אם תשאלו את ג'ף קיני, 54, החלום שלו היה בכלל להפוך לקריקטוריסט בעיתון כמו צ'רלס מ' שולץ, היוצר של הקומיקס "פינאטס", שמתאר את עלילותיהם של צ'ארלי בראון וכלבו סנופי, או כמו ביל ווטרסון שאייר את הילד בן השש ובובת הטיגריס בקומיקס "קלווין והובס". במשך מספר שנים הוא ניסה להציע את עבודותיו לפרסום, אך זכה ללא מעט מכתבי דחייה.
בתחילת שנות האלפיים רצועות הקומיקס בעיתונים הלכו והצטמצמו, וקיני הבין שהוא חייב לשנות כיוון כדי שהיצירה שלו תוכל להגיע לקהל. "יומנו של חנון" החל כבלוג באינטרנט בסוף שנות ה־90, מה שזכה בפופולריות רבה. קיני חשב שהפורמט הזה יוכל לעבוד גם כספרות בדיונית, וב־2006 הוא חתם על חוזה למה שהפך לסדרת ספרי הילדים המצליחה בעולם: יומנו של חנון תורגם ליותר מ־60 שפות ומכר יותר מ־300 מיליון עותקים. אם הסיפור הזה מזכיר לכם משהו, אתם לא טועים – סיפור דומה קרה גם לג'יי קיי רולינג.
גיבור הסדרה של קיני הוא גרג הפלי, תלמיד חטיבת ביניים צנום ונטול כריזמה. הוא מרגיש כי הוא נועד לגדולות אך העולם פשוט עוד לא גילה אותו. רודריק הוא אחיו הגדול והציני, מני הוא אחיו הקטן והמפונק וראולי הוא חברו טוב הלב והתמים שנגרר אחריו בקלות. עלילות הסדרה נעות בין אירועים משפחתיים למחנות קיץ, בין טיולים ונסיעות לתחביבים ותחרויות, בין סופות שלגים לבין חלומות להיות עשיר ומפורסם.
הכי מעניין
בשיחה חגיגית לרגל צאת הספר ה־20 בסדרה, קיני מספר על 20 רגעים מאחורי הקלעים, שבהם באה לידי ביטוי הטכניקה הישראלית לפיתוח רעיונות קומיים; על הספר שכתב בתקופה הכי גרועה בחייו; על הסיבה שגורמת לו להמשיך לכתוב ועל האתגר הכי גדול עבורו כיום. אגב, ב־2016 ביקר קיני בישראל לרגל צאת הספר ה־11 והכריז שהוא מתכנן להמשיך את הסדרה עד הספר ה־20. האם זה הסוף? (עוד רגע תגלו).
יש לך פה סדרה, חבר
"סדרת ספרים לא הייתה בתכנון שלי", קיני אומר, "רציתי לכתוב ספר אחד עבה, משהו ברמה של ספר טלפונים, והטיוטה הראשונה הייתה באורך של כ־1,200 עמודים. התוכנית הייתה ללוות שנה אחת בחיים של ילד בבית ספר, וזהו. אם בכלל הייתי חושב על המשך, זה היה אולי עוד ספר המשך על חופשת הקיץ, וזה היה סוגר את הסיפור שלו. דמיינתי ספר הומוריסטי שיושב במדף ספרי ההומור בחנויות, מדף שאהבתי מאוד כילד. אבל כשהמו"ל שלי קרא את כתב היד הוא אמר 'מה שכתבת זו סדרה לילדים'. הייתי בהלם. לא חשבתי לרגע שאני כותב לילדים; מבחינתי זה היה ספר לכל מי שאוהב הומור".
הרגע שבו גרג נולד
בספר הראשון גרג אומר "יום אחד אהיה עשיר ומפורסם, אבל בינתיים אני תקוע בחטיבת ביניים עם חבורת טיפשים" - משפט שמשרטט היטב את נקודת המוצא של גיבור הסדרה. "אני חושב שרוב האנשים הרגישו כך בשלב הזה של חייהם", אומר קיני. "שם התנסח לי הטון של הדמות, מתוך החוויה הזו. אני עצמי לא יכול לומר שיש לי זיכרונות טובים מחטיבת הביניים".
זה קרה באמת
לשאלה אם היה ילד חנון, קיני נוהג לומר ש"היה ילד עם רגעים חנוניים. הספר הראשון יצא קצת גולמי ולא אחיד, אבל הוא הכי קרוב לחוויות שלי כילד וללב שלי". סצנות מתוך הסדרה קרו לו באמת, כמו למשל מקרה שקרה לו עם ניירות טואלט, שבהשראתו כתב סצנה דומה בספר השלישי: כילד היה בנבחרת שחייה, הוא שחה בריכה אחת ואמר למאמן שהוא צריך לשירותים, שם הוא ישב עד סוף האימון עטוף בנייר טואלט. "המים היו כל כך קרים וכדי להתחמם התעטפתי בנייר טואלט".
אנשים אמיתיים
לשאלה שחוזרת על עצמה, האם הדמויות בסדרה מבוססות על אנשים אמיתיים, קיני עונה - כן, אבל.
"חלק מבני המשפחה של גרג מבוססים באופן כלשהו על בני משפחה שלי, ובספרים הדמויות שלהם כמובן מוגזמות מאוד. ילדיי לא ממש תרמו לספר, הם פשוט היו אחרים מגרג. הם היו אתלטים, שיחקו כדורסל, ולא יכולתי ללקט מהם חומרים. גרג מבוסס עליי ואולי הכי קרוב למי שהייתי כילד".
הדמות שהוא הכי מחבב היא דווקא ראולי.
217 עמודים בדיוק
תאמינו או לא, אבל כל ספרי הסדרה הם באורך של 217 עמודים בדיוק. למה? קיני רצה שכל הספרים ייראו אותו דבר על מדף הספרים של קוראיו, והוא גם הרגיש שזה "האורך הנכון". איך הוא עשה את זה? קצת כמו פאזל – הוא הרחיב וקיצר רעיונות כדי שיתאימו בדיוק לפאזל הזה.
שעות על גבי שעות
לכמה זמן קיני זקוק כדי לכתוב ספר? על הספר הראשון הוא עבד במצטבר כמה שנים, כיום הוא יכול ליצור ספר גם בחמישה חודשים. הכתיבה והאיור מתבצעים בנפרד - קיני קודם כותב ורק אחר כך מאייר. בשלב האיור הוא מאייר כ־13 שעות ביום במשך חודשיים!
מה כתוב ומה מצויר
בספרים שמשלבים טקסט ואיור, צריך לקבל אינספור החלטות, כמו מה לספר דרך טקסט ומה דרך איור. "באופן אידאלי, האיורים הם אלה שמספקים את שורת המחץ. כשהתבנית שבה הבדיחה נבנית בטקסט והפאנץ' מגיע באיור זה המצב הכי טוב שלי. במקרה הפחות מוצלח, האיור פשוט מתאר מה שיש בטקסט".
השיטה הישראלית
בספרים הראשונים נשענו הסיפורים על זיכרונות ילדות וחוויות אישיות, אבל בשלב מסוים הם פשוט אזלו. קיני היה צריך למצוא דרכים להמציא עוד ועוד סיטואציות ובדיחות, והפתרון הגיע ממקום מפתיע: "אני עובד על בסיס שיטה שנקראת 'חשיבה המצאתית שיטתית', שזו טכניקה שהמציאו בישראל. היא יעילה, ובעזרתה אפשר לייצר אינסוף בדיחות על כל נושא. העיקרון הוא לקחת נושא ולפרק אותו לרכיבים וליצור סיטואציות סביב כל רכיב בנפרד. וככה נוצר מאגר גדול של סיטואציות קומיות".
לא הכול ורוד
"השנה שבה כתבתי את הספר העשירי הייתה שנה נוראית במיוחד", קיני משתף על רגעים שבהם קשה לכתוב הומור. "מטוס התרסק לתוך בית השכנים הצמוד לביתי, וזה היה אירוע שהגיע לכותרות בכל ארה"ב. אנשי תקשורת מילאו את הרחובות, והקימו אוהל בחצר הבית שלי כדי לסקר את האירוע. במקביל הייתי עסוק בכתיבה של סיפור שאמור להצחיק, לא הייתה לי שום ברירה. כל המתח והלחץ התנקזו לשנה הזו, ומרוב מתח חטפתי שלבקת חוגרת. באותה שנה ניסיתי גם לכתוב את התסריט שמבוסס על הספר, וזה פשוט לא עבד".
להיזכר בסיבה הגדולה
לפני מספר חודשים הגיע קיני לקרואטיה במסגרת מסעות הקידום של הספר החדש. "נסעתי להמון מקומות, ובנסיעה הזו הייתי עסוק בשאלה - למה אני עושה את כל זה, מה המטרה? האם זה משהו שאני אמשיך לעשות לעולמים? וכשהגעתי לפגוש קוראים, הילד הראשון שעמד בתור לפגוש אותי החזיק ביד את הספר העשירי. זה היה רגע קטן מאוד בתוך הרבה רגעים גדולים במסע הזה. הוא לא היה מודע לכל המתח והלחץ שהיה סביב היצירה של הספר הספציפי זה, וזה גם לא משנה. אני סופר והתפקיד שלי הוא לכתוב ולהוציא ספרים. זה היה רגע מכונן במסע הזה".
חנון לנצח
למרות השנים שחלפו, גרג נשאר רלוונטי ולא נראה שהוא הולך להיעלם. הפופולריות מתחילה מהפורמט המושך שמשדר כיף והומור, אבל האהדה קשורה לא פחות בדמותו של הגיבור. "ילדים יכולים לראות את עצמם בדמותו של גרג", אומר קיני, "הוא לא מושלם, יש בו פגמים, הם חושבים כמו שהוא חושב. לפעמים אני כותב דברים שילדים חושבים אבל כמעט אף פעם לא אומרים בקול. השליחות שלי כסופר קצת שונה. אני כותב לילדים מתוך החיים שלהם. הם רואים את עצמם במצבים האלה, וזה מה שאני אוהב לעשות". כך למשל, בספר החדש, שעוסק ביום ההולדת של גרג, ההורים שלו שוכחים לחגוג לו, וגרג עסוק בעיקר בשאלה אילו דודים כדאי להזמין כדי לקבל יותר מתנות. "חלק ממה שספרים עושים זה להציב מראה מול חיי הילדים ולתת להם תחושה שמישהו רואה אותם. אני חושב שהסיבה שילדים אוהבים את הסדרה היא שהם יכולים לזהות את עצמם בדמויות, ובמצבים יומיומיים ורגילים".
גרג, מישהו מחקה אותך
"הניסיונות לחקות דווקא מחמיאים", קיני אומר על סדרות שנעשו בהשראת יומנו של חנון. "נראה שיש צורך בסוג הזה של הספרים שהם מעין ספרי גשר, בין ספרים מאוירים לספרים שמכילים רק טקסטים. הספרים של הסדרה, שיש בהם טקסט וגם הרבה איורים, מתאימים לשלב הזה שבין לבין".
אדם אחר
"התחלתי לכתוב את הסיפורים כשהייתי בן 20, והיום אני אדם קצת אחר. הספרים הראשונים קצת בוטים יותר ביחס למה שכתבתי בהמשך, וכנראה שלא הייתי כותב ככה היום. אני קצת תקוע עם מה שכתבתי, כי אי אפשר לשנות או לערוך את זה. כשרק התחלתי לכתוב את הדמות של גרג לא חשבתי על הצד המוסרי בדמות שלו, כי הוא היה מין גרסה עקומה של עצמי, אבל היום אני חושב על זה קצת יותר".
בין אז והיום
"אין ספק שההבדל הכי גדול זה הטלפון הסלולרי שנמצא במרכז החיים שלנו, והרבה יותר מאתגר לגרום לילדים לקרוא ספרים. בעבר, אם הייתי עובר בנמל התעופה וספר שלי בדיוק ראה אור, הייתי רואה כמה ילדים יושבים וקוראים את הספר שלי. אבל כיום הם מחזיקים את האייפד של ההורים שלהם. זה בעיקר מה שהשתנה וזה מפעיל יותר לחץ על סופרים ועל הוצאות להוציא ספרים שיתפסו את תשומת הלב של הילדים".
AI? לא יחליף אותי
קיני משוכנע שבינה מלאכותית לא תוכל לייצר בדיחות כמו שלו. בעיניו, כתיבת הומור נשענת על הבנה עמוקה של הטבע האנושי, על היכולת לזהות חולשות, מבוכות וסתירות, דברים שלדבריו בינה מלאכותית עדיין לא יודעת לפענח. "הבינה טובה ביצירת מבנים, כי מבנה הוא טכני", הוא אומר, ולכן, ככותב הומור, הוא לא מוטרד מהאפשרות שתתפוס את מקומו. בפועל, הוא משתמש בה לעיתים רק ככלי עזר קטן שמסייע לו לא להיתקע, למצוא מילה מדויקת או ניסוח נכון. הבינה המלאכותית, כמו גם טלפונים חכמים, לא הפכו לנושאים בסדרה. "זה קצת משעמם בעיניי. אני מנסה לכתוב על ילד אקטיבי בשכונה, כזה שמעמיד דוכן לימונדה. אולי הסיפורים קצת מיושנים, אבל אני לא מעוניין להיכנס לנושאים של טכנולוגיה עכשווית".
שומר על עקביות
פוליטיקת הזהויות נוכחת מאוד בספרות הילדים האמריקאית, אבל הסדרה של קיני נמצאת מחוץ לסערה הזו. "אנחנו פשוט חיים בתקופה אבסורדית בארה"ב, ואני מקווה שיהיה לה תאריך תפוגה", אומר קיני, "כל מה שקורה מסביב הוא בעיניי טירוף מוחלט, אבל זה לא משפיע על הכתיבה שלי. כתבתי עד היום ספרים לאורך כמה כהונות נשיאותיות ותקופות של טלטלה עולמית. האתגר שלי הוא לשמור על כתיבה עקבית, כזו שלא מושפעת מהתרחשות פוליטית או חברתית".
ממש לא הספר האחרון
כאמור, בראיונות במשך השנים, קיני אמר שהוא שואף להגיע עד לספר ה־20 בסדרה. עכשיו כשזה קרה – האם זה הסוף? לא בטוח. "הקורונה גרמה לי לחשוב אחרת על מה שאני עושה. כשמסתכלים על האופן שבו ילדים גדלים היום, ברור שהעולם משתנה בקצב מטורף והוא לגמרי לא צפוי. דווקא בגלל זה, יש משהו מאוד חזק בדמות קומיקס קבועה, כזו שנשארת אותו דבר ולא גדלה. היא סוג של חפץ מעבר ושל עוגן שלא משתנה. אין היום הרבה דברים שאפשר לסמוך עליהם ככה. הארי פוטר, למשל, גדל לאורך הסדרה, ואתה מבין שיום אחד זה ייגמר – ואכן, זה נגמר. עם דמויות שלא משתנות זה אחרת. אפשר לסמוך עליהן שהן תמיד יהיו שם בשבילך".
האתגר שבאופק
אחרי אלפי עמודים ומיליוני עותקים, לקיני עדיין יש אתגרים. אי אפשר שלא להתמודד עם משהו. "אני עוד לא מתמודד עם האתגר העתידי הזה, אבל אני כן תוהה לאורך כמה זמן מבוגר כמוני יוכל להתחבר לחשיבה ילדית ולמה שמצחיק ילדים. אני תוהה האם הגיל יהפוך לגורם משפיע. אז האתגר יהיה לוודא שאני בא עם רעיונות שעדיין מצליחים להפתיע קוראים".
לא רוצה שזה ייגמר
האם גרג יכול כבר לצאת לגמלאות? אם תשאלו את קיני, עדיין לא. "אני מסתכל לאופק ושואל את עצמי כמה עוד ספרים אכתוב ואין לי תשובה, אבל לא נראה לי שאעצור בקרוב. כתבתי לעצמי רשימת סיבות למה להמשיך, וכל אחת מהן קשורה למוטיבציה. יצטרך לקרות משהו מאוד גדול כדי לגרום לי להפסיק לכתוב את הסדרה. שאלתי את עצמי למה יש כוכבי רוק שממשיכים להופיע במשך הרבה שנים – האם זה בגלל הכסף? האם זה כי הם אוהבים להרגיש נערצים? האם זה כי הם אוהבים לעלות על במה או שהם פשוט נהנים לנגן עם הלהקה שלהם? או שזה מה שהם פשוט עשו לאורך שנים וזה מה שהם יודעים לעשות? אף אחת מהתשובות הללו לא נכונה כשמדובר בי. ואז חבר אמר לי: 'הסיבה שלך היא פשוט כי אתה לא רוצה שזה ייגמר. אתה לא רוצה שהאורות יכבו'. ואני חושב שזה הכי קרוב לאמת. בזכות הספרים שלי יש לי הזדמנויות די מטורפות לעשות דברים ולנסוע לכל מיני מקומות – לפגוש כוכבי ספורט ולהופיע בטלוויזיה, ואני לא רוצה שזה ייגמר. זה בהחלט חלק מזה, אבל הלב של הדבר בעיניי – זה הילד ההוא בקרואטיה, הידיעה שיש ילד שקורא את הספר ונהנה מזה והתפקיד שלי הוא לייצר את זה עבורו".
להוכיח שאפשר
קיני מוכר בזכות יומנו של חנון, אבל היה רוצה לייצר עוד דברים. "ביקרתי פעם במוזיאון צ'רלס שולץ, והראו לי שם במרתף כמה איורים מקוריים של רצועת קומיקס אחרת שהוא עבד עליה. אני לא יודע למה זה לא פורסם אבל זה נראה מעולה. במובן מסוים הבנתי מה הוא רצה לעשות - להוכיח שהוא מסוגל לעשות משהו אחר, שהוא לא מוגבל לדבר אחד בלבד. אמנותית, זה לא נימוק טוב לעשות משהו אחר רק כדי להוכיח שאתה יכול ואני מקווה לעשות עוד דברים".