לפני כמה שנים דני בן־מנחם הייתה מאושפזת במחלקת ילדים לכמה ימים. היא חלקה חדר עם צעיר בן 17 שהגיע בגלל כאבים בחזה. אימא שלה הייתה בדיוק אחרי לידה, אז אביה רועי שהה לצידה רוב הזמן. אחרי שנים שעסק בתחום נערי הרחוב, חושיו התחדדו והוא התמלא חמלה כשראה את הנער שניהל מערכת יחסים מורכבת עם משפחתו ובאחד הלילות אף קיבל התקף פסיכוטי וצרח כל הלילה.
"אמרתי לעצמי ׳אני אבא של דני עכשיו, לא עובד רחוב׳, ביקשתי שיעבירו אותנו חדר ואכן העבירו". אבל אז באחד הערבים כשדני ישנה הוא יצא להתאוורר במסדרון, ונתקל בצעיר שיצא גם, הלבבות נפתחו והם ישבו לשעתיים של שיחה על החיים. כמה לילות אחר כך הם נפגשו שוב והצעיר הודה לו ואמר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב הודות לשיחה שלהם.
"הייתי רק זר שהקשיב לו, שראה אותו״, מספר בן־מנחם, ״מה שהיה מדהים זה שגם הוא שיקף לי מה הוא ראה באבהות שלי כצופה מן הצד. זו הייתה סיטואציה מאוד מרגשת, ולפני שהוא חזר הביתה הוא קנה לדני דובי".
מתברר שגם כשהוא אבא מודאג בבית חולים, אי אפשר להוציא מבן־מנחם את עובד הרחוב שהוא. במשך שנים הוא ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת עלם וגם כתב את עבודת הדוקטורט שלו על חוכמת רחוב. "אי אפשר להוציא את עובד הרחוב מהרחוב. זה כמו שאי אפשר להוציא מבקר מסעדות מהמקצוע שלו. הוא לא יכול לבוא וליהנות ממסעדה. אני לא יכול ללכת 'סתם' ככה ברחוב. אני הולך ברחוב ורואה הכול, שומע הכול, מבין סיטואציות במהירות, ואין לי את הפריבילגיה סתם להסתובב ברחוב או להיות עם הבת שלי בבית חולים בלי לראות את מי שצריך עזרה״.
מכל הסיפורים שאסף בעבודתו בעלם רקם בן־מנחם את "מבעד לקירות" (ידיעות ספרים) - רומן המלווה צוות מטפלים שעובדים עם נוער בסיכון. מבין הדפים עולים סיפוריהם של בני הנוער החיים ברחובות, סיפורים על יחסי הורים-ילדים, על ניכור, על בדידות, אלימות ועוד. דרך סיפורו של עמוס, המטפל המרכזי, אנחנו מתוודעים לעומס המוטל על כתפיהם של המטפלים, לדילמות שהם מתמודדים איתן, לחששות ולמחירים המשפחתיים שהם משלמים.
בן־מנחם, 47, בזוגיות שנייה עם אלונה ואב לארבעה. הוא נולד ברעננה ובגיל עשר עבר להרצליה. "חייתי את התקופה הזאת במלוא הדרה", הוא מתאר, "חברים, בילויים, בנות, ופחות לימודים. בסוף התכנסתי לאירוע, למרות שלא היה לי קל". בזמן שהוא למד עם חבריו סוציולוגיה והם שיחקו כדורסל בקומה העליונה של הבית, בסלון בית הוריו למדה אחותו התאומה מאיה עם "החברים החכמים שלה״, לחמש יחידות פיזיקה, כימיה ומתמטיקה. ״בפסיכומטרי היא כמובן הוציאה ציון משמעותי גבוה יותר משלי, אבל לרגע לא קיבלתי מההורים שלנו את התחושה שהיא יותר ואני פחות. מרגע שנולדתי קיבלתי את האמונה הזאת שאני טוב ומוצלח״. ובאמת, לימים השלים דוקטורט. "אנחנו 14 בני דודים בצד העירקי, כולם מחוננים ואני היחיד שלא, ובכל זאת אני היחיד שהשלים דוקטורט. בסוף זאת החלטה של התמדה ונחישות".
נקודת המפנה בתחושת המסוגלות העצמית שלו הייתה בצבא. "אחרי שנה ומשהו יצאתי לפיקוד, אבל הדרך לשם הייתה קשה מאוד. בקורס קצינים הייתי מגיע תמיד בין מהאחרונים. אחרון בניווטים, ניווטי בדד שנמשכו לילות שלמים, בגשם, בלי שינה, סופר צעדים, מחפש כיוונים, לבד לגמרי. בריצות הייתי מגיע אחרון. פיזית היה לי קשה, והניווטים היו סיוט מתמשך: לילות בלי שינה, מאמץ מתמיד, פחדים אמיתיים. היו רגעים שאתה לבד בשטח, כלבים מקיפים אותך, ואתה שואל את עצמך מה אתה עושה שם. אבל דווקא שם קרה משהו. אחרי שסיימתי את הניווטים האלה אמרתי לעצמי: אם עברתי את זה, אני אהיה בסדר. מה שלא אעשה, אני אצליח. משהו בי התיישב. מאז אני יודע, באמת יודע, שאני יכול להתמודד".
בתקופת הצבא גם הבין שהמשך דרכו תהיה בחינוך. מי שהשפיע עליו הוא חייל שאת סיפורו שילב גם בספר בשם "אביעד".
"נערי רחוב הם חכמים ורגישים, והמרחק בין הנורמטיבי לסיכוני הצטמצם מאוד. זה יכול לקרות לכל אחד, וזה הרבה יותר קרוב ממה שנוח לחשוב. מספיק שההורים עסוקים בהצלת עצמם ולא רואים את הילד. לא צריך דרמה גדולה או סיפור קצה. זה יכול לנבוע פשוט מחיפוש או מחוסר תקשורת"
"הוא היה חייל שלי כשהייתי מ״מ. היה בינינו קשר מאוד מיוחד. הוא הגיע ממשפחה של מכורים, וכל הפוקוס שלי היה עליו. מחלקה של 30 חיילים, וכל כולי עליו. הוא היה בורח, ואני הייתי מחפש אותו. מוצא, מחזיר. שוב ושוב. כל השירות שלנו היה החיבור הזה בינו לביני. אחר כך עברתי תפקיד, ממ״מ לסמ״פ. שבועיים אחרי שעזבתי את המחלקה הוא פשוט נפקד מהצבא ולא חזר והסיפור הזה שבר בי משהו ופתח בי משהו אחר. דרכו הבנתי שאני לא איש של מערכות אלא של בני אדם. שזה הסיפור שלי. שאני צריך להיות במקום שיש בו אנשים, ולא לשבת ולטפל אחד על אחד בקליניקה. חיפשתי מפגש אנושי רחב".
בן־מנחם החליט לחלק את חייו לשניים. בבקרים היה מורה. בגיל 27 כבר לימד סוציולוגיה בתיכון אלון ברמת־השרון, ובלילות היה עובד רחוב בבת ים. שנים מורכבות, קשות וחשופות. הרחוב בלילה לא דומה לשום דבר אחר. אלה היו חיים של מעברים מתמידים בין יום ללילה, בין ארבעה קירות לרחוב פתוח, בין הנורמטיבי לקצה. לפעמים היה חוזר הביתה בשלוש לפנות בוקר מבת־ים, ובשמונה כבר עמד בכיתה ברמת־השרון. לאט־לאט התחיל לשים לב שמשהו בו משתנה; הוא נעשה חד יותר, מהיר יותר, קולט סיטואציות בשבריר שנייה, מזהה מבטים, שותק בזמן הנכון. הוא הבין שהוא מביא איתו אל בית הספר את מה שלמד ברחוב: את הקריאה האנושית, את הרגישות, את היכולת להבין נער עוד לפני שהוא מדבר. ומהכיתה לקח איתו בחזרה אל החיים סדר, שפה ומשמעות. העולמות הזינו זה את זה.
במשך שמונה שנים ניהל את תחום עבודת הרחוב בעמותת עלם והיה כונן לילה פעם בשבוע להשיב לפניות ליליות של הצוות. "שיחות בלילה אף פעם לא מגיעות סתם״, הוא מסביר, ״בדרך כלל זה עובד שנמצא בסיטואציה שהוא לא יודע איך לצאת ממנה: נער אובדני, פגיעה מינית, נער שברח מהבית ואין לו מושג מה הצעד הבא. אתה מתעורר משינה לשיחה כזאת, ויודע שברגע אחד אתה כבר בפנים. השיחות, הקולות, המקרים, הכול מתערבב, הכול נכנס. אי אפשר להישאר סטרילי. זה חודר, וזה משמעותי. אבל בתוך זה היה גם משהו אחר, עמוק יותר: האקט של השיחה עצמה. להיכנס לסיטואציה כשאתה לא שם פיזית. לדעת מתי להתערב ומתי לשתוק. איך לא לקחת את האירוע אליך, אלא לתת כוח למי שנמצא שם כדי שהוא יפתור את הסיטואציה".
מה אנחנו לא יודעים על נערי רחוב?
"שהם חכמים מאוד ורגישים. בדרך כלל הם מסתכלים על החברה במבט ביקורתי, כזה שמגיע ממקום של מי שנמצא קצת בצד ורואה דברים שאחרים מפספסים. 'נער רחוב' זה מונח על הרצף. יש נער שיכול לישון בבית, אבל את מרבית שעות היממה הוא מבלה בחוץ. קם בבוקר, הלך או לא הלך לבית הספר, היה או לא היה במסגרת כלשהי, ובלילה יצא לעבוד או להסתובב. חזר הביתה ב־11. לפי הספרות המקצועית זה נער רחוב. יש גם נערים שחיים ברחוב כדרך קבע. אנחנו לא מבינים עד כמה זה ארעי, מקרי, זמני. זה יכול לקרות לכל אחד. וזה הרבה יותר קרוב ממה שנוח לחשוב. מספיק שההורים מתגרשים, שנכנס בן או בת זוג שהילד לא מסתדר איתם, שההורים עצמם נמצאים באיזו אופוריה או פשוט עסוקים בהצלת עצמם ולא רואים את הילד. זה יכול לנבוע ממאבקי כוח, מאגו, מתנאים שמציבים, מחיפוש. לא צריך דרמה גדולה. לא צריך סיפור קצה. זה הרבה יותר קרוב. הרבה יותר ממה שאנחנו רוצים להאמין".
בן־מנחם מצביע גם על תופעה הפוכה, של בני נוער שהולכים ומתכנסים בתוך ביתם ולא יוצאים מהחדר. "אני מדבר על בני נוער שסוגרים את דלת החדר ואין שום תקשורת איתם, לא על נער שיושב ומשחק פורטנייט ותכף הוא יצא. זה נוער שבונה עוד ועוד חומות ומנתק את עצמו מהעולם החיצון. הקורונה תרמה לכך והגבירה את התופעה, סטרס וחרדות תורמים לה גם, יש לכך הרבה סיבות, גם חברתיות וגם נפשיות, וזה דורש טיפול מיידי".
ואיך אפשר לטפל במצב הזה?
"הפרקטיקות הן אותן פרקטיקות, גם לאותו נער שברח מהבית וגם לאותו נער שמתכנס בבית. אלה פרקטיקות של חיזור, לבוא ולומר 'אנחנו כאן בשבילך', 'אנחנו כאן אם תרצה לדבר', 'אתה לא לבד'. בסוף גם נערים שמתכנסים בבית וגם נערים שברחו מהבית אמרו לי 'רצינו שיחפשו אותנו', אז אולי בנוער רחוב זה יותר עוצמתי, אבל הציפייה היא אותה ציפייה בשני המקרים. צריך לא לפחד להגיד 'אני פה בשביל לעזור לך ואני לא הולך עד שאני לא רואה שהמצב שלך משתפר'".
החוכמה, לדבריו, היא באמת להיות קשוב, גם כשלא תמיד זה נוח. "הילדים צריכים לתפוס אותנו כמי שנמצאים פה בשביל לעזור להם. אם הם מדברים איתנו, כמה אנחנו באמת איתם, מקשיבים להם ולא גוללים את הסמארטפון? לפעמים הבת שלי שגרה עם אימא שלה מתקשרת אליי להתייעץ בלילה, ויש ליגת האלופות, ובא לי לראות עכשיו כדורגל בשקט, אבל אני מבין ש־11 בלילה זו לא שיחה רגילה, ויש לה משהו שיושב על הלב, אז אני אשים את הכדורגל בצד. צריך להיות בתוך ההקשבה הזאת, לא לבוא עם האג'נדה שלנו. אם הילד רוצה לחלוק איתנו משהו והוא במצב רגשי מסוים ואנחנו באים ומדברים איתו רק על הלימודים שלו, זה מייצר מרחק בין ההורה לילד. מגיעים אליי הורים עם סיפורים לא פשוטים על שוטטות על גבול העבריינות, לילות בלי בית, עישון כבד של וויד ולעיתים גם סמים קשים יותר. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא לראות איך גם במצבי הקצה האלה, עובד הקו שאני מאמין בו וכשצועדים בו בצורה שיטתית ועקבית. הקו של להיות איתם. לא מולם, לא מעליהם — איתם. הקו של צעדים קטנים. לא 'הכול או כלום', לא להציב רף של מאה יעדים בבת אחת, אלא שינוי מדורג, אנושי. אם נער חוזר כל לילה בארבע לפנות בוקר, לא מתחילים בדרישה לעשר בלילה. מתחילים משתיים. לאט־לאט. בונים תנועה. זה המקום של להיות כתובת. דלת פתוחה באמת. מישהו שהם יודעים שיש אליו דרך. זה קריטי. זה גם המקום של חוזים — חוזים פשוטים, ברורים, מכבדים. כמו שעשיתי עם הילדה שלי, כמו שעושים עם נערים שהיו בבריחה, במקומות הכי לא פשוטים. חבר קרוב סיפר לי שעשרה מחבריו מתו — מאובדנות, מסמים. הוא עבר את זה והיום הוא מטפל, אדם מדהים. כששאלתי אותו מה הציל אותו, הוא לא דיבר על טיפול יוקרתי או מסגרת מיוחדת. הוא אמר: 'הדלת של אימא שלי תמיד הייתה פתוחה. תמיד. היא אמרה, אני מעדיפה שתהיה בבית'".איך עושים את זה?
"זה לא פשוט. זה להסכים לראות את המציאות כמו שהיא, גם אם היא רחוקה ממה שקיווינו. זה לבחור להיות כאן ועכשיו, לא מול הילד שהיינו רוצים שיהיה אלא מול הילד שיש. ולעשות חוזים קטנים: היא מתקשרת הוא עונה. היא לא חוקרת, לא מטיפה רק שומעת שהוא חי, שהוא נושם. מסר עקבי של כבוד הדדי: אני מכבד אותך, ואתה מכבד אותי. אני מציב גבולות, אבל אני גם סומך עליך בדברים הבסיסיים. יש לנו תפקיד כהורים וכאנשי חינוך. זה לא רק רוח וחמלה. זה גם גבולות, יציבות, חוסן. לא להתפרק מולם. להחזיק. להיות חזקים בשבילם עד שהם יוכלו להיות חזקים בשביל עצמם. כי בסוף וזה אולי הדבר שהכי חשוב לזכור, ברוב המקרים זה עובר. הסערה נרגעת. הם מתבגרים, מתיישבים, נהיים אנשים. ולפעמים אפילו אנחנו מתגעגעים לחלקים הפרועים ההם שהיו בהם ואולי גם בנו.בספר יש דיון איפה עובר הגבול בין להתערב ללא להתערב בנעשה ברחוב, איך מחליטים?
"בגדול התנועה היא כן לבוא ולהתערב. ההתערבות יכולה להיות בשיחה, במשחק שש בש, בלאכול משהו יחד. זה יכול להיות גם מקרה דרמטי יותר כמו לקחת מישהו לחדר מיון או להוסטל ללינת חירום, ולפעמים הם לא רוצים שנתערב, וצריך לכבד את זה. בספר הבאתי סיפור של נערה שבאה ואומרת "עזבו אותי הכל כאן בסדר", ויש מישהו מהצד שרואה את הסיטואציה ואומר "אין מצב, זה לא קורה", אז צריך כל הזמן להפעיל שיקול דעת. מצד אחד, צריך לכבד את המרחב, לכבד את המרחב של הנער בתוך החדר שלו, לכבד את המרחב של הנערים ברחוב. אני צריך לתת להם את המקום הזה, שבסוף אני בא למישהו ואומר לו "אפשר רגע לדבר?", אם הוא אומר לי "לך מפה", אז אני צריך לכבד את זה. אני אשתדל לדחוף לו כרטיס ביקור. יש הרבה סיפורים על פגישה שנגמרה ב"לך מפה", וכעבור חודשיים קיבלנו שיחה מאותו נער שזכר שמישהו נתן לו פעם כרטיס".
אחד מהנערים הרבים שנכנסו לו ללב ושסיפורו מופיע בספר, הוא סאשה בן ה־14 וחצי, שהתגורר מתחת לגשר מנחם בגין בתל־אביב. "זה ילד שכולם ידעו שהוא גר שם, והייתה לו קצינת מבחן שידעה שהוא גר שם, אבל שום דבר לא עזר ובסוף הסיטואציה הייתה שהייתי נפגש איתו ואז הולך לישון בבית שלי בשתיים בלילה, והוא נשאר שם. ורע לך כי אתה משאיר אותו בחוץ ואתה אומר לעצמך, אני אחזור בבוקר בתקווה שיהיה בסדר, אז אלו סיטואציות קשות מאוד שאתה צריך להחזיק אותן. אני חושב שעובדי הרחוב הטובים, אלה ששרדו הרבה שנים, הם אלו שהצליחו להיות שם בתוך חוסר האונים הזה. כי אתה לא יכול לשרוד כשאתה מנסה כל הזמן לתת פתרון לחוסר אונים. נגיד כמו בהורות שהילד שלך בוכה ואתה לא יודע מה הוא רוצה, ואתה עושה אלף דברים והוא לא נרגע, בסוף הרבה פעמים אתה בא, יורד רגע לגובה שלו נותן לו חיבוק חזק והוא נרגע, צריך כל הזמן להיות באיזון – מתי אני צריך לפעול ולתת מענה, ומתי אני פשוט צריך להיות שם בשבילו. אני מביא בספר סיטואציית קצה, נערה שמותקפת. אז ברור שכשאתה רואה נערה עם חבורה של נערים מסביבה, אתה אומר לעצמך, "אני לא משאיר אותה שם, היא לא יכולה להיות שם. ואז באמת אתה עושה הכול כדי להוציא אותה מהסיטואציה, או לעלות איתה על מונית, או להגיע איתה הביתה, או סיטואציה אחרת – מתפתח לינץ', ואתה אומר "אוקיי, אם אני הולך משם עכשיו מישהו יכול למות".כשאומרים "נערי רחוב" מתכוונים לחצר האחורית של מדינת ישראל, למקומות "נורמטיביים" או פחות?
"התקופה שבה אני הייתי ברחוב היא לפני עשור. יש דברים שהשתנו ויש דברים שנשארו אותו דבר. אני יכול להגיד שבעיניי המרחק כיום, בין נורמטיבי לסיכוני, מאוד הצטמצם. אחרי המלחמה, אחרי הקורונה, מתחילים לראות את זה עכשיו בכל מקום. הרבה אלימות, רואים הרבה סיפורים של אובדנות, של פגיעות, של הסתגרות והתבודדות. תמיד יהיו את הערים הגדולות, שיתנקזו אליהם, חיפה, ירושלים, תל־אביב, אבל בסוף, הדברים האלה קורים בכל מקום".
במסגרת תפקידו בעלם היה בן־מנחם בין השאר שותף להקמה של תחום עבודת רחוב בחברה החרדית. "בעיקר במודיעין־עילית ובביתר־עילית. היה צמוד אליי בחור חרדי והיינו עוברים בין ישיבות ובין רבנים ומסבירים. בסוף הפגישות הוא היה שואל אותי 'מה הבנת', והתברר שלא הבנתי כלום, והוא היה מסביר לי ו'מתרגם' את השפה החרדית".לדבריו, דווקא בחברה החרדית הדרך לרחוב קצרה בהרבה. "יש דברים שנחשבים שם טאבו, ואם נער יחצה אותם בבית עם 12 אחים ואחיות, אז הרבה פעמים יעשו חישוב קר ויעדיפו ש'התפוח הרקוב' לא יתסיס את השאר. יש הרבה סיפורים על נערות חרדיות שמחליפות בגדים בתחנה המרכזית ויוצאות לרחוב כחילוניות".
צילום: אבישג שאר־יישוב
לסיום בן־מנחם משתף שלמד הרבה מחוכמת הרחוב להורות שלו. "הבת שלי שואלת אותי איזה בגד ים לקנות ומראה לי בגד ים מאוד קטן. אני יכול ללכת איתה ראש בראש ולהגיד לה שהיא לא לובשת את זה, אבל אני מכיר את הבת שלי ויודע שאם היא ננעלה על זה אז אבוד לי, ואני אומר לעצמי 'היא שאלה אותי, היא רואה בי כתובת', אז אני אגיד לה לא? והיא תקנה אותו ותחליף אותו בחוץ? אז אמרתי לה בחיוך שחבל לשלם כל כך הרבה כסף על כל כך מעט בד, אבל אם היא חושבת שזה יפה אז שתלך עם זה. אני כל הזמן מחפש את החיבור והקשר עם הילדים. כשנכנסים לאוטו והם שמים מוזיקה שלא מעניינת אותי, אז אני יכול למחות ולהעביר לאמן אחר, אבל בכל פעם שהילדים שמים את המוזיקה שלהם, הם מכניסים אותנו לעולם שלהם, ובכל פעם שזה קורה אני חושב שאנחנו צריכים להגיד כן, אנחנו רוצים להיות בתוך העולם שלכם, ואני חושב שבסוף זה מה שמייצר את הקשר".
המדד שלו להורות מיטבית הוא לאן תגיע שיחת הטלפון במקרה שהילדים יסתבכו. "שיחת הטלפון הזו היא תמצית ההורות שלי. האם הם יתקשרו אליי כשהם צריכים עזרה או למישהו אחר? הם לא יתקשרו לאף אחד? הם יסתבכו כי הם מתביישים? כי הם מפחדים שאם הם יתקשרו אליי אני אתן להם על הראש עם נבוט? אם הם יחשבו את זה הם לא יתקשרו אליי, תהיי בטוחה. מלאכת מחשבת של מלא דברים ובסוף אם הבת שלי באה ואומרת אני רוצה ללכת למסיבה בתל־אביב ולחזור בשלוש בלילה. אז הייתי רוצה לומר לא, אבל אתה עושה את החישוב ואתה אומר כן, אבל עם תנאים – "חופש בתוך גבולות", אני רוצה לדעת איפה המסיבה, אני רוצה לדעת מה הכתובת, עם מי את הולכת. אני רוצה לדבר עם אחד החברים שאני סומך עליו שישמור עליה, אני רוצה שנקבע שעה שאבוא לאסוף אותך. בסוף זה המון תנאים שהיא צריכה לעמוד בהם, ואם היא אומרת כן להכול אז תפדאל. בסוף היא אגב חזרה לבד בשתיים וחצי בלילה".
כיום בן־מנחם הוא מנהל מו״פ ראשי במיזם "קהילות מחנכות" של מכון מופת מטעם קרן ליאון. "מדובר במשפחה בריטית־יהודית שהבינה שהדרך לעשות שינוי בחברה הישראלית עוברת דרך מחנכות הכיתה, שזה תפקיד מכונן ומשמעותי, ואנחנו עובדים עם מחנכות כיתה בישראל בהרבה מאוד מודלים בתוך בתי ספר, בתוך רשויות, בתוך קהילות מנהיגות מחוזיות. אנחנו עושים עבודה מאוד מאוד מקיפה כדי לנסות לשפר את התפקיד שלהם לעזור להם גם ברמה האישית, גם ברמה המקצועית".מן הרחוב גם כתב את הדוקטורט שלו תחת הכותרת "חוכמת הרחוב וביטויה בחיי היומיום". "אחד הדברים הכי חזקים בחוכמת רחוב. הפרקטיקה של זה היא פשוט לעמוד ולתצפת. אתה יכול לראות גם מי מתצפת על הנערים מתוך כוונה לארוב להם ולנצל אותם, ואתה זה שצריך להגיע אליהם קודם. אני זוכר שבזמן המחאה החברתית ב־2011. הרחובות היו מלאים באנשים, גם בני נוער שעברו לגור ברחוב, ואני זוכר טלפון מאימא, חצי שנה אחרי שהמחאה נגמרה, שמספרת לי שהבן ברחוב. אבל המחאה הרי נגמרה, מה קרה? יש נקודה שאם אתה לא עוזר לנער לצאת מהרחוב, הוא יתקשה לצאת. זה עובד אותו דבר עם ילדים שמסתגרים בחדר. אין ואקום, הילדים תמיד מחפשים מישהו שיאהב אותם, אם לא בבית אז ברחוב"
בדוקטורט הוא משלב בין חוכמת ילדי הרחוב לחוכמת האנשים שמטפלים בהם.
"את החוכמה שלי בכל התחום הזה קיבלתי מהנערים עצמם ומהאינטראקציות איתם. אחד העובדים אמר לי פעם, 'בלי אותם נערים לא היינו עובדי רחוב, היינו סתם אנשים שמסתובבים ברחובות'. הם הפכו אותנו לעובדי הרחוב, הם הפכו אותנו לחכמים ברחוב. אז הדוקטורט היה איזושהי דרך שלי להכיר להם טובה וגם להביא את השפה הזו לאקדמיה"