"להיות לא גיבור בעולם של גיבורים": היוצר הצעיר דובי רוזנברג בסרט ראשון

לפני שלוש שנים גילה דובי רוזנברג כי האיש שעל שמו הוא נקרא - סבא רבא שלו - הרב יוסף דוב סולביצ'יק כתב דוב עם ו', ואילו הוא עצמו כותב את שמו בלעדיה. "זה סימבולי בעיניי״, הוא אומר, ״שמצד אחד אני כאילו נושא איזשהו שם גדול, משמעותי ודורש, ומצד שני ה־ו׳ הקטנה הזו היא ייחודית לי. היא הסיפור הקטן שלי בתוך הדבר הזה".

רוזנברג, 28, מסתובב בעולם כששושלת רבנית מפוארת על כתפיו, ואיתה הוא מנסה לפלס את דרכו, עם המשקל והמחויבות של הדורות הקודמים יחד עם הכישרון האמנותי וחוש ההומור הייחודי לו. הוא כאמור נינו של הרב סולביצ'יק - ממנהיגיה הרוחניים הבולטים של היהדות האורתודוקסית בארצות הברית, נכדו של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון־שבות, ובנה של הרבנית אסתי רוזנברג - מייסדת המדרשה במגדל־עֹז ועומדת בראשה, ממחוללות מהפכת לימוד התורה לנשים. אך במקום להמשיך את השושלת הרבנית, רוזנברג הלך רחוק מבין כותלי בית המדרש ופנה ללימודי קולנוע. כך שאת הכישרון, התשוקה, האמונה והשכלתנות הוא מכניס לתוך היצירה. סרט הגמר שלו "לתפארת מדינת ישראל" זכה בחודש שעבר בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר מטעם עיריית ירושלים בטקס הסיום של ביה״ס "מעלה". מדובר בסרט קצר, דרמה קומית, על תרבות הגבורה הישראלית.

טגניה ופורר (שדמותיהם מבוססות על חיילים אמיתיים של רוזנברג), פצועי מלחמה, ממציאים סיפור גבורה הרואי שלא היה ולא נברא. מתוך שרשרת מקרים אבסורדית, הסיפור פורשׂ כנפיים, השניים הופכים לגיבורי ישראל ומתחילים ליהנות מכל מנעמי הגבורה הישראלית. בעוד פורר מתענג על התהילה, אצל טגניה משהו נסדק והוא נקלע למערבולת של הוקרה וכבוד שקריים. הם נסחפים יחד עד לפסגה: טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. אל מול המשואה טגניה יצטרך להחליט האם להדליק את המשואה או לחשוף את האמת.

שאלת הגבורה העסיקה את רוזנברג בעקבות המלחמה. בתחילתה, כמפקד צוות מילואים בתותחנים, כששניים מחייליו לא הגיבו להודעת ההקפצה, ובהמשך גם לא הגיעו למילואים. זה גרם לו לחשוב מה עובר על אותם אנשים. "כולנו נלחמים ואתם יושבים בבית, רואים את מה שקורה, ומה אתם מספרים לעצמכם? למשפחה שלכם? בכל השבועות הראשונים הלכתי עם השאלה איך זה להיות לא גיבור בעולם של גיבורים?"

הסרט, שקיבל תמיכה מקרן קולנוע שומרון, נוצר תוך כדי המלחמה וחלקים ממנו גם בזמן שרוזנברג עצמו במילואים.

"פעם מישהו אמר ש׳בשעת מלחמה הידיים רועדות, ולכן קשה ליצור. אבל לנו אין את הפריבילגיה להפסיק, ולכן ניצור גם עם ידיים רועדות׳. ככה ממש הרגשתי, והיו אנשים רבים שעזרו לי להפסיק לרעוד לכמה רגעים. בזכות הידיים האחרות האלה הצלחתי לכתוב את זה נכון, לביים נכון ולערוך נכון.

"יצירה בזמן מלחמה דומה לנסיעה בגשם שוטף: בחוץ יורד מבול, הווישרים פועלים ללא הפסקה ומנקים שוב ושוב את השמשה, ואז פתאום נכנסים למנהרה. למשך חצי דקה יש שקט, הווישרים עוד עובדים, אבל אין מים, אין רעש, וכאילו אין מבול בחוץ וכאילו אין מלחמה בחוץ. זה הרגע שבו מתרחשת היצירה. אחר כך יוצאים מהמנהרה, והגשם שוטף שוב והמלחמה שוטפת שוב, אבל יודעים שהיה רגע קצר של שקט שבו הצלחנו ליצור משהו משמעותי. מבחינתי, זו המשמעות של ליצור בזמן מלחמה".

תחילה כתב רוזנברג תסריט כבד וטרגי על חייל שמסתיר טעות חמורה, ואז הבין שהוא צריך להתחיל הכול מההתחלה ולכתוב קומדיה. "רציתי שזה יהיה שמח, כיפי, קליל ומתיישב על הלב. בסוף אני עושה מילואים בצה"ל ואני אוהב את העולם הזה, ולכן היה לי חשוב לעשות סרט שאוהב את הדמויות שלו ואת המדינה שלו, סרט שנולד מתוך מקום של אהבה ולאו דווקא מקום של כאב".

באחד הימים הסתקרן לדעת מה סבו היה חושב על הסרט, אז הוא שלח את התסריט לג'מיני וביקש שיערוך שיחה של הרב סולביצ'יק והרב ליכטנשטיין על הסרט. "בשיחה שהוא כתב הם בעיקר דיברו על המשמעות התמטית של העיסוק באמת ושקר שיש בסרט", מספר רוזנברג, "ועל העיסוק בגבורה בחברה הישראלית. בסופו של דבר נראה שהם אהבו את היצירה״.

אחד הדברים יוצאי הדופן בסרט הוא אורך הקרדיטים. לא פחות מ־182.

"אבא שלי נוהג להגיד שהמילה הראשונה שהיהודי אומר בבוקר זה לא 'אני מודה', אלא 'מודה אני'. קודם כול התודה ורק אחרי זה אני. וזו אחת התחושות הכי חזקות שהרגשתי בתהליך הכנת הסרט, שאני חושב שהוא לא רק שלי: הכרת תודה כלפי המוני האנשים שהיו שותפים ושנתנו את הלב וחלקו מהכישרון שלהם. אני מאמין שיצירה שמגיעה מתוך הקהילה בסוף גם תחזור לקהילה".

"סבא אמר תמיד שהדבר הכי משמעותי שהוא עושה בחיים, זו המשפחה שלו. והאמירה הזאת הולכת איתי מגיל צעיר, ועד היום באמת מרגש אותי, התחושה הזאת שאתה הדבר הכי חשוב בשביל מישהו אחר, להיות עטוף ואהוב"

רוזנברג גדל רוב חייו באלון־שבות. ילד סנדוויץ' מתוך שבעה ילדים. אימו כאמור היא הרבנית אסתי ואביו הרצל הוא מפקח במשרד החינוך ומדריך מסעות לפולין. סבו מצד אימו הוא, כאמור, הרב אהרן ליכטנשטיין, ואילו לסבו השני קראו אהרון ("עם ו'") רוזנברג והייתה לו בסטה בשוק ראשון־לציון.

"נולדתי מתוך שני הסבאים האלה. אני חושב שזה קצת עוזר לי להחזיק את שני הדברים, גם את הפשטות וגם את המורכבות בעת ובעונה אחת".

כמה פעמים בשבוע אומרים לך את המשפט "סבא שלך היה רב"?

"הרבה. אבל סבא היה ככל הסבאים, משחק איתנו כדורסל ושחמט ועושה לנו מסיבת ממתקים בשבת. מה שכן, לפני הבר מצווה למדתי איתו פרק בגמרא ממסכת ברכות, והרגשתי את הסטנדרט שהוא מציב לי. לא בצורה של לחץ, אלא בהבנה שכך בן תורה לומד. סבא נהג להגיד תמיד שהדבר הכי משמעותי שהוא עושה בחיים, זה המשפחה שלו. האמירה הזאת הולכת איתי ממש מגיל צעיר, וזה משהו שעד היום באמת מרגש אותי, התחושה הזאת שאתה הדבר הכי חשוב בשביל מישהו אחר, להיות עטוף ואהוב. אני מרגיש שגדלתי בבית שלא חינכו אותנו בו אף פעם. לא היו אקטים של חינוך, אלא היו פשוט חיים. ראינו איך ההורים שלנו חיים ואיך סבא וסבתא שלנו חיים ומשם למדנו. קיבלתי מהבית שני דברים משמעותיים – אהבת תורה גדולה מאוד, והדבר השני זה גדלות לעשות כל דבר שאתה עושה עם כל הלב והכי גדול שאפשר. זה ציווי שהוא גם קשה לפעמים, כי אתה תמיד מנסה להתקדם עוד ועוד".

מתי הבנת שאימא שלך שונה משאר האימהות?

"כילדים היינו הולכים עם אימא לשבתות מדרשה ונהניתי מאוד. אני חושב שסביב גיל הבר מצווה הבנתי שהיא דמות משמעותית, שהקימה מוסד חשוב שמביא בשורה לעולם".

אחד האירועים המרכזיים במדרשה במגדל־עז הוא תפילת יום כיפור. רוזנברג עצמו התפלל שם מאז שהיה ילד קטן. "כשהייתי בכיתה ט' ביקשתי מהרב שלי להשתחרר מהישיבה כדי ללכת לתפילה במדרשה ביום כיפור. הוא פשוט לא הבין על מה אני מדבר. כאילו, יש לך פה תפילה משמעתית וגדולה בישיבה ואתה הולך להתפלל עם 500 בנות? אני חושב שבעומק הרגשתי שיש לי הזדמנות להיות חלק מקהילה מתפללת שאימא שלי מובילה אותה, והיא משמעותית לי".

בנעוריו למד בישיבות ״הר עציון״ ומקור חיים, במחזור שבו למדו הנערים גלעד שעאר ונפתלי פרנקל הי"ד, שנחטפו ונרצחו. "משהו נסדק בי אז, היינו בתוך 19 ימים של תפילות", הוא נזכר. "בשנה ב' עשיתי את הסרט "משחק הזיכרון" על הסיפור של החטיפה, כשגיליתי שאני לא זוכר כלום מהתקופה הזו. אני מרגיש שמשני המוסדות, שאולי שונים במהות שלהם, קיבלתי משהו ליצירה שלי. ממקור חיים אני מביא את העולם הרגשי ומהר עציון את העולם השכלי. ועד כמה הבחירה בלימודי קולנוע הייתה טבעית עבורך כבחור דתי?

"העיסוק באמנות הוא טבעי בחברה שלנו היום. לאורך כל שלבי החיים שלי, אמנות ויצירה היו משהו שהתעסקנו בו, ושהיה מקובל, גם לצרוך וגם לעסוק, לפחות בחברה שבה אני גדלתי. כילד ראיתי סרטים והלכתי לקונצרטים, וגם היום אני אוהב לראות סרטים וסדרות. גם היום אני מרגיש שאני מקבל הרבה תמיכה, גם ממוסדות הלימוד שלמדתי בהם, רבנים ואנשי צוות מהמוסדות שלמדתי בהם, וגם מהבית. בסוף להיות סטודנט לקולנוע זה מסע מטורף, מאוד קשה ומאתגר, וצריך עורף משפחתי, והמשפחה שלי באמת הייתה שם החל משנה א׳, מלווה, נמצאת, נוכחת בתסריטים ונוכחת בהפקות ובנסיעות. זה לא שאני פריק של קולנוע, אבל מה שמשך אותי זה בעיקר היצירה, לגעת בנושאים משמעותיים וגדולים בעולם הזה, קולנוע סקרן אותי".

כשרוזנברג החליט באופן סופי בשיעור ה' שהוא הולך ללמוד קולנוע, הוא הלך לדבר על כך עם הוריו.

"אימא שלי אמרה, ׳אוקיי, אם אתה הולך ללמוד קולנוע, אז תישאר שיעור ו' בישיבה׳. המחשבה שהובילה אותה הייתה - אם אתה הולך ללמוד מקצוע מאתגר, גם דתית וגם מחשבתית, אז כדאי שתגיע עם עוד מטען דתי ורוחני לתוך הסיפור הזה". וכך היה, הוא נשאר גם לשיעור ו' בישיבה.

הסרט שהשפיע עליו יותר מכול וגרם לו ללכת ללמוד קולנוע, זה "הערת שוליים" דרמת המופת של יוסף סידר העוסקת ביחסים בין אב ובנו. אמת ושקר, אהבה ושנאה, כבוד ויוהרה - הכול נוכח שם.

"לא התקבלתי לסם שפיגל. שאלו אותי בריאיון מה הקונפליקט בעצם בין היצירה שלך לבין הדתיות שלך, ואני עניתי שאין קונפליקט. היה להם קשה לשמוע את זה כי מבחינתם יש קונפליקט מאוד גדול"

"אני זוכר טיש עם הרב יעקב מדן בפרשת תולדות, ובמשך שעה וחצי הוא קשר בין השקר של יעקב בפרשה ובין מה שמוצג בסרט - המחיר שאנשים משלמים בשביל האמת שלהם, ועל כבוד מול אמת, על הדרמה המשפחתית שיש שם, ועל הדרמה התלמודית שיש שם. וברגע שראיתי איך הרב מדן באמת מכבד את היצירה הזאת, וראו שהיא נגעה בנשמתו, זה גם נתן לי איזשהו 'אישור' מהחברה שזה לגיטימי, שאפשר לעשות את זה, וגם הראה לי את הכוח של קולנוע לגעת באנשים. הסרט הזה חשף בפניי בפעם הראשונה כמה עוצמות רגשיות ואנושיות יש במציאות הפרטית האישית שלי שאני חי בה, גיליתי כמה דברים קורים מתחת לפני השטח, ומבעבעים וקיימים, ויוצרים את המציאות בעצם". אתה עצמך גדלת במשפחת אצולה שמשלבת רב דוריות, יש בה דמיון לסרט?

"יש דמיון, והפוטנציאל קיים. למזלי העוצמות שיש במשפחה שלי מתועלות למקום טוב, של יצירה והתפתחות. יש לנו אנקדוטה משפחתית שקשורה לסרט. כשסבא שלי זכה בפרס ישראל באחד מאתרי החדשות הבולטים, במקום תמונה של סבא הופיעה תמונה של דוד שלי, הרב משה ליכטנשטיין, זה מאוד הצחיק את כל המשפחה".

וכשהחלטת ללמוד קולנוע, הייתה התלבטות בין מוסד מגזרי למוסד כללי?

"לא התקבלתי לסם שפיגל. שאלו אותי בריאיון 'מה הקונפליקט בעצם בין היצירה שלך לבין הדתיות שלך', ואני עניתי שאין קונפליקט. היה להם קשה לשמוע את זה כי מבחינתם יש קונפליקט מאוד גדול. היום אני חושב שיש קונפליקט, אבל כזה שיכול להיפתר בצורה לא מאוד קשה".

"אין מסר לסרטים שלי. אני מאמין שאמנות ויצירה זה לא מניפסט או משהו שאתה רוצה לתת בו אמירה ברורה - צריך להרגיש ככה, צריך לחשוב ככה. אני מרגיש קצת כמו נהג אוטובוס, שאני לוקח אנשים לכל מיני מקומות בלב שלהם, ושם תעשו מה שאתם רוצים"

ומה היית עונה היום?

"שהקונפליקט הוא בכך שגם היצירה וגם הדת דורשים להאמין במשהו גדול וזה יכול להתנגש בהרבה סיטואציות. אני מגיע ממשפחה שמנסה להחזיק בצורה דיאלקטית את שני הדברים - אפשר גם לגמרי להאמין בעולם של תורה ועולם של מצוות וגם לגמרי להאמין בעולם של יצירה ושל קולנוע, ואני חושב שאם פעם להיות יוצר קולנוע דתי היה איזשהו מצב של סלילת דרך או משהו כזה, היום אני מרגיש באופן אישי שהכביש כבר סלול. זאת אומרת שכבר יש יצירה דתית ושגדולים ורבים כבר סללו את הכביש בשבילנו. ב'מעלה' יכולתי להיות אני. לא ציפו ממני להיות הדתי, כפי שיכול היה להיות ב'סם שפיגל'. הרגשתי שאני יכול להתעסק במה שאני רוצה, ובסוף אף סרט שלי, למעט אחד, לא קשור לדת".

ובכל זאת, מהם גבולות היצירה שלך?

"שמעתי פעם מארתור כהן (קולנוען יהודי־שווייצרי, ר"ר) שהגבולות שלו הם שכל סרט שהוא עושה, הוא יכול להראות לילדים שלו. אז עדיין אין לי ילדים, אבל אני לגמרי לוקח את הגבול הזה. כרגע אני בוחן את זה מול ההורים שלי. אם הם ישמחו ויהיו גאים בו כשיצפו בו בקולנוע, אז זה הגבול שלי. אני גם מקווה שסבא וסבתא שלי גאים ואוהבים את מה שהם רואים על המסך".

ועם זאת יש תגובה מגזרית שרוזנברג לא סובל. וזה כששואלים אותו בסיום הקרנה "כן, אבל מה המסר?" "סרט זה לא כמו פעולה בבני עקיבא. אין מסר לסרטים שלי. אני מאמין שאמנות ויצירה באופן כללי זה לא מניפסט או איזה משהו שאתה רוצה לתת בו אמירה ברורה - צריך להרגיש ככה, צריך לחשוב ככה. אני מרגיש קצת כמו נהג אוטובוס, שאני לוקח אנשים לכל מיני מקומות בלב שלהם, ושם תעשו מה שאתם רוצים. אני אקח אתכם למקומות בלב שלכם, שנוגעים במדינת ישראל, ונוגעים בגבורה אנושית, ונוגעים באמת ובשקר, ושם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. מבחינתי, התפקיד של אמנות בעולם הוא לעזור לאנשים להגיע למקומות עמוקים ומשמעותיים בלב שלהם ובמוח שלהם".

סרט קצר אחר שיצר בשנה ב' במעלה, עוסק גם הוא בצה"ל. הסרט "קיר" מביא את סיפורם של חיילי צה"ל שהסתערו על הקיר של בוחן המסלול, הקיר בגובה 180 ס"מ שבמהלך ההכשרה הקרבית קובע מי יהפוך ללוחם, ויושב על הלב של הלוחמים שנים ארוכות אחר כך.

"הייתי מפקד טירונים, והרגעים שחוויתי מול הקיר היו מאוד עוצמתיים״, מספר רוזנברג, ״מה שמדהים זה שדווקא החיילים הכי מצחיקים, הכי חברותיים, הם אלה שנעמדים מול הקיר ופשוט לא מצליחים לעבור אותו. זה אתגר פיזי אבל גם פסיכולוגי. זה ממרר לאנשים את החיים, ועוברים סביבו תהליכים מאוד משמעותיים. ככל שהתעמקתי יותר בנושא של הקיר, הבנתי שזה בעצם סיפור על כל הקירות בחיים שלנו. מה שעשיתי בסרט זה להושיב לוחמי עבר מול אנשי מקצוע. לקחתי את הפיזיולוג הראשי של צה״ל לשעבר, את הקב״ן הראשי לשעבר, סוציולוגים צבאיים ועוד, ונתתי לשני הצדדים לדבר סביב הקיר. לכל אחד יש סיפור אישי מאוד. יש חמישה לוחמי עבר וחמישה אנשי מקצוע, ובעצם העמדתי אותם זה מול זה. בסוף זה יוצא קומי. הסרט נוגע בנקודות מאוד משמעותיות, אבל היה לי חשוב שזה יהיה גם סרט כיפי.

"שני הסרטים שלי נוגעים בשאלה מה מרגיש לוחם בצה״ל. ובאמצעות שני הסרטים אני מנסה לחשוף במעט או להציע את זווית המבט שלי. אחת השאלות שממש מעסיקה אותי כבר מהסדיר היא האם צה״ל הופך אותנו לאנשים טובים יותר. פעם כינסתי את כל החיילים שלי כשהייתי מפקד טירונים. בערך שמונים איש, מכל קצוות הקשת הישראלית. היו לנו שעתיים פנויות, ושאלתי אותם את השאלה הזאת. התפתחה שם שיחה שעד היום משפיעה עליי מאוד. שמעתי קולות לכאן ולכאן: איך מצד אחד צה״ל יכול לזכך אותך, לגרום לך לנצח את עצמך, ולהפוך אותך באמת לאדם טוב יותר. ומצד שני איך הוא יכול גם להוציא את החיה שבאדם, את האגרסיביות, לאמלל אנשים, וליצור הרבה מאוד כאב ובעיות. אני חושב שיש בזה משהו מופלא: שזה האתגר שלנו כחיילים, כמילואימניקים וכאזרחים לגרום לכך שצה״ל יהפוך אותנו לאנשים טובים יותר. זה לא פשוט. להילחם זה דבר שמוציא ממך הרבה מאוד דברים קשים, שמאתגרים אותך מבפנים. אבל אולי זה בדיוק האתגר: להפוך להיות אדם טוב יותר דווקא מתוך המלחמה".

אנחנו יושבים בגן סאקר, לא רחוק מדירתו של רוזנברג, ומוצאים את עצמנו מוקפים בזוגות בדייטים, מה שמוביל אותי לשאלה מה קורה איתו בתחום.

"פעם הציעו אותי למישהי והיא שאלה אם אני יוצר קולנוע בקטע יצירתי או בקטע מתוסבך״, הוא מספר בחיוך, ״אני חושב שהתשובה היא 'יצירתי'. אני משתדל לחיות את החיים שלי עם אמונה בטוב ועם התמסרות לתהליך. אני חווה את זה הרבה במסע קולנועי של סרט, שאני חייב כל הזמן לשמור על הניצוץ בעיניים ולהאמין שהסרט הזה יהיה טוב ושהוא ראוי לצאת לעולם. ואני חווה את זה גם בחיים האישיים שלי, עם הרווקות והחיפוש. אז אני מאמין בטוב, ומתמסר לתהליך, ובטוח שיום אחד אני אסתכל על מישהי, והיא תסתכל עליי, ויהיה לנו ניצוץ בעיניים".

לפני כשנה הוציא סרט קצר קומי על החיים החברתיים בעולם הישיבה, שנפתח במונולוג של ראש הישיבה על אהבה: "אם אני רוצה לחשוב על אהבה, הדימוי הראשון שעולה לי בראש זה תאונת דרכים. מה הסיכוי ששני לבבות מסתובבים בעולם, מתנגשים אחד בשני, וטוב להם ביחד? מה הסיכוי שדווקא אתה, תאהב דווקא אותה, ושדווקא היא תאהב אותך, ויהיה לכם טוב ביחד, מה הסיכוי? אבל זה קורה. זה קורה כמו תאונת דרכים. יש אהבה בעולם, ויש שכינה בעולם". "לפני שלוש שנים עברתי תאונת דרכים די מפחידה באמצע סיור במילואים״, הוא מספר, "אז אני יודע שזה יכול לקרות. ועכשיו, אני מחכה לתאונת דרכים קצת אחרת".

מה התוכניות הלאה?

"יש סרט באורך מלא שאני עובד עליו, וסדרות רשת בנושאים מגוונים, ויש לי חלום לעשות יום אחד סרט דוקו על אימא שלי. אני בשלב שאני מנסה להיכנס לתוך תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בארץ, ואני מרגיש קצת כמו רכב שצריך להשתלב בתוך כביש עמוס, ובעצם אף אחד לא מחכה שתיכנס, אז אתה צריך להתקדם לאט־לאט ולרגע אחד לתפוס מבט של נהג נחמד ולהסתכל אחד לשני בעיניים לעשות איזה חיוך קטן ולהשתלב. אני מאמין שבעזרת השם זה יקרה".