"בהתחלה חשבנו לפתוח רק שלוש שעות ביממה"

מה שלומך, רותי?

"בגדול אני בטוב. התחושה היא שאני לוקחת איתי כבר 25 שנה משהו שבכל פעם משנה צורה. יש בו גם מן החוסר והצער והכאב, ויש בו גם עשייה שהיא מאוד חשובה לאורך כל הדרך".

ציינתם השבוע 25 שנים לפינה החמה לחיילים בגוש עציון. איך נולד הרעיון?

"זה התחיל ספונטני מאוד. כשהגיעה קבוצת חיילים לשבעה אצלנו, והתנצלה שהם לא בדיוק היו בשטח כשקרה הפיגוע ששמואל נרצח בו, שאלתי את עצמי לאן אני לוקחת את זה. או שאני מאוד כועסת על הצבא ואומרת שזה לא בסדר, או שאני חושבת מה אני יכולה לעשות, איך לעזור כדי שזה לא יקרה שוב. הבזיק לי הרעיון שאולי במקום שהרצח קרה בו ישימו בודקה קטנה, כמו של מפעל הפיס. החיילים ידעו שיש שם שתייה חמה ועוגה, ואני אגיע לשם בכל יום בחמש עם הילדים, ואחזק אותם במה שהם כבר יודעים, שהם צריכים להיות בשטח.

"זאת הייתה המחשבה הראשונית. בשבעה היו אצלי ראש המועצה והמח"ט, אז סיפרתי להם ולכל מי שהיה נראה לי שיכול לעזור. הם אמרו לי שהמקום ששמואל נרצח בו לא מתאים, כי שם צריך חיילים שישמרו על החיילים, אבל בצומת גוש עציון זה בהחלט יכול לקרות. כשיצאנו לבית העלמין בסוף השבעה כבר שמו מכולה על מגרש האספלט ליד בריכת המים העתיקה בצומת. ראש המועצה אמר לי, ביקשת לעשות פינה חמה, אז בבקשה".

איך הופכים את המחשבה למעשה? את קמה משבעה עם חמישה ילדים, איך תרימי עכשיו את הפרויקט?

"זה הפך למשימה לא פשוטה. קודם כול הילדים הנבונים שלי הסבירו לי שיש להם חיים וחברים, והם לא הולכים בכל יום לאפות עם אמא עוגה ולחלק אותה. האמת היא שבאותו הזמן היה לי קשה לאפות עוגות, כי עוגה היא בית ושמחה. כשהתבשרנו על מה שקרה היינו באמצע אפיית עוגת יום הולדת לבת הגדולה שלי, שחגגה יום הולדת גם השבוע. רק אחרי פסח החלטתי לטפל בזה. היה נראה לי שעבר נצח, אבל היום במבט לאחור - מה זה חודשיים? זה כלום.

"היו אז עוד משפחות שנפגעו, והבנתי שזה לא עניין אישי. פניתי למשפחות נוספות, ואוסי ששון מראש צורים, שהאיש שלה צחי נרצח בכביש המנהרות, נרתמה לעניין. מישהי מטעם המועצה עזרה לנו, ונאספו סביבנו עשרה אנשים. המחשבה הייתה לפתוח את המקום בכל יום לשלוש שעות. חילקנו את האנשים לצוותי עבודה, ומהר מאוד צוות המתנדבים הודיע שיש כל כך הרבה מתנדבים, שאי אפשר לדחות אותם וחייבים לפתוח את הפינה לכל היום".

אני מבינה שמיזם כזה מחזיק שבועיים או חודשיים. אבל הפינה החמה מתפתחת כבר 25 שנה, ויש לה מסורת והווי.

"הפינה פתוחה משבע בבוקר עד אחת-עשרה בלילה. יש אנשים שתורנים כבר 25 שנה, מהשבוע הראשון. בקבוצת המתנדבים הקבועים יש 170 איש, ויש קבוצת מילוי מקום. אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו שאנחנו לא חדר מיון, אבל מתאמצים שהפינה תהיה פתוחה כל הזמן, כי זה מבאס אם חייל מנסה לפתוח אבל מגלה שהפינה סגורה. אז התחלנו במכולה, כבר בנינו חדר אירוח, ואנחנו עומדים בפני הרחבה, כי היום החיילים צריכים יותר פינוק. בפינה יש עוגות באופן קבוע. יש כאלה שאופים פעם בחודש כבר 25 שנה. זה מפעים.

"יש לנו אירועים קבועים שלארגן אותם זה שלושה טלפונים, כי כל אחד יודע את מקומו ותפקידו. אנחנו עושים הדלקת נרות חנוכה עם הצבא, יש אירוע גדול ביום העצמאות, ויש ערב שירה מקסים ביום ירושלים. יש קבוצות שמגיעות לעשות מנגלים לצבא, כמו קבוצה לזכרו של 'ג'וחא', רס"ן יוחאי קלנגל. יש תיירים שעורכים שם אירועי בר מצווה ובת מצווה, מביאים פריסה שווה ולפעמים נגן, ורוקדים עם החיילים. כל הזמן קורים דברים".

היום הפינה היא יותר מחיזוק החיילים בנוגע למשימה שלהם. היא גם מפגש בין החיילים ובין התושבים והאזור.

"לגמרי. יש כאלה שזו להם הפעם הראשונה מעבר לקו הירוק, ויש כאלה שנכנסים והם ממש בהלם מהמקום ומהנתינה. אני מזהה מיד חייל שנכנס בפעם הראשונה. יש כאלה שמבקשים דברים ומוציאים ארנק, ואנחנו צריכים לשכנע שהכול בסדר, באנו בשביל לשמח אותם. יש שיחות מקסימות.

"לפעמים עולה האמירה 'זו הפעם הראשונה שאני פה, אף פעם לא הבנתי למה צריך את המקומות האלה' - והמשפט הבא הוא 'אבל האנשים בגוש עציון כאלה מקסימים'. אני חושבת שבסוף, ברגע שמכירים באופן אישי, הרבה דברים נפתרים. לא חייבים להסכים, אבל עדיין אפשר לאהוב.

"לפעמים קורים דברים קשים בצומת. בפיגועים שהיו כאן אנשים רצו לפינה כדי להיות במקום מוגן, והמתנדבים מצאו את עצמם נותנים עזרה ראשונה נפשית ורגשית. אחרי זמן נכנסים חיילים שהגיבו לאירוע, וגם המתנדבים עצמם שהיו באירוע. לפעמים אני מרגישה שאנחנו אי בסערה".

הפינה היא לזכרם של שמואל וצחי. איך את מחברת בין הדמויות שלהם ובין הפינה החמה?

"שמואל וצחי דאגו מאוד לרווחת החיילים, שמואל בתור רופא בצבא וצחי כמפקד בצבא, והפינה נותנת לחיילים מקום ודואגת להם. שניהם גם היו אנשים של חיבורים ושל שיח. שמואל היה רופא בשלדג. בזמנו הוא היה עוף מוזר, לא היה שם עוד מישהו דתי. בפינה מתרחשים חיבורים טובים ומרגשים, זה מתאים לדרך שלהם".

העם והמדינה עברו עכשיו מלחמה קשה עם נרצחים והרוגים רבים מאוד. בפרספקטיבה של 25 שנה, מה את יכולה להגיד למשפחות ולעם על שיקום והתאוששות?

"בעקבות מיזם אחר שלנו, שנקרא 'ידידים לזיכרון', בשנה וחצי האחרונות אנחנו מביאים ערכות לבתי חיילים שיושבים שבעה. זה מפגיש אותי עם אנשים מיד בהתחלה, ואני כל הזמן חושבת על המשפחה שמתחילה מסע חיים מחודש. זה הביא אותי לעשות למשפחות שכולות סדרה של 11 מפגשים שקראתי לה 'אמנות הזיכרון', גם עבודה אמנותית וגם עיצוב זיכרון מצמיח.

"זיכרון יכול להיות משהו שמרים אותנו או שמפיל אותנו, השאלה היא איך אנחנו מעצבים אותו. כשאני יוצאת משבעה אני תמיד מברכת את האנשים שיהיו בטוב. על הרע אין לנו שליטה, אבל את הטוב אנחנו עושים, ואני כל כך מתפללת שעם כל הקושי, כל משפחה תצליח לעשות לעצמה איזשהו טוב שמתאים לה.

"אני תוהה המון פעמים איזו רותי הייתי לולא הסיפור הזה. אין לי ספק שזה היה משהו אחר. בערב כמו שהיה השבוע, לציון 25 שנה לפינה, שבו מח"טים לשעבר והאלוף רוני נומה - שהיה מפקד פיקוד המרכז - מספרים על הפינה מנקודת המבט שלהם, פתאום אני מבינה שבאמת נעשה פה משהו גדול שזכיתי להיות חלק ממנו.

"למשפחות השכולות אני מאחלת שיצליחו להיות בטוב, ואני מוכנה לעזור במה שאני יכולה כדי לאמץ את הראייה הזאת. כי ליצור זיכרון בריא וטוב זו גם אמנות. אמנות החיים".

לפעמים תאריכים עגולים מספקים לנו הזדמנות לעצור ולהעריך מחדש את המובן מאליו. הפינה היא חלק מהנוף של הגוש, אבל היא לא מובנת מאליה. מושקעים בה מחשבה, אהבה ומסירות של הרבה מאוד אנשים.