רגע המשבר במבצע "לב אמיץ" לחילוץ גופתו של רן גואילי הי"ד הגיע בחצות הלילה בין יום ראשון לשני. חטיבת אלכסנדרוני הספיקה לחסל שתי חוליות מחבלים עוד לפני שהתחיל המבצע ההנדסי, יחידת פלדות עמלה שעות ארוכות על פתיחת כמה רצועות חפירה ("סטריפים") בבית הקברות בעיר עזה והוציאה עשרות גופות - אולם הערב הקר ירד, והממצאים בשטח לא תאמו את המודיעין המקדים. לא בהקשר של מספר הגופות, ולא מבחינת צבע השקים העוטפים אותן. ביטחונם של העוסקים במלאכה התחיל להתערער. הם לא הבינו איך ייתכן שלמרות כל המידע והתצלומים המדויקים שבידיהם, הממצאים שונים כל כך.
בעצה אחת עם אנשי יחידת השו"ן (שבויים ונעדרים), החליטו מפקדי פלדות להרחיב את החפירה בסטריפ הראשון. עוד מטר ימינה, שניים שמאלה, ועוד מטר לעומק. "זה אומר בפועל לחזור אחורה ולחפור הכול מחדש", מסביר אל"מ גולן ואך, המקים והמפקד של יחידת פלדות, "וזה הרגע שגורם לאנשים להישבר. אבל ראול, שכן וחבר של משפחת גואילי, נשך שפתיים וחזר להתחלה. נאור, מפעיל כלים שלנו, אמר: 'אם ראול ממשיך, גם אני ממשיך'. השקים נערמו, אבל שוב לא בצבע ובסוג שציפינו לו. ידענו שרני נחטף לרצועה כחלל והועבר בכמה תחנות, שאחת מהן הייתה בית החולים שיפא. באמצעות הצלבה של תצלומי אוויר ומידע שנשאב ממחבלים, ציפינו שהוא יהיה מכוסה בשקית של בית החולים הזה. ובכל זאת, באותה השעה לא מצאנו כאלה. ראול היה גמור, אבל סירב ללכת לישון לפני שמשלימים את הסטריפ. סיימנו בחמש בבוקר, והוצאנו 170 גופות, פי שניים מהצפוי".
"אותה השמחה הלאומית צריכה להתעורר בכל פעם שעולים חדשים מגיעים לנתב"ג". ואך במבצע "לב אמיץ" בעזה | צילום: מיכה בריקמן
בסך הכול נחפרו בבית הקברות ארבעה סטריפים, ו־700 שקי גופות נשלפו מהאדמה. ואך מעיד כי הריח והמראות היו קשים מנשוא, אבל המחשבה לוותר על רני הייתה קשה יותר. "נכנסנו עם סיכויי הצלחה נמוכים, שבשיאם הגיעו לחמישים אחוז", הוא אומר. "אבל שישים האנשים שמרכיבים את פלדות הם הטובים ביותר בתחומם – חבלה, תת־קרקע, צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), פיקוד ושליטה. מפקד פיקוד הדרום אלוף יניב עשור הבהיר לנו מראש שלא מדובר בעוד משימה: זה מבצע שאסור לטעות בו, אולי ההזדמנות האחרונה למצוא את רני. מפקד האוגדה אמר לנו: 'אנחנו סומכים עליכם. אני יודע שאם רני שם, אתם תוציאו אותו'. לא יכולנו להפסיק".
בית הקברות הזה יושב בלב העיר עזה, ומנהרות חפורות גם מתחתיו, מה שהקנה למבצע זמן מוגבל נוכח הסיכון ללוחמים ולמחלצים. חודשיים וחצי לפני המבצע, עוד לפני שנודע שגופתו של גואילי טמונה במקום, נדרשה יחידה פלדות להרים באתר סוללת עפר שתגן על הלוחמים בשטח. "בית הקברות נמצא ממש ליד ביתו של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, עז א־דין אל־חדאד, שממנו יוצאת מנהרה צפונה", מספר ואך. "המשימה בזמנו הייתה להרוס את המתחם ואת המנהרה, אבל המסלול שלה עובר בבית הקברות. נאור, אחד המפעילים הכי טובים שיש, אמר שהוא לא מסוגל לעבוד על קברים. הבאנו מפעיל אחר ובמשך שלושה ימים הרמנו את סוללות העפר. עזבנו את השטח, אבל כעבור זמן הגיע מידע חדש על מקום הימצאו של רני גואילי. המידע הזה הוחזק אצל הג'יהאד האסלאמי – ארגון קטן, ממודר ואכזרי, שבשונה מחמאס, אין לו שום אינטרס להגיע להסכם איתנו. פריצת הדרך הגיעה בעקבות חטיפת איש ג'יהאד וחקירתו בידי שב"כ. וזה קורה בדיוק בבית הקברות שנאור, בחושיו, חשש לגעת בו".
ארגוני המודיעין נדרשו להרכיב את פיסות הפאזל של הנתונים לכדי תמונה בהירה, ולהסיק היכן בתוך בית הקברות נטמן החטוף הישראלי. "אתר שיש בו לפחות 900 גופות - לך תנסה למצוא בו אדם אחד", אומר ואך. מערך החילוץ, שחבר לחטיבה 16, הורכב מיחידת הסריקה של הרבנות, כשלושים רופאי שיניים, יחידת עילית טכנולוגית שהייתה אמונה על זמינות הנתונים הרלוונטיים, ויחידת פלדות המופקדת על פעולות ההנדסה בשטח. "שלוש פעמים עשינו 'נוהל קרב' מלא – פקודות, מודלים, אישורים - אבל בכל פעם מחדש המבצע התבטל ברגע האחרון. פעם בגלל גשם, פעם כי המודיעין לא היה מדויק מספיק, ופעם בגלל התרעות ביטחוניות".
"הצבא היה בטראומה". תחנת המשטרה בשדרות | צילום: יוסי זליגר
חטיבה 16 עזבה בינתיים את הקו, ואנשי פלדות, אחרי מאות ימים של שירות בעזה, סיימו את המילואים בתחושת החמצה. סגנו של ואך, דורון, הספיק לטוס לחופשה בחו"ל, אולם כבר בנחיתה הגיעה הקריאה לחזור. הפקודה התחדשה. "המשימה עברה לחטיבת אלכסנדרוני. יש משהו סימבולי ומרגש בכך שחטיבת המילואים של גולני יוצאת למבצע להשבת לוחם גולני לשעבר", אומר ואך.
לצד ההתרגשות הגיע גם הלחץ. תחזית מזג האוויר צפתה גשמים ביום רביעי באותו השבוע, כך שהכוח נדרש לעבוד ביום ובלילה. ראול ביקש לעבוד בסטריפ הראשון, שהיה בעל הסיכויים הגבוהים ביותר למציאת גופתו של גואילי. "חלק מהשבת העברתי בעלומים, הקיבוץ שגואילי הגן עליו בגופו, ומשם יצאנו בראשון בבוקר למשימה", מתאר ואך. "אחת התושבות שאלה אותי ישירות: 'אתם הולכים להחזיר את רני?'. עניתי לה בחיוב והיא התרגשה מאוד. הרגשתי שכל עם ישראל מאחורינו במשימה הזאת.
"אנשי הרבנות והמודיעין הגיעו לפנינו וסימנו לנו את הסטריפים לחפירה. התחלנו לעבוד בצוותים משולבים – פלדות, הרבנות, ס"פ (סילוק פצצות), מרעול (זיהוי תוואי שטח), שו"ן, וכמובן לוחמי אלכסנדרוני. נערכנו לעבודה רצופה שתימשך כמה יממות, כשבכל פעם חצי מהכוח נח בזמן שהחצי האחר עובד. אבל ראול התעקש להישאר כל הזמן".
ב־12 בלילה בין ראשון לשני התגלה כאמור חוסר התאמה בין המודיעין לממצאים בשטח, ובעקבותיו הוחלט להרחיב ולהעמיק את החפירה. למחרת חידשו הרופאים את הליך זיהוי הגופות. בשעה שלוש בצהריים, כשוואך שהה בצד השני של בית הקברות, הגיעה בטלפון ההודעה המיוחלת: "זיהו אותו". ואך הורה לכוח כולו להגיע לעמדת הרופאים. "זה היה החלל ה־250 שנבדק מאז תחילת המבצע. אמרתי לראול: 'זה שלך, גם אתה החזרת את רני'. למבצע הזה היו הרבה שותפים, אין אחד שהוא זה שהוציא את רני. אם אפילו אחד מהצוות היה חסר במבצע לב אמיץ, קשה לדמיין שהיינו מצליחים – ובכך גדולתו של רני, שהביא את כולנו יחד לסיפור הזה".
כבר בשטח התקשר ואך אל יחיאל לייטר, שגריר ישראל בוושינגטון ואביו של משה לייטר ז"ל, שהיה חברו הטוב של ואך. הודות ללוחמים כמו בנך, אמר ואך ללייטר, מחזירים כעת את רני. רק אז הלך לבדוק היכן נמצאה הגופה. "הייתי חייב להבין איפה רני היה באמת, ובהתרגשות גדולה ראיתי שהוא נמצא באחד המטרים האחרונים שחפרנו אחרי ההחלטה הדרמטית באותו הלילה".
מאות לוחמים ואנשי צוותים מקצועיים הגיעו במהירות לעמדת הרופאים ופרצו בבכי ובקריאות שמחה. החיבוקים הספונטניים התגלגלו לשירת "אני מאמין... ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא". "זו הייתה מנת מתיקות שאנחנו כבר לא רגילים לקבל", מתאר ואך. "שנתיים וחצי התרגלנו לאכול מרור, למעט רגעים של אושר קטן, והנה אשכרה מצאנו אותו. הלב קפץ מרוב אושר, תחושה של נס. אבל צריך לזכור, ניסים קורים למי שעובד בזה. זה לא סיפור חסידי, שבו אתה צועק לשמיים באמצע היער ונופל לידך צרור מרגליות. עמדנו שם 700 איש שעבדו קשה מאוד על הנס הזה. הרגשתי שאנחנו מגדירים מחדש את הערבות ההדדית, וכקצין בכיר בצה"ל הרגשתי גם שאנחנו מתחילים לשלם, בתשלומים קטנים, את החוב העצום שלנו כלפי החברה הישראלית מאז הבוקר השחור ההוא של 7 באוקטובר".
רעות שהותכה באש
השיחה הראשונה עם גולן ואך לצורך הכתבה הזאת התקיימה בשבוע בין ביטול המבצע להשבת גואילי ובין חידושו הפתאומי. בביתו של ואך, מול נוף גלילי עוצר נשימה, התיישבנו לדבר על "ישראלה" – עמותה לקליטת עלייה שהקים. ואך לא הסגיר אז ולו ברמז את הכוננות למבצע החילוץ, וכדי לשמוע על מה שהתרחש בבית הקברות בעזה נדברנו מחדש השבוע.
הוא בן 51, נשוי להדר ואב לשבעה. ב־2018 השתחרר משירות קבע ממושך ב־2018, ומונה למנכ"ל "לב בגליל", עמותה הפועלת לפיתוח הגליל. במסגרת הזאת הקים את "מועצת הגליל" שמייצגת את תושבי האזור מול הממשלה. בדצמבר 2020 הקים את ישראלה. במקביל לעשייה בתחום האזרחי הוא פיקד על יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א) – יחידת מילואים מיוחדת בפיקוד העורף. באוקטובר 23' הוא כבר היה בעיצומה של חפיפה למחליפו בתפקיד, יוסי פינטו, ואז הגיעה מתקפת הטרור. "בשבע וחצי בבוקר יצאתי מהבית לגייס את היחידה, אף שקיבלתי פקודה לא לגייס אותה. אמרתי ליוסי לבוא איתי, שיראה איך הדברים עובדים. הקציתי כל אחת מהפלוגות שלי למחוז אחר בארץ, כדי לחלץ אנשים מאתרי הרס שייווצרו מנפילות רקטות וטילים. בשעת צהריים מוקדמת כל היחידה כבר הייתה מפוזרת במוקדים, ואני הייתי אמור להתחיל לעבור בין הפלוגות. אבל אז הבנתי שהאתגר שלי הוא לא לעשות בייביסיטר למפקדים המנוסים של היחידה, שחלקם מבוגרים ממני. הם לא צריכים אותי שאעמוד להם על הראש. במקום זה לקחתי חפ"ק וירדתי דרומה".
ואך התכוון לבקר את הפלוגה של יחצ"א באשקלון ולהמשיך משם הלאה, אבל הבין שמשהו מתרחש בבסיס זיקים, שהוא פיקד עליו בעבר. "כשהגעתי למקום, לא נתנו לי להיכנס. לא הייתי חמוש למעט אקדח אישי, שהוא חסר משמעות במצב הזה. הייתי גם בלי קסדה ובלי ציוד חילוץ. זה היה רגע מטלטל. התלבטתי אם לריב עם הסגן־אלוף שעצר אותי, בחור שבעבר היה מ"פ אצלי, אבל אז ראיתי טנדר שיוצא מזיקים ועליו המון גופות, ושני חיילים שומרים עליהן שלא ייפלו. הבנתי שאני מוכרח להגיע לבית החולים ולדאוג שהחיילים האלה יקבלו טיפול וליווי. ראיתי את הפנים שלהם, ואני יודע מה זה פוסט־טראומה. אנחנו תמיד נותנים תשומת לב לדם ולפיצוץ, אבל הנפגעים הם גם מי שמסביב – המשפחה, עוברי אורח. אצלנו בחילוץ אומרים 'המתים לא מתעוררים בצעקות באמצע הלילה'".
אחרי שווידא בבית החולים ברזילי שהחיילים מקבלים טיפול, הוא המשיך לאופקים. אחיו, אל"מ יהודה ואך, פיקד שם על הלחימה במחבלים. "התחושה הייתה שמוכרחים להיות בשטח, כי אין מודיעין וקשה להבין את תמונת המצב. שקלתי להישאר מאחור, מתוך מחשבה שמכירים אותי ויקראו לי אם יצטרכו אותי, אבל הבנתי שזה לא הדבר הנכון לעשות, צריך ליזום. באופקים לא ראיתי שיש בנו צורך, ואז קיבלתי טלפון מחיים אוטמזגין, קמב"ץ היחידות המיוחדות של זק"א, שהוא גם קצין ביחצ"א. הוא קרא לי לבוא לחניון רעים. ידעתי שיש שם אנשים שמחפשים נעדרים, אבל חשבתי שהכול בסדר. מדהים כמה עמוקים היו חוסר הידיעה וחוסר האונים של צה"ל, חוסר היכולת לבנות תמונת מצב ולייצר תוכנית מול האויב".
ואך נסע לחניון רעים ונחשף לזוועות. "מאות גופות בצורות שונות של מוות היו פזורות בכל מקום, בכל מצב צבירה אפשרי", הוא מתאר בזהירות. "כבעלי ניסיון, טיפלנו בעיקר באנשים השרופים. האש עדיין בערה, זה היה מחזה נוראי וריחות איומים. זו לא הייתה אש מקרית. המחבלים המתועבים הוציאו אנשים פצועים ומתים, ערמו אותם בערמות והציתו". ואך עבר גם בין המיגוניות. את חלקן הוא עצמו הקצה לאזור שנים לפני כן, כשעמד בראש מחלקת מיגון בצה"ל. בתחילת המלחמה, הוא מספר, התקשר אליו אחד מפקודיו ממחלקת המיגון, וסיפר שהבן שלו נרצח במיגונית שהוא עצמו הציב בין רעים לבארי.
בהמשך הגיע ואך לשדרות, והשתתף בחילוץ ארבעה שוטרים מתחנת המשטרה. באותו הזמן החליט צה"ל להפעיל במקום נוהל "סיר לחץ", שמסתיים בהפלת המבנה על יושביו - "בניגוד לכל היגיון ובניגוד לנהלים. אבל הצבא היה בטראומה. חילצנו שני שוטרים מהגג בעזרת מנוף כיבוי אש, ועוד שניים מתוך הבניין". משם המשיך לשכונת הצעירים של בארי ואז לכפר־עזה, להוציא גופות מאתרי הרצח. "היו לנו שם שבועיים של פעילות קשה מאוד, פיזית ומנטלית. בהתחלה היינו כפופים לחטיבות שונות, אבל מהר מאוד יחצ"א קיבל פיקוד. אחרי ש'הצבא הירוק' השתלט על המרחב, השטח עבר ל'צבא הכתום', פיקוד העורף".
שלושה ימים אחרי הטבח הוא נקלע להיתקלות עם מחבלים סמוך לקיבוץ מפלסים. "היה פצוע במקום, רס"ן יותם פסט, ואני הסתערתי קדימה לחלץ אותו, בלי לדעת אפילו מי בא איתי. אני שם יד על הפצוע, עשרים מטר מהמחבלים, ומגיעה יד שנייה למשוך אותו. עוד לפני שראיתי במי מדובר, ידעתי שזה הולך להיות החבר של החיים שלי. זה אח תחת אש, ודברים שהותכו באש לעולם לא ייפרדו. זו הייתה היד של סא"ל דורון. אנחנו שונים מאוד, הוא מגנות־הדר החילונית, אני גדלתי בחברון, אבל הוא אהבת חיי. היום הוא הסגן שלי בפלדות".
מלכודת מתחת לקרקע
לקראת הכניסה הקרקעית לעזה היה ברור לוואך שהיחידה שלו צריכה לנוע קדימה עם הכוחות. "אני יודע שיחצ"א יחידה מעולה, ואין סיכוי שאני נותן לה לחכות בצד הזה עד שבית יקרוס על חייל", הוא מסביר. "נוכח הפצצות חיל האוויר, השטח נראה כמו אחרי רעידת אדמה, וזו הרי המומחיות שלנו. טבעתי אז את המושג 'לוחמה בשטח הרוס', לש"ה, בנייר עמדה מפורט שכתבתי. לוחמה כזו מציבה אתגרים בטיחותיים ומבצעיים שלא הכרנו בעבר. אתה מוריד פגז, ובית נופל על חיילים. זה קרה. במצב כזה, אנחנו צריכים להיות שם ולחלץ אותם מיד. אי אפשר לשבת מעבר לגבול ולחכות, או לתת הנחיות לפי תמונות שישלחו לנו מבפנים. היה ברור לי שחייבים לבנות תורת לחימה חדשה ומותאמת, וחובתי הייתה להרים דגל ולהגיד שאנחנו נכנסים פנימה, אבל לא הייתה אז בשלות לזה ביחידה".
אם לדייק, המפקדים חשבו שוואך נפל על הראש, או שאולי הוא סוחב פוסט־טראומה. אנחנו יחידת חילוץ, לא יחידה לוחמת, הזכירו לו. רבים מחיילי מהיחידה דווקא רצו להיכנס, והיו מוכן ללכת אחריו באש ובמים, אבל גם הם ציפו להכנה ממושכת. "אני מבין אותם", אומר ואך, "רק שאני האמנתי שנהיה מוכנים בתוך שבועיים, והם רצו חודשיים".
ואך לקח איתו את דורון, והם נכנסו לעזה יחד עם כוחות הקרקע הראשונים ב־28 באוקטובר 23'. "אמרנו, נהיה החלוצים. נכנסנו במוצאי שבת פרשת לך לך, עם היחידה של משה לייטר ויוסי הרשקוביץ זכרם לברכה. חשבתי שאני הולך להוציא משם את תורת הלחימה בשטח הרוס, אבל יצאתי עם הניגון של יוסי", הוא אומר ומתכוון לשיר "גם כי אלך בגיא צלמוות", שהרשקוביץ הלחין בעזה לפני נפילתו. ואך, שהוא גם מוזיקאי ומייסד "מקהלת משפחת ואך" הידועה, שימר את המנגינה והביא אותה למשפחה ולביצוע מקצועי יחד עם יונתן רזאל.
"חודש אחרי הכניסה הקרקעית, היחידה שלנו נכנסה רשמית לעזה", הוא ממשיך ומתאר. "אמרתי לחיילים: קחו את אומץ הלב שהיה לכם לזחול במנהרות הרוסות בטורקיה, ותמירו אותו בחזרה לקרביות משירות החובה. זה אותו האומץ. לכאורה, החפ"ק שאיתי לא היה צריך להיות בעזה. כמעט לכולם היה פטור מטעמי גיל או בריאות. בהתחלה שאלו אותי ביחידה אם אני מתעקש למות, כי כל הזמן אנשים מתו סביבנו. והרי יש לי תפקיד פיקודי, מי אמר שמותר לך להחליף משימה במשימה חדשה?
"כשהיינו שבוע בחוץ, כתבתי את הנייר של תורת הלחימה בשטח הרוס. שלחו אלינו את אלוף רפי מילוא, כנראה כדי לבדוק שאני מוברג טוב לפני שהוא מאשר את כניסת היחידה", אומר ואך בחיוך. "הוא אישר וסמך עלינו. הרגשתי בודד מאוד אז, ורפי היה האדם הנכון במקום הנכון. הכנסנו חמישה צמדים של אנשי היחידה בחטיבות שונות ויצאנו למשימה. מרגע שהיחידה נכנסה פנימה, הערך שלנו בחזית היה ברור".
כל ההרוגים של צה"ל בתת־קרקע, אומר ואך, נפלו בגלל כשלים מקצועיים. "בשטח הרוס ובתת־קרקע יש אתגרים הנדסיים, וצריך לפעול מולם נכון. אף אחד לא נהרג מקריסת מנהרה כתוצאה של מטען. הכול כשלים שלנו, וזה כולל הפציעה שלי עצמי" - שאירעה כמעט שנה אחרי תחילת המלחמה.
בדצמבר 2023 חבר ואך לאחיו יהודה, שהיה אז מפקד בה"ד 1, וקיבל אחריות על חטיבה של אוגדה 162. "צירי התנועה שלו היו מאוימים מאוד מתת־קרקע ומחורשות. הוא אמר לי שחייבים לטהר את השטח מתשתיות אויב, ממנהרות, מבתים ממולכדים וממבנים שולטים, כי חיילים נופלים שם בכל יום. ההנדסה לוחמת מקדימה, ואין מי שיעשה את זה. פניתי לאלוף מילוא וביקשתי לתת ליחצ"א כלים הנדסיים. זה בעצם היה הגרעין הראשון של יחידת פלדות. בינואר2024, כשסיימתי את התפקיד ונפרדתי מיחצ"א, החלטתי להקים רשמית יחידה שתתמחה בפגיעה בתשתיות אויב. יחד עם דורון ועם אחי יהודה הקמנו את צמ"מ (צוות משימה מיוחד) פלדות, צוות הנדסי של פיקוד הדרום. משימתו: איתור והשמדה של תשתיות אויב – מנהרות, מפקדות ועוד. היחידה הורכבה ממפעילי כלים הנדסיים, אנשי חבלה ומהנדסים שהם המומחים ביותר בארץ בתחומם. הם פעלו כ־600 יום במילואים, והצילו חיים של הרבה מאוד חיילים".
התאונה המבצעית שהוא נפצע בה התרחשה בספטמבר באותה השנה. "פעלנו בשכונת זיתון בדרום עזה, והיינו אמורים לחשוף מנהרה. חפרנו, מצאנו את המנהרה והגענו לעומק של 12 מטרים בתוך האדמה. לא הייתה אפשרות להוריד רחפן, בגלל ברזלים שחסמו את הכניסה, ולכן היה צורך שאדם ייכנס פנימה. הפעם אני נכנסתי. התרגולת שפיתחנו קובעת שיורדים עם הכף של הבאגר, וכך היה. אני חוקר את המנהרה, ומגלה שיש עוד אחת. ואז אני יוצא מהכף, מאיר פנימה, ופתאום נופל עליי גוש אדמה מלמעלה, אחריו קורס הקיר, ובתוך שנייה אני נקבר כולי. במשך שתי דקות הייתי שם בלי אוויר, בכאבי תופת שקשה לתאר מהזרת ועד הראש, מעוך בעשרות טונות של אדמה. אביאל הבאגריסט ודורון החליטו לחפור, אף שהיה ברור להם שהסיפור שלי נגמר. הבאגר הוא מפלצת, כף ברוחב מטר ושישים, ארבע שיניים של שישים ס"מ כל אחת. כשזה פוגע בך, הכף אפילו לא מרגישה שהיא חתכה אותך לשניים.
"אני מרגיש פתאום מכה אדירה בקסדה. השן של הבאגר מלטפת לי את הקסדה, מילימטרים מהלחי, ונפתח לי חלל של אוויר, כאילו הגיע מלאך מיוחד מהקב"ה. אני נושם נשימה ראשונה כמו תינוק, ויודע שבעוד שנייה הולכים להוריד את הכף שוב והיא תקרע אותי. אני צועק מילה אחת: עצור".
אל"מ גולן ואך | צילום: לירון מולדובן
מיליוני טונות על הכף
ואך שמע את חבריו צועקים "גולן חי". מרגע זה אביאל החזיק את הדופן השנייה של הבור במשך שש שעות, שלא יתמוטט על הלכוד והמחלצים. "דורון קפץ שמונה מטרים עם כל הציוד - והוא למעשה היה הפצוע הכי חמור באירוע, כי נדפק לו הגב. יהודה אחי הגיע, והם נשארו איתי עד לסוף החילוץ".
יחידה 669 הגיעה לנקודה תוך דקות, ובהמשך הגיעו במסוק אנשי יחצ"א. "היה לי בווסט רימון שלחץ על הלב. היו צריכים לפתוח לי את הווסט עם סכיני קומנדו, שבית החזה יוכל להתרחב בנשימות. אחרי שלוש שעות, כשאני תשוש, כאוב וחלש, שמעתי בחוץ את זוהר משה - מחלץ־על, היה הסגן שלי ביחצ"א, וכל מה שאני יודע על חילוץ למדתי ממנו. הסכמתי שרק הוא ייכנס. הוא ירד אליי, נתן נשיקה במצח כמו אבא טוב, שאל מה מצבי ונשאר איתי חצי שעה. חילוץ זה מקצוע, תרבות, נשמה וערכים. קשה לפרוט במילים. זה שהוא, דורון ויהודה היו איתי, אלו קשרים שקשה להסביר.
"אני חושב שעם ישראל חייב הרבה לאנשים כמו יהודה", הוא אומר בהערצה גלויה. "הוא הגיבור של המלחמה הזאת. אני רואה מה הוא עושה כבר שנתיים וארבעה חודשים; תפיסה אמיתית של נטרול תת־קרקע והבנת הטרור. במקביל לעבודה עם פלדות הוא הקים יחידה ששללה מנהרות בצפון הרצועה, סנטימטר אחר סנטימטר. בכלל, פיקוד דרום בפיקודו של יניב עשור, שיהודה עובד תחתיו, מחולל שינוי אמיתי ודואג לטיהור מוחלט של כל השטח שבאחריות צה"ל. עשור הוא תותח, קצין בעל ראייה יצירתית ומרחיקת לכת. כל הדברים שהתחילו מלמטה - התמסדו והפכו לחלק מהשיטה, ובמידה רבה בזכותם".
עוד בהיותו קבור בתחתית המנהרה, שני דברים היו ברורים לו: שהוא יוצא מזה, ושמכאן והלאה הוא סיים עם עזה ועם המילואים. "הגיע הזמן להבין את הרמז", הוא אומר. אבל אחרי שלושה חודשים, שכללו ניתוחים בברך וטיפול אינטנסיבי בכתף, הוא חזר למילואים בעזה. צולע, אבל נוכח. מה הביא אותו לחזור? הקב"ה. "יש דרך להסתכל על הרמזים שלו. הקב"ה אומר לי: יכולת למות כי עשית טעות, אז תתקן את הטעות. אתה לא יכול לעזוב, השליחות שלך היא לתקן. היום לדוגמה לא הייתי יורד מהכף, כי אני יודע שבמקרה של התמוטטות כזו, יוכלו לחלץ אותי מיד אם אני על הכף".
לפני שבועיים, כאמור, מצא את עצמו שוב בעזה, מוביל את יחידת פלדות במבצע לחילוץ גופתו של רני גואילי. אלוף עשור אמר עליו כי את המשימה הזאת הוא עשה "בפעילות כירורגית מדויקת... אלוף־משנה גולן ואך הביא מניסיונו בחיפושים רגישים באתרי הרס בעולם כדי למצוא את גואילי בבטחה".
לוואך חשוב להזכיר שגם אחרי הבאתו של החטוף־החלל האחרון לקבר ישראל, משימת צה"ל בעזה לא תמה. "על כף אחת של המאזניים נמצא החלום לשלום והתפתחות ושקט, ששותפים לו הרבה מאוד אנשים, ויש סביבו גם הרבה אינטרסים בינלאומיים וכלכליים. אבל בכף השנייה יש מיליוני טונות של הריסות, וגם רוע לב צרוף. יהיה פה קשה מאוד אם הכף של נמל בינלאומי ורבי קומות תכריע ותתעלם מהרוע והאכזריות שמצאנו בעזה, מהתפיסה הפטליסטית שמקדשת את המוות ומחנכת מגיל אפס להשמיד אותנו. גם אם תגזום כמה ענפים ותסדר את הצמרת של העץ, הוא לא יבריא כל עוד השורשים שלו נגועים.
"מי שנחשף למפת תשתית התת־קרקע בעזה יודע שזה כמו הנימים בגוף האדם. אתה לא יכול להפריד אף איבר מתשתית הנימים. כל עזה נגועה במנהרות טרור. אני לא מדבר בשם צה"ל, אלא בשמי. דעתי היא שכל עוד חמאס הוא גוף שלטוני, לא יהיה שום מנוס מלבד מלחמת הכרעה כדי לדכא את האש הזאת למשך שנים ארוכות".
אל"מ גולן ואך | צילום: לירון מולדובן
עלייה ללא נשירה
מאז השתחרר משירות הקבע ב־2018, חיפש ואך עיסוק שיש בו שליחות. "אחרי שהיית שנים בצבא, בתחושה שאתה עושה משהו ענק, אתה רוצה להישאר בגובה הזה. המערכת הפנימית שלך מיומנת בריכוז מאמץ. בצבא אתה מקבל אומץ, יכולת להניע אנשים, וקשרים שיועילו לך כשתצא לשליחות", הוא מסביר.
באוקטובר 2021 התקשר אליו יגאל נוה, חברו ממכינת עלי, וביקש שייפגשו אצל אביו של גולן ואך, שלום. "יגאל היה איש עסקים אידיאליסט, תלמיד של הרב יהושע צוקרמן שנושא קיבוץ הגלויות בער בו", מספר ואך. "בפגישה אני רואה שהראש שלו חלק בעקבות טיפולים כימותרפיים. יגאל סיפר שהחלים מסרטן, ושבזמן ההתמודדות עם המחלה היה לו הרבה זמן לחשוב. הוא הבטיח לעצמו שאם יבריא, יתרום מכספו לדבר הכי חשוב בעולם - ובחר בקיבוץ גלויות. אמרתי לו: 'נהדר, אבא שלי פה. שלושים שנה הוא מעלה משפחות מצרפת'. אבל יגאל הבהיר: 'אני עוקב אחריך כמה שנים, ואני חושב שאתה האדם הנכון להרחיב את הפרויקט של אבא שלך גם ליהודי ארה"ב'".
אביו, שלום ואך, עלה ארצה לבדו בגיל 15, וגדל לסירוגין בביתו של דודו הרב יהושע צוקרמן בירושלים, ובביתו של הרב חיים דרוקמן ליד ישיבת אור עציון. אמו של גולן, ליאת (קטי), עלתה ביום ירושלים 1968. שלום כבר המתין לה כאן, אחרי שלוש שנים של התכתבויות, ונסע איתה מהנמל בחיפה ישירות לכותל. הם התחתנו והביאו לעולם 11 ילדים, שגולן הוא השלישי ביניהם. לימים הפך שלום ואך לראש מועצת קריית־ארבע, ובתום עבודתו שם החל לעסוק בקליטת עלייה. "היו לו כמה מודלים לעידוד עלייה, אבל שיעורי הנשירה היו גבוהים", מספר בנו. "השינוי הגיע כשאבי בנה עם הרב צוקרמן מודל אחר, שעובד כבר 33 שנים: משפחות צעירות מתחברות לכדי קבוצה כבר בארץ המוצא, עוברות יחד את כל תהליך ההכנה ואחר כך את שלבי הקליטה, ומאומצות בקהילה ישראלית שמוכשרת לזה מראש. במילים אחרות, מי שקולטת את העלייה היא הקהילה ולא הממשלה. הסטטיסטיקה מלמדת ש־30 אחוז מהעולים שמגיעים עצמאית, יורדים בסופו של דבר מהארץ. בעלייה קבוצתית, לעומת זאת, שיעור היורדים הוא 2 אחוזים בלבד. ליווי העולים במודל שאבא שלי בנה מתחיל שנה לפני העלייה, וממשיך שנתיים נוספות בארץ. אבא פנה לקהילות והצליח לאורך העשורים הללו לשלב עולים מצרפת בעפרה, בעלי, בגבעת־שמואל, ברעננה ועוד ועוד".
ואך ביקש לחשוב על ההצעה של חברו, אבל שעות אחדות אחרי הפגישה התברר לו שיגאל נוה העביר אליו סכום כסף. "אני שולח לו הודעה, 'השתגעת?'. והוא עונה לי: 'מצווה הבאה לידך...'. וזהו זה. כך בגיל 47, חסר ניסיון בתחום, אני מגיע למשרד העלייה והקליטה ונפגש עם המנכ"לית דאז, דגנית סנקר־לנגה". המנכ"לית הבהירה שכרגע אין צורך בסיוע בעבודה עם יהודי ארה"ב, כי לכך דואג ארגון "נפש בנפש", אבל היא תשמח לעזרה בקהילות דרום אמריקה. אני לא דובר ספרדית, אמר ואך, אך היא דחתה זאת בהינף יד: "פיקדת על יחידת החילוץ כשיצאתם למקסיקו, להונדורס, לברזיל, לאלבניה", אמרה. "אתה דובר את השפות האלה? לא. והסתדרת".
"לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לרב צבי אלון, שהיה בעבר רב קהילה באורוגוואי, כי ידעתי שהוא דובר ספרדית. הצעתי לו להקים איתי עמותה, ופתאום היה שקט מעבר לקו. לקח לי רגע להבין שהוא בוכה. ואז הוא אמר לי: אני מחכה לטלפון הזה 12 שנה". הרב אלון סיפר לו כי בכהונתו באורוגוואי הוא התייעץ עם הרב צוקרמן באשר להמשך דרכו. הרב אמר לו שהמשימה היא להעלות יהודים לארץ, והורה לו להישאר שם כל עוד הוא מצליח לעשות זאת. שש שנים אחרי שחזר ארצה, קיבל הרב אלון את הצעתו של ואך בשמחה רבה.
עמותת ישראלה יצאה לדרך. העלון הראשון שלה הופק מהמדפסת בביתו של ואך. את הבשורה על התארגנות קבוצה שתעלה מדרום אמריקה בקיץ 2021 הוא שלח לכל מי שפתח תיק בסוכנות באזור הזה משנת 2017 והלאה. "אני לוחץ שלח, וחושב לעצמי שאם זה עובד, צריך להקים ועדת חקירה שתבדוק למה זה לא קרה עד היום, ולמה אין עוד מאה כמוני. למחרת אני רואה במייל מה שנראה כמו המון הודעות זבל. מתעצבן אבל פותח, ופתאום מגלה שאלה הודעות אמיתיות. הודעה ראשונה מבואנוס־איירס, זוג עם חמש בנות. עוד הודעה מקוסטה־ריקה, ואחת מריו דה־ז'ניירו. אני מתקשר לרב צבי וליגאל נוה, ובתוך חודש אני בסמינר שבת בבואנוס־איירס, עם משפחות מכל דרום אמריקה".
לנסיעה הזאת התלווה בסופו של דבר כאב גדול. כשוואך עלה למטוס, נודע לו שיגאל מאושפז לאחר שנדבק בקורונה. בעצירת ביניים בברזיל עוד הספיק להתפלל לשלום חברו, אולם כשנחת בארגנטינה הודיעו לו שיגאל נפטר. קבוצת העלייה הראשונה מדרום אמריקה נקראה על שמו.
שנה אחר כך, בסוכות 2022, יצא אוטובוס מאור־עקיבא ליישוב נווה. "התארחנו בסוכה של מרים נוה, אשתו של יגאל. היא אמרה לנו: 'היכן שגולן יושב עכשיו, יגאל ישב לפני שנה בדיוק ואמר שהוא חושב שיתרום את כספי הצדקה לקיבוץ גלויות. והנה אתם פה'. הייתה שם מתיקות והתרגשות שקשה לתאר. לקבוצת העולים השנייה קראנו 'אילן', על שם חייל בודד שעלה מארגנטינה ונפל במלחמה. מאז הוחלט שכל קבוצה תיקרא על שם חלל צה"ל מהמלחמה שלא היו לו ילדים, והילדים של הקבוצה הם כביכול הילדים שלו. זו הדרך שלנו לזכור את אותם חיילים שנפלו".
הבחירה הפכה למצוקה
ואך מדבר על העולים בהתרגשות גלויה, לא פחות מהתרגשותו כשהוא מספר על אירועים בחזית עזה, אולי אפילו יותר. "אנחנו מרחיבים את המודל של אבא למדינות נוספות, ונעזרים הרבה בתנועת המזרחי ובשליחים המסורים שלה", הוא מסביר. "אנחנו מקפידים להביא את העולים למקום שבו היית רוצה שאמא שלך תגור, לא לזרוק אותם. שתי משפחות מאמצות מלוות כל משפחה שנקלטת, וזה מהותי: העולים מגיעים למקום שמחכים להם בו. אנחנו מוודאים מראש עם הקהילה שהיא ערוכה לקליטה, ושיש אפילו מספר מותאם של מושבים בבית הכנסת. המקום בבית הכנסת הוא למעשה המקום בלב. אנחנו מכוונים להשתלבות בחברה ולא ליצירת חממת עולים, ולקהילות המקומיות יש תפקיד חשוב בכך".
הליווי לטווח ארוך הוא נדבך מרכזי בשיטת הקליטה של משפחת ואך. "אנחנו לא רק מחכים בנתב"ג עם פרח ומאחלים שיהיה בהצלחה. קבלת הפנים חשובה, אבל החיים מתחילים ביום המחרת. אנחנו מקצים פרויקטור, בדרך כלל אישה, שהיא האמא של הקבוצה. היא דואגת לחיבור עם הקהילה, מקיימת אירועים ומקשרת גם בין העולים לרשויות – קופת חולים, משרד הקליטה ועוד, כל מה שעלול להיות מכה קטנה בכנף שמכניסה את המטוס לטיסה מאוד לא נעימה. יש לנו גם 'מורה מגשרת' שמלווה את הילדים במוסדות החינוך. לילדים אין זמן ללמוד עברית באולפן, והם מתמודדים מיד עם מבוכת השונות במסגרות. המגשרת שלנו עושה את ההבדל, ודואגת גם להכנה של הכיתה הקולטת. זו לא נציגה של משרד החינוך שאחראית על מאות ילדים, אלא נציגה שלנו לקבוצת העולים שלנו בקהילה הספציפית – מהגן ועד האולפנה והישיבה. היא נמצאת במקומות האלה ועוקבת אחרי הילד וההתאקלמות שלו מקרוב".
נקודת הקושי, לדברי ואך, היא במעבר מהשנה הראשונה בארץ לזו שאחריה. "החיים כבר נעשים קשים, העברית עוד לא ברמה גבוהה מספיק, החסכונות נגמרים וגם חוזה הדירה. העולים נכנסים בשלב הזה לצומת. לכן אנחנו מקפידים על ליווי שנמשך שנתיים, כדי לכסות את נקודת השבר בהרבה מאוד דבק. לכל אורך התקופה אנחנו מקיימים איתם הרבה טיולים, בשיתוף נהדר עם קק"ל, שתומכת מאוד בנו ובעולים. מנהל חטיבת החינוך בקק"ל, שר־שלום ג'רבי, קורא לנו עמותת הדגל. גם שר הקליטה אופיר סופר והמשרד שלו עשו עבודת מטה נהדרת להגדלת הכלים לקליטה ראויה. יש עוד הרבה מה לעשות, אבל יש לנו שותפים טובים בדרך הנכונה".
בהתאם לחזון של יגאל נוה, הפרויקט הורחב גם ליהודי ארה"ב, אנגליה ואוסטרליה. ואך מעיד כי קהילות ישראליות רבות מבקשות לקלוט את הבאים ארצה - "להשתתף במצוות קיבוץ גלויות", כלשונו – וכי רשימת מדינות המוצא של העולים הולכת ומתרחבת. "מה שקורה היום בעיקר בצרפת הוא אבן הראשה של עליית העולם המערבי. היא כבר לא מוגדרת כעלייה מבחירה, אלא כעליית מצוקה, שכן יהדות צרפת בורחת על נפשה. זה מחולל תהליך, כי אחריהם באים יהודי אנגליה, ואחריהם גם יהודי ארה"ב. אנחנו ממש מרגיש את הדופק של זה. כמומחה חילוץ, אני יכול לומר שכדי להפיל בניין, לא צריך למוטט את כולו; מספיק למוטט כמה עמודי תמיכה. כששמנה וסולתה של יהדות צרפת מגיעים למסקנה שהגיע הזמן לעלות – נגמר הסיפור שם".
בשנה שעברה, שנחשבה ברוכה בעלייה, נרשמו בעמותה 70 משפחות מצרפת. השנה רשומות כבר 200 משפחות משם, ו־100 ממדינות אחרות. "זה הלוז של החברה. לא בני נוער ולא קשישים, אלא משפחות צעירות עם ילדים".
גרעין העלייה הראשון של ישראלה מאנגליה ומארה"ב הגיע ארצה בשנה שעברה ונקלט בקהילת "יחד" בכרמי־גת. לפני שלושה חודשים הגיעה קבוצה נוספת מהמדינות הללו, והפעם בחרו העולים לחזק את גבול הצפון, וחברו לקהילה במעלות. "כל אחת מהקבוצות האלה היא בת 11 משפחות בקושי", אומר ואך, "אבל לקיץ הבא רשומות לנו כבר 50 משפחות ממדינות דוברות אנגלית, ונראה שהמספר עומד לגדול ל־70. זו התרגשות גדולה, ואני חושב שכל ישראלי צריך להיות חלק ממנה. השמחה הלאומית שהייתה עם שובו של רני גואילי ז"ל צריכה להתעורר בכל פעם שעולים חדשים מגיעים לנתב"ג. כולנו אמורים להיות חלק מנס קיבוץ הגלויות הזה. הקב"ה אומר ליחזקאל: 'הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עַמִּי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל'. הכול מתחבר, חילוץ המתים וחילוץ החיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il