כולנו מכירים את הרגע הזה: שישי של שבת חורף, השקיעה מגיעה בערך עשר דקות אחרי הקפה של הבוקר, ואיפשהו באמצע אמורים להספיק מרק-בשר-דגים-סלטים-מקלחות-ספונג׳ה-שעוני שבת-מיחם וכהנה. נראה שאין דתי שלא מכיר את חוויית הילדות הזו, וכולנו בתור הורים מנסים להפוך אותה לפחות מצלקת. אבל האם יצא לנו פעם לחשוב על כך שזה פשוט לא הכרחי?
״אני אימא לחמישה ואני לא מבשלת״ - בהצהרה המפתיעה הזו פותחת בת־אל חזן סרטון אינסטגרם שהפך לוויראלי. אז מה במקום? ״אני לוקחת אוכל מקייטרינג״, היא מסבירה ומפרטת מה קנתה בדיוק לשבת הקרובה ומה היה המחיר – 370 ש״ח. היא ממשיכה בתיאור הקהל שראתה לצידה באותו יום בקייטרינג: ״כל מי שהיה שם אלו פנסיונרים. ואני שואלת: איפה כל האימהות? למה אנחנו, שהכי צריכות את זה בעולם, לא נמצאות שם?״ היא מספרת כמה מאתגר היה עבורה בתור אימא צעירה לעמוד בציפייה המתמשכת לתחזוקת התזונה הביתית ואיך הייתה מערבבת תבשילים בסירים תוך כדי הרדמות של תינוקת על הכתף. ״היום״, היא חותמת, ״אני מכניסה שבת בכיף, בנחת, וזה שווה לי את הכול״.
בת־אל חזן | צילום: אריק סולטן
חזן (38) גרה בפתח־תקווה, היא נשואה וכאמור אם לחמישה, ועוסקת בתחום הקואוצ׳ינג.
באיזה שלב החלטת שאת מפסיקה לבשל?
״זה היה לפני ארבע שנים, בסגר המי־יודע־כמה של הקורונה, ששאלתי את עצמי, כמה אפשר כבר להיות במטבח? הג׳אגלינג של הבית-ילדים-עבודה היה יותר מדי עבורי. היו לי אז ארבעה ילדים צפופים. בעלי יועץ ביטחוני, הוא בקושי היה בבית. כל המערבולת הזאת, הבלגן, ילדים נמצאים בבית 70 יום, מאה יום, זה גרם לי להרגיש על הקצה. התחלתי לשאול את עצמי, מה הבית שלי צריך? מה הילדים שלי צריכים ממני בתור אימא? הבנתי שצריך עוד מקור האכלה לילדים, ומצאנו קייטרינג מומלץ. הילדים לא שמו לב שהקציצות לא שלי״.
ההחלטה הזו לא הייתה מובנת מאליה: ״פעם הייתי מאוד חסרת ביטחון. היה לי מאוד חשוב לעשות את מה שאומרים שצריך לעשות. הנורמה אומרת שאישה טובה היא אישה מוצלחת בכל התחומים: בית-עבודה-משפחה-ילדים. אבל אישה טובה היא אישה שרואה את הצרכים של המשפחה שלה לפני הנורמה החברתית. עברתי תהליך עם הביטחון העצמי שלי, וזה גרם לי לצאת נגד הנורמות. לא אכפת לי מה חושבים עליי, אכפת לי מה הילדים והבית שלי צריכים. בגלל זה אני גם צועקת את זה ברשת. שאנשים יבינו שאימא לא צריכה להיות מושלמת. בזכות זה שאני לא מבשלת, יש לי הרבה יותר זמן עם הילדים. אנחנו שמים מוזיקה יחד, רוקדים, אני מכניסה שבת ברוגע כבר כמה שנים״.
לצד האוכל המוכן שחזן רוכשת עבור השבתות, באמצע השבוע ילדיה הגדולים נמצאים במטבח: ״הם נורא אוהבים לבשל״.
מה לדעתך מונע מעוד נשים ללכת בעקבותייך?
״לדעתי בציבור הדתי והמסורתי נמצאת חזק בתודעה הדמות של האימא המבשלת. האימא של כל הסלטים על השולחן, האימא שמראה כמה היא טורחת לשבת ועובדת קשה. פתאום הבנתי שאני לא רוצה את זה, שאני לא צריכה את זה לבית שלי. בעיניי זו לא רק בחירה לעשירות, יש אופציות טעימות בשוק במחירים נוחים״.
אילו תגובות את מקבלת?
״בעלי תמך בי ממש. הוא מרוקאי, במקום שבו גדל, תמיד היה רק אוכל של בית, אבל הוא אומר לכולם היום: לכו תקנו! חבל להיות אחר כך בשבת מותשים ועייפים. הוא גם זה שהולך לקנות. הילדים כבר מההתחלה התלהבו מהאופציה שאפשר לקנות קצת מכל דבר ושיש להם הרבה אופציות בשולחן״.
לצד הפרגון מהסביבה הקרובה, ברשת התגובות לא תמיד אוהדות. ״קיבלתי הרבה תגובות של ׳איזה עצלנית׳, או אנשים שאומרים שאני ׳מחללת׳ את השבת. אני אומרת שאני מהדרת את השבת. זה שאני מכינה שבת בלי להיכנס ללחץ זה העונג שבת שלי. תנסו, זו שבת באווירה אחרת״.
איך מתמודדים עם הטוקבקים השליליים?
״אני יכולה להבין את הרתיעה. יש נשים שהבישול והניקיונות למשפחה זה מפעל החיים שלהן. גם אימא שלי נמצאת רוב חייה במטבח. ופתאום מישהי באה ואומרת: אה, לא צריך. אבל אימא שלי תומכת בי מאוד. היא אומרת: כל הכבוד לך, תשקיעי בילדים ובעצמך, זה הכי חשוב.
״אני רואה הרבה אנשים שיצאו בשאלה", היא מוסיפה, "והם מספרים שאחד הדברים שהיו הכי קשים להם בדת זו האווירה של שישי רגע לפני שבת. זה משהו שלקחתי על עצמי, לעשות לילדים שלי אווירה נעימה ורגועה, ולא של אימאל'ה איזה סבל זה. אני חושבת שכל אחת צריכה לעשות את השיקולים שלה. לא ׳מה יגידו׳ אלא מה צריך. בית צריך אימא שמשרה אווירה של רוגע כדי לגדל ילדים בטוחים ויציבים״.
מפתח־תקווה אנחנו נעים יחד על המפה אל מעוז מגזרי אחר: עיר הקודש ירושלים. אם המשבר שהוציא את חזן מהמטבח היה הקורונה, עבור אמונה קליין בר־נוי זה היה המשבר הבא בתור: המלחמה, ובפרט סבבי המילואים החוזרים ונשנים של בן זוגה אבישי. ״ב־11 באוקטובר 23' ישבתי וניסיתי לעבוד. ברקע הילדים שלי שיחקו בחורבן העולם, ואז קיבלתי הודעה מקופת החולים שלי״, היא נזכרת. "ההודעה אמרה: ׳בימים אלה חשוב מתמיד לשמור על שגרה מיטיבה ותזונה בריאה, הקפידי על בלה בלה בלה, חמשת אבות המזון לילדייך...׳ באמת חסרו לי עוד רגשות אשם״.
קליין בר־נוי (31), נשואה ואם לשלושה, עוסקת בפיתוח מיזמים חברתיים. היא מנהלת עמותה, פעילה בארגון נשות המילואים "המתמרנות", ואולי תהיה מוכרת לכם מההופעות שלה כפאנליסטית בערוץ 12.
עוד לפני המלחמה התבצע הבישול ברובו על ידי הצד הגברי במשפחה: ״אבישי מאוד אוהב לבשל. הוא אוהב למלא את המטבח בגאדג׳טים, לשקול גרמים של סוכר, ללמד את הילדים. אצלי המטבח מעורר הרבה מאוד סטרס. זה משחק על הנטיות שלי לביקורת עצמית חריפה: חשוב לי שהאוכל יצא נורא טעים ואסתטי, ואם הוא לא יוצא ככה זה מאוד מצער אותי. מצד שני, כשאני מבשלת טוב זה לא מעורר בי סיפוק או תחושת הישג. אני לא נהנית מהתהליך. מאחר שעברתי שני הריונות בסיכון נכנסתי למקום שבו פיתחתי תלות משמעותית באבישי בעניין הזה״.
ואז הגיע 7 באוקטובר, האב הבשלן נשלח למילואים והותיר אותה לבדה עם הקטנטנים ועם אתגרי החיים בניהול משק בית לבד. ״מתישהו בנובמבר 23' הכנתי להם ארוחת ערב, תבשיל שעובר אצלנו במשפחה מדורי דורות: קורנפלקס עם חלב. עשיתי להם את המתכון המסורתי, כמו שאימא שלי עושה, והנחתי בפניהם את הקערה עם התוצר המפואר. הבן שלי הסתכל עליי ובקול כמעט נקמני אמר לי: 'רק אבא יודע להכין אוכל טעים'״.
צילום: אריק סולטן
העיסוק בתזונה המשפחתית במלחמה הפך למרדף יומיומי עד שהגיע אל קיצו: ״היה מקום שאמרתי לעצמי: את לא יכולה יותר להסתחרר באירוע הזה. את מופעלת מהאוכל, והם מופעלים, ואת מפעילה אותם, והם אותך. בסבב האחרון, שהיה סבב קשוח מאוד, היה שלב שפשוט לא הצלחתי להחזיק את הכול. אמרתי: על מה את מוותרת? והבנתי שאני מוותרת על לבשל. אני אביא להם אוכל רק מהפריזר, או שנזמין, על כל העלויות שכרוכות בזה, שלא פשוט להתמודד איתן. אבל הבנתי שאם לא, אני לא אעמוד בזה״.
לפני מספר שבועות הסתיים סבב המילואים הנוכחי עבור המשפחה, אבל החלטת הנפרדות מהמטבח נותרה בעינה. ״אני לא יודעת עד מתי. יכול להיות שמתישהו ארגיש שנחתי מספיק ואני ניגשת לזה שוב, אבל כרגע זה פשוט המקום שאני מוותרת לעצמי״.
איך הסביבה הגיבה?
״ההורים שלי אולי לא יודעים איך לאכול את זה עדיין, אבל בגדול לא נרשמה הרבה הפתעה. אבישי ואני מנהלים משק בית שלא מוכן להיכנע לתכתיבים מגדריים באופן כל כך בוטה, שאנשים כמעט מצפים לזה מאיתנו כבר. אנחנו הזוג הראשון שיצא מהפדלחו״שיה (הקהילה שנוצרה סביב קבוצת הפייסבוק ׳גם אני פמיניסטית דתייה ואין לי חוש הומור׳, ר"ג), יש לנו מורשת להשאיר אחרינו״, היא מחייכת. ״להרבה אנשים משונה יותר בית הכנסת השוויוני שאנחנו מתפללים בו״.
אמונה קליין בר־נוי | צילום: נעמה שטרן
אבל הבחירה בניהול משק בית מאוזן מגדרית לא התחילה בקבוצת הפייסבוק אלא נעוצה עוד בהיסטוריה המשפחתית, ולא רק דור אחד אחורה אלא שניים: ״שנינו גדלנו בבתים שבהם המעורבות של האבות בניהול משק הבית הייתה מאוד נוכחת. סבא שלי, הרב נחום רבינוביץ׳ זצ״ל, אף על פי שהיה רב קהילה וראש ישיבה, במשך כל השנים שהיו לו ילדים קטנים תמיד היה בבית לארוחת ערב והשכבות. זה אחד הדברים הכי מהפכניים שהוא עשה כמנהיג רוחני. בשלן הוא דווקא לא היה, אחרי שסבתא שלי נפטרה היינו צריכים ללמד אותו להכין חביתה. אבל היה ברור ששותפות של משק בית מתחלקת בין שניים, שזו עבודה משותפת, גם לאבישי וגם לי הייתה הפריווילגיה לגדול לתוך זה. אנחנו עומדים על כתפיהם של אנשים שעשו מהפכות חברתיות לפנינו״.
זו בחירה פריווילגית בעינייך? כזו שמתאימה רק לנשים במעמד כלכלי מסוים, שיכולות להרשות לעצמן אוכל מבחוץ?
״כמו כל בחירה כלכלית, זה נגיש כחלק מסדר עדיפויות מסוים. בשבילי זו לא הייתה בחירה פריווילגית. הדרישות של מדינת ישראל מהתא המשפחתי שלי הביאו הרבה דברים לקריסה. הייתי צריכה למצוא דרך להמשיך לדאוג לילדים שלי לכל מה שהם צריכים. יש משפחות שהבחירה שלהן בתוך זה היא אחרת, אבל בשבילי זה בא ממקום הישרדותי מאוד״.
למה לדעתך זו בחירה לא נפוצה בקרב נשים?
״יש משהו באוכל ובית שהם נורא כרוכים אחד בשני. אולי משם גם ייסורי המצפון. אנחנו מאוד גאים, בצדק, בתרבות האוכל פה בארץ. אנשים כאן מביאים לאהובים שלהם אוכל ביתי מיטיב, טעים, איכותי, חם. זה דבר באמת יפה. אם לא הייתי מגיעה לקצה, לא הייתי מוותרת על זה בקלות״.
היה משהו שהפתיע אותך באורח החיים החדש?
״זה שחרר אותי לחשוב על הדרכים האחרות שבהן אני יכולה לעשות לילדים שלי בית. מצאתי את עצמי עושה את הלא ייאמן, באמצע סבב מילואים משכיבה את הקטנה לישון ויושבת למשחק קופסה עם הגדולים. סתם זמן רגוע, אני והם, באמצע השבוע. טירוף״.
עד כמה חזן וקליין בר־נוי יוצאות דופן בבחירה שלהן? האם כתבה על אימהות שלא מבשלות היא אייטם שנסע בזמן משנות ה־70? אם נתבונן במספרים, מתברר שהיא בהחלט רלוונטית גם בשנת 2026. ד״ר ליאת רז־יורוביץ׳ מהאוניברסיטה העברית, חוקרת של כלכלת משפחה, שופכת אור על הנושא עם כמה נתונים עדכניים: ״נשים משקיעות פי שניים יותר זמן מגברים במטלות משק הבית והטיפול בילדים, ובכללן בישול. גם נשים במשרה מלאה״, היא אומרת. ״בממוצע, כ־70 אחוז מסך הזמן המוקדש לעבודות משק בית מושקע על ידי נשים. אי־השוויון הזה קיים בכל העולם המערבי ללא יוצא דופן״.
ישראל, היא אומרת, היא מקרה מעניין בהקשר הזה: מצד אחד, יש אצלנו פריון ילודה גבוה משמעותית ביחס למדינות ה־OECD – כלומר יותר ילדים, ובהתאמה יותר עבודה ללא שכר בבית. מצד שני, מדינתנו הצרה והקטנטונת מחזיקה בשיעורי תעסוקת הנשים מהגבוהים בעולם המערבי. ובקיצור: נשים ישראליות עובדות קשה יותר, גם בבית וגם מחוצה לו. הדבר מוביל לאחוזים גבוהים של מיקור חוץ בתחום הניקיון: אחד מחמישה משקי בית בישראל מעסיק מנקה. האם בישול הוא התחום הבא שיעבור לאאוט־סורסינג?
הילה שייניס־ארז | צילום: אריק סולטן
״נחשפתי להמון מקרים כאלה לאחרונה״, מספרת הילה שייניס־ארז, האימא־לא־מבשלת האחרונה שאיתה שוחחתי לקראת הכתבה. ״אני שומעת על עזרה מבחוץ או על בעלים שמבשלים. בעבר לא הכרתי, לאט־לאט אני נחשפת ליותר״. שייניס־ארז היא בעלת חברה לסידור וארגון בתים – תחום אחר של מיקור חוץ בניהול משק בית. היא בת 47, נשואה בפרק ב׳, מתגוררת באבן־יהודה ויחד עם בעלה הנוכחי מגדלת שישה ילדים. ״בסביבה שהיא יותר עסקית, עם נשות עסקים, אני פוגשת את זה יותר״, היא מציעה הסבר אפשרי.
עבורה המרחק מהמטבח לא היה החלטה שהתקבלה סביב משבר מסוים, אלא העדפה שהלכה איתה מתחילת הדרך. ״אני לא חושבת שאי פעם ממש בישלתי. לילדים הבוגרים שלי כן הייתי לפעמים מכינה שניצלים, דברים קלים ופשוטים. אבל אף פעם לא הייתה לי אהבה להיכנס למטבח, אף פעם לא קרה ש׳בא לי׳ להכין משהו. אין לי את הבא לי הזה, יש לי אותו במקומות אחרים. אני יכולה לבשל אם אני נצמדת לחלוטין למתכון פשוט. בעלי יכול לפזר תבלינים, מהראש, כמו קסם. לי אין את זה״.
גם היום, במקרה הצורך, היא יכולה לחצות את קו הגבול של השיש כדי לחתוך סלט או לטגן חביתה, ״אבל תמיד אעדיף שמישהו אחר יעשה את זה. אין כמו אוכל של בית, אני בעד אוכל של בית, אני פשוט לא רוצה להיות זו שמכינה אותו״.
צילום: אריק סולטן
אז מה אוכלים?
״אני אקנה אוכל מוכן או שבעלי מבשל, או שאזמין מבשלת הביתה. לא צריך להיכנס ראש בקיר ולהכריח את עצמי לעשות משהו שאני לא אוהבת. כשאייל נכנס לחיי, והכריז על זה שהוא מאוד אוהב לבשל, אמרתי: תודה, ה׳, אני מיציתי״.
הסביבה הקרובה של שייניס־ארז רגילה לבחירתה הלא סטנדרטית, אבל כשהיא מדברת ברשת על אורח החיים שלה, גם היא לפעמים סופגת ריקושטים. ״כשאני מעלה סרטון על זה שאני אימא לשישה ולא מבשלת, אני מקבלת גם תגובות טובות וגם הרבה מאוד שלא. כותבים לי: ׳איזה מין אימא את?׳ אני חייבת להגיד שזה לא מפריע לי. אני יודעת מי אני ומה אני נותנת. ואני יודעת שהחלטות בניהול זמן תמיד באות על־חשבון. אם אעמוד עכשיו שלוש שעות במטבח ואבשל, אני לא אגיע לדברים אחרים שאני טובה בהם. לאנשים עדיין יש בראש את הסטיגמה של ׳האישה צריכה לנקות, לבשל, להיות בבית, ואיך זה שאת לא?׳ אבל אנחנו בדור של נשים יזמיות, נשים שעושות, שמקימות עסקים, ככל שעובר הזמן זה יותר ויותר נפוץ״.
למה לדעתך נשים לא עושות את זה יותר?
״אני חושבת שהרבה נשים חושבות שאם הן לא מבשלות זה אומר עליהן משהו. בעבודה שלי אני פוגשת נשים שמתביישות בכך שהבית שלהן מבולגן. כאילו זה שאת לא מבשלת או לא מסדרת מעיד עלייך שאת לא עומדת במי שאת אמורה להיות. יש את המאמות האלה, אין לי מושג איך הן עושות הכול. מבשלות, מנקות, עובדות. יש נשים שמבחינתן, בשושלת, זה חלק מהתפקיד שבשבילו הן הגיעו לעולם. אבל אני לא חושבת שזה שאני לא מבשלת אומר עליי משהו. אני לא מבשלת, אז מה? הקמתי עסק, אני מחזיקה עובדות, אני מתקדמת. הבית שלי נקי, אני מקשיבה לילדים שלי באמת, מסתכלת להם בעיניים כשהם מדברים איתי. אז אני לא מבשלת, ביג דיל״.