צחוק ובכי, חלום ומציאות, אמונה תמימה ועבודת כפיים מפרכת. שורה של ניגודים מרכיבה את הסרט הדוקומנטרי "תוכנית חומש", שעלה לשידור השבוע בערוץ 14 כסדרה בת שלושה פרקים. הגעתו של הסרט למסך מתרחשת בעיצומן של ההכנות לחזרת מתיישבי חומש - הפעם באישור רשמי של מדינת ישראל - ליישוב שננטש לפני עשרים שנה. הדרך ליעד הנכסף, שהייתה תלולה ומפותלת כמעט כמו הכביש העולה אל ראש הר אדיר בצפון השומרון, מתועדת במצלמתם של היוצרים יואב אליצור ואלי זינגר. לפני שבע שנים הם החלו ללוות את קומץ הבחורים של ישיבת חומש, שהיו נחושים ללמוד תורה בשטח שהוגדר אסור לכניסת יהודים. היוצרים תיעדו אותם גם כשאחד מתלמידי הישיבה, יהודה דימנטמן, נרצח בפיגוע ירי; וגם בנקודת המפנה של המאבק הארוך, כשמתיישבי חומש הצליחו להביא למקום צעדת ענק בהשתתפות כ־20 אלף איש. התוצר הקולנועי, שהופק בתמיכת קרן קולנוע שומרון ובסיוע המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, מספק הצצה לקבוצה חלוצית שלרוב מתרחקת מתקשורת וממעטת להתראיין.
עוד כתבות בנושא
ימים מועטים לפני הקרנת הבכורה הטלוויזיונית, זינגר מספר שהוא מתכנן לנסוע שוב לחומש, "לצלם סצנת סיום שתיכנס אחרי הכתוביות". בגרסתו הנוכחית, הסרט מסתיים במראות הבנייה המתחדשת ביישוב, הרחפן מתרחק, הקרדיטים עולים על המסך - "ואז תיפתח שוב המצלמה בבית של אחד ממובילי ההתיישבות במקום. אני שואל אותו מה הוא עושה עכשיו, כשהכול נגמר, והוא עונה לי: 'אה, פתחנו ישיבה בהר עיבל'. זה קרה בשיחה אמיתית, אבל לא צילמנו. הבעיה היא שקשה מאוד לביים אותו. אני אשקיע בזה עשר דקות, מה שלא יצא בזמן הזה - כבר לא יהיה".
"אם הייתה ספרות, תרבות ותקשורת ימנית, לא היינו צריכים לדון בשאלה איך חוזרים". חומש, ,2005 חודשים לפני ההתנתקות | צילום: דוד סילברמן, גטי אימג'ס
באופן כללי המצולמים שלך לא נראים אנשים שקל לביים.
"נכון, ולכן מי שמוביל את הסרט הוא נריה שלמה פלדמן, שזורם יחסית. אחרי שהתחלנו לצלם, יצא שהוא גם היה בפיגוע (פלדמן היה נהג הרכב שבו ישב דימנטמן - א"ז), וגם חגגו לו שבע ברכות בחומש, אז הכול הסתנכרן סביבו. החבר'ה האלה לא רגילים להיות מול מצלמה, אני אפילו לא יודע כמה הם רגילים להיות מול בני אדם. פגשתי עשרים צעירים שיושבים על הר ומתחבאים מהצבא ומהמשטרה, ואפילו מתנחלים בסביבה לא תמיד יודעים על קיומם. הם מתחת לרדאר לגמרי".
"כששרה קורליק ממרכז קטיף התקשרה אליי ואמרה שהם רוצים שאעשה סרט על חומש, עניתי לה: מה יש לצלם? אין שם אף אחד", מספר אליצור. "אני גר בעפרה, ולא ידעתי שהם קיימים. כשהתחלנו לפני שבע שנים, זה היה סוד שאסור לדבר עליו. גם אמרו לי כל הזמן שלא בטוח שאפשר יהיה לשדר את הסרט".
זינגר: "התלמידים הקפידו לעשות הכול בשקט, הרי גם ככה פינו אותם כל שבוע. האבסורד היה שמצד אחד הם שמרו הכול בסוד, ומצד שני התודעה שלהם הייתה שהם מושיעים את עם ישראל ושכולם מאחוריהם. חבורה של עשרים איש שגרים בתוך עץ או שיח, בלי מים ובלי חשמל, תנאים גרועים יותר ממחנה קיץ שבו יש לפחות שירותים כימיים - ובראש שלהם הם מניעים את העם כולו".
אליצור: "והדבר הכי מטורף הוא שהם הצליחו. אגב, כך היה לאורך כל הדרך. בכל פעם שאמרנו להם על משהו 'אין סיכוי שזה יצליח', זה קרה. יש סצנה שלא נכנסה לסרט: בשבעה של דימנטמן הגיעו המונים להר, והצטברה שם ערמה ענקית של זבל, שאחרי השבעה היו צריכים לפנות. צריך להקדים ולספר שהתלמידים בחומש לוקחים שלטים שהוסרו באיילון, ומשתמשים בהם למשל לבניית גג. לפעמים זה שלט של חב"ד, לפעמים בנק לאומי, היה גם של איילת שקד או תמונה של עומרי כספי. פעם שמעתי אותם מסבירים למי שמוריד את השלטים: 'אתה יודע, אנחנו צריכים שיהיה צנוע'. בכל אופן, הם פרסו על האדמה שלט כזה, העמיסו עליו את כל הזבל, קשרו לטרנזיט והתחילו לנסוע כמו אוטו זבל. היינו בהלם. אלי אמר להם שזה יהיה כמו השעיר לעזאזל - לא יגיע לחצי ההר עד שייעשה איברים־אברים. היה ברור שזה יתפזר על כל ההר".
זינגר: "והם בשיא הביטחון מסבירים לי שהם לוקחים את זה לשבי־שומרון. אמרתי: 'אין מצב, אם אתם מגיעים עם זה למטה, אני קונה לכולכם שווארמה'. זה רק דרבן אותם. בקיצור, אני חייב להם שווארמה".
גם תוכניות גדולות יותר הפכו למציאות, חרף ספקנותם של יוצרי הסרט. "באנו לצלם את ההכנות לצעדה", נזכר אליצור. "הם אמרו לי, בשיא ההתלהבות, שיגיעו עשרת אלפים איש - 'כבר יש לנו 68 אוטובוסים'. הסברתי להם שזה אפילו לא חצי מהמספר שהם מדברים עליו, הם אפילו לא עשו את החשבון הפשוט. אבל הם צדקו גם הפעם: הגיעו 20 אלף איש. אני לא יודע איך הם עושים את זה. בערב ההתרמה שערכו, הם החליטו שיגייסו מיליון שקלים. מאיפה? לא יודע. אבל הנה, בסוף הערב יש מיליון. עם כל ה'שלוכיות' שלהם, זה עובד".
זינגר: "ראש בקיר, עד שהקיר נשבר".
תרגיל לערב חג
החיבור בין אליצור וזינגר לא היה מקרי; שניהם בוגרי בית הספר לקולנוע וטלוויזיה "מעלה". אליצור (56), תושב עפרה ובנו של העיתונאי אורי אליצור ז"ל, הוא במאי ומפיק עצמאי. זינגר (43), תושב עץ־אפרים, בעל חברת הפקות, פועל בתעשייה זה שנים כצלם, כבמאי וכמפיק. שניהם עוסקים ביצירה קולנועית עלילתית ודוקומנטרית.
הנחישות הבלתי מוסברת של תלמידי הישיבה מחומש ניכרת היטב בסרט. הם בונים, וכשהורסים להם הם עולים ובונים מחדש, וכך שוב ושוב ושוב. עוד סצנה של הקמה, ועוד אחת של הרס, וחוזר חלילה. אליצור מודה שזו הייתה אחת הבעיות הגדולות שלו ושל זינגר: "מצד אחד רצינו להראות שלא מדובר באירוע חד־פעמי. יכולנו להגיד בקריינות שזה קרה הרבה פעמים, אבל זה לא היה מעביר את התחושה. שברנו את הראש איך לא לשעמם את הצופה, שלא ירגיש שהוא רואה את אותו הדבר".
זינגר: "לפתרון שמצאנו קראנו ספירלה. זה היה רעיון מבריק של העורכת, תמר גן־צבי. הסיפור חוזר, אבל לא לאותה נקודה: בכל פעם זה יותר אקסטרים, הפינויים הופכים לאלימים יותר והבנייה נעשית רצינית יותר. תמר הצליחה לסדר את המבנה של הסרט, וזה היה קשה מאוד".
אליצור: "אם שואלים על מה הסרט, התשובה היא - על מסירות נפש. אפשר להתווכח אם מסכימים איתם או לא, אבל אני רוצה שהצופה ישאל את עצמו בסוף הסרט: 'על מה אני מוכן למסור ככה את הנפש? מה יגרום לי לישון בגשם וליפול ולחזור ולקום?'. אם אין לך תשובה, תדע שהם כמה רמות מעליך. אבל הם באמת חיים בהזיה".
זינגר: "זו הייתה התחושה שלנו כבר ביום הצילומים הראשון. לא הבנו לאן אנחנו מגיעים. סיימנו את היום, הסתכלנו זה על זה ושאלנו: מה חווינו עכשיו? מה ראינו?"
אליצור: "והקטע הוא שלא רצינו לרדת. מגעיל שם, מלוכלך, אין אוכל, הכול דלוח - אבל אי אפשר לעזוב. למדתי שם מושג חדש, תה אורנים. מה זה? מחטי אורנים שהם מרתיחים במים. החמודים האלה מבשלים משהו וקוראים לנו בהתלהבות לבוא לאכול, ואני מסתכל ואומר לעצמי שאני לא נוגע בזה במקל".
זינגר: "צילמנו אותם עושים קומזיץ במלאת שנה לעלייתם להר, ורואים שם שהם מערבבים את הפויקה בעזרת איזה קרש שמצאו. הם מצליחים ליצור מהכלום חיים שלמים".
הסיפורים האלה, מדגיש אליצור, הם רק הקישוט. מה שבאמת השאיר אותם פעורי פה הייתה האמונה התמימה. "צילמנו אותם בונים בית למשפחה, והם מברכים שהחיינו וכולי. עכשיו, בית זה לא, אולי צריף. הם מסיימים לבנות ואז אומרים: אולי נפרק ונעביר את הבית אל מתחת לעץ, כי הגג עשוי מפח, ובקיץ יהיה חם. ואני אומר לעצמי, איזה קיץ? בחיים לא תגיעו עד שם, הרי יהרסו את זה בעוד שבוע. אבל מבחינתם הם בנו בית, הם מנטרלים לגמרי את הריאליה. ברור שאחרי שבועיים הוא נהרס. אגב, גם זו הייתה אחת הבעיות שלנו: המקום השתנה כל הזמן, ולכן לא יכולנו לעשות צילומי השלמה. בכל פעם שבאנו זה נראה אחרת - יש מבנים אחרים, אוהלים אחרים, עברו לנקודה אחרת. אבל הם חיים בתודעה שהכול יהיה בסדר".
זינגר: "את אחד הפידבקים הכי משמחים קיבלתי מחברה טובה, שמאלנית מצביעת מרצ. תוך כדי הצפייה היא צוחקת ודומעת, ובסוף היא אומרת לי: 'תדע לך שאני שונאת אותך, כי גרמת לי לאהוב אותם'. זו תגובה שאנחנו מקבלים מהרבה צופים, אנשים יוצאים עם שינוי תודעתי לגבי החבר'ה האלה עם הגוזמבות. מבחינתי זה העניין".
אליצור מדגיש שהמצולמים בסרט הם קצה הקרחון של תנועת השיבה לחומש. "יש כוח שמפעיל את הסיפור הזה, ואלה האנשים של 'חומש תחילה' - בני גל, ניתאי שילה, יוסי דגן ואחרים. הם שוברים את הראש כבר שנים איך להחזיר את עם ישראל לחומש ואחריו לשאר המקומות שפונו, איך עושים רוורס והופכים את ההתנתקות. בהתחלה הם הביאו לחומש בני נוער, אבל כשנגמר החופש הגדול והנוער הלך, הם החליטו לנסות להקים ישיבה. הם אלה ששכנעו את הרב אלישמע כהן וחבר'ה צעירים שיבואו ללמוד".
איך הבחורים קיבלו אתכם?
"דיברתי עם מנהל הישיבה, והוא אמר להם שאנחנו עומדים להגיע ושזה בסדר. אבל מתברר שהוא לא אמר לכולם, מה גם שהגענו אחרי לילה של התוועדות, אז בשבע בבוקר הם עדיין ישנו. כשהתעוררו, הם ראו פתאום מצלמה מעל הראש שלהם. בהתחלה הם היו בהלם, שאלו מי אנחנו, אבל מהר מאוד הם הפשירו. בהמשך הם היו מתקשרים אליי לדווח שיש פינוי או איזה אירוע, וכדאי שנבוא. פעם אמרתי למנהל הישיבה שכבר הרבה זמן לא היה פינוי, שיארגן לי משהו לצלם. אגב, התחלפו שם כמה מנהלים, כי זו עבודת פרך ולוגיסטיקה מופרעת. בכל אופן, באותו לילה הוא התקשר: 'יש שמועות על פינוי, תבוא'. זו רמת האמון שהייתה בינינו, כי נוצרה אהבה והם הרגישו את זה. בשלב מסוים כבר התייחסו אליי כמו לכוללניק מבוגר בישיבה".
זינגר: "גם אני הרגשתי ככה, ואני לא בדיוק במגזר החומשאי. ברגע שהם סומכים עליך הם איתך לגמרי, לא מסתירים כלום, לפעמים זו כבר ממש תמימות. היו מקומות שעדיין היה קשה להם להכניס אותנו אליהם, בעיקר לפורומים של קבלת החלטות, אבל שם גם לא ממש היו החבר'ה שלנו. כשאירע הפיגוע, שיחת הטלפון הראשונה הייתה אלינו. הגענו לשם עוד לפני שנריה שלמה חזר מבית החולים".
חיים מתחת לרדאר. מתוך הסרט | צילום: אלי זינגר
אליצור: "כשנריה הגיע, הוא בא לקבל חיבוק ממני. הייתי דמות אבהית בעיניהם. לקח לי זמן להבין את זה, כי אני לא מרגיש מבוגר כל כך".
בין התלמידים היו גם כאלה שלא השתכנעו ולא הסכימו להצטלם לכל אורך התקופה. "הם פחדו מהתקשורת, וזה מובן, כי בהתחלה כל תיעוד כזה היה יכול לשמש ראיה לעבירה על חוק ההתנתקות. אתה לא צריך לצלם אותו עושה משהו - עצם הנוכחות שם היא עבירה והוא יכול לשבת במעצר. אגב, גם אותנו יכלו לעצור".
אתכם? מה עם חופש עיתונות?
"הוא תקף רק לצד אחד, אבל לא באמת פחדתי מזה".
הם לא מתיימרים אומנם לייחס לעצמם מסירות נפש, אבל המפגש עם חומש דרש גם מהם לא מעט. "קרו לנו שם דברים שלא קורים בהפקות סרטים", אומר זינגר. "למשל כשהם בנו שכונת אוהלים, ערב שמחת תורה לפני שלוש שנים. היו מג"בניקים על ההר, והבחורים חששו שיפרקו להם את האוהלים, אז הם החליטו להרים את השכונה חצי שעה לפני כניסת החג".
לתלמידי הישיבה בחומש, מסביר אליצור, היה הסכם עם כוחות הביטחון שלפיו לא מפנים בשבתות וחגים. כך נוצרה טקטיקה – מכניסים משפחות רגע לפני החג, והן נשארות שם עד צאת החג לפחות. "היו להם יחסים טובים מאוד עם המשטרה והצבא, כי הבינו שהחבר'ה האלה מנצחים. בהרבה מקומות מפנים פעם, פעמיים, עשרים, ובסוף המתיישבים מתייאשים. כשמפנים ישיבה כל כך הרבה פעמים כמו שהיה כאן, המשטרה מבינה שאין שאלה אם הם יחזרו, ברור שהם יהיו על ההר. זה הפך לסוג של משחק שכולם יודעים מה תהיה התוצאה שלו".
אליצור לא רצה להגיע לחומש בערב חג, אבל זינגר הלך על זה. "הם ויואב לא היו מוכנים שאחלל את החג בשביל הסרט, אז הבנתי שאני הולך להישאר שם בשמחת תורה", הוא מספר. "הגעתי כדי לצלם איך הם מקימים אוהלים בתוך חצי שעה, בניתי אוהל גם לעצמי, והייתי איתם כל החג על ההר. זה היה מדהים. למזלי היה מזג אוויר מושלם".
געגועים לפסנתר
מזג האוויר ידע גם להקשות עליהם. "באחת הפעמים מצאנו את עצמנו בתוך ברד וגשם, סופה מטורפת", מספר אליצור. "צילמנו בחור עם חרמונית שהולך לטבול במי הגשם. כשהתחיל שלג ממש, הבנתי שאם אני לא בורח, אני נתקע לשלושה ימים על ההר. ברגע שהתחיל להיתפס, ירדנו. אגב, הצלם סיפר לי אחר כך שהוא חזר הביתה ועשה משהו שלא עשה לפני כן מעולם: הוא קרא לילדים שלו ואמר, 'בואו תראו חומרי גלם, אתם חייבים לראות'. זה מה שניסיתי להסביר: יש שם אנשים מיוחדים, אתה מתאהב בהם בדקה".
זינגר: "אני מקווה שרואים בסרט שאנחנו אוהבים אותם מאוד. יש בהם משהו, השילוב בין תמימות ופשטות לגב זקוף ועמידה לא מתפשרת. הם לא יוותרו במילימטר על הדברים שחשובים להם, גם אם הם עושים את זה בנועם".
אז איך אתם מסבירים את התדמית הדמונית?
אליצור: "איך את מסבירה את התדמית הדמונית של היהודים באירופה? זה קמפיין אנטישמי. זה לא שאין בעיות בחומש, השאלה היא מה אתה שם במרכז. לפני שהגעתי לשם, גם אני לא הכרתי אותם. אני אף פעם לא מאמין לכל מה שאומרים, אבל אפשר לחשוב שאולי הדברים נכונים בעשרים אחוז, ומתברר שלא. החבר'ה של חומש הם בחורי ישיבה שלומדים תורה כל היום. את כל הבנייה והפיתוח הם עושים בהפסקות צהריים. כשאני למדתי בישיבה, הלכתי לישון בהפסקות; הם בזמן הזה שותלים ובונים. אחרי אחד הפינויים הם ישנו שלושה לילות בלי כלום, כי לא היה זמן לבנות. הם לומדים, ניגשים למבחני הסמכה לרבנות".
גם ההתיישבות הוותיקה מסתכלת עליהם לא פעם בחשדנות.
"תלוי אצל מי. פה בעפרה הייתה הצבעה לגבי היחס של היישוב לשמונה הגבעות שסביבו, והוחלט שהיישוב יתמוך בהם בכל מה שיצטרכו. זה לא אומר שאין כאן תושבים שחושדים בהם, אבל הרוב המוחלט בגישה חיובית. מבשלים להם אוכל, משתתפים בשמירות. גם פה השאלה היא את מי משמיעים יותר - התקשורת מעדיפה לתת מיקרופון למי שמבקר אותם, ולא למי שאומר שהם נוער חלוצי נפלא. יש כאן גבעת בנות, והן חמודות ברמות. יום אחד הן הגיעו לאסוף כסף לבנייה, דפקו בדלת, ואחת מהן ראתה אצלי פסנתר ושאלה אם אפשר לנגן. היא נגנית מוכשרת מאוד, והיא מתגעגעת לפסנתר, אבל היא גרה על הגבעה. מבחוץ לא רואים שום הבדל בינה לביני".
בסרט כולו אין סצנות של עימות עם ערבים. ובמציאות?
"אני מתאר לעצמי שיש אירועים כאלה, כי יש בסביבה רשעים ורוצחים, וצריך להרחיק אותם. בכל פעם שיש רוח חזקה, מנסים להצית את ההר, כמו שרואים בסרט. אגב, כשהצענו את הסרט ל'זמן אמת' בכאן 11, שאלו אותנו אם צילמנו מכות עם ערבים. כשענינו שלא, הם אמרו שזה לא מעניין".
זינגר: "הפרויקט עניין אותם, וכבר חשבו איך לשבץ את הסרט, ואז הם באו עם היציאה של 'מה לגבי הערבים'. לנו הייתה החלטה עקרונית שהסרט עוסק בחבר'ה האלה, למה שאלך לבדוק מה קורה בכפר הסמוך? ההחלטה האמנותית הייתה שהמצלמה לא יורדת מההר בכלל. שבי-שומרון היא נקודת העלייה, ופעם אחת יצאנו לכנסת".
אחת הבעיות בעריכת הסרט, הם מספרים, הייתה שהתברר שאנשים לא מצליחים להבדיל בין הגיבורים: כולם נדמו בעיני הצופים כאותו נער גבעות. "אמרו לי, 'ההוא מהשבע ברכות ומההספד זה אותו אחד?'", מספר אליצור. "הבנו שאנחנו בבעיה, אי אפשר להחזיק סרט בלי שהצופה עוקב אחר הדמויות. ניסינו לפתור את זה בעזרת פתיח שמאפיין את הבחורים המובילים".
זינגר מוסיף שלדמיון-לכאורה הזה יש השלכות גם בסיטואציות אחרות: "צילמתי הפגנת תמיכה בבמאי אברהם שפירא, שהוכנס למעצר מנהלי משום שעשה סרט על שב"כ. ראיתי בעיניים איך שב"כניקים שולפים מההפגנה איזה בחור, וגוררים אותו לניידת. הלכתי אחריהם עם המצלמה, והם אומרים לי 'הוא דרוש לחקירה'. אחרי כמה דקות מחזירים אותו ולוקחים מישהו אחר. הם פשוט לא ידעו לזהות אותם, מבחינתם זה כמו שכל הסינים דומים. הגוזמבות הן הדבר הראשון שתופס את העין, ואחרי זה הם לא רואים את הפנים. ככה המוח עובד. ככל שאתה רחוק יותר מחברה מסוימת, ההכללות האלה פועלות בצורה חזקה יותר. גם אני במשך תקופה ארוכה התבלבלתי בין החבר'ה".
היום, בניגוד להתנתקות, היחסים עם המשטרה והצבא טובים. מתיישבים מתבצרים על אחד הגגות בחומש, 2005 | צילום: מנחם כהנא, איי.אף.פי
אליצור: "הצגנו את יהודה דימנטמן בתחילת הסרט כי רצינו שישימו לב אליו, אבל לדעתי אחרי דקה הצופה שוכח מי זה, וכשמספרים על הרצח הוא לא יודע על מי מהמתיישבים מדובר. אנחנו עשינו את המקסימום".
זינגר: "היה לנו חשוב שהפתיח יעזור להכיר את הדמויות, אבל שיהיה גם מגניב וקליל, לא משהו כבד משקל. יש וייב של פאן, כי זה מה שהבחורים האלה משדרים, ורצינו להעביר את התחושה הזאת. אני חושב שעשינו משהו שונה מאוד בנוף הדוקומנטרי, בוודאי בנושאים האלה. אבל באמת, אנחנו לא הסיפור, זה הם. אנחנו רק היינו שם לתעד. עצם האפשרות לצלם לא הייתה בזכותנו, זה נשען על כמה אנשים אמיצים במרכז קטיף ובקרן קולנוע שומרון, שהיא הגב הכלכלי המרכזי שלנו. הם האמינו בסרט וראו את החשיבות שלו. זה היה סרט בלתי אפשרי, עם כל כך הרבה ימי צילום, מה גם שהעריכה שלו נפתחה מחדש בעקבות הרצח".
ללמוד מהקיבוצים
בקרן קולנוע שומרון גאים מאוד בסרט. "זה לא רק תיעוד קולנועי מרתק, זו עדות חיה לרוח החלוצית ולגבורה של קומץ אנשים שסירבו להשלים עם עוול הגירוש", אומר לנו יוסי דגן – ראש המועצה האזורית שומרון, יו"ר קרן קולנוע שומרון ובעצמו מגורש משא-נור. "זה סיפור אנושי מרגש על מלחמה נגד כל הסיכויים, למען אמת וצדק. לתלמידי ישיבת חומש יהיה לנצח מקום של כבוד בפנתאון הגיבורים שסייעו לביטול חוק ההתנתקות ולחזרה לצפון השומרון. קרן קולנוע שומרון ממשיכה להביא לקדמת הבמה את הסיפורים האמיתיים של החברה הישראלית, בלי פילטרים ובצורה האותנטית ביותר. אני מודה ליוצרים וגאה בתוצאה המרגשת שמביאה את הסיפור של חומש אל לב הקונצנזוס".
אסתר אלוש, מנכ"לית קרן קולנוע שומרון, מוסיפה: "הקרן קמה כדי לאפשר ליוצרים להביא למסך סיפורים עמוקים ומשמעותיים של החברה הישראלית, גם כאלה שלא תמיד מקבלים מקום. 'תוכנית חומש' היא דוגמה נדירה לכוח של קולנוע דוקומנטרי מתמשך, סבלני ואמיץ, שמצליח לתעד אמת חיה לאורך שנים. זו יצירה שנוגעת בלב, לא דרך סיסמאות אלא דרך בני אדם, התלבטויות, כאב ותקווה. אנחנו גאים לתמוך ביוצרים שבחרו להישאר עם המצלמה גם ברגעים הקשים, ולספר סיפור ישראלי מורכב בצורה כנה וישירה, שמזמינה את הציבור כולו להקשיב, להרגיש ולחשוב. לצערי גופי שידור ופסטיבלים סירבו לקבל את היצירה האמיצה הזאת, ויש להניח שבבסיס זה עומד לא הטעם האמנותי של הלקטורים, אלא לצערי אג'נדה פוליטית".
"פנינו לכולם, אבל אף אחד לא שם כסף כי אנחנו ימנים", טוען אליצור. "לא כי הסרט לא טוב, ולא כי החומר לא איכותי. יש לנו סיפור שמעולם לא סופר, אבל כולם זרקו אותנו".
הנטייה של הקרנות לצד השמאלי של המפה היא לא סוד, אבל אולי לציבור הימני לא מספיק חשוב שיופקו סרטים כאלה?
זינגר: "מאז המצאת הימין והשמאל במהפכה הצרפתית, השמאל מבין היטב את המשמעות של פרופגנדה ותרבות, ושל ההשקעה בהן. לא במקרה הקיבוצים הקימו את הוצאת 'עם עובד' וייסדו עיתונים - הם מוכנים לשים כסף היכן שהפה שלהם נמצא. ומאז ומעולם הימין לא קלט שהקרב על התודעה חשוב יותר מעוד עז ועוד גבעה. לכן הכסף הולך אומנם לדברים חשובים מאוד, אבל לא לתרבות ולא לפודקאסטים כמו של גדי טאוב ואורי מלמד, ולא לארגונים כמו חננו וקהלת, דברים שאשכרה משנים תודעה. המצלמה לא מפחידה את הימין, היא פשוט לא מספיק חשובה בעיניו, כי הוא לא מבין איך העולם עובד".
אליצור מסתייג: "הימין מבין מצוין את כל מה שאמרת, אבל חושב אחרת. הגבעה הסמוכה חשובה יותר מכל ערוץ 12 ביחד, כי בסוף היא תשפיע יותר. יגידו לך: יכולנו לעשות הרבה סרטים, אבל הקמנו גבעות, והנה ההתיישבות ביהודה ושומרון עומדת".
יואב אליצור ואלי זינגר | צילום: יוסי אלוני
זינגר: "אני חושב שאם הייתה תודעה תקשורתית, ואם הייתה השקעה בתרבות, לא הייתה התנתקות. לא היינו מגיעים למצב הזה בכלל. כל עוד הימין לא יבין כמה קריטי להשקיע כספים בכיוון הזה, יהיה קשה מאוד לייצר סרטים ולשנות תודעה".
יואב אליצור מספר שאביו אורי אליצור ז"ל, ניהל את הדיון הזה בדיוק עם עמית סגל. "אבא שלי הבין היטב את חשיבות התקשורת, עסק בזה הרבה, ובכל זאת חשב שהגבעות חשובות ומשפיעות יותר על כל עם ישראל".
זינגר: "דרך סרט כזה אנחנו מחזיקים את העט שכותב את ההיסטוריה, כי לא קיים תיעוד דומה של יישוב שקם לחיים. באופן כללי, מפעל ההתיישבות לא תיעד את עצמו כמעט, בוודאי לא את הצד הזה שלו. אם יש כאן אפשרות לשינוי תודעה, שיבינו מי האנשים האלה, מה הם עושים ולמה, גם אם לא מסכימים איתם – אנחנו עשינו את שלנו. ברור לי שהאנשים שצילמנו בחומש הם הדבר האמיתי, אני רק מסתכל עליהם ומעריץ אותם. אבל אם אף אחד לא ידע שהם קיימים, איך נרחיב את זה?"
ההתיישבות בחומש קיבלה אישור חוקי עוד לפני שהסרט הוקרן. כלומר, העבודה שלהם בשטח נשאה פרי גם בלי חשיפה.
"המציאות היא שהשמידו חבל ארץ שלם, ולא פעם אחת. אם הייתה ספרות, תרבות ותקשורת ימנית, לא היינו צריכים בכלל לדון בשאלה איך חוזרים לחומש".
יוסי דגן (במרכז) | צילום: נעמה שטרן
אליצור: "פה אני מסכים, השמאל ידע ליצור רעיונות. כשעוד היה אסור לדבר על מדינה פלסטינית, הם עשו על זה הצגות וסרטים ועוררו את הרעיון הזה. אין היום אף יוצר ימני שיעשה סרט על טרנספר למשל. לימין אין יצירה תרבותית ששמה רעיונות על השולחן, הוא כל הזמן מתמודד עם הרעיונות שהשמאל מניח".
איך יוצרים במה לרעיונות?
זינגר: "כסף. אין פתרון אחר. זה מורכב משלוש שכבות. הראשונה דקה מאוד ומורכבת מפילוסופים ואנשי אקדמיה – אלה שחושבים על הרעיונות, שהוגים תפיסות. הם צריכים כסף כדי לשבת, לחשוב ולכתוב דברים. בשכבה השנייה יש פופוליזטורים של הרעיונות – אנשי תקשורת ותרבות, פוליטיקאים. הם לוקחים את ההגות ומעבירים אותה לשכבה השלישית, הציבור. הפירמידה הזאת חייבת כסף, ובימין לא מוכנים להשקיע אותו".
את הסרט "תוכנית חומש", הם אומרים, לא יקרינו באף פסטיבל דוקו. אליצור: "הוא פשוט לא מספיק טוב מבחינתם - והם לא צריכים לראות אותו, הם יודעים את זה מראש. כמו שאמר אהרן ברק: רציתי שופט מרוקאי, פשוט לא מצאתי".
זינגר: "יכולים להיות לסרט מיליון צופים בערוץ 14, אבל הוא לא מספיק טוב בשביל דוקאביב, פסטיבל הקולנוע ירושלים, פסטיבל חיפה או סינמטק כלשהו. מעצבן, אבל זו האמת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il