיפרו על חייהם. הוא זוכר במיוחד סב שהגיע מקיבוץ אחֵר וסיפר על מלחמת השחרור, ואֵם שסיפרה על הפרטיזנים. "התחלתי לצייר עצים ביערות מושלגים, שוב ושוב. זו הייתה פעולה איורית מובהקת – לתת ביטוי לטקסט ששמעתי". הוא צייר שלג פעם אחר פעם, עד שמבוגרים סביבו תהו מדוע הוא חוזר לאותו דימוי ורצו לשלוח אותו לטיפול. "ניסיתי לפענח איך מציירים לבָן, היה לי חשוב שיראו את הלבן", הוא אומר.
ילדותו עברה במסגרת הלינה המשותפת בקיבוץ, והוא מעולם לא ישן עם הוריו או עם אחיו. חיי היום־יום התרחשו בבית הילדים, עם מטפלות ומחנכת, והמפגש עם ההורים והאחים התקיים רק בשעות אחר הצהריים. בניגוד לרבים אחרים, הוא אינו מתאר את הלינה המשותפת כחוויה טראומטית. להפך; הילדות זכורה לו כתקופה טובה, מוגנת, רוויה בקשר עמוק לטבע. הוא צייר ללא הפסקה, ואימו נהגה לתלות את עבודותיו ברחבי הבית. הוא חש שרואים אותו. בדיעבד הוא מבין שהעידוד שקיבל, כחלק מתפיסת העולם הקיבוצית ששילבה עבודה קשה, ספורט ויצירה, אינו מובן מאליו.
מקור השראה נוסף להחלטתו להיות מאייר ניתן לו בגיל 13. בקיבוץ לא היה נהוג לתת מתנות לרגל בר־המצווה, אך חברה של הוריו הביאה לו חבילה עטופה ואמרה: "נראה לי שתאהב את זה". בתוך החבילה היה ספר ציורים של האמן הבריטי דייוויד הוקני. "זה הימם אותי", הוא אומר, "הייתה שם עוצמה מטלטלת. הגילוי שאפשר לצייר 'לא נכון' בצבע, בנאיביות, בסגנון, היה בשבילי גילוי מרעיש".
נקודת המפנה הגיעה בכיתה ח’, כאשר עבר לפנימיית צופית בכפר־מנחם, תיכון אזורי של עשרה קיבוצים. זה היה ניתוק חד מהמרחב המוכר והמגונן: אוטובוסים עמוסים בילדים גדולים מקיבוצים אחרים, תחושת דחיסות מתמדת, וכניסה הדרגתית לעולם שבו אלימות פיזית ומילולית הייתה חלק מהנורמה. לא תמיד היא הופנתה אליו ישירות, אך היא הייתה נוכחת כל הזמן, ללא מבוגר שיאמר די.
עמית טריינין, "החלום הגדול", 2017 | צילום:
"כילד, חוויתי את הפחד הזה ברמה הקטנה והאישית בהסעות לבית הספר, היו נטפלים שם לילדים. מהבחינה הזו אני מזדהה מאד עם האפרוח בסיפור". כך שאם מחפשים רמזים ביוגרפיים, הרכבת הצפופה והתנין שמעבר לפינה תמיד היו שם.
עם הגעתו לפנימיית צופית נרשם טריינין למגמת אמנות, אך עד מהרה הבין שהוא הבן היחיד בכיתה שכולה מלבדו בנות. "זה הפך את הבחירה הזו לבלתי אפשרית מבחינתי במונחי הישרדות חברתית. הפסקתי לצייר, זה לא נתפס כ'מספיק גברי'. ראש מגמת האמנות קראה לי לשיחה אישית, ואמרה שאני לא נמצא במקום שמתאים לי, ושכדאי לי לנסות את 'תלמה ילין' בגבעתיים. עבור ילד בכיתה ח', שכל רצונו הוא להיות כמו כולם, ההצעה הזו הייתה בלתי נסבלת. לא רק שלא הלכתי לתלמה ילין, עזבתי לגמרי את המגמה. היא ראתה משהו שאני עצמי לא הייתי מסוגל עדיין לראות". בשנות התיכון נטש טריינין את הציור, אך בתקופת השירות הצבאי חזר אליו. עם שחרורו פנה ללמוד בבצלאל ובהמשך לימד שם ובמסגרות נוספות.
הציורים שנשרפו ושוחזרו
בעשור האחרון הלך והתפתח הצד היזמי בעשייתו של טריינין, מתוך אמונה בכוחם של דימויים לפעול במרחב הציבורי ולא להישאר בין דפי הספרים ועל כותלי הגלריות. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא מיזם "זיכרון עוטף", שהוביל בשנתיים האחרונות. במסגרתו גויסו למעלה ממיליון וחצי שקלים לטובת שיקום יישובי העוטף, באמצעות מכירת גלויות ובהן איורים מחיי העוטף לפני האסון.
היוזמה נולדה מתוך חוויה אישית. במהלך אותה שבת נוראה שהה טריינין עם משפחתו אצל הוריו בקיבוץ. "בית־ניר הוא מקום כל־כך שקט שלא קורה בו כלום, אז כשהתחילו האזעקות בבוקר היינו בטוחים שזו תקלה, עד שהבנו שקורים דברים בעוטף. באותו זמן הייתי עסוק מאוד בבינה מלאכותית במסגרת ההוראה, והייתה לי תחושה כזו שמדובר בתוכן מלאכותי. זה היה בלתי נתפס. אבל אז יצאנו החוצה, אל נוף גבוה בקיבוץ שיש בו שדה פתוח מרצועת עזה ועד תל־אביב, ובאופק היו פטריות עשן. כל טיל הרעיד את הבית.
"להורים שלי היה מנהג קבוע להתקשר בכל שבת ב־11 בבוקר לחברים ותיקים בקיבוץ ניר־עוז. ההורים שלי היו בגרעין השני שהקים את בית־ניר, וזה היה קן משותף של השומר הצעיר עם הגרעין שהקים את ניר־עוז, כך שהיו להם הרבה חברים בקיבוצים. אני אומר לאימא שלי 'תתקשרי לראות מה קורה', והיא אומרת 'אבל עדיין לא 11'. היא הייתה קפואה, לא הצליחה להגיב. כשהיא התקשרה, שמענו את החברה שלה לוחשת בספיקר שהיא לא יכולה לדבר, יש מחבלים בחוץ.
"לאט לאט זורמות עוד ועוד תמונות, ואני אומר לעצמי 'לא יכול להיות שאלה התמונות שנזכור מהקיבוצים. לא ייתכן שילדים יכתבו בגוגל קיבוצי העוטף ויראו רק בתים שרופים'. הזיכרון הקולקטיבי הזה הציק לי מאוד, ובימים הבאים התגבש לי רעיון: לאייר תמונות של הקיבוץ מלפני המתקפה, להעלות אותם לפייסבוק ולמכור לטובת הנפגעים".
מתוך הספר | צילום: איור: עמית טריינין
נוכח סדרי הגודל הוא החליט לערב אנשים נוספים במיזם, שזכה לחסות של האקדמיה לאמנות בצלאל ולהתגייסות של חברת WIX, שתרמה את עיצוב ובניית האתר. "ארבעה ימים אחרי תחילת המתקפה, כשהכול עדיין טרי מאוד, פניתי למרצים מבצלאל והצעתי להם שנאייר תמונות מהקיבוצים. ההיענות הייתה מדהימה, וכדי להרחיב עוד יותר את מעגל היוצרים פניתי גם לבוגרים שלנו ולסטודנטים משנה ד', והצעתי להם להשתתף במיזם. תוך פחות מחודש היו לנו 60 עבודות. מכרנו את היצירות באופן דיגיטלי וגייסנו יותר ממיליון וחצי שקל שנתרמו לשיקום העוטף, כל מקום על פי צרכיו. האתר עלה לאוויר חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ועורר המון הדים".
אילו תגובות קיבלת על המיזם?
"היו תגובות מטורפות, אספר על שתיים שלא אשכח: בתערוכה שעשינו ב'שרונה עזריאלי' בתל־אביב נכנסו יום אחד בני זוג לגלריה והתחילו לשאול שאלות. הם נעצרו מול ציור בשם 'עצים בבארי', שציירה סטודנטית מבצלאל. האישה אמרה שהיא מכירה את הבית המצויר. שאלתי אותה מאיפה, היא ענתה: זה מהקיבוץ שלי. כששאלתי אותה מה התערוכה עושה להם, שניהם פרצו בבכי וביקשו לתת לי חיבוק. הם סיפרו שפונו לתל־אביב, ושמאז פתיחת התערוכה היא הפכה עבורם למקום מפגש עם חברים מהקיבוצים, כאלה שלא ראו מאז הטבח; מקום לשהות יחד, לשכוח לרגע, לדבר גם על דברים אחרים. היא אמרה לי 'אפשרתם לנו רגע לא להיות רק בתוך מה שקרה'. בהמשך היא גם לקחה אותי לסיור בבארי, אל המקומות שמאחורי הציור.
"הסיפור השני התחיל בהודעת וואטסאפ מאדם שאני לא מכיר, שביקש להצטרף למיזם. הוא הציג את עצמו כחייל מקיבוץ ניר־עוז, וסיפר שצייר את הקיבוץ לפני המתקפה. הציורים עצמם נשרפו, נותרו רק צילומים שלהם. החלטנו לשחזר אותם יחד באמצעות תוכנות, והחלטתי למסגר לו את אחד הציורים ולתת לו אותו במתנה, אבל אז הבחור נעלם, לא מגיב להודעות. רק אחרי כמה שבועות הוא יצר קשר וסיפר שהיה בעזה. בהמשך שמעתי שהוא הציל אנשים רבים בקיבוץ, וכמעט נהרג מירי של חיילי צה”ל משום שלבש מדים. הוא הציג בסוף בתערוכה. הרגשתי שהוא כמו ילד שאני שומר עליו בעולם.
"אנשים חיפשו באיורים תקווה, היה להם אפקט מרפא", אומר טריינין. את כוחו הטיפולי של האיור הוא פגש גם בכיתה. "היה לי סטודנט שנפצע בעזה, הוא לא סיפר על הפציעה בכיתה. כשהייתה משימה לצייר נושא אחד בשלושה שלבים של התפתחות, הוא צייר את הפציעה – לפני, תוך כדי, ואחרי. זו הייתה דרך מרגשת לראות מה בעצם עבר עליו".
מפגש באלון שבות
לפני כמעט עשור יצר טריינין מיזם רחב־היקף אחר, בעקבות הזמנה שקיבל מהיזמית שרונה קרני־כהן לקראת אירועי יום היוגה הבינלאומי של 2017. מדובר באיור מונומנטלי שהודפס על גבי 1,500 מזרני יוגה ונפרש על פני כ־1,400 מ"ר בכיכר רבין. הפסיפס הוויזואלי הורכב מ־500 "חלומות" על עתידה של ישראל בשנת 2048, שנכתבו בידי כותבים שונים והתחברו לתמונת עולם פנטסטית אחת. היצירה משקפת חזון אוטופי ואופטימי במיוחד, במישור האקולוגי והפוליטי.
"אני מאוד אוהב גשם, וחסר לי ירוק", אומר טריינין. "באיור, מפרץ חיפה, שמלא במפעלים מזהמים, מלא בקומקומים שמייצרים ענני גשם, ובמרכז – ירושלים ותל־אביב מחוברות ביניהן, והחיבור החברתי בולט ונוכח. המדינה נטולת גבולות, יש רכבות ישירות עד הודו, ובעזה יש אצטדיון כדורגל שמחבר אותה לישראל".
איך אתה רואה את האוטופיה הזו היום, אחרי 7 באוקטובר?
"מדהים כמה החזון התנפץ", אומר טריינין בכאב ניכר. "בבסיסי יש בי משהו אופטימי ונאיבי. 7 באוקטובר היה חתיכת סטירת לחי מצלצלת להמון דברים שהאמנתי בהם. זה מעבר לתפיסת עולם: האופן שבו למדתי להסתכל על החיים השתבש, ועדיין לא התארגן מחדש. האמנתי בעולם ובאנשים, אנטישמיות נראתה לי המצאה פוליטית, משהו שלא באמת קיים, חייתי בחו"ל ולא הרגשתי את זה. אני לא יודע אם זו התפכחות או התבגרות. כולנו בטראומה, גם אם במעגל השני או השלישי. אני מרגיש שעדיין לא הרמתי את הראש. עכשיו, כשמיזם 'זיכרון עוטף' מסתיים, אולי אתחיל להבין מה קרה לי. אני מסתכל על הציור הזה מ־2017, והוא קצת נראה לי כמו ילד בן שלוש שצייר את העולם שלו בלי קשר אל העולם האמיתי".
ואם חוזרים לשאלת החזון של איור העתיד, איך אתה רואה את ישראל של 2048?
"אני עוד לא יודע, זו שאלה שמפחידה אותי מאוד. ביום שבו כל החטופים חזרו הורדתי את כל האפליקציות של החדשות מהטלפון, הרגשתי שאני חייב 'לנקות' את המערכת. זה קצת כמו בציור ההוא, להיות עם הדברים הטובים שכן קורים פה. אני לא פסימי, אני רוצה להיות אופטימי. כרגע כולם סביבי מחפשים בית בחו"ל. אני לא אחד שיבחר לעזוב כי אני עץ זית, אני לא יהודי נודד. הייתי שבע שנים בניו־יורק בתנאים נוחים מאוד, וחזרתי".
אירועי 7 באוקטובר יצרו אצל טריינין תנועה נוספת: צורך להיפתח, כלשונו. "מלבד השירות הצבאי לא הייתי מעבר לקו הירוק, אבל בעקבות הרצאות על הפרויקט של 'זיכרון עוטף' אני פתוח להגיע לכל מקום. אחת החוויות הכי מחממות לב הייתה כשהגעתי לאלון־שבות. אחרי הרצאה, לרוב ניגשים שניים, שלושה, אולי ארבעה אנשים כדי להגיד תודה או לשאול איך לתרום. אחרי מפגש באלון־שבות נשארתי עוד שעה רק בשביל אנשים שחיכו בתור כדי להגיד לי משהו. היה שם חום והתייחסות מחבקת מאוד. אחד הזוגות אמרו לי 'אנחנו רוצים להגיד לך תודה על הצניעות והשליחות', אלה לא תגובות שהכרתי ממקומות אחרים. אם יש תקווה לחיבורים, פה זה צריך להתחיל. הדרך היחידה שנצליח לשרוד פה היא אם כל אחד יזוז מהפינה שלו. חייבים לשבור את התפיסות הישנות של ימין ושמאל, דתי וחילוני".
מה שהמכונה לא תחליף
חוסר הוודאות בנוגע לעתיד מטריד את טריינין מזווית אחרת: עתידו המקצועי של האיור בעידן הבינה המלאכותית. "זה הנושא הכי חם היום, ואני מודה שיש בי גם חשש, בין השאר מההשפעה שלה על הרישום ללימודים בעתיד הקרוב. אנחנו נמצאים כעת ברגע המעבר מהפאניקה לפרקטיקה. ברור שצריך לדעת לעבוד עם בינה מלאכותית, אבל הבסיס לא משתנה: היכרות עמוקה עם עולם האמנות.
"שום פרומפט לא יעבוד טוב בלי הבנה של טכניקה, היסטוריה, ובעיקר בלי עבודה ידנית. כמו כל מהפכה טכנולוגית, היא תחזק תחומים מסוימים ותחליש אחרים, ואנחנו נלמד לחיות לצידה כמו שקרה עם פוטושופ, שזכור לי כהלם גדול ובדיעבד נראה כמעט תמים. דווקא משום שאנחנו בני אדם עם צורך לגעת, להרגיש ולספר סיפור, העבודה עם חומר, תערוכות ומפגשים פיזיים רק ילכו ויתחזקו. גם המקוריות והייחודיות, ובעיקר הצורך בסיפור טוב, לא ייעלמו. את זה מכונה לא תחליף.
"אני מאמין שהתחום ילך יותר ויותר לכיוון של סטוריטלינג, ואפילו חזרה למסורות. כמורים אנחנו עסוקים בזה כל הזמן, וגם הסטודנטים מנסים להבין איך לא יהפכו למיותרים. השינויים מחייבים אותנו לבדוק מחדש מה אנחנו מלמדים ואיך אנחנו מכינים סטודנטים לעולם שאחרי התואר. אפיקי התעסוקה באיור משתנים, וגם אם אני לא חושב שהבינה המלאכותית תחליף את היד האנושית או את הסטוריטלינג, היא כן פותחת זירות מקצועיות חדשות. אני לא חושש לעתיד האישי שלי, הפחד הגדול באמת הוא אתי – הטשטוש הגובר בין אמת לשקר, והקושי העתידי להוכיח מה אכן התרחש. בעיניי, שאלות של מוסר ואתיקה הן חלק בלתי נפרד מהלמידה כיום".
צילום: איור: עמית טריינין
התפתחות נוספת של עולם האיור שטריינין חושב עליה, היא בכיוון התרפויטי. "העבודה על 'זיכרון עוטף' גרמה לי להבין את כוחו של האיור ככלי טיפולי. אני מפנטז שיום אחד יהיה מסלול לתואר שני שעוסק באיור וטיפול. מעניין אותי לכתוב תוכנית אקדמית שתחבר איור וטיפול, כתחומים שמשתלבים. נתקלתי בצורך הזה במסגרת טיפול בחיילים עם פוסט־טראומה, שבו מאיירים הגיעו למרכזי שיקום כדי לאייר לחיילים את הסיפור שלהם. זה יכול לאפשר כניסה של תחום טיפולי נוסף למערכת שסובלת ממצוקה בכוח אדם, וגם לפתוח אפשרות תעסוקה חדשה עבור מאיירים". '