"יהודים לא אוהבים לחיות תחת עריצות": הרב-לשעבר של ונצואלה מסתכל לאחור

חמש־עשרה שנים חיכה הרב פנחס ברנר לרגע הזה. חמש־עשרה, אם סופרים מהרגע שבו החליט לעזוב את ונצואלה ואת תפקידו כרב הראשי של יהודי המדינה; או 27 שנים, אם מכלילים גם את שנות כהונתו תחת המשטר הדיקטטורי של הנשיא הקודם, הוגו צ’אווס. כך או כך, את 3 בינואר 2026, היום שבו נלכד נשיא ונצואלה ניקולס מדורו בידי כוחות צבא ארה"ב, הרב ברנר מתאר כיום חג.

הוא בן 95 (אב לשלושה וסב לתשעה נכדים ו־17 נינים), אך בשיחת הזום מביתו במיאמי הוא נראה ונשמע צעיר בהרבה. בתפקיד הרב האשכנזי של קראקס – ולמעשה של הקהילה האשכנזית בוונצואלה כולה – הוא שימש במשך 44 שנים, החל מ־1967. "בתקופת כהונתי כרב היו במדינה קצת יותר מ־20 אלף יהודים, רובם המוחלט בקראקס", מספר הרב ברנר. "היום חיים שם בין 4,000 ל־5,000 יהודים בלבד. כלומר, כ־75 אחוזים מהיהודים עזבו את ונצואלה בתקופתם של צ’אווס ומדורו. יהודים לא אוהבים לחיות תחת עריצות, הם רוצים לגור במדינה שתאפשר להם להביא את היכולות שלהם לידי ביטוי, וסוציאליזם הוא ההפך הגמור מזה. לא רק היהודים סבלו מזה, כמובן; מיליוני אזרחים עזבו את ונצואלה בשנים האלה, כדי לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. יש עוד רבים שרוצים לעזוב אבל לא יכולים, כי גם אם תצליח להגיע לארצות הברית, איך תתפרנס? היהודים במובן הזה ניידים יותר מאחרים. ליהודים יש גם יותר הזדמנויות, למשל בזכות קרובי משפחה שחיים בארה"ב. כולנו משפחה גדולה, ואם יהודי מגיע לקהילה חדשה, הוא יקבל עזרה".

איך נראים החיים היהודיים בקראקס של היום?

"כל המוסדות פעילים, אבל הם הולכים ומצטמצמים. בבית הכנסת שבו התפללתי בזמנו, השתתפו בכל שבוע בתפילת ערב שבת 300־500 בני אדם. פעם בחודש עשינו קידוש גדול בחדר נשפים מפואר שהיה שם. ערכתי בוונצואלה קרוב ל־2,000 חופות, ועד היום אני פוגש אנשים שחיתנתי אותם או את ילדיהם. היום בתי הכנסת פועלים כולם, אבל מגיעים אליהם כמובן פחות אנשים.

"בבית הספר היהודי היו לנו המון תלמידים, עכשיו הוא קטן בהרבה. מדובר על בית ספר יומי, שהממשלה מכירה בו ומפקחת על לימוד המקצועות הכלליים במסגרתו. בית הספר הוא בעיניי המוסד החשוב ביותר של הקהילה, כי בו מעבירים ערכים לדורות הבאים.

"ונצואלה הייתה מקום יוצא דופן לפעילות יהודית. ההיקף של הפעילות הזאת הצטמצם, אבל היא עדיין קיימת בזכות היותה מאורגנת מאוד. זה מה שמאפשר לה לעמוד גם אל מול רוחות השינויים".

החונטה הפכה לנוסטלגיה

ראשוני הקהילה היהודית בוונצואלה הגיעו לשם במאה ה־17. היו אלה צאצאי אנוסים שנמלטו ממקומות שונים באירופה שבהם פעלה אינקוויזיציה, ובחרו להגר לארץ המרוחקת שמעבר לאוקיינוס, אף שזו הייתה עדיין תחת שלטון ספרד. בתחילה קמה קהילה קטנה בעיר קורו שבצפון־מערב המדינה, קרוב לגבול עם קולומביה, ובהמשך עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים לבירה קראקס, כ־400 קילומטרים מזרחה משם. במאה ה־19 כבר פעלה שם קהילה גדולה ומבוססת, שצמחה בין השאר בזכות גלי הגירה ממרוקו, מברזיל ומהאיים הקריביים. שני גלי הגירה יהודיים נוספים הגיעו לוונצואלה במאה ה־20, לאחר שתי מלחמות העולם.

"עם כל הכבוד לרודריגז, אין ספק שוונצואלה השתנתה בחודש האחרון. טראמפ הוכיח שארה"ב יכולה לשלוף כל אחד משם היישר לכלא, ולכן רודריגז הזאת לא מרגיש בטוחה. גם אחיה, שמכהן כנשיא האספה הלאומית, מבין שהוא פוסע על קרח דק. הם יודעים את זה, וכולם מחכים להוראות מוושינגטון"

משפחתו של הרב ברנר הגיעה לדרום אמריקה מפולין בינואר 1936, כשהוא עצמו היה ילד קטן. "בפולין של שנות השלושים היה קשה מאוד להתפרנס, והרבה אנשים היגרו, בעיקר לאמריקה", הוא מספר. "כמה יהודים מעיר הולדתה של אמי עברו ללימה, בירת פרו, וכשהקהילה שם הייתה זקוקה לרב, הם הציעו למנות את אבי, שהיה רב של שתי עיירות קטנות בפולין. אבא היה אומנם יהודי כפרי, אבל הוא קרא עיתונים, ראה עצמו איש העולם הגדול, וחלם על תפקיד גדול יותר מזה שהיה לו בפולין. באוגוסט 1934 הוא נסע לפרו, ואחרי כשנה וחצי הצטרפנו אליו גם אנחנו".

הצלחתם לברוח מפולין רגע לפני שהעולם התהפך.

"נכון. אחרת יכולנו להפוך לחתיכות סבון".

פנחס ברנר הצעיר למד בבית ספר יסודי ובתיכון בלימה הבירה, ואחר כך נשלח ל"ישיבה יוניברסיטי" בארה"ב, משום שבפרו לא הייתה אפשרות להתקדם בלימודי יהדות. הוא למד במכון למורים של המוסד האקדמי היהודי הניו־יורקי המוכר, הוסמך כמורה לעברית, ואז למד גם בישיבה והוסמך לרבנות. במשך 12 שנים כיהן כרב קהילה ברובע קווינס בניו־יורק, ואז נשלח על ידי המועצה הרבנית של אמריקה לכמה מדינות בדרום היבשת, כדי לסייע בהיבטים טכניים של הפצת יהדות.

"כשהגעתי לקהילה בוונצואלה, סיפרו לי שם שהם מחפשים רב, כי הרב שלהם לא מדבר ספרדית טובה מספיק. חמש שנים לאחר מכן אותו רב התקשר אליי, וביקש ממני בשם הוועד המנהל של הקהילה לבוא ולהחליף אותו. בספטמבר 1967, ממש לפני ראש השנה, עברתי עם אשתי לוונצואלה. בהתחלה חשבתי שאכהן בתפקיד חמש שנים לכל היותר, אבל דבר הוביל לדבר, ונשארנו שם 44 שנים. כשמלאו לי 80 עברנו לדרום מיאמי־ביץ', ומאז אנחנו גרים כאן".

הקהילה היהודית בוונצואלה, הוא מספר, מסורתית ברובה - "הרוב לא דתיים, אבל כולם ציונים מאוד. זו קהילה שקשורה מאוד לישראל. למעשה, לא יכולת להתחתן בתוך הקהילה אלא אם כן תרמת לקרן היסוד, ולא יכולת להיקבר בלי לתרום לקרן היסוד. הכול היה קשור לישראל. האישים הבכירים ביותר מישראל ביקרו בקהילה שלנו, אירחתי רבים מהם בביתי".

ובאשר לחלוקה העדתית, "כשבעים אחוז הם ספרדים. יש רב ספרדי ראשי, הרב יצחק כהן, ורב אשכנזי שהגיע מישראל, הרב איתן וייסמן. יש כמובן בתי כנסת בנוסחים שונים ואפילו בתי קברות שונים לשתי הקהילות, אבל בית הספר משותף וגם בית האבות".

"אם יש שלטון עריצות במדינה כלשהי, ואם כוחות הממשלה יורים ברחובות באזרחים שמתמרדים, כמו שקרה לאחרונה באיראן - האם יש בעיה מוסרית בהתערבות? אם יש עריצות במקום אחד, זו מחלה מידבקת שאנחנו צריכים לנסות לעצור. תודה לא־ל על הנחישות של טראמפ בנושא של ונצואלה"

איך נראו היחסים בין הקהילה היהודית לאוכלוסייה הכללית ולממשלה בוונצואלה?

"היחסים היו טובים מאוד, כי הוונצואלים הם אנשים סובלניים. אין שם 'לבנים' ו'שחורים' - כולם תערובת של צבעים, ואין אפליה בכלל. המצב במדינה השתנה אחרי המהפך של 1998 ועלייתו של הוגו צ'אווס לשלטון. כמועמד בבחירות הוא הציג את עצמו כדמוקרט, אבל מרגע שהפך לנשיא, הכול הידרדר. בפועל, צ'אווס היה דיקטטור. אנשים בוונצואלה תמיד זכרו לטובה את שלטון החונטה הצבאית בשנות החמישים, ונהגו לציין שאז היה שקט במדינה - הם רק שכחו שהשקט הזה היה תוצאה של פחד לומר או לעשות משהו. והנה, הם קיבלו זאת שוב. אבל למרות הכול, נפגשתי עם צ’אווס כמה פעמים והכרתי כמה אנשים בממשלתו".

הנשיא הסוציאליסטי גם שינה בצורה חדה את היחס של ארצו כלפי ישראל. "ככלל, אמריקה הלטינית נטתה בעבר לטובת ישראל באופן מובהק. כידוע, הקולות של המדינות האלה היו חשובים מאוד בהצבעת האו"ם בנובמבר 47' על הקמת מדינה יהודית, וונצואלה הצביעה בעד. אבל בתקופת צ’אווס שגריר ישראל בוונצואלה גורש, והשגרירות נסגרה. בהתחלה לא חשבתי שיש לכך משמעות רבה, אבל בסופו של דבר הרגשנו את זה היטב".

מה היה המניע של צ'אווס? אנטישמיות?

"בזמנו הייתי בקובה כמה פעמים ושוחחתי עם פידל קסטרו. שאלתי אותו: 'למה אתה אנטי־ישראלי? הרי אתה יכול להבין את הישראלים - גם אתה רואה בכל המדינות שסביבך אויבות'. הוא ענה: 'אין לי שום דבר נגד ישראל. אני מנהיג פוליטי, ונוח לי פוליטית לתמוך בערבים'. זו דוגמה מייצגת למה שקרה גם בכמה ממדינות דרום אמריקה: חלק גדול מהיחס של ממשלים כאלה ואחרים כלפי ישראל נובע ממניעים פוליטיים בלבד. האנשים בוונצואלה אינם אנטישמים או אנטי־ישראלים, אבל הממשלה כן, בגלל יחסיה עם כל רשעי העולם. ובכן, נדמה שזה ישתנה עכשיו".

ומה קורה בוונצואלה כעת, חודש אחרי סילוקו של מדורו?

"בינתיים זו תקופת מעבר. אני עומד בקשר מתמיד עם הקהילה היהודית, והתחושה שם היא של ציפייה. הם לא יודעים בדיוק מה יקרה, אבל בהחלט חושבים שהדברים הולכים להשתפר. כמה אסירים פוליטיים כבר יצאו מהכלא, חלקם יהודים. לדוגמה, יהודי שהכרתי היטב, פרופסור באוניברסיטה מקומית. הוא נכלא ללא סיבה לפני כמה חודשים, וכעת שוחרר".

כרגע נראה שדלסי רודריגז, סגניתו של מדורו, נאמנה לדרכו של הנשיא המודח.

"עם כל הכבוד לרודריגז, אין ספק שוונצואלה השתנתה בחודש האחרון. טראמפ הוכיח שארה"ב יכולה לשלוף כל אחד משם היישר לכלא, ולכן רודריגז הזאת לא מרגיש בטוחה. גם אחיה, שמכהן כנשיא האספה הלאומית (בית המחוקקים של ונצואלה – א"ש), מבין שהוא פוסע על קרח דק. הם יודעים את זה, וכולם מחכים להוראות מוושינגטון.

"הדברים משתנים לאט־לאט. אם רוצים לשנות מדינה שכל מוסדותיה היו בכיוון מסוים במשך חצי יובל ויותר, אי אפשר לעשות את זה בן לילה. זה תהליך קשה, אבל אני חושב שהוא כבר מתחיל".

בשמאל הפוליטי בארה"ב, ובעולם בכלל, נשמעות טענות שהמעצר של מדורו היה בגדר פגיעה בחוק הבינלאומי. ונצואלה, הם אומרים, היא מדינה ריבונית, וטראמפ לא יכול פשוט לשלוח מסוקים ולקחת מנהיג מהמיטה שלו. מה אתה חושב על כך?

"קודם כול, מדורו הוא לא הנשיא החוקי של ונצואלה, כי הוא הפסיד בבחירות. הוא עומד בראש קבוצה שחטפה את ונצואלה, אנשים שעוסקים בסחר בסמים ובדברים לא חוקיים אחרים. זה בדיוק כמו שקבוצה של רוצחים או שודדים תכבוש את המדינה. אם יש שלטון עריצות במדינה כלשהי, ואם כוחות הממשלה יורים ברחובות באזרחים שמתמרדים, כמו שקרה לאחרונה באיראן - האם יש בעיה מוסרית להתערב? כולנו בני אדם שחיים על אותו כוכב לכת, ומה שקורה בעולם משפיע על כולם. אם יש עריצות במקום אחד, זו מחלה מידבקת שאנחנו צריכים לנסות לעצור. תודה לא־ל על הנחישות של טראמפ בנושא של ונצואלה, וגם במה שקשור לישראל".

אתה מדגיש שהאזרח הממוצע בוונצואלה אינו אנטישמי, אבל הממשלה שם תומכת בחיזבאללה ובחמאס כבר יותר מ־25 שנה. האם זה השפיע על חיי היהודים במדינה?

"זה לא משפיע באמת על חיי היומיום, אין פוגרומים נגד יהודים או משהו שאפילו מתקרב לכך. מה שכן, לצערי אין בוונצואלה נציג רשמי של ישראל, ולכן הדברים אינם כפי שהיו בעבר.

"חואן גואידו, מועמד האופוזיציה שקיבל את רוב הקולות בבחירות, מינה אותי לשגריר בישראל. אבל כשבאתי לישראל אמרו לנו במשרד החוץ שאי אפשר לכונן יחסים עם ממשלה שלא באמת נמצאת בשלטון. נשארתי כמה חודשים, הופתעתי ממה שהצלחתי להשיג בזמן קצר כל כך, אבל זה נגמר"

"הדבר החשוב ביותר הוא שאנשים לא רואים עתיד בוונצואלה לילדיהם. כשהייתי שם, הרבה צעירים יהודים שלמדו בבתי הספר לרפואה נסעו לאירופה או לארצות הברית כדי להתמחות בתחום מסוים, ואז חזרו. היום אף אחד כמעט לא חוזר. אם מישהו חוזר, זה כי הוא לא הצליח להשתלב בארצות הברית או בישראל, או שיש לו בית בוונצואלה שהוא לא רוצה למכור כי המחירים ירדו מאוד. הרוב עוזבים, כי אין באמת אפשרות לצמיחה בוונצואלה. ואם אין עתיד, אתה לא רוצה להישאר".

הרגלי השינה של האנטישמיות

הרב ברנר מספר שהוא מכיר היטב גם את מנהיגת האופוזיציה בוונצואלה, מריה קורינה מאצ'אדו, שזכתה השנה בפרס נובל לשלום. "היא אישה יוצאת דופן, מנהיגה שמעולם לא התפשרה על עקרונותיה. היא קיבלה כתשעים אחוז מהקולות בבחירות הפנימיות והייתה אמורה לייצג את האופוזיציה בבחירות הכלליות, אבל השלטון אסר עליה להתמודד באיזושהי אמתלה. היא העבירה את הפופולריות שלה לאדמונדו גונזלס אורוטיה, שהתמודד במקומה. בבחירות שנערכו ב־2024 הוא זכה ביותר משבעים אחוז מהקולות, אך הממשלה כמובן לא הכירה בתוצאות".

הרב ברנר עצמו מונה ב־2019 למעין שגריר בישראל מטעם ממשלת הצללים שקמה אז בוונצואלה. "זו הייתה ממשלה זמנית בראשות חואן גואידו, מועמד האופוזיציה שקיבל את רוב הקולות בבחירות והכריז על עצמו כנשיא. מדורו גנב את הבחירות, אבל מדינות רבות במערב, ובהן ישראל, הכירו בגואידו כנשיא הרשמי. האספה הלאומית של ונצואלה אישרה את המינוי שלי כשגריר בישראל, אבל הבעיה הייתה שלא היו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. כשבאתי לישראל אמרו לנו במשרד החוץ שאי אפשר לכונן יחסים עם ממשלה שלא באמת נמצאת בשלטון.

"שוחחתי כמה פעמים עם פידל קסטרו. שאלתי אותו למה הוא אנטי־ישראלי, והוא ענה: 'אין לי שום דבר נגד ישראל. אני מנהיג פוליטי, ונוח לי פוליטית לתמוך בערבים'. זו דוגמה מייצגת למה שקרה בכמה ממדינות דרום אמריקה: חלק גדול מהיחס של ממשלים כלפי ישראל נובע ממניעים פוליטיים בלבד"

"נשארתי בישראל כמה חודשים, וזו הייתה שהות נעימה מאוד. נפגשתי עם מספר עצום של אנשים, והופתעתי ממה שהצלחתי להשיג בזמן קצר כל כך. אבל זה נגמר, כי ישראל לא יכלה להכיר בי כשגריר. אני מקווה שבעתיד הלא רחוק יחודשו הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, ואולי עוד אחזור לישראל בתפקיד רשמי, מי יודע".

אני מבקש מהרב ברנר להרחיב את העדשה ולהתבונן בעולם היהודי ובעולם בכלל. היום יש תחושה שהאדמה רועדת תחת רגלי כולנו, אני אומר לו. נדמה שהעולם לא יציב כפי שהיה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. כמי שמתנהל על האדמה הזאת כבר כמעט מאה שנים, ונפגש בחייו עם מנהיגים ועם רודנים, מה אתה חושב על כך?

"יש דבר אחד שאני לא מצליח להבין היום, והוא עליית האנטישמיות מאז שבעה באוקטובר", משיב הרב ברנר. "המחבלים הרי הרגו נשים, חטפו ילדים, זה היה ברברי. אחרי מה שקרה אז, העולם היה צריך להיות לגמרי עם ישראל. במקום זה, התפרצה אנטישמיות. קראתי פעם משפט שנצרב בי: לאנטישמיות יש שינה קלה. היא תמיד שם, ומתעוררת מהר מאוד. גם בנעוריי הייתי בטוח שכאשר העולם יבין מה באמת קרה בשואה, מה הנאצים עשו ליהודים, זה יהיה סופה של האנטישמיות. כמובן, זה לא קרה.

"להרבה אנשים העידן הנוכחי מזכיר את שנות השלושים, לקראת עליית הנאצים. ואכן, יש אנטישמיות והיא נמצאת בכל העולם, מאוסטרליה ועד אירופה. אבל יש הבדל אחד גדול - אז לא הייתה מדינת ישראל. היום היא קיימת, וזה עושה את כל ההבדל בעולם היהודי. המדינה הזאת מעניקה ליהודים שחיים מחוץ לה תחושת גאווה וביטחון.

"מעולם לא גרתי בישראל, לצערי, אבל ביקרתי בה כמה  פעמים, ואני מכיר ויודע מה קורה בה. אין ספק שמדובר בנס, יד הא־לוהים נמצאת שם. אין עוד מדינה שבשבעים־ומשהו שנים בסך הכול השיגה את מה שישראל השיגה. אני חושב שאחת הסיבות לאנטישמיות היא הקנאה של העולם בהצלחה של היהודים. אזרחי מדינות ערב שואלים את עצמם למה בתי החולים שלהם לא באותה רמה כמו אלה שבישראל. יש לערבים נפט, עושר בלתי נתפס מתחת לקרקע, ובכל זאת ההבדלים ניכרים לטובת העם היהודי".

גם היהודים בעולם לא תמיד מצדדים בישראל.

"לטעמי, כל יהודי בעולם חייב לתמוך בישראל במאה אחוז. אם אתה רוצה לבקר את ממשלת ישראל, לך לגור בישראל. אתה לא אוהב את נתניהו? לך לישראל, תצביע נגדו. אבל אם אתה מחוץ לישראל, תן כבוד לממשלה, לראש הממשלה ולמדיניות של ישראל".

יש לך חלום לחזור לוונצואלה, אם המצב הפוליטי שם אכן ישתנה?

"תראה, בשלב הזה של חיי אני כבר לא יכול לשרת את הקהילה כמו שצריך. אני חושב שצעירים צריכים להגיע עם רעיונות חדשים ולעשות את שלהם. יחד עם זאת אני עוקב אחרי כל מה שקורה בוונצואלה, ומחליף רעיונות כמעט מדי יום עם אנשי הקהילה היהודית. רוב היהודים שעדיין גרים שם מאמינים שאם השלטון יוחלף ותקום דמוקרטיה, יהיה אפשר לבנות מחדש את המדינה. יש הזדמנויות כלכליות עצומות בוונצואלה, כי זו מדינה עשירה מאוד בנפט, במים מתוקים, במינרלים - כל מה שתרצה. הנתונים האלה, בשילוב הסובלנות והפתיחות של אזרחי ונצואלה, יכולים להיות באמת פתח לעתיד מזהיר".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il