אחרי שני ספרים שכתבה, קל יחסית להכניס את צופיה בלומן למגירה: ספריה מיועדים לנוער בוגר, והם משלבים היסטוריה יהודית וישראלית יחד עם אתגרים אישיים של הגיבורה או הגיבור. כך בספרה הראשון "ניצוצות של עתיד", שראה אור ב־2019, וכך גם בספר הנוכחי שלשמו נתכנסנו, "בכל זאת בית" (שניהם בהוצאת ידיעות ספרים). בחייה האישיים, כפי שניווכח בהמשך, קצת קשה יותר להכניס אותה למגירה; עוד נגיע לשם. אני פותח את הריאיון בשאלה איך כותבים ספרים עם מסרים יהודיים וציוניים לנוער בעידן של הסחות דעת מרובות, שמרחיקות את הנוער – ולא רק אותו – מהספרים ומצמידות אותו למסכים.
בכל זאת בית | צילום: ללא
"זו השאלה הכי קשה שאני מתעסקת איתה", מסכימה בלומן. "אני מניחה שהרבה ילדים לא יקראו את הספר כי הוא כביכול לא קליל מספיק. מצד שני, אני יודעת שיש הרבה ילדים שכן אוהבים לקרוא, וזה לא בהכרח מתחרה עם הטיקטוק. מי שקרא למשל את ספריה של אורה מורג, שאני קוראת עכשיו שוב עם הילדים שלי ובכל פעם מגלה דברים חדשים, יאהב גם את הספר שלי. יש גם מבוגרים שמחפשים ספרים תמימים יותר שלא מסתבכים יותר מדי עם החיים, והספרים שלי יכולים להתאים להם".
מהו פרופיל הקורא או הקוראת הממוצעים שלך?
"אני מניחה שרובם דתיים, אם כי אני חושבת שחילונים יכולים בהחלט ליהנות מהספר. בני משפחה חילונים שלי קראו ואהבו. הגיבור שלי הפעם בלי כיפה, וזה יכול להיות ספר ישראלי לכל דבר. אבל אין ספק שהקהל המיידי הוא נשים ונערות דתיות, ואני גם לא אתבאס אם יגידו שקוראים אותי רק דתיים. זה קהל מצוין".
למה בעצם הספר מוגדר כספר נוער?
"אני כותבת ספרות נוער כי אני כמעט לא קוראת ספרים ישראלים שמיועדים למבוגרים. כמעט תמיד יהיו שם בגידות ודברים שפחות מתאימים לי. אני רואה את עצמי כקוראת שמעדיפה ספרות חרדית – אפשר ללמוד מהם כמה דברים – וכאמור ספרות נוער, שמראש חיה בעולם קצת יותר ישר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. הילדים שלי לוקחים בספרייה העירונית ספרים של גלילה רון־פדר, אורה מורג או אתי אלבוים ז"ל, שהצליחה מאוד אבל לא כתבה היסטוריה. אורנה בורדמן, שבאה מהציבור שלנו, כתבה רומנים היסטוריים לנוער שהצליחו מאוד, בעיקר במגזר הציוני־דתי. נראה לי שנכנסתי לנישה הזו".
לברוח אל העבר
ספרה של בלומן מתרחש בעכו. מיכאל מגיע לעיר מצרפת בעקבות החלום הציוני של הוריו, אולם כשאביו הרופא מתמוטט, מיכאל מאבד אחיזה ומרגיש אבוד במדינתו החדשה. כשהוא פוגש קשיש חסר סבלנות ומוצא אצלו מכתבים עתיקים, השניים נכנסים להרפתקה שנודדת מאירופה הצלבנית לימי הקמת המדינה.
הגיבור שלך הוא נער, עולה מצרפת וחילוני, למרות שרוב הקוראות שלך בנות דתיות וישראליות. למה בחרת דווקא בגיבור כזה?
"את הספר הזה כתבתי במיוחד לבנים שלי. יש לי שמונה בנים – הגדול קצין בן עשרים, והקטן בן שלוש – והם קצת התבאסו שבספר הקודם הייתה גיבורה. אז הפעם כתבתי ספר הרפתקאות לבנים. כנראה לא אעשה זאת יותר - בספר הבא, הגיבורה תהיה שוב בחורה; אני מניחה שכאישה יותר נוח לי לכתוב לבנות. אגב, אני לומדת עכשיו תואר שני בביבליותרפיה ועושה עבודה סמינריונית על השאלה למה נשים אוהבות לקרוא ספרות מסוגת הרומן ההיסטורי".
ומה התשובה?
"אני חושבת שאנשים רוצים אסקפיזם, אבל גם כזה שאפשר ללמוד ממנו. אנשים שקוראים את הספרים שלי אומרים לי לא פעם 'למדתי דרכו דברים שלא ידעתי'. הספר הנוכחי, למשל, גרם לחברה להגיד לי שמאוד ביאס אותה ללמוד שלפני אלף שנה אנשים היו בטוחים שהמשיח מגיע והגאולה קרובה, ושאנחנו באותו מצב היום. זה פותח את הראש לחשוב מה היה פעם".
"עד 'שומר החומות', עכו הייתה בשבילי דוגמה לדו־קיום". נמל עכו | צילום: דוד כהן, פלאש 90
למה בחרת למקם את העלילה דווקא בעכו ודווקא בתקופה הצלבנית?
"נולדתי במעלות, והרבה מהילדות שלי והטיולים בבית הספר היו בעכו. אני מאוד אוהבת את הצפון באופן כללי, למרות שמסלול החיים שלי הוביל אותי לאזור ירושלים. בהתחלה ניסיתי לדחוס המון תקופות שלעכו יש מה לתרום בהן: הרמח"ל, נפוליאון, ז'בוטינסקי שישב שם בכלא וקראתי הרבה מכתבים שכתב. בסוף הצטמצמתי לעלילה אחת.
"בשבילי עכו הייתה תמיד דוגמה לדו־קיום, לפני מה שקרה ב'שומר החומות'. זה תמיד נראה מאוד יפה – הדייגים, השוק, אולמות האבירים. כשפרצו המהומות בעכו הייתי באמצע כתיבת הספר, והאמת שהפסקתי לכתוב אותו בגללן. זה ערער אותי מאוד. פתאום החוויה של ללכת לעיר העתיקה בעכו או לעלות שם על סירה הפכה לפחות תמימה ויותר מורכבת. אבל אנחנו ממשיכים ללכת לשם, כמו שקורה הרבה פעמים בישראל – נגמר האירוע וחוזרים. אז גם סיימתי את הספר".
איך כותבים ספר
בלומן (40) נשואה לרב עוז בלומן, והם הורים לשמונה בנים. אף שהוריה גדלו בירושלים, במרחק שני רחובות זה מזו, הם הכירו דווקא במעלות כאשר אביה, שגדל בבית חילוני וחזר בתשובה, הגיע לשם במסגרת גרעין נח"ל ופגש את אימה, שהגיעה לעיר במסגרת השירות הלאומי. בתם צופיה גדלה כאמור במעלות, למדה באולפנה המקומית ושירתה בשירות לאומי. בהמשך למדה באוניברסיטת בר־אילן חינוך והיסטוריה, שני תחומים רלוונטיים לתחום היצירה הנוכחי שלה, ולאחר נישואיה עברה ללמוד באוניברסיטה העברית. בשלב מסוים החליטה להתמקד בגידול הילדים, ובנוסף פתחה משפחתון בביתה, שאותו היא מפעילה גם היום.
מתי בתוך כל זה נולד הרצון לכתוב?
"אני אדם שקורא הרבה. גדלנו שבעה אחים בבית – חמישה ועוד שניים באומנה – ותמיד קראו אצלנו. נכון שהילדים שלי קוראים פחות ממה שאנחנו קראנו, כי עד כמה שאנחנו משפחה שמגבילה את שעות המסך, בכל זאת הוא ממלא חלק מהזמן.
"יום אחד ישבתי עם בעלי ודיברנו על איפה אנחנו רוצים להיות בעוד כמה שנים, ואמרתי שאני רוצה לכתוב ספר. נכנסתי לגוגל והקלדתי 'איך כותבים ספר', וחיפשתי עוד מקורות השראה. ראיתי ספר של רם אורן על מצדה, ידעתי שלא אקרא אותו בגלל התכנים, אבל ציער אותי שאין לנו מספיק ספרים וסרטים על ההיסטוריה שלנו. אין לנו מספיק אפוסים ואתוסים כתובים, כמו שיש למשל בארה"ב. חשבתי שאפשר לעשות דברים יפים מהקרב על יודפת, למשל.
"בהתחלה רציתי לכתוב פרק בחודש אבל הבנתי שזה לא יצליח, אז הצבתי לעצמי יעד של שעות – חצי שעה של כתיבה בערב או שעה ביום שישי, לא משנה מה ייצא, אפילו שתיים או שלוש שורות. לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר הראשון, שראה אור רגע לפני פרוץ הקורונה. שלחתי את כתב היד לכל ההוצאות, וב'ידיעות ספרים' היה קשב ומקום לספרות כזו. הוא אכן יצא ואפילו מכר יפה, ועדיין המצב בשוק הספרים לא פשוט. למרות שכבר הכירו אותי מהספר הראשון, הייתי צריכה לשלוח על חשבוני את הספר לעריכה ורק אז הוא יצא לאור. למרות זאת, אני רואה יתרונות בהוצאה מוכרת כמו 'ידיעות', בעיקר בגלל קהלי היעד שאת מגיעה אליהם. שואלים סופרים מה תהיה בשבילך הצלחה – מבחינתי מספיק שמישהו אחד כותב לי שהספר נגע לו בלב או שינה אצלו משהו. זו הצלחה בשבילי".
מנקודת המבט שלך, בחינוך הדתי חסר משהו בהקשר ההיסטורי והציוני?
"אני מרגישה שלנוער היום חסר סיפור מייצב, אנחנו חיים באנדרלמוסיה. כשהייתי בתיכון, הנרטיב של הציבור היה ברור. ידענו לאן אנחנו הולכים, מה טוב, מה רע. היום הכול כל־כך מבולבל, ואני מקווה שהכתיבה על היסטוריה עושה איזשהו סדר ונותנת בסיס.
"יש הרבה דברים שאנחנו וילדינו לא מספיק מכירים. למשל סיפור יודפת. די זנחנו את הסיפור הזה, אולי כי יוסף בן מתתיהו נתפס כבוגד. זו טעות, כי מה לעשות שהוא המקור ההיסטורי העיקרי למה שקרה באותה תקופה. בכלל, כשאני כותבת למגזר שלנו תמיד יהיה לאנשים מה להגיד".
חינוך למעורבות
בלומן מוקפת בבני משפחה שחלקם בעלי פרופיל ציבורי. אחד מאחיה נשוי לשרה העצני, אח נוסף הוא האמן דוכי כהן, בעלה כאמור הוא הרב עוז בלומן, ר"מ בישיבת ההסדר במעלה אדומים ועורך כתב העת "רליגיה" לחשיבה דתית, ואביה, ד"ר בועז כהן, הוא היסטוריון מוכר שעוסק בשואה. אני שואל אותה אם חלק מהבלבול שהיא מדברת עליו קשור לפיצול בין הבורגנות הדתית לאזורים חרד"ליים יותר.
"זה לא רק על רקע דתי", משיבה בלומן. "לאחרונה ביקשו ממני לכתוב כמה מילים למדור בעלון השבת 'הדור', שמזוהה לצורך העניין יותר עם ה'לייטים'. חברה שלי, שהיא הכי לייט, שאלה אותי איך אני כותבת 'בעלון של בנט'. הבנתי שהיא שונאת את בנט מבחינה פוליטית, אבל אם נריב עם בני המגזר שלנו, מה יישאר לנו? כולנו השתגענו.
"אני חושבת שאיבדנו את היכולת להכיל מורכבות ולוותר. קח את נושא החטופים. השתתפתי במשך שנים במאבק להחזרת הדר גולדין, הוא אפילו מוזכר בספר. הצטרפתי למאבק בתקופת הקורונה, כשהיה לי קצת יותר זמן והילדים גדלו. הייתי בטוחה שכולם יבואו אחריי. הרי לא ביקשתי לצאת להפגין בגשם, בסך הכול לשים מדבקה על האוטו. פעם היינו הולכים עם דיסקיות של יהודה באומל, ולא הייתה שום בעיה. להפתעתי, אני גרה בקהילה ענקית ורק שני אנשים מתוכה הסכימו. למה? כי עצם המחשבה על החזרת חטופים עלולה להביא אותנו שוב לעסקת שליט. היום, ברגע שיש מאבק שלא מתנהל בדיוק איך שאתה רוצה, אתה מתנער ממנו.
"חשוב לדעת היסטוריה כדי ללמוד מהדברים האלה שמביאים עלינו חורבן ואסון. אפשר להיות צודק וגם טועה, ואפשר להקשיב לאנשים גם אם הם לא חושבים מאה אחוז כמוני. אני למשל אוהבת להקשיב לד"ר מיכאל בן־ארי, יש דברים שבעיניי הוא צודק בהם. הוא גם טועה, אז מה? בסוף הילדים שלנו לא רואים כיוון ברור. צריך להכיר בזה שאנחנו אליטה שאמורה להוביל מתישהו את המדינה, ואנחנו עצמנו שרויים בכאוס נוראי.
"לפעמים יש תחושה שמישהו פיזר על כולנו איזו אבקה שגורמת לנו למצוא בכל רגע על מה לריב, והכול מוצדק, והכול קריטי. העובדה שאפילו בתוך המגזר אנחנו לא מצליחים לשבת ולדבר עם אנשים עם דעות שונות, היא הרסנית. אנחנו מחולקים לעלוני שבת שונים ולכנסים שונים, וכל אחד חי בתוך עולם משל עצמו ונלחם במי שעומד בצד השני כאילו זה האויב הכי גדול או 'אידיוט שימושי', שזה הביטוי הכי מקטין כלפי אנשים עם דעות עצמאיות מנומקות. אני חושבת שמה שצריך לנהל אותנו זה שיח של ערכים, והיכולת להקשיב ולפעמים להתפשר".
צילום: מאיה משל
מה היית רוצה לומר למנהיגים הפוליטיים של המגזר?
"הייתי אומרת להם שאחדות ואמירה ברורה 'לא לשנאת אחים', זה עניין של חיים ומוות. חייבים להיות יחד. ברגע שאני אומרת 'יחד', מיד אומרים לי שאני יפת נפש או אידיוטית שימושית, אבל לדעתי אסור שאנשים יזעקו על משהו שכואב להם – והם יכולים להיות קפלניסטים או חרדים – וזה יעבור לידנו. אנחנו חייבים להפסיק לבדוק מה 'הם' עשו לנו ומה 'אנחנו' נעשה להם. צריך לייצר משהו חדש. אז קפלן הבעירו כבישים וזה לא בסדר, עכשיו אנחנו נשרוף כבישים בחזרה? אנחנו צריכים לצאת מהלופ הזה.
"הצטרפתי לקבוצה שרובה המוחלט הפגינה גם נגד הרפורמה המשפטית, כדי להפגין למען החזרת החטופים. אמרתי לעצמי: אז אחד יחזיק שלט שאני פחות מסכימה איתו, לא קרה כלום. הם שמחו מאוד שבאתי. אמנם לא עשו את השהות שם קלה, כל הזמן התווכחו איתי ואני מודה שזה היה מעייף, אבל אני מתעקשת להיות גם בפורום תקווה וגם לעמוד עם אנשים שחלוקים עלי פוליטית למטרה טובה משותפת. פעם חשבתי שאהיה בפוליטיקה, היום אני יודעת שזה לא בשבילי. אם הייתי יכולה להשפיע בשדה החינוך הייתי עושה את זה, גם שם יש לנו הרבה במה להשתפר. אני מנסה לחשוב איפה אני יודעת ויכולה להשפיע. מצד שני מותר לנו לשהות קצת בכאוס ולהכיל אותו, כי זו רוח התקופה ואי אפשר להילחם בה בלי סוף".
יש ויכוחים בבית? בכל זאת שמונה בנים שלכל אחד, אולי חוץ מלבן השלוש, יש דעה.
"יש בהחלט דיונים. אנחנו משתדלים שהם לא יריבו כי בסוף זה לא נעים. לכל אחד יש משהו שהוא דוגל בו. לבן הרביעי לא נשאר יותר מדי, אז הוא הפך למגן החרדים בשולחן. הוא רק בן 15, אבל יודע להגן עליהם מצוין. המשותף הוא שאכפת להם, אני מנסה לגרום לכולם להרגיש קשורים למה שקורה במדינה. לקחתי אותם לכותל להתפלל על החטופים והחיילים, לקחתי להפגנות של הדר גולדין, הלכנו למאהל הגבורה ליד הכנסת. חשוב בעיניי שהילדים יהיו מעורבים. נכון שלפעמים שובר להם את הלב לראות שהשרים אפילו לא פותחים את החלון ולא מתייחסים, זה יכול לגרום לחוסר אונים, אבל חשוב שהם יחוו גם את זה וידעו שהם לפחות ניסו".
הכול התחיל מסבא
כשאנו חוזרים לסיום לדבר על ספרים, בלומן אומרת שהכול התחיל בכלל מסבא שלה, ישעיהו וינוגרד, שהיה אספן ספרים וביבליוגרף ידוע. "הבית שלו היה מלא ספרים עתיקים, ועבורי הוא היה איש מפורסם מאוד", היא אומרת. "אחר כך הבנו שמדובר בחוג מצומצם מאוד של אנשים שבו הוא מפורסם, חוגי הספרות היהודית העתיקה. אבל כשכל הזמן יש ספרים סביבך, בסוף לכתוב ספר זה סוג של מצווה. אחי הגדול, אלקנה כהן, שהוא מילואימניק בחיל השריון, פרסם לאחרונה ספר, יומן מלחמה בשם 'וזוכר את האור והצל'. הסביבה שלי נותנת את ההבנה שזה אפשרי וראוי להשקיע בזה, גם אם לא עושים מזה כסף".
על מה יהיה הספר הבא?
"התחלתי לכתוב אותו עוד לפני המלחמה, ואני כותבת שעה בשבוע אז זה ייקח עוד זמן, אבל אני בדרך. הוא יעסוק בשנת 1860, שבה הוקמה שכונת משכנות שאננים בירושלים ונולד הרצל. אני רוצה לשלב בו גם את הניסיון של יהודי אתיופיה לעלות לארץ ב־1862 בהנהגת אבא מהרי. זה סיפור היסטורי מרגש; הם ניסו לבקוע את הנהר כמו משה רבנו, ורבים מהם טבעו. הספר יחבר בין 1860 ובין בחורה רווקה בת שלושים בירושלים של ימינו, ואני חושבת שהוא יפנה יותר למבוגרים. אני לא רוצה לכתוב ישירות על המלחמה שעברנו בשנתיים וחצי האחרונות, אבל מובן שהמציאות תחלחל פנימה".