תכולת הספרייה את הספרייה שלי התחלתי לאסוף בכיתה י"ב, בעקבות יוזמה שלנו לבנות ספרייה תורנית בפנימייה כדי שנוכל לשבת ללמוד באווירה אחרת. שם נדבקתי באהבה לרכישת ואיסוף ספרים. בהמשך למדתי תלמוד באוניברסיטה, ואז הרחבתי בספרות מחקר. כשצללתי לעולם החינוך רכשתי ספרים רבים העוסקים בחינוך ובתיאוריות שינוי. כמנהל רכשתי ספרים שעוסקים בניהול, ובתפקידי הנוכחי כמנכ"ל מרכז שזר, שעוסק בתולדות עם ישראל, מורשת וציונות – הספרייה שלי מתחילה להתמלא בספרים בנושא זה. יש כמובן גם רומנים, ספרי שירה והמון ביוגרפיות. בעבר היה לי תחביב לעצור ליד כל ערמת ספרים ברחוב או מחוץ לספריות, ולהעשיר את הספרייה האישית בספרים מוזרים, עד שאשתי עצרה את העניין בטענה של חוסר מקום.
שיטת מיון המיון התחיל על פי נושאים, אך הוא לא באמת נשמר, כי כשמשתמשים בספרים הם גם נדחפים לכל מיני מקומות. המזל הוא שיש לי זיכרון מצוין, אז אני יודע היכן מונחים הספרים, אם כי לצערי אני לא מספיק זוכר מה כתוב בהם. זו באמת תופעה: לפעמים אפילו השכנים שואלים אותי אם אני יודע איפה נמצא ספר מסוים בספרייה שלהם, ולעיתים קרובות התשובה שלי מתבררת כנכונה.
אוהד זימרן | צילום: נעמה שטרן
מדף קרוב ללב ישנו מדף ספרי שירה שאספתי לי עם הזמן: רבקה מרים, לאה גולדברג, אצ"ג, זלדה, חמוטל בר־יוסף. כשאני מחפש שאר־רוח או סתם כשאני עובר לידו, אני שולף את אחד הכרכים ונושם קצת את אוויר הפסגות שלהם. בעבר למדתי עם כמה חברים אצל חמוטל בר־יוסף, והתחברתי מאוד גם אליה וגם לספרי השירה שלה. לאחר מכן השתתפתי בחוג מצומצם של אריאל הירשפלד, והתחלתי לאסוף ספרי שירה. לקראת יום ההולדת השישים של אבי ערכתי לו בהפתעה ספר שירים שכתב, וגם ספר זה מונח במקום של כבוד על המדף.
הכי מעניין
על ארבעה ספרים
גוש עציון
חמישים שנות מאבק ויצירה
יוחנן בן יעקב
בית ספר שדה כפר עציון
מאז שהגענו לגוש עציון, לפני 27 שנים, הספר הזה מלווה אותי. מתוארים בו הניסיונות הרבים לעלות ולהתיישב בהר, הסיפור החלוצי של החלטת הקבוצה לעלות לאדמת ההר הקשה למרות כל הקשיים, פיתוח חקלאות משגשגת, בנייה ויצירה עם חיי רוח עשירים. ולאחר מכן, תחילת המאבק והדבקות במטרה ובמשימה חסרת סיכוי, עד הטבח שנעשה בקרב האחרון, עת נשמעה בקשר הקריאה "מלכה נפלה". זהו סיפור ציוני מדהים של חברי הקיבוץ הדתי והשומר הצעיר, שחייבים להמשיך ולספר.
גוש עציון | צילום: ללא
השמאים
עזגד גולד
ידיעות ספרים
מהספרים המכוננים שקראתי, שהשפיע על כל הלך המחשבה שלי. הספר עורך מעין ניתוח פסיכולוגי־אישיותי לשמאי ולתלמידיו, המכונים "בית שמאי", ומחבר בין תפיסה פילוסופית, הלכתית ואישיותית. גדלנו על "הלכה כבית הלל", אבל אחרי שקראתי את הספר נוכחתי להבין עד כמה אנו מעוצבים על ידי דפוסי חשיבה שמאיים – אנחנו פחות מכירים בחולשות האנושיות, מצפים מכולם לחיות במתח הלכתי גבוה, וכל המחמיר הרי זה משובח. כמה היה בריא לחברה הישראלית אם היינו קצת יותר "הלליים".
השמאים | צילום: ללא
פרשת חיי
יוסף אליהו שלוש
ידיעות ספרים
יוסף שלוש שייך לגל העולים ממדינות המגרב סביב 1840, גל עלייה שלא זכה לאור הזרקורים ולכבוד הראוי לו בתודעה הישראלית, אף שתרומתו ליישוב בארץ ישראל לא תסולא בפז; בניו הם שקלטו את באי העלייה הראשונה. את "פרשת חיי" כתב שלוש בעצמו, ב־1930, והספר מתאר את עשייתו ותרומתו ליישוב היהודי. הוא רכש קרקעות, בנה בתים רבים והיה ממתכנני ובוני תל־אביב. אלה חלוצים לא מוכרים שבנו את התשתית הראשונה ליישוב העברי בארץ־ישראל, עלייה ציונית שקדמה לעלייה הראשונה ונעדרת מהשיח הציבורי.
פרשת חיי | צילום: ללא
גליקל
זיכרונות 1719-1691
ההדירה ותרגמה מיידיש: חוה טורניאנסקי
מרכז זלמן שזר
לפני יותר משלוש־מאות שנה ישבה גליקל בת לייב לכתוב את זיכרונותיה ומחשבותיה מתוך דחף תרפויטי, "בלב דואב מאוד", לאחר מות בעלה. בלילות של נדודי שינה הייתה יושבת וכותבת לילדיה את קורות חייה, מלידתה ועד זקנותה, תוך שהיא משבצת סיפורים, מוסר ובעיקר תובנות על החיים. הספר כתוב בשפה עשירה, מלאה במקורות ובתובנות היסטוריות. מדהים לגלות את הכוח הנשי כבר לפני 300 שנה, ואת עוצמתן ותבונתן של בנות עמנו.
גליקל | צילום: ללא