האמן יורם בוזגלו רואה בבינה המלאכותית חלק מהגאולה

"הצילום הכי טוב שעשיתי, הסצנה הכי טובה שיצרתי, היא דווקא זאת שראיתי ולא צילמתי". המילים הללו, מתוך שיר שכתב האמן יורם בוזגלו, מבטאות את המהות המסתתרת מאחורי עדשת המצלמה שבה הוא אוחז יותר מארבעה עשורים: פעולת ההתבוננות. בימים אלו מציג בוזגלו תערוכה חדשה של תצלומים בבית האמנים בתל־אביב, "בעיניים עצומות", שאוצרת דניאלה טלמור. מהתערוכה עולה מסר עמוק: ההתבוננות היא פעולה עמוקה ופנימית, בעלת רבדים רבים. בכוחו של הצלם־האמן להתבונן במציאות וליצור ממנה נקודת מבט חדשה וייחודית, הגורמת לנו לראות את העולם באופן שונה.

בתערוכה מוצגות שתי סדרות צילומים מהשנים האחרונות. האחת היא סדרת צילומי־חוץ אקראיים בשחור־לבן, מלאי הבעה אך עדינים; והשנייה סדרת צילומי פורטרט קלאסיים של נשים עטויות מטפחות, שבוימו בסטודיו ברוח ציורי הבארוק הפלמי מהמאה ה־17.

חייו של בוזגלו, הן האישיים והן האמנותיים, ידעו תמורות ותהפוכות. הוא נולד בשנת 1960 בשכונת שמואל הנביא בירושלים. אורח החיים בבית היה מסורתי. סבו, שהתגורר בשכונת מוסררה, שימש כחזן בבית הכנסת במשך 35 שנה. "בשבתות, בשעות הבוקר המוקדמות, הייתי הולך ברגל ברחובות הריקים אל סבא הביתה, או לבית הכנסת לרחוב הע"ח במוסררה", הוא מספר.

הנטייה האמנותית נכחה בחיי המשפחה, אם כי לא באופן שיטתי ומסודר. בוזגלו: "כילד אהבתי את שיעורי המלאכה, רקמה וקרמיקה, אהבתי גם מוזיקה. יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר ומצאתי את אבא יושב מתחת לחלון פינתי בסלון, ומצייר פרחים עם צבעי שמן. מתחת לחלון היה קיר פנוי, מטר על מטר, הצבעים היו פרוסים על הרצפה, ואבא ישב עם מכחול בנחת, נשען על הקיר וצייר. הסיטואציה הזו עוררה בי התפעלות והרשימה אותי מאוד. אני זוכר גם שלאבא שלי הייתה מצלמה, ואף אחד לא הורשה לגעת בה". נראה שהריחוק מהמצלמה הביתית רק העצים אצל יורם את הדחף לגלות את קסמיה.

"הדוד שלי סולומון היה צייר בנשמה", ממשיך בוזגלו. "כשהיינו מבקרים בביתו הייתי מתפעל מהציורים התלויים על הקירות – טבע דומם, סוס דוהר, הכול מדויק כל־כך".

המפגש המחודש שלו עם עולם הצילום החל באופן אקראי, בביקור בביתה של ידידה. "על המדף אצלה בחדר הייתה מצלמה שנראתה לי באותה תקופה מקצועית ממש. היא סיפרה לי שהיא לקחה קורס לצילום בבית הספר 'קָמֶרָה אוֹבְּסְקוּרָה'. לא ידעתי אפילו לבטא את המילים הללו. התאהבתי במצלמה שלה, והחלטתי לקחת קורס למתחילים באותו בית ספר. בשיעור הראשון היה תרגיל של 'פוטוגרמה', בהשראת האמן הדאדאיסטי מאן ריי. מניחים את נייר הצילום בחושך, שמים על הנייר חפצים, מקרינים אור ומייצרים חשיפה עם מכונת הגדלה. כאשר הכנסתי את הנייר הלבן לקערה עם חומר הפיתוח, במשך שתי דקות ראיתי את הדימוי נוצר לאט לאט על גבי הנייר. מבחינתי זה היה תהליך של התגלות אלוקית. תוך כדי שאני מתפעל מעצם הגילוי החדש שלי, אני קולט שכל החבר'ה מביטים בהתפעלות על מה שיצרתי".

"הכלים הדיגיטליים מדמים עבודה בסטנדרטים גבוהים מאוד. עם זאת, הצלמים היום לא מכירים את ההיסטוריה, את תהליך הפיתוח, את הגוונים הספציפיים והייחודיים. האפליקציות עושות הכול קל ונגיש, אבל אם אין לך קריטריונים אתה לא יודע מה נכון"

הרגע הזה הפך למכונן, והוליד בליבו של בוזגלו את ההחלטה להיעשות צלם. "נסעתי לאלנבי, לחנויות צילום, וקניתי מצלמת אולימפוס יד שנייה עם עדשה שחור־לבן. עם המצלמה יצרתי עבודות כדי להתקבל ללימודי צילום במכללת הדסה, וסיימתי שם לימודים בהצטיינות. במהלך הלימודים כבר הוזמנתי להיות אסיסטנט של שניים מהמורים הבכירים במחלקה".

בתום הלימודים עבר בוזגלו לתל־אביב והחל לעבוד כצלם עיתונות במקומון "העיר". "מזכירת המערכת נתנה לי ספר מפות של תל־אביב. היו שולחים אותי באופנוע עם ארגז של תנובה מאחור, ובתוכו חצובה ומצלמה. כל צילום שלי התפרסם בכמה מקומונים, וכך התחלתי להתפרסם. שכרתי חלל ישן בנווה־צדק ועשיתי ממנו סטודיו. התחלתי לעבוד עם משרדי פרסום, וההפקות היו מרתקות ומעניינות".

לצד הצילום המסחרי שממנו התפרנס, לא זנח בוזגלו את העשייה האמנותית. "התחלתי לצלם אנשים מזדמנים שעברו בשכונה, כאלה שהסכימו להיכנס לסטודיו שלי. לא היה לי כסף לקנות רקעים לצילום, אז הפכתי את הקיר המקולף למושא הצילומים. אחד הקריטריונים שלי לצילום טוב היה שהאובייקט מסתכל למצלמה, ויחד עם זאת הוא מרגיש כאילו אין צלם. הסיטואציה המושלמת לצילום פורטרט היא כשהצלם מתבטל לגמרי, נעלם ולא מורגש, אז המודל עובר בצורה פשוטה ואמיתית. יצרתי סדרה שקראתי לה 'כל ישראל חברים 4', הכתובת של הסטודיו, והצגתי אותה באירוע הפתיחה של מרכז סוזן דלל בשכונה".

בין מקורות ההשראה שלו מציין בוזגלו את הצלמים האמריקניים ריצ'רד אבדון ואירווינג פן. "צילומי הדיוקן של אבדון התאפיינו ברקע לבן וחלק, ללא עצמים, ובהעמדת המצולם בפשטות, מישיר מבט אל המצלמה. אבדון התעניין באופן שבו ניתן ללכוד חלק מאישיותו ונפשו של האדם בצילום הדיוקן, וזה מה שגם אני חיפשתי. אירווינג פן צילם על רקע לבן או אפור, ובכך השאיר את הרקע פשוט ונקי. הוא עיצב בסטודיו שלו פינות וזוויות רבות, וכך יצר תאורה דרמטית".

חנות ספרים בבוגרשוב

הקריירה של בוזגלו הלכה והתפתחה, ומעמדו כצלם התבסס. "עברתי לשכונת פלורנטין, לסטודיו ענק של 300 מטר, בקומה אמצעית של מבנה תעשייתי. אהבתי את השהייה בסטודיו, את החלונות מסביב, את היכולת לבחור אור יום לצילומים לצד האור המלאכותי. עיצבתי וילונות ויצרתי פינות מיוחדות לצילום ולמנוחה. הייתה לי סוג של ממלכה קטנה. קניתי גם סט תופים כתחביב, ומדי פעם חברים היו קובעים אצלי בסופי שבוע ומנגנים בלוז וג'ז".

ולמרות זאת, בוזגלו חש ריקנות פנימית שלא נתנה לו מנוח. "הייתי נשוי עם שני ילדים, בשיא הקריירה, אבל כשהייתי נכנס למיטה הייתי בוכה. לא הבנתי למה, הרי יש לי הכול – הרגשתי בטוח בעבודה, בבית, בסטודיו, ולמרות זאת בכיתי בלילות. היום אני מבין למה, הנשמה שלי הייתה חנוקה. הרגשתי בדידות קיומית, הרגשתי שמשמיים מסתכלים עלי. הנשמה שלי ידעה כנראה שאני צריך לעשות הרבה יותר".

בתקופות של עומס עבודה, נהג בוזגלו למצוא מפלט בקריאה. "לפעמים בדרך הביתה הייתי נכנס לחנות ספרים קטנה בבוגרשוב שהתיידדתי עם הבעלים שלה, אדם דתי עם כיפה סרוגה. יום אחד העין שלי קלטה באחת העמודות בחנות את הכותרת 'יהדות'. חשבתי לעצמי 'אני יודע הרבה אבל לא הקדשתי זמן ללמוד את המורשת שלי'. התחלתי לקרוא 'אורחות צדיקים', משם עברתי לחמישה חומשי תורה עם המפרשים הקלאסיים, ואז לרמב"ם. בניגוד לספרי הפילוסופיה וההגות שקראתי, הספרות היהודית עשתה לי הרגשה טובה ונעימה".

הלימוד העצמאי בספרות היהודית הביא את בוזגלו לחזור בתשובה ולאמץ אורח חיים דתי, ובעקבות זאת אף עזב את הבית. אחת הדמויות המשמעותיות שפגש אז הוא הצייר טוביה כ״ץ ז״ל, גם הוא בעל תשובה. בין השניים נוצר קשר מיוחד, כאשר כ"ץ מסייע לבוזגלו לבסס את היצירה בתוך עולם האמונה. לימים יצר בוזגלו סרט על כ"ץ, שנבחר להקרנת בכורה בפסטיבל הסרטים היהודי בסינמטק ירושלים, ואף בנה את האתר המוקדש ליצירתו.

"טוביה ז"ל הזמין אותי לצלם עבודות שלו שנקנו על ידי אספן ישראלי", מספר בוזגלו על השתלשלות הקשר ביניהם. "תוך כדי שאני מעמיד תאורה ומצלמה ועושה את המדידות, טוביה ישב בצד וקרא תהילים בסידור גדול של חב"ד. זה הקסים אותי. באותה תקופה הייתי במאבקים כמה להשקיע בלימוד תורה וכמה בצילום וביצירה. מצא חן בעיניי שטוביה מתפלל שהעבודה שלנו תצליח. הוא ראה את האמנות שלו כעבודת ה'. גיליתי שהוא מבטא דברים שהייתי רוצה לדבר עליהם. עם הזמן הפכנו לסוג של חברותא, גם ללימוד תורה וגם לדיונים על אמנות ויצירה".

התהליך הרוחני שעבר בוזגלו השפיע גם על עבודתו. "הפסקתי לצלם אופנה ופרסומות ותכננתי לסגור את הסטודיו, לחיות חיים צנועים ולהתמקד בלימוד תורה. השמועה שחזרתי בתשובה התחילה לרוץ, סימנו אותי בכל מיני אופנים, וכמות הפניות ירדה".

"לא אהבתי את הצילום הדיגיטלי, אבל החלטתי לזרום ולראות לאן זה מוביל אותי. לקחתי פריים והגדלתי אותו. בצילום בתקריב נראו הפיקסלים, ונוצרה תחושה של פירוק. כך הגעתי לכיוון של צילום־ציור, בסגנון שמזכיר את הזרם האימפרסיוניסטי בסוף המאה ה־19"

באותה תקופה התרחש שינוי דרמטי גם בעולם הצילום, עם המעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי. "הצילום הדיגיטלי בא על חשבון האיכות המקצועית והאמנותית. כל היחס לצילום השתנה, והיו פחות הפקות מורכבות ורציניות. הייתה תחושה שעולם הצילום מתקדם - הכלים הדיגיטליים מדמים עבודה בסטנדרטים גבוהים מאוד, למשל בגוונים ובאוטומציה. עכשיו זה קיים אפילו בטלפון. יחד עם זאת, הצלמים היום לא מכירים את ההיסטוריה, את תהליך הפיתוח, את הגוונים הספציפיים והייחודיים. האפליקציות עושות הכול קל ונגיש, אבל אם אין לך קריטריונים אתה לא יודע מה נכון".

השינוי הטכנולוגי גרם לבוזגלו תסכול רב.  בעיניו, האוטומציה של המצלמות החדשות הביאה להעדפת המהירות על חשבון העומק, ההתבוננות וההבעה העצמית של הצלם. הצילום הדיגיטלי העביר את כובד המשקל לווירטואוזיות של עולמות המחשוב על חשבון אמנות הצילום הקלאסית.

"לא אהבתי את התוצאות, והתמונות היו על הפנים. למרות זאת החלטתי שאני מנסה לזרום עם  העניין ולראות לאן זה מוביל אותי. לקחתי פריים והגדלתי אותו. בצילום בתקריב נראו הפיקסלים, ונוצרה תחושה של פירוק. כך הגעתי לכיוון של צילום־ציור, בסגנון שמזכיר את הזרם האימפרסיוניסטי בצרפת בסוף המאה ה־19. יצרתי סדרה בשם 'נוף ארץ', שבה צילמתי נוף או נושא שעניין אותי, ואז הגדלתי את התמונה וחתכתי חלק ממנה. הפיקסלים הפכו להיות כמו פיגמנטים, משיכות קצרצרות במכחול כמו בציורים של קלוד מונה. כבר לא היה לי סטודיו, אז יצאתי החוצה. כל המציאות בחוץ הפכה למעין סטודיו אחד גדול. הייתי רגיל לתאורה שלי בצילום, וכעת השמש הפכה לאור הראשי. אמרתי לעצמי שאם הקב"ה מסתדר יפה עם מקור אור אחד, גם אני יכול לתת למקור אור אחד להוביל אותי".

במהלך השנים לימד בוזגלו במוסדות שונים ובהם מכללת הדסה, מכללת אמונה, בית הספר מוסררה ומכללת ספיר, והציג שורה של תערוכות מיצירותיו. בתערוכה הנוכחית הוא מציג עבודות מהשנים האחרונות, המצויות על אותו תפר שבין ציור לצילום ובין מציאות לדמיון.

"יצאתי לצלם כל מיני דמויות וטיפוסים שתפסתי ברגע אינטימי עם עצמם", הוא מספר. "כמו דמות יושבת בחלון האוטובוס, בוהה בתוך עצמה ולא יודעת שמישהו מצלם אותה. זו היכולת הגדולה של צלם, לקחת ולתעד את הרגעים האלה, את ההבעות, לתפוס את הצורה של המקום הפנימי. מהסיטואציות האלה אני מקבל השראה. אני לומד מהמאסטרים הגדולים של הציור, מהקומפוזיציה בדיוקנאות של קרוואג'יו, מהתאורה החמה והעמוקה אצל רמברנדט, מהסצנות הסימבוליות של ורמיר".

מחווה לנשות הלוחמים

במבט על הצילומים קשה להתעלם מההתייחסות המרומזת לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמה. בוזגלו יוצר חיבורים מצמררים בין יצירות מופת מן העבר ובין המציאות של ימינו. דיוקנאות הנשים מרפררות לציורי הנערות והנשים של ורמיר, העומדות בתוך חדר מול החלון. באחד הדיוקנאות מצולמת אישה בהבעה קפואה, כשהמים מכסים אותה עד אמצע פניה, בבחינת "באו מים עד נפש". באחרת נראית אישה בעיניים עצומות, עטויה מטפחת צהובה, ביטוי סימבולי לנושא החטופים, יושבת מול חלון הדומה לסורג ומתוכו משתקף אור כחול, ידיה שלובות, סגורות, והיא כלואה במציאות שנכפתה עליה. היא נראית כממתינה לשובו של אהובה מהמנהרות בעזה או משדה הקרב, ואולי לא ישוב עוד לעולם. "אני מעריץ את נשות הלוחמים", אומר בוזגלו. "אני מעביר את המסר דרך דמות אישה ניטרלית, במטרה לייצר אמפתיה".

"מבחינתי הבינה המלאכותית היא אמצעי שמקרב אותנו לעבודת ה', והיא מקבילה לנפש האדם. היצירה שלי מאכלסת כל מה שראיתי, אכלתי, טיילתי, שמעתי, חשבתי, הרגשתי במשך היום. גם ה־AI אוסף את כל המידע שיש לו, ומכוון אותו לתוצאה שאני מגדיר באופן מדויק"

לצד הצילום, בוזגלו גם מצייר וכותב שירה. אני שואלת כיצד הדברים משלימים זה את זה. "מאז ומתמיד עסקתי ברישום ובציור, אבל לכתוב התחלתי מאז שהתגרשתי. הכתיבה היא ביטוי למחשבות, ואני מוצא בה פורקן. תמיד הייתי על הגבול בין ציור לצילום. אני לא צלם שמצייר, או צייר שמצלם. פיתחתי סגנון שעומד בזכות עצמו, באמצעות הצילום".

לעומת המעבר לצילום דיגיטלי, שטלטל אותו בשנות התשעים, בשנים אלו עובר עולם היצירה כולו שינוי דרמטי הרבה יותר, עם כניסת הבינה המלאכותית שטורפת את הקלפים. הפעם, כשהוא בתקופה אחרת בחייו, תגובתו של בוזגלו נינוחה ואופטימית יותר.

"שואלים אותי מה נשאר לנו לעשות, הרי הבינה המלאכותית עושה לנו את כל העבודה. יש גמרא במסכת שבת, 'עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת', כלומר מאפים ובגדים מוכנים. אני רואה בתהליכים של ימינו מסימני הגאולה, האפשרות להמציא דברים שיפנו לנו זמן ללימוד תורה מבלי שנצטרך לטרוח. כמו בשבת, כשאנחנו מתענגים אחרי הטרחה של ששת ימי המעשה. מבחינתי הבינה המלאכותית היא אמצעי שמקרב אותנו לעבודת ה'. הבינה המלאכותית מקבילה לנפש האדם ולתהליך היצירה. כשאמן ניגש לצייר, הוא יוצר מתוך חוויית החיים שלו. היצירה שלי מאכלסת כל מה שראיתי, אכלתי, טיילתי, שמעתי, חשבתי, הרגשתי במשך היום. גם ה־AI אוסף את כל המידע שיש לו, ומכוון אותו לתוצאה שאני מגדיר באופן מדויק. מטוביה ז"ל למדתי להסתכל אחרת על המציאות המוגבלת. הוא היה אומר שהצייר מוגבל אומנם למסגרת הקנבס המצומצמת, אבל בתוך אותו עולם מוגבל הוא מסוגל לחדור פנימה אל מרחבי האינסוף".