ביום שלישי השבוע הגיע ניצב אמיר כהן, לשעבר מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל, לטקס שנערך בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל בהר הרצל. הטקס התקיים במלאת שבוע להלווייתו של החלל החטוף האחרון מעזה, רן גואילי ז"ל, שהיה לוחם יחידת יס"מ נגב של המשטרה. יש משהו סמלי בכך שהחטוף האחרון ששב מעזה הוא שוטר; הראשונים שיצאו לקרבות הבלימה הסוערים ב־7 באוקטובר היו שוטרי המחוז הדרומי, בפיקודו של כהן.
"כשקיבלתי את ההודעה שזיהו את רני בוודאות, העין ממש דמעה, ומצד שני הייתה שמחה שהבאנו אותו אל הוריו ולקבר ישראל", משתף כהן, שלפני כחודשיים מונה למפקד מחוז המרכז. "כמי שפקד עליו לצאת, כל לילה התפללתי שהוא יגיע כבר. פחדתי מאוד מאירוע רון ארד 2. בטקס הוצאנו את סיכת החטופים של רני מהלבֵנה להנצחתו, הסיכה האחרונה שנשארה, ונתַנו אותה להוריו. כך התאפשר לנו לסגור את מעגל ההקרבה ולהתחיל במעגל ההנצחה.
"רני הוא דור המכבים החדש", אומר כהן. "כמי שיצא להילחם כשהוא פצוע, הוא מסמל את הדי־אן־איי של שוטרי משטרת ישראל שיצאו מהבית באותו יום. הזירה האחרונה שרני היה בה מספרת לנו שרק שם הוא חיסל 14 מחבלים. מצאנו את הגופות שלהם ומצאנו תרמילים של אם־16, הנשק ששימש את רני. למעשה הוא בלם את הפלישה של עשרות מחבלים בטנדרים לתוך קיבוץ עלומים".
רס"ר רן גואילי ז"ל | צילום: דוברות המשטרה
זהו הריאיון הראשון שלו בתפקידו החדש כמפקד מחוז מרכז במשטרה. בשנת 2024 הוא נבחר להשיא בשם המשטרה את משואת הגבורה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. כהן עדיין חי את השעה 6:41 בשבת ההיא, כאשר הכריז את פקודת "פרש פלשת" שדרכה את מחוז הדרום כולו. באותו יום נדרשו השוטרים בפיקודו לשמש לוחמים בחזית ולנהל קרבות בלימה שהם לא אומנו לקראתם נגד מחבלי הנוח'בה בעשרות רבות של זירות, עם צבא שמתמהמה לבוא ועם קשר לקוי עם המטה הארצי. בין השאר, השתתפו כהן ושוטריו בקרב הממושך על משטרת העיר שדרות וגם בתהליך המו"מ והפריצה לביתה של רחל אדרי שמחבלים התבצרו בביתה באופקים וחתרו למגע במסיבת הנובה.
"ב־7 באוקטובר נטשו אותנו, נשארתי לבד בשטח", הוא אומר בתסכול, מתכוון לגורמים במשטרה ולטענות שהשמיעו בכירים על תפקודו. במהלך היום ההוא אפילו נרקמה תוכנית בזק להחליף את כהן בשטח, תוך כדי לחימה, לאחר שהיה מי שטען שאי אפשר לתקשר עימו.
"ה'גיבורים' שמספרים סיפורים שהם רצו לבוא לתגבר או להחליף אותי כמפקד מחוז, צריך לבדוק בבית שלהם אם הם לא מחכים שם עדיין, עם המדים", הוא אומר בתסכול. "אנחנו היינו שם ותפקדנו, בניגוד לאחרים שלא היו ולא תפקדו ולא ירדו לדרום. עכשיו, במקום שנדבר על הגבורה ועל ההיסטוריה שכתובה בדם השוטרים שלנו, הם יצרו את הספק. גם לאחר האירוע המכונן ביותר של מדינת ישראל, אני שוב מוצא את עצמי לבד מול אלה שהפקירו אותי בשבעה באוקטובר, שמפקירים אותי גם עכשיו לכל זב חוטם שרוצה להרוויח עוד חצי שקל מאיזו כתבה, או להיות המתריע בשער בעיני עצמו.
"המטה הארצי מורכב מבני אדם שאמורים לקבל החלטות. איזה החלטות לעזאזל הם קיבלו שעזרו לי לנהל את המלחמה הזאת? יש במדינה מחלה שמחלחלת בכל הגופים: אדם שרוצה לברוח מהאחריות שלו, מהכישלון האישי שלו - מספיק שהוא יטיל רפש בחולצה הלבנה של מישהו, במקרה הזה שלי, ותמיד יהיה בתקשורת מי שיפרסם את הדברים בהבלטה. ההחלטות שקיבלתי ב־7 באוקטובר הן בסדר גודל שלא מקבלים גם בעשרה מעגלי חיים. מספר האנשים שהצלנו בהחלטות שלי ובמעשים של השוטרים, בגבורה שלהם ובהכרת השטח, הוא עצום. לולא הכרזתי 'פרש פלשת', היינו מחפשים את המחבלים עד היום. אם הם היו חוצים את המחוז הדרומי, נסראללה היה אומר 'תפעילו את תוכנית רדואן', והם היו לוחצים ידיים בעזריאלי, לא בגיהינום".
58 שוטרים נהרגו במתקפת חמאס, ולדעת כהן הם לא זוכים להכרה הראויה להם. "היו רגעים שחשבתי שהמלחמה הזאת היא מלחמה רב־זירתית, רב־מערכתית, בכל מדינת ישראל", הוא אומר. "לקח לי הרבה שעות להבין שזה קורה רק בדרום, ועוד כמה שעות להבין שאנחנו קו הבלימה האחרון של מדינת ישראל. השוטרים יצאו מהבתים שלהם להילחם בכפכפים, מכנסיים קצרים ואקדח ביד. הם נעלו את האישה והילדים בממ"ד, בלי לדעת אם הם יישארו בחיים, ויצאו כדי להציל אזרחים. על אלה יעבירו ביקורת? אני אעמיד את כולם על טעותם ולא אוותר לאף אחד. האמת תיחקק בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל".
"עשרים מחבלים? הגזמת"
אנחנו פוגשים את כהן (55) בלשכתו ברמלה ביום שני בערב, רגע לפני שייצא לסכם תרגיל פתע שנערך במחוז החדש שלו, מחוז המרכז, להתמודדות עם תרחישים של מתקפה מקו התפר. את התרגיל יזם נצ"מ אבי לוי, כיום קצין אג"ם של מחוז המרכז, שפיקד ב־7 באוקטובר על יחידת יואב וכסגן מפקד מרחב הנגב, ולחם לצד כהן בקרבות בשדרות ובאופקים.
צילום: יוסי אלוני
כהן מתגורר כיום ברמת־השרון. בספטמבר 2023, כשנכנס לתפקיד מפקד מחוז הדרום, הוא עבר עם אשתו יפעת ממנחמיה שבעמק הירדן לשדרות. כשלושה שבועות לפני שמחת תורה הספיק לקיים תרגיל מוכנות במחוז הדרום. "לא היה לי שום מודיעין, אבל עשיתי יום חירום שמנער את כל הפקודות", הוא משחזר. "זה היה תרגיל שבו תִרחשנו פלישה, שמנו עשרים 'מחבלים' שיפלשו. אנשי המקצוע, אלה שחיים בדרום הרבה שנים, אמרו לי 'הגזמת לגמרי, לא יכול להיות שיגיעו עשרים מחבלים'. תרגלנו אחד לאחד חדירה דרך הים ודרך היבשה, פריצת המכשול, באקאים (מצנחים ממונעים; מ"פ). מי חשב שברגע האמת ייכנסו יותר מ־6,000 מחבלים, ועוד אלפים יעסקו במקביל בירי תלול מסלול על מדינת ישראל?"
רעייתו יפעת היא שהעירה אותו בבוקר המתקפה, לשמע אזעקות צבע אדום. חמש דקות לאחר מכן כבר קיבל טלפון מנצ"מ אייל אזולאי, ממלא מקום מפקד מרחב הנגב. "הוא אמר לי 'הממ"ז, יש מסיבה עם 4,800 צעירים שרוקדים, אני מבקש אישור לא רק לעצור את המסיבה להערכת מצב, אלא לפזר אותה לגמרי'. אני נותן לו פקודה 'אייל, תעיפו את האנשים משם מיד', וזאת רק על בסיס ירי הטילים שעבר לנו מעל הראש ושנראה עוצמתי במיוחד. קרוב ל־3,000 איש מהמסיבה יצאו בצורה טובה, הגיעו הביתה, פתחו את מקלטי הטלוויזיה והבינו מאיזו תופת הם נחלצו".
איציק גואילי בהיכל הזיכרון בהר הרצל, השבוע | צילום: אגף דוברות וקשרי ציבור במשרד הביטחון
בדיעבד ניטש ויכוח בין המשטרה לצבא סביב השאלה מי אישר מסיבה כזו בשדה שנושק לגבול עם עזה. כהן מדבר על ניסיונות של מארגני הנובה לאשר מסיבה באזור שדרות ונתיבות, שנדחו על ידי הרשויות המקומיות, ומסביר כי המסיבה שאושרה לבסוף בשדה ברעים היא מסיבת ה"יוניטי" שאליה הצטרפו גם מארגני הנובה. "מבחינתנו כמשטרה זו מסיבה אחת שאושרה על ידי הצבא ומאושרת גם בקריטריונים של המשטרה, בהיבטים של עמידה במגבלות הרישוי, שהבמה עם קונסטרוקציה כמו שצריך ועם מהנדס, שיש פתחי מילוט, סדרנים וכוח משטרה שיודע להכווין תנועה. לו היו מביאים לידיעתנו את תמונת המצב המודיעינית, סביר מאוד שבפעולות מהירות היינו מסלקים את כולם משם בזמן".
"ב־6:41", ממשיך כהן ומתאר, "אחרי שראש ענף המודיעין שלי שמעון פורטל הודיע לי שהוא רואה מהבית שלו בזיקים את ההיתקלות של חיל הים עם סירות של הנוח'בה, הכרזתי את פקודת 'פרש פלשת'. הפקודה הזו חסמה את האפשרות של מחבלים לדלג מהאזור הדרומי לאזור המרכז, והוציאה מהבית מאות שוטרים על אוטומט. צריך להבין שפקודת פרש פלשת היא פקודת יום הדין. כולם עוזבים את המשפחה ורצים אל המשימות".
צילום: יוסי אלוני
פקודה נוספת שנתן כהן בדקות האלה היא "דורס תל"ם" - פקודה מבצעית של משטרת ישראל שנועדה להסדיר התמודדות עם אירועי טרור ועם אירועים ביטחוניים חריגים ומרובי זירות, בדגש על תגובה מהירה, רציפות פיקוד ושילוב כוחות. "הפקודה הזו הקפיצה את כל המפקדים והשוטרים לתחנות, וזה אומר שמהרגע הזה יש פו"ש (פיקוד ושליטה, מ"פ) בכיר מאוד של מפקדים. ההגעה של מפקדי התחנות ושל השוטרים וההבנה שאנחנו באירוע חירום, אפשרו שליטה גדולה באירועים, אבל בשלב הזה היא לא ייצרה תמונת מצב מלאה. עדיין לא הבנו את גודל האירוע. בה בעת אני נותן פקודה להסתער ולא להפסיק להילחם גם תחת ירי ארטילרי".
כולם היו בניו
את הטענות שהתפרסמו מאז בתקשורת הוא מכיר היטב. אמרו שבמטה הארצי לא תפסו אותו ברגעים קריטיים; שבעקבות הלחימה הפעילה שניהל במשטרת שדרות, שעשרות מחבלים השתלטו עליה, הוא לא היה זמין מספיק לתת פקודות לשאר השוטרים בשטח, מה שהוסיף למצב הכאוטי ממילא. אנשים שהיו במסיבת הנובה באותן שעות דיברו על שוטרים שחתרו למגע באומץ, אבל לא היו מספיק מנוהלים.
אחת הביקורות הבולטות על כהן הגיעה מצד ניצב בדימוס סיגל בר־צבי, שב־7 באוקטובר שימשה ראש אגף המבצעים במשטרה. במכתב חריף ששלחה בר־צבי למבקר המדינה בסוף אוקטובר 25', ופורסם גם ב"הארץ", היא מתחה ביקורת נוקבת על תפקודו. במחוז הדרום ובמשטרה כולה היו מי שזעמו על המכתב וראו בו ביקורת על כל השוטרים שלחמו בגבורה באותו יום. במשטרה מתחו ביקורת גם על בר־צבי עצמה ועל התנהלותה ב־7 באוקטובר, שבו לא הגיעה לשטח, וגם על פועלה בתקופה שלאחר מכן. בכלל, במשטרה יש המזהים דפוס קבוע של ראשי אג"ם באירועים גדולים, דוגמת שומר החומות ואסון מירון, המנסים להשליך את האחריות לאירועים על דרגי השטח.
כהן: "את יודעת כמה דקות נלחמתי בפועל בתחנת המשטרה בשדרות? שבע דקות. מחוץ ללחימה הייתי זמין. בניגוד לאחרים שלא היו בשטח ביום הראשון וגם לא בשבועות שאחרי זה, הבנתי שיש פה מלחמה. התקשורת נופלת בספינים ומפרסמת דברים שהקשר בינם ובין המציאות אפילו לא מקרי. את מי הם תוקפים? את גיבורי האומה. הדבר הזה פוגע בגיבורים האלה ומעקר את המוטיבציה שלהם. חבל שאותם לוחמי מקלדת לא היו ב־7 באוקטובר בשטח. כתבים שהיו בשטח ראו את הזוועות ועם מה התמודדנו. השוטרים יודעים את האמת, המשפחות יודעות את האמת, האזרחים יודעים את האמת. את יודעת איך אזרחים בשדרות מגיבים כשהם רואים אותי ברחוב?"
אחת הטענות היא שהמשטרה לא תחקרה עד הסוף את האירועים.
"עשינו תחקירים רחבים מאוד, הבאנו ניצבים שיתחקרו אותנו, וגם בזה זלזלו. גם המפכ"ל הקודם עשה תחקיר.היועץ המשפטי של המשטרה המליץ לו לא לקרוא לזה תחקיר אז הוא קרא לו 'למידה מבצעית', אבל זה תחקיר מלא ומסודר. כיום מתבצע הליך נוסף, ואני מברך עליו".
במהלך הלחימה שניהל כהן בתחנת המשטרה בשדרות הוא נפצע, אך המשיך להילחם ולפקד. בקרב זה לחמו בגבורה שוטרים ואנשי ימ"מ. "תוך כדי לחימה, אני עם שני כדורים בגב, עם רימון רסס שפירק לי את העין, כולם לידנו שוכבים פצועים, ואני רואה שוטרת עם אקדח שנלחמת ועובר לידה אר־פי־ג'י, ואני צועק עליה שתתפוס מחסה, והיא ממשיכה להילחם. אנשים יכולים לספר סיפורים, למה אף אחד לא יודע את האמת? כי אתם לא שואלים את השאלות הנכונות".
מה אתה היית שואל את עצמך?
"למה לא עדכנו אותי? אני מפקד מחוז, לא ש"ג באיזו תחנה או במוצב - בלי לזלזל חלילה, כי גם הם גיבורים. למה לא הרימו אליי טלפון? למה לא שיתפו פעולה? למה לא אמרו לי 'תשמע, תכיר מה הולך'? הם הרי ידעו. למה אף אחד לא הגיע לשטח? למה לא שלחו אליי את כל מערכות הביטחון של מדינת ישראל? הרי אחרי 12:00 בצהריים הרמטכ"ל כבר אמר בקולו שלא תהיה תקיפה מהצפון".
כלפי מי מופנות הטענות האלה?
"את יודעת טוב מאוד מי הם, כולנו יודעים מי הם. אני לא אמתח ביקורת, אבל התחושה הזאת לא עוזבת אותי".
נצ"מ אבי לוי | צילום: יוסי אלוני
ובכל זאת המשכת במשטרה.
"כי מדינת ישראל היא נס, והחובה שלנו היא לשמור עליה. אני יצאתי להקריב את החיים שלי, ותוך כדי הלחימה הגיע הבן שלי שחר שגם הוא משרת במשטרה. הוא ביקש את הנשק שלי והלך להילחם. נתתי לו את הנשק, נישקתי אותו ואמרתי לו, 'שחר, לך תילחם עם האנשים שלך'. שלחתי אותו בידיעה שאולי הוא לא יחזור. איך אפשר לחיות עם דבר כזה? היו לידי יותר מעשרה אנשים שראו את האקט הזה. אומר לי אחד הקצינים 'אתה לא נורמלי, מה אתה עושה?'. אמרתי לו 'סתום את הפה, כל השוטרים הם הבנים והבנות שלי'".
נצ"מ אבי לוי, שכאמור היה סגן מפקד מרחב הנגב באותו יום, מצטרף לריאיון ומשתף בזיכרונותיו מאותם רגעים: "במוצאי שבת סביב עשר בלילה אנחנו יושבים בחפ"ק ומקבלים מודיעין שחוליית מחבלים עדיין נמצאת ביכיני. אנחנו שומעים בקשר את הכוח של הימ"ס שאמור להיכנס להיתקלות, ומי מפקד הכוח? הבן של הממ"ז. ואני, אבא לארבעה ילדים, מסתכל על הממ"ז ורואה שהפנים שלו קפואות".
כהן: "אבי אומר לי 'תעצור את הפעילות רגע', ואני אומר לו 'אבי, תנו לו להילחם'. צריך להבין שהאירוע שעברנו ב־7 באוקטובר היה כל כך מורכב ומטורף, עד שהיו גם שוטרים שקפאו על מקומם. אם אני לא הייתי שם לתת להם ציונות, אהבת המדינה ורוח קרב, אולי היו אנשים שלא היו מסתערים ככה. שלחתי את השוטרים להילחם לקרבות וידעתי שבחלק מהם נשלם מחיר כבד, אבל כשהאזרח צועק 'הצילו', אנחנו מגיעים. גם אבי לוי חטף כדור בחזה והיה מילימטר ממוות, אבל לא זז מהשטח. הוא לא רק הציל עשרות אנשים, אלא קיבל החלטות שהצילו חיילי צה"ל מהיתקלות ומדו"צים. מישהו יודע את זה? אז על האנשים האלה להעביר ביקורת?"
צילום: יוסי אלוני
במהלך 7 באוקטובר הייתה משפחתו של כהן נצורה בממ"ד בדירתם בשדרות, כולל הבת הבכורה שיר שהייתה בחודש שביעי להריונה. "בא אליי מפקד מג"ב ואמר לי 'קח את הג'יפ הממוגן שלי, תוציא את המשפחה שלך'. אמרתי שבשום אופן לא אפנה את המשפחה שלי עד שאפנה את כל האזרחים".
"גדוד הדממה"
כהן הוא שנתן בסופו של דבר, בגיבוי המפכ"ל דאז קובי שבתאי, את הפקודה להקריס את משטרת שדרות אחרי שעות ארוכות של קרב הרואי בהובלת שוטרי התחנה ואנשי הימ"מ. "הקרב שהתנהל שם סיכן את לוחמי הימ"מ, את השוטרים והאזרחים שגרים באזור, כי מדובר בתחנת משטרה שממוקמת בלב שכונת מגורים. לכן מבחינתי ההחלטה הייתה שכלית מאוד: להפיל את התחנה על הראש של המחבלים. הוצאנו משם 26 גופות של מחבלים".
איך זה היה לראות את התחנה הרוסה?
"לא חלמנו מעולם שנראה מסוק קרב שמפציץ סמל ריבונות ושלטון כמו תחנת משטרה, עם טנקים שיורים עליה פגזים, וכל זה בהוראה ובפקודה של מפקד המחוז לתחנת המשטרה שלו. זה יצר אבסורד ודיסוננס מטורף".
שוטרים רבים ממחוז הדרום מתמודדים עם מצוקות נפשיות קשות, אומר כהן. "אני קורא להם גדוד הדממה. לאותם מאות שוטרים אין צלקות בגוף, הם לא חטפו כדורים כמוני או כמו החברים שלהם, אבל הם מסתובבים עם פוסט־טראומה. המעגלים המשפחתיים שלהם כמעט נהרסו, הילדים שלהם סובלים מאבא או אימא כועסים, זועפים, חסרי אנרגיה. את יודעת מה אמר לי יום אחד שוטר שהשתתף בקרבות של 7 באוקטובר? 'אני מקלל את הרגע שלא חטפתי כדור'. ואני מסתכל עליו ואומר 'תגיד, אתה נורמלי? איך אתה מדבר?', והוא עונה: 'אם הייתי מקבל כדור, המדינה הייתה מתייחסת אליי אחרת'. את מבינה מה האנשים האלה עוברים? ועכשיו, כשהם שומעים גם בכירים במשטרה שמעבירים עליהם ביקורת, הנפש שלהם לא מכילה את זה.
"צריך להבין שהשוטרים לא ראו את הבכירים האלה ביום של המלחמה וגם לא בשבועות או בחודשים שאחר כך. שוטרים רבים ובני משפחותיהם חיים מדי יום את שבעה באוקטובר, הם לא יצאו משם. למה חזרתי מחופשת לימודים לעוד תפקיד במשטרת ישראל? גם בשבילם".
כהן מוטרד מכך אף שהשוטרים שלו נלחמו בגבורה, מעמדה של המשטרה ויכולתה לתרום לביטחון הלאומי עדיין רחוקים ממיצוי. "משטרת ישראל עדיין לא נתפסת כחלק מתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אנחנו עדיין לא שותפים באופן מלא בהערכות המצב הלאומיות. למה לראש הממשלה יש מזכיר צבאי אבל אין לו מזכיר ביטחוני־משטרתי? למה לנשיא אין מזכיר משטרתי?
"מגיע לאזרחים שהמשטרה תעלה קומה כדי לשרת אותם יותר טוב. לפעמים היא הבאפר האחרון שמפריד בין החיים של האזרחים ובין כאוס. יש פה עשרה מיליון אזרחים שצריכים לקבל שירות הרבה יותר מהיר וטוב, ולפעמים מציל חיים כמו ההתייצבות של רני גואילי. הקונספציה שבה המשטרה היא לא חלק ממקבלי ההחלטות הלאומיים פוגעת באזרחים. אמרתי את זה לכל אדם אפשרי, כולל לראש הממשלה, דיברתי כמה חשוב לקחת את משטרת ישראל ולהפוך אותה לגוף הרבה יותר חזק".
"קו הבלימה האחרון של מדינת ישראל" ניצב כהן בתדרוך משטרתי ב־7 באוקטובר | צילום: דוברות המשטרה
ואיך הגיבו?
"היחיד שמקשיב ועומד איתנו במאת האחוזים הוא השר לביטחון לאומי. הוא חוטף הרבה ביקורת, חלקה בצדק וחלקה שלא בצדק, אבל בסופו של דבר הוא הבין מהר מאוד שצריך לשנות את תפיסת הביטחון הלאומית. הוא הבין שיהיה קשה לעשות את זה מול המערכות, לכן הקמנו את כיתות הכוננות, חילקנו כלי נשק שמאוד יעזרו בכל עימות אלים וחמוש. הוא גם אפשר מגורים לשוטרים והביא תקציב שלא היה מעולם במשטרת ישראל, אבל זה לא מספיק".
נלחמים בידיים כבולות
היית אמור להתמנות למזכיר הביטחוני של השר בן־גביר. למה לא מונית בסוף?
"לא יודע, תשאלי אותו. מאוד רציתי את התפקיד. אשתי התנגדה נחרצות שאחזור למשטרת ישראל אחרי 7 באוקטובר. היא אמרה 'אמיר, עשית את שלך'. חזרתי כי אני אוהב את מדינת ישראל בכל רמ"ח איבריי. חשבתי שאני צריך לחזור לשדרת המפקדים כדי להשפיע על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל, ושאוכל לעשות את זה בצורה הטובה ביותר דרך התפקיד הזה במשרד לביטחון לאומי. לצערי הרב לא מוניתי, אבל אני מכבד החלטות.
"אני לא אהיה כמו המומחים מטעם עצמם, שיושבים על המרפסת ויודעים לספר מה לא היה טוב ומה לא בסדר ומי לא בסדר. לצערי המדינה מוקפת בדמויות כאלה עוד מלפני 7 אוקטובר, וביתר שאת מ־7 באוקטובר. האם כולם שמים את טובת האזרח לנגד עיניהם? שאלה מצוינת".
מאשימים את השר שהוא מתפקד כמפכ"ל־על, שהוא מתערב לקצינים הבכירים בעבודה.
"אין לי שום דבר עם בן־גביר, בסדר? הנה, הוא לא מינה אותי למזכיר הביטחוני שלו, וגם לא מינה אותי למפכ"ל בשתי הזדמנויות שהיו לו. צריך לעשות הבחנה בין הביקורת שמנסים למתוח עליו ובין האמת המוחלטת, שבסוף היום הוא נותן הרבה יותר ביטחון לאזרחים".
לא לאזרחים הערבים. מצב הפשיעה במגזר הערבי רע מאד, מספרי הנרצחים נוסקים. רק השבוע נרצחו ליד שדה־ורבורג שלושה בני משפחה מטירה.
"הקמפיין שמתנהל נגד משטרת ישראל, שבו סופרים כל נרצח בחברה הערבית ומהדהדים אותו בתקשורת, נועד לשרת נרטיב נגד 'משטרת בן־גביר'. זה קמפיין שנועד לחבוט במשטרה במקום לחזק אותה במאבק הקשה שהיא מנהלת מסביב לשעון כדי למנוע את הרצח הבא. מישהו בא פעם בטענות לבתי המשפט על הענישה המצחיקה על החזקת אמל"ח וניסיון לרצח ופגיעה? מישהו עושה עכשיו מהומת א־לוהים על זה שלא מאפשרים לנו להשתמש בכלים הטכנולוגיים להילחם בפשיעה הזו, שאני רואה אותה כטרור פלילי לכל דבר ועניין? אני לא מסיר מעצמי אחריות, אבל הקמפיין הזה צריך לעזור לי, לא להחליש אותי".
מחאה נגד האלימות בחברה הערבית, בסוף השבוע שעבר | צילום: Thousands of people attend a protest against violence in the Arab community in Tel Aviv, January 31, 2026. Photo by Yonatan Sindel/Flash90
כשכהן מדבר על כלים טכנולוגיים הוא מתכוון לכלי הרוגלה. רבים סבורים שאין מנוס מלהיעזר בהם במאבק בארגוני הפשע בחברה הערבית, אלא שהיועצת המשפטית לממשלה מעכבת כבר תקופה ארוכה את האישור להפעיל אותם. "ארגוני הפשיעה האלה מתעצמים כלכלית, הם מתעצמים בגודל וביכולת להפעיל מנגנונים וחוליות רצח, יש להם משאבים ענקיים להשיג כלי נשק קטלניים, אמצעי חבלה, רימוני רסס, ויכולת לשלח אנשים לאיים, לסחוט וגם לרצוח. מטורף שמדינת ישראל לא מתעוררת ונותנת למשטרת ישראל את הכלים הטכנולוגיים כדי להצליח לשמור על אזרחי המדינה, כדי שילדים יוכלו ללכת בבטחה לבתי ספר בלי שאיזה מנוול יוציא קלאץ' לחסל יריב שלו ויפגע בדרך בחפים מפשע".
נרגע מול המים
אמיר כהן נשוי ליפעת, אב לבן ושתי בנות, וסב לשני נכדים. הוא נולד וגדל בטבריה. אם רן גואילי נהג להשתמש בתחביב הרכיבה שלו על אופנועים כאמצעי לפרוק את המתח של עבודת המשטרה והיס"מ, התרפיה שלו היא הכינרת. "היא הפסיכולוג שלי, הבריחה שלי, הדיאלוג שלי. אני מדבר אל המים, אל הים. כשאני נמצא בסביבת הכינרת אני אמיר אחר לגמרי. אין לך מושג כמה הלב של טבריינים כמוני מתכווץ כשהכינרת מתכווצת". עם חידוש העבודה בדפוס בארי לאחר 7 באוקטובר רעייתו יפעת מונתה לראש לשכתו של מנכ"ל הדפוס, וכיום היא עובדת בסניף דפוס בארי בפתח־תקווה.
סבו של כהן נפל במלחמת העצמאות. אביו נהרג בתאונת דרכים בשנת 2003, שבה אימו נפצעה קשה. בלשכתו תלוי ציור שמן של ספינת הדיג של אביו בכינרת, שבאמצעותה פרנס את המשפחה. את שירותו הצבאי החל כהן במשמר הגבול, ולימים מונה למפקד החיל ושירת בתפקיד זה בזמן מבצע שומר החומות. לאחר המבצע הוא צוטט בעיתון ישראל היום: "הרגיעה הנוכחית היא אשליה זמנית. כשחבית הנפץ בערים המעורבות תתלקח שוב, אני חושש שמאות אלפי רובים ואקדחים גנובים יופנו לכיוון השוטרים ולוחמי מג"ב... צריך לטפל בשורשי השנאה, שניטעו ביום הקמת המדינה".
"אני עדיין אוחז בדעה הזאת ואנחנו נערכים לזה", אומר כהן היום. "להגיד לך שיש לנו מענה אופטימלי? לא. אם אנחנו כמשטרה היינו חלק מתפיסת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל, היינו יכולים להיערך לאירוע הבא. מה כן יכול לעזור לנו? ההבנה העמוקה שלמדינת ישראל אין כיום עתודות קרקע ומרחבי תמרון. בנינו במזרח על מרחב התפר, בנינו על מרחב התפר של הגבול הדרומי, בנינו בצפון על הגבולות. צריך להבין שאירוע שמתחיל היום בגבול מאיים מיידית על העורף, ומי אחראי לעורף? משטרת ישראל.
"אבי לוי עשה לנו השבוע תרגיל פתע ובחן את כולנו", מספר כהן. "התרגיל הזה שם את התרחישים שיכולים להיות, כדי להתכונן לאירוע הבא ולא לאירוע שהיה. לאפשרות שהמון משולהב שהוא גם חמוש משחרר אמוציות ומעורר פה דליקות שאנחנו מנסים לרפא כחברה הרבה זמן, מאז אירועי שומר החומות. לצערי הרב אנחנו עדיין לא שם".
אף על פי שהשר לא מינה אותך בעבר, אתה עדיין מסומן כאחד המועמדים למפכ"לות.
"תפקיד מפכ"ל במשטרת ישראל הוא שליחות כפולה ומכופלת. להיות מפכ"ל במשטרת ישראל זה להיות האיש שמחזיק את הטיפול הנמרץ של מדינת ישראל".
לו היית מפכ"ל ב־7 באוקטובר היית יורד לדרום, או שהמפכ"ל צריך להישאר במטה הארצי?
"טוב עשה המפכ"ל שנשאר במטה הארצי ואחר כך נסע לקבינט הביטחוני. אבל למפכ"ל יש מעטפת שלמה שיכלה בקלות להגיע לדרום, והייתה חייבת להגיע לדרום בשבעה באוקטובר. אני לא כועס על זה שהם לא הגיעו, אלא על זה שהם מטיחים ביקורת בשוטרים. אני עדיין במשטרה כי לא כל האנשים שלי קיבלו את ההוקרה והדרגות שהם צריכים לקבל.
"אני איש מאמין, ולא אחת אני שואל את עצמי למה הקב"ה שם אותי בעת הזו במבחן הענק הזה. וכשאני בוחן את ההחלטות שקיבלנו בשטח אני מבין שלשליחות של השוטרים, כולל אלה שמסרו את חייהם, הייתה ברגע ההוא תפקיד חשוב מאוד בשרשרת הדורות שלנו. לא סתם אני קורא להם דור המכבים החדש, ורואה בהם את החומה שבלמה את הפלישה הארורה הזאת לעומק מדינת ישראל. החוכמה שבדיעבד היא חוכמה מקוללת".