"יותר מ־36,500 אזרחים נרצחו על ידי משמרות המהפכה במהלך הדיכוי האלים שהתרחש ב־8־9 בינואר בהפגנות ברחבי איראן — טבח ההפגנות הקטלני ביותר בשני ימים בהיסטוריה, כך עולה ממסמכים שנבדקו על ידי צוות העריכה של איראן אינטרנשיונל. הערכה זו נשענת על בדיקה מעמיקה של מסמכים מסווגים חדשים, דוחות מהשטח, עדויות עדים, סיפוריהם של צוותים רפואיים ובני משפחות הקורבנות".
הודעה זו, שפורסמה על ידי איראן אינטרנשיונל, הגוף התקשורתי המוביל בשפה הפרסית, שבסיסו בלונדון, טלטלה את הקהילה הבינלאומית. בעוד משטר האייתוללות דיווח "רק" על כאלפיים הרוגים, התחקיר של איראן אינטרנשיונל חשף את גודל האסון ושינה את השיח הגלובלי סביב מהפכת האזרחים. המשטר לא רק הכחיש את היקף ההרג האמיתי, אלא גם חסם את האינטרנט כדי למסך את המציאות מהעולם. ובעודו עושה זאת, איראן אינטרנשיונל היה הגוף הראשון שהוציא החוצה מידע וסרטונים מהשטח, וחשף את המציאות לעולם.
הערוץ, המופעל בידי איראנים גולים, הפך בתוך שעות לקול היחיד של מיליוני איראנים שנותרו כלואים במולדתם — קול שניסה לחדור מבעד לחומת ההשתקה שהקים המשטר.
שבתי שביט | צילום: אי.פי.איי
כאשר באבק יצחקי, העיתונאי הישראלי של איראן אינטרנשיונל, מסקר את הרחובות הסוערים של טהרן, הוא אינו רק צופה מהצד. בעבורו כל דיווח, כל כותרת, הם מציאות חיה ונושמת, ולאחרונה גם מציאות מדממת.
"נולדתי וגדלתי באיראן", הוא מספר במבטא שאינו משאיר מקום לספק. "בילדותי למדתי בבית הספר היהודי בטהרן, 'אוצר התורה', אבל די מהר עברתי לבית ספר מוסלמי. למעשה, עד היום שבו עזבתי את המדינה, חייתי כשאני מוקף בעיקר במוסלמים".
יצחקי זוכר היטב את ימי המהפכה האסלאמית. הילד היהודי שרק ביקש להיות "אחד מהחבר'ה", נשאב אל ההתרגשות ברחוב והביט בהערצה באנשים שסללו לרוחאללה ח'ומייני את הדרך חזרה למולדתו. "הייתי הולך עם החברים המוסלמים שלי להפגנות", הוא חושף, "שרפנו יחד צמיגים של מכוניות וצעקנו יחד 'מוות לשאה'. זה היה בשבילנו משחק, סוף־סוף קצת אקשן בשכונה השוממת שלנו. לא באמת הבנו מה קורה, ואני לא בטוח שגם המבוגרים הבינו לאן זה הולך. כולם חשבו שמחכה לנו מציאות טובה יותר".
אבל היה גם מבוגר אחד לפחות שלא נסחף אחרי הנרטיב המפתה של אנשי המהפכה. "כשהשאה ברח מאיראן, אני והחברים שלי יצאנו לרחוב לחלק סוכריות", משחזר יצחקי. "אבי עבר לידנו, הסתכל עליי וירק. הוא אמר לי 'אתה בכלל לא מבין מה קורה כאן'. אני זוכר את זה כמו אתמול. הוא הבין מיד שמשטר אסלאמי לא יכול להיות טוב לעם האיראני בכלל וליהודי איראן בפרט".
צילום: אריק סולטן
מהר מאוד גם באבק הצעיר הבין שההבטחות של משמרות המהפכה היו לא יותר ממסך עשן. "אמרו לנו שאיש בשם חומייני, עם זקן לבן מרשים, חוזר לאיראן כדי להפוך אותה לגן עדן. הבטיחו לנו מים בחינם, חשמל בחינם, אוטובוסים בחינם. האמנו לכל מה שאמרו. אבל יממה אחרי סיום המהפכה התפכחנו". ברגע אחד, כמעט בלי אזהרה, המציאות התהפכה. "פתאום הבנו מה זה אסלאם רדיקלי, מה הם חוקי השריעה, מה זה ללבוש חיג'אב".
אירוע אחד, קטן לכאורה, ננעץ בו כמו מסמר – מכאן כבר אין דרך חזרה. "יום אחד עשיתי את דרכי הביתה מבית הספר עם אחותי", הוא מתאר. "אנשי המשטר עצרו אותנו והתחילו לחקור. 'מי אתם? לאן אתם הולכים? למה אתם יחד?' ניסינו להסביר שאנחנו אחים, אחרת היה אסור לנער ונערה להסתובב יחד ברחוב. הם לא האמינו לנו. המשיכו לחקור אותנו עוד ועוד, ורק בסוף שחררו. באותו רגע, באמצע הרחוב, הבנתי שחיינו השתנו לתמיד". ועדיין הוא החליט שלא לעזוב. רק בגיל 17, עם פרוץ מלחמת איראן־עיראק, הבין באבק שפרק חייו בארץ מולדתו עומד להיסגר. "רצו לגייס אותי ללחימה", הוא מסביר, "באותו רגע החלטתי שאני עולה לישראל".
כשאבא ואימא רבים
הניסיון הראשון של יצחקי הצעיר להימלט מאיראן הסתיים כמעט באסון. "תכננתי לברוח עם עוד יהודים דרך הגבול הפקיסטני, אבל לצערי משמרות המהפכה זיהו אותנו וירו בנו", הוא מספר. "הטנדר התהפך, איכשהו הצלחנו לשרוד. היו בינינו פצועים, אבל לא ויתרנו". למחרת הם ניסו את מזלם שוב, והפעם ניסיון הבריחה הסתיים במעצר. "טיפסנו על ההרים, ושם שוב תפסו אותנו. הכניסו אותנו לבית סוהר בעיר זאהדאן. היינו כלואים חודשים רבים, עד שאבא שלי הצליח לשחרר אותנו באמצעות שוחד".
שנה לאחר מכן החליט יצחקי לנסות להימלט שוב. הוריו התנגדו בתוקף, אך הדחף לברוח גבר על הפחד, והוא הצליח לשכנע אותם שהדבר הנכון עבורו הוא לצאת למהלך גורלי נוסף. הפעם, בסיוע מבריחים, הוא חצה את הגבול בהצלחה. "גרתי בפקיסטן כמה חודשים, עד שהמוסד הישראלי חילץ אותי", הוא מספר. "העבירו אותי לאירופה, חייתי שם תקופה, ורק אחר כך הגעתי סוף־סוף לישראל". שנים מאוחר יותר נסגר המעגל בדרך מפתיעה. "ראיינתי פעם את שבתי שביט, שהיה ראש המוסד באותה תקופה, וסיפרתי לו שאני אחד מילדי טהרן שהוא הציל. שנינו התרגשנו מאוד".
בשנת 1988, כשהוא בן 20, הגשים באבק יצחקי את חלומו והפך לתושב ישראל. ובכל זאת הוא המשיך לחוש רגשות מעורבים כלפי הצעד שעשה. "יהודי איראן לעולם לא יהיו שלמים לגמרי עם העזיבה של ארץ מולדתם", הוא אומר. "בתוכנו מתנהל עד היום ויכוח שקט: מה עדיף, להמשיך לחיות במדינת אויב ולשמור מקרוב על המקומות ההיסטוריים והקדושים שלנו, על בתי הכנסת ועל ספרי התורה בני אלף השנים, או לעזוב הכול מאחור, לשמור על כבודנו ולעלות לישראל? כנראה אין תשובה אחת נכונה".
מלבד הגעגועים לרחובות טהרן, למראות הילדות ולריח הבית שנשאר מאחור, יצחקי נדרש להתמודד עם אתגר נוסף: הבדידות. "הייתי לבד", הוא משתף. "למדתי שפה חדשה, תרבות חדשה ושונה כל כך. התחלתי חיים חדשים במדינה שכלל לא הכרתי. זה לא היה פשוט, אבל לאט לאט הפכתי בעצמי לישראלי". היום, לדבריו, הוא חש שיש לו שני בתים. "האחד הוא המולדת, עם היסטוריה מפוארת של 3,000 שנה. השני הוא ארץ אבותיי, המקום שבו הוגשמו חלומותינו".
ומה עושים כאשר שני הבתים הללו נאבקים זה בזה?
"זה כמו לראות את אבא ואימא רבים, ואתה צריך לעשות הכול כדי להשלים ביניהם". יתרה מזו; בעיני יצחקי, איראנים וישראלים מעולם לא היו קרובים יותר. "יש לנו אינטרס וגורל משותף. לא במקרה ישראל היא המדינה היחידה בעולם שכבר 47 שנים עומדת לצד העם האיראני. בזמן שמדינות אחרות היו מוכנות לחתום על עסקאות עם המשטר, ישראל מעולם לא הסכימה לרדת לפשרות עם האייתוללות".
איום מתמיד
יצחקי, נשוי לאישה שאף היא עלתה ארצה מאיראן, מתגורר עימה ועם שתי בנותיהם במרכז הארץ, ונחשב לאחד המומחים הבולטים בישראל לענייני איראן. את דרכו העיתונאית החל בכתיבת מאמרים לתקשורת הפרסית מחוץ לישראל. בד בבד עבד ברדיו קול ישראל בפרסית ובהמשך שימש קריין ברדיו "פיאם ישראל", גם הוא בשפה הפרסית. כמו כן היה כתב של ערוץ הטלוויזיה "קול אמריקה" בפרסית, שמושבו בוושינגטון. בשנת 2018 הצטרף לערוץ הבינלאומי "איראן אינטרנשיונל", ובתוך זמן קצר הפך לאחד הכתבים הבולטים והפופולריים בו. מדובר בתחנת הטלוויזיה המוכרת ביותר בשפה הפרסית, שבסיסה בלונדון וקהל היעד שלה, באיראן ומחוצה לה, נאמד בכ־80 מיליון איש ברחבי העולם.
באבק יצחקי | צילום: אריק סולטן
בחודשים האחרונים, בעיקר מאז מבצע עם כלביא, הפך באבק לדמות מוכרת בבתים רבים בישראל: האיש שמופיע על המסך ברגעים הרגישים והמטלטלים ביותר לביטחונה של המדינה, עומד עם המיקרופון תחת כיפת השמיים, לעיתים בזמן מתקפה, ומדווח על המציאות המורכבת. מעמד זה הפך אותו לאחד העיתונאים המאוימים בישראל.
"עבור המשטר האיראני אני ביצת זהב", מסביר יצחקי. "הם מסמנים אותי, רודפים אחריי, רוצים לחטוף ולחסל אותי כי הם מבינים היטב את המשמעות הסמלית של פגיעה כזו. אני מגלם עבורם את כל מה שהם שונאים: אני גם יהודי, גם ישראלי, גם איראני, גם עיתונאי חופשי, גם מתנגד משטר ובעיקר קול בולט שחושף את השקרים שלהם בפני העולם. אם הם פוגעים בי, הם פוגעים בסמל ומוכיחים שיש להם יכולת להגיע לכל מקום".
ואכן, לאורך השנים פעלו אנשי המשטר רבות כדי לפגוע ביצחקי. "השיא היה כשניסו למשוך אותי לטורקיה ומשם לחטוף אותי. המשטר גילה שאני בקשר עם סופר איראני, אינטלקטואל גדול, וניסה להגיע אליי דרכו". התוכנית הייתה פשוטה: לארגן פגישה בין השניים בעיירת גבול בטורקיה, ומשם להעביר אותם לאיראן. ואולם האיש, מוחמד הוואשימאזדה שמו, סירב לשתף פעולה והמהלך קרס.
"הסירוב שלו הציל אותי", מספר יצחקי, "אבל המשטר גזר עליו הוצאה להורג. בסופו של דבר המירו את העונש, והוא נכנס לכלא לחמש שנים". הסיפור כולו נחשף מאוחר יותר. הוואשימאזדה, בעודו עומד לדין בטהרן, הצליח להבריח פתק באמצעות חבר ובו תיאר את הפרטים המלאים. "כשהחבר הצליח לצאת מאיראן, הוא יצר איתנו קשר והעביר לנו את המסר". ב־2022 דווח כי נשים ישראליות שהופעלו בידי סוכן איראני התבקשו לעקוב אחרי יצחקי.
צילום: אריק סולטן
"לצערי אני רגיל למציאות הזאת", הוא מבהיר, "ואני לא היחיד שחי בסכנה. יש היום עיתונאים איראנים רבים שחוששים לחייהם. לא מזמן קולגה שלי נדקר בלב לונדון. ניסו להטמין פצצה בבניין שבו נמצאים המשרדים של איראן אינטרנשיונל. יש עיתונאים שהולכים עם מאבטחים, וכאלה שנאלצים לעבור מלון כל לילה, רק כדי שאנשי המשטר לא יגלו איפה הם ישנים. אני נמצא בקשר רציף עם כוחות הביטחון שלנו, וסומך עליהם מאוד. משפחתי נאלצת לשלם מחיר אישי עבור שליחותי, אנחנו לא יכולים לטוס לאן שבא לנו. אבל אני לא מוותר על הזכות שלי לדווח את האמת. אין תעמולה עוצמתית יותר מן האמת".
לדבר פחות
נכון למועד כתיבת שורות אלה טרם נפתח סבב מלחמה נוסף בין ישראל לאיראן, אך הכוננות לסבב כזה בשיאה, וישראלים רבים נערכים לכך שעוד רגע יידרשו לחיות שוב במציאות של אזעקות והתרעות, הפצצות ונפילות. בצל הדריכות הזו רבים מנסים להבין אם אכן המשטר עומד על סף קריסה, ואיראן לפני רגע היסטורי שישנה את פני המזרח התיכון, או שמא מדובר בתקוות שווא.
"אני לא רואה את עצמי כפרשן אלא ככתב", מבהיר יצחקי בזהירות. "אני משתדל לא לפרש, אלא להסתכל על המציאות ולספר אותה בפשטות. כשאני בוחן את המהפכות שאפיינו את איראן – בוודאי את האחרונה שבהן, המהפכה האסלאמית שהייתי עד לה – אני יכול לומר שהסיכוי היחיד להפיל את המשטר הוא יציאה של מיליוני אזרחים לרחובות ביום אחד. כילד, בזמן שמשמרות המהפכה הפילו את שלטון השאה, עליתי לגג של בניין גבוה וראיתי ים של בני אדם שמילא את הרחובות עד האופק". התמונה הזו היא אמת המידה שלו גם היום. "אם שישה מיליון מתושבי טהרן יצאו מחר כולם יחד להפגין, ייתכן שנראה באיראן שינוי שלטוני היסטורי".
ובכן, המציאות בשטח עדיין רחוקה מהתמונה הזו. "עד כה יצאו מאות אלפים, אולי מיליון ביום אחד, אבל עדיין לא ראינו המונים של ממש", הוא אומר. "לא ראינו שביתות כלליות, במיוחד של עובדי מפעלי הנפט והגז, מהלך שיכול לשבור את גבו של המשטר. לצערי, אני גם לא חושב שמתקפה אמריקנית תשנה את כללי המשחק. בסופו של דבר הכדור תמיד נמצא במגרש של העם. טראמפ לא יכול להפיל את שלטון האייתוללות, העם כן".
כדי להפוך מחאה עממית לשינוי שלטוני, סבור יצחקי, נדרשת אופוזיציה מאורגנת ולוחמנית. "אם רוצים להפיל את המשטר, צריכה להיות הנהגה חלופית שמסוגלת לכבוש את טהרן. נכון להיום אני לא רואה כוח שמוכן לתפוס את השלטון בשתי ידיים". הוא משתתק לרגע, ואז מוסיף: "אני מקווה מאוד שאני טועה. אני מקווה מאוד שכל הדם שנשפך ברחובות טהרן לא נשפך לחינם".
צילום: אריק סולטן
ההתרחשות באיראן היא רק חלק מהתמונה, ממשיך יצחקי. "צריך לזכור את כל ארגוני הטרור במזרח התיכון שמתקיימים בזכות המשטר. גם הם לא יוותרו עליו בקלות. המשטר מממן את הלחם שאנשי חיזבאללה מכניסים לפה – כ־1,300 דולר בחודש לכל מחבל. גם הם יהיו מוכנים להילחם על הפרנסה שלהם".
במילים אחרות: מי שקיווה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהמשטר קרס והוחלף, צפוי לדעתו להתבדות. "זה הרבה יותר מסובך, אנחנו עוד נראה הרבה עליות וירידות", מעריך יצחקי. "זה לא אומר שלישראל אין תפקיד", הוא מוסיף. "להפך, עלינו להמשיך לפעול כל הזמן, ובעיקר מאחורי הקלעים. ככל שנעשה פחות רעש, כך נתרום יותר למאבק האזרחי באיראן. הדיבורים שאנשי מוסד נמצאים בתוך טהרן, עושים בעיניי נזק אדיר, וכך גם ההצהרות הפוליטיות המוחצנות. חשוב לזכור שכל איראני שנחשד בריגול עבור ישראל, נגזר עליו מייד דין מוות".
הערכת המצב של יצחקי איננה אופטימית במיוחד, ובכל זאת אני שואל לסיום: כשהמשטר יקרוס ואיראן החדשה תכרות שלום עם ישראל, תרצה בוודאי לחזור לביקור מולדת. מה הדבר הראשון שתעשה כשתנחת בשדה התעופה של טהרן?
"לא עזבתי את איראן כילד אלא כבחור בוגר, כך שיש לי שם הרבה חברים שאני מחכה לפגוש", הוא משיב. "אני חייב לבקר בקבר של סבא שלי, בשכונה שבה גדלתי, בבית הספר שלי, ויש ערים מהממות שעדיין לא טיילתי בהן. אבל הכי בא לי לשבת במסעדה מקומית ולאכול אוכל פרסי טוב, אותנטי. הבטחתי לאוהד חמו שהוא ילווה אותי בטיסה הראשונה שלי לטהרן. אם תרצה, אתה מוזמן להצטרף".