היישוב ש-11 מתושביו תרמו כליה

בין ההמונים שהתכנסו בתחילת השבוע בבנייני האומה בירושלים לציון אלפיים תרומות כליה בישראל, היו גם 11 תושבים מהיישוב טלמון. עמותת "מתנת חיים", העומדת מאחורי מפעל התרומות האדיר, צפויה להיכנס לספר השיאים של גינס לאחר שהצליחה לכנס יותר מאלף תורמי כליה בתמונה אחת. שופטי גינס דחו בתחילה את פניית העמותה בטענה כי "אנו לא מטפלים בבקשות מישראל או מהשטחים הפלסטיניים", אך לבסוף חזרו בהם. על פי ארגון הבריאות העולמי, ישראל מובילה בתרומות כליה מן החי ביחס לגודל האוכלוסייה; רק דרך "מתנת חיים" בוצעו עד היום 2,030 השתלות כליה מן החי.

בטלמון, יישוב של 340 משפחות במערב בנימין, רוח הנתינה שורה כנראה ברחובות. למחרת הטקס המרשים, כשאני היחידה בחדר עם שתי כליות, התכנסנו שם כדי לשמוע מה יש באוויר המקומי שמוביל לעשייה כזו.

ראשון התורמים היה רב היישוב, הרב זאב רוזנפלד (54), שעשה זאת לפני כעשור. "אני בריא ברוך ה', ורציתי לעשות משהו עם הבריאות שה' נתן לי", הוא אומר. מדי יום שלישי הוא לומד בחברותא עם אחד התושבים. כאשר הוא סיפר לשותפו ללימוד שהוא החל בתהליך התאמה לתרומה, ענה לו החברותא שגם הוא התחיל בתהליך הזה. הם התקדמו בתהליך במקביל, עד שהחברותא נפסל בשל גידול שהתגלה בכליותיו. רוזנפלד התקדם ותרם כליה; גם אחִיו ושניים מבני דודיו עשו זאת.

"אני תמיד אומר שיש פה אנשים איכותיים", הוא מנסה להסביר את ריבוי התורמים מיישובו, ומדגיש כי לא מדובר בצעד פזיז. "אנחנו יישוב עם אנשים שחושבים, אנשים שקולים שיודעים להגיב נכון גם במצבים קשים. שום דבר לא נשלף מהמותן. כל אחד כאן חשב לפני התרומה שלו, זה לא היה אימפולסיבי. מעבר לזה, יש כאן אנשים אידיאליסטים. הרי מי שגר פה ויתר על המגורים במקום פחות אידיאליסטי. מורי ורבי הרב דרוקמן תמיד סיפר שהוא כמעט נהרג ארבע פעמים וקיבל שוב ושוב את החיים שלו במתנה, ולכן הוא חי את החיים שלו בעשיית טוב. אני מנסה להמשיך את דרכו ולעשות טוב".

המארחים שלנו הם מתן ותמר שחם, בני 43. תמר תרמה לפני ארבע שנים. היא חשבה על כך בעקבות גיסה וגיסתה שתרמו אף הם. "ראיתי אותם ואמרתי 'זה נשמע משהו מעניין שיכול להתאים לי'. אני מורה, עובדת בשליחות של חינוך, של הוראה, ורציתי לתרום בכיוון אחר קצת. הרגשתי שאני רוצה לתת עוד משהו לעם ישראל". היא חיכתה שהילדים יגדלו, ואז תרמה. "תרמתי בין פורים לפסח, ומתן ארגן את כל הבית לפסח. ההתאוששות הייתה די מהירה, ובחול המועד פסח כבר טיילתי עם המשפחה". שנתיים אחריה, גם בן זוגה מתן תרם.

בעקבות המלחמה

צפורה שרון (45), רצתה לתרום כבר לפני כמה שנים, אבל נדחתה בוועדה מכיוון שהיא צליאקית. ובכל זאת, היא לא הפסיקה לחלום על תרומה. בעקבות המלחמה היא פנתה שוב ל"מתנת חיים" ושאלה אם תוכל לתרום על אף הרגישות. "עם כל האובדנים, החיילים שנפלו ואלה שאיבדו גפיים, הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי", היא אומרת. "פניתי לארגון ואמרתי שאני אדם בריא, והצליאק הוא דבר זניח. הם בדקו שוב ואישרו לי לגשת לתהליך. רציתי להרבות את הזכויות של עם ישראל בשביל החיילים, בשביל החטופים. לפני שהרדימו אותי לקראת הניתוח, אמרתי שאני מקדישה את התרומה הזאת עבורם. נרדמתי לצלילי 'הוא פשוט שריונר', כי הבן שלי לוחם בשריון".

גם בת־שבע קרן (47) התורמת הטרייה ביותר, שתרמה לפני חודשיים, עשתה את הצעד בעקבות המלחמה. "הג'וק הזה נכנס לי לפני שמונה שנים כשחבר ילדות שלי תרם, אבל חיכיתי שהילדים יגדלו. המלחמה גרמה לי להבין שאחרי כל המוות והצער, אני רוצה להוסיף חיים. רציתי לתת משהו בגוף, כמו שכל החיילים והמילואימניקים תרמו. התהליך לקח לי תשעה חודשים, כמו היריון שבסופו נולדים חיים".

בת־שבע קרן: "המלחמה גרמה לי להבין שאחרי כל המוות והצער, אני רוצה להוסיף חיים ולתת משהו בגוף, כמו שהחיילים תרמו. התהליך לקח תשעה חודשים, כמו היריון שבסופו נולדים חיים"

לפני שמונה שנים עבר אבי מוליאן (41) תקופה רצופת קשיים, ובמהלכה הוא גם נקרא למילואים. "הייתי מפקד פלוגה בצפון", הוא מספר. "יום אחד אני עומד במוצב דבורנית מול הים, ואומר לעצמי: אם אני יוצא מהקשיים האלו, אני עושה משהו גדול". ואכן, האתגרים נפתרו אט־אט, והוא החליט לתרום כליה. בבדיקות לקראת התרומה, אובחן אצלו בטעות סרטן. "מתאמת ההשתלות לקחה אותי הצידה ואמרה: אתה לא תתרום כליה, אתה יוצא מפה להילחם על החיים שלך". כעבור כמה שבועות התברר שבאחת הבדיקות המרכזיות התקבלה תוצאה שגויה, שגרמה למחול השדים. מועמדותו של אבי אושרה, והוא תרם כליה למחרת יום הכיפורים באותה השנה.

במשפחה של הדסה גורקביץ (55) אומרים ש"פדיחה להסתובב עם שתי כליות". דודה שלה תרמה כליה לבעלה, בתקופה שבה היה מדובר בניתוח מסובך. אחר כך תרמו אחותה של הדסה ובעלה. "הם היו הזוג הראשון שתרמו במסגרת מתנת חיים, והניתוח היה באותו שבוע. חשבנו שהם משוגעים, וכמובן היינו גאים בהם מאוד".

ואז היא החליטה לתרום בעצמה. "התלבטתי, ואמרתי לעצמי שאם הבדיקות יצאו מתאימות, אלך על זה. באחד הימים, בדרך לבדיקות בבילינסון פגשתי את אבי, והוא סיפר לי כמה קשה לו לחזור לעבודה אחרי התרומה. לא אמרתי לו כלום, רק הקשבתי". הבדיקות הצליחו, ההשתלה עברה בשלום, אבל מקבל הכליה נפטר מאוחר יותר מסיבה שאינה קשורה לכליות.

אחרי שהדסה תרמה, אחות נוספת במשפחה תרמה. במפגש שנערך השבוע היא פגשה עוד שלושה בני דודים שתרמו. "תפסנו שורה באולם", היא צוחקת, ומסכמת: "במשפחה שלנו, מי שלא תרם זה אומר שהוא נבדק והוא לא מתאים".

לאה אקרמן־פז (62) תרמה לפני שמונה שנים. "התארחתי בבית של משפחה שנסעה לשבת ולקחה איתה את כל העיתון, למעט המוסף של מתנת חיים שצורף אליו. קראתי וזה דיבר אליי. בהמשך שוב נתקלתי במוסף כזה, ואמרתי לעצמי 'כנראה הוא לא סתם התגלגל לידיי'". בערב שלפני ההשתלה היא פגשה בבית החולים את מקבלת התרומה, אישה ממוצא אתיופי, אם לשניים. "הצטלמנו, ואמרתי לה שאני שולחת את התמונה לשלוש אחיותיי. היא ענתה לי 'עכשיו יש לך ארבע'". אבל על שולחן הניתוחים לקתה הנתרמת באירוע לב, והכליה של לאה עברה לחולה אחר. "כשהבנתי שהיא לא קיבלה את הכליה הרגשתי כאילו אחותי לא קיבלה את התרומה. בסוף קיבל את הכליה עולה מרוסיה, והנתרמת 'שלי' קיבלה כליה אחרת".

הראל לייזרוביץ (44) ניגש לבדוק את התאמתו לתרומה בעקבות חמותו שהייתה זקוקה לכליה. הוא סבל אז מעודף משקל ולא יכול היה לתרום. כעבור שלוש שנים הוא החליט לתפוס את עצמו בידיים ולהוריד ממשקלו 20 ק"ג, ואז הצליח לתרום.

סיפוריהם של התורמים מטלמון נפוצו ביישוב, וגם מרדכי פש (60) שמע אותם. אבל מה שהכריע בעד התרומה הייתה עבודה שנתן לתלמידותיו באולפנת צפירה. הוא ביקש מהן להשוות בין גיבור תנ"כי לגיבור בן ימינו. שתי תלמידות ראיינו תורמת כליה, ודרכה הוא הבין עד כמה התרומה הזו מצילה חיים. למרבה הצער, כלייתו החזיקה אצל הנתרם חודש וחצי בלבד, אבל אז בעקבות זיהום - נאלצו להוציא אותה. "עברתי תהליך סביב זה, תהליך של התמודדות רוחנית, אמונית", הוא מודה בכובד ראש. ישראל גרינפלד, תורם נוסף מהיישוב, לא יכול להגיע לפגישתנו.

להתכונן לכל אפשרות

ב־99 אחוז מהכתבות בנושא, תורמי הכליה מספרים על התעלות ותחושת שליחות. תוכלו לספר על הצדדים הפחות נעימים של התרומה?

הדסה גורקביץ: "מעצבן אותי כשאומרים שהכול עובר חלק, שזה קל. זה פשוט לא נכון, לא מדעית ולא פיזית. ההתאוששות משתנה מאוד מתורם לתורם. אני, למשל, התאוששתי בצורה קשה יחסית. הרב הבר, מייסד 'מתנת חיים', אמר לי משהו שנשאר איתי: זה תלוי באדם, אין בזה כללים. זה יכול להיות קשה מאוד ויכול גם להיות קל מאוד. מה שכן, צריך להכין את עצמך. הכנה לא אומרת שזה יהיה בקלות, אלא שאתה מוכן גם לאפשרות שזה לא. לכן, כשאני מלווה היום תורמות כליה, אני אומרת להן את הנתונים האלה, שידעו, וגם לבן הזוג. דבר שני, זו זכות גדולה. זה כמו לידה; יש לידות קשות, ויש לידות שעוברות חלק. זו שמחה גדולה, מתנה עצומה שאפשר לתת. אם אתה מסוגל, לך על זה. ואם אתה לא מסוגל, אתה גם בסדר".

בת־שבע קרן: "אצלי הדברים עדיין טריים. אני יכולה להגיד ששבועיים וחצי אחרי הניתוח עדיין הייתי מוגבלת מאוד. ישבתי שעות ולא הצלחתי לעשות כלום. המחשב היה מולי ולא הצלחתי להתרומם, או אפילו ללחוץ אנטר. במקביל הייתה לי נפילה רגשית, נפשית. היה לי קשה מאוד. הרגשתי שאני  ממש בהתמודדות, ושאני צריכה להרים את עצמי. אני חושבת שזה היה קשור לאובדן העצמאות, גם אם בשכל ידעתי שזה זמני ושזה עובר, ושמיום ליום אני מתחזקת. הידיעה הזאת לא ביטלה את ההתמודדות. על זה לא מדברים, וצריך להגיד גם את הדברים האלה".

לאה אקרמן־פז: "אני רוצה להציף עוד קושי לא מדובר. היה לי יום לחוץ בעבודה, ואני רואה שהבן של הנתרם מחפש אותי בטלפון. כשלא עניתי, הוא כתב לי 'יש לי בשבילך בשורה'. חשבתי שהוא רוצה להגיד לי שהוא מתחתן. בסוף, כשחזרתי אליו, הוא עדכן שאבא שלו נפטר. זה היה בערך שנה ותשעה חודשים אחרי התרומה. קשה להתמודד עם זה שהמושתל שלך נפטר. היו לו עוד בעיות בריאות שהובילו למותו. בהכנה לתרומה שאלו אותי איך אגיב אם יקרה דבר כזה, ואמרתי 'הכול יהיה בסדר', אבל בלב אמרתי 'לי זה לא יקרה'. והנה זה קרה".

יישובי יהודה ושומרון מככבים בטבלת התרומות. האם ייתכן שמדובר בסוג של טרנד, או בתהליך שמגיע מלחץ חברתי?

אבי מוליאן: "אני רואה את זה לפעמים אצל אנשים שנכנסים לקבוצות התעניינות בוואטסאפ או שפונים אליי. אני לא אגיד שאלו אנשים לא טובים או לא מחוברים לתרומה, אבל בחור צעיר שתורם כליה יומיים לפני שאשתו יולדת, הוא לדעתי אדם מבולבל מאוד".

לייזרוביץ: "אנשים מתייעצים איתי איך 'לתחמן' את הוועדה, איך לגרום להם לאשר אותך כתורם. אני אומר להם שתפקידה של הוועדה הוא להגן על התורם. אם הם אומרים שאתה לא מתאים, הכול טוב. הוועדה היא לא קישוט, תקשיב למה שהם אומרים לך".

איכות חיים או הצלת נפשות?

דמותו של הרב ישעיהו הבר, מקים ארגון "מתנת חיים" שהלך לעולמו בימי הקורונה,  בלטה בהיעדרה  באירוע בבנייני האומה. אשתו רחל לקחה על עצמה להמשיך את מפעל חייו, ואף זכתה על פועלם בפרס ישראל.

"לא זכיתי להכיר את הרב הבר כי תרמתי אחרי פטירתו, אבל אני רוצה לומר משהו על הרבנית הבר", אומרת תמר שחם. "קבעו לי תאריך לניתוח, ואני התכוננתי נפשית והודעתי בעבודה, אבל אז הנתרם חלה בקורונה והכול נדחה. הרבנית נוהגת להתקשר לכל תורם ביום שישי שלפני הניתוח, והיא התקשרה אליי למרות שהניתוח לא התקיים ואמרה לי כמה היא חושבת עליי. גם בתאריך החדש היא התקשרה ובירכה אותי. השבוע היא עמדה בכניסה כמו כלת האירוע וחיזקה את כולם. היא מיד זכרה אותנו, ששנינו תרמנו. מדהים לראות אישה שיש לה אלפיים 'ילדים', אלפים כליות, והיא זוכרת את כולם".

"שנה אחרי התרומה, הרב הבר היה סנדק בברית המילה של הבן שלנו", מספר אבי מוליאן. "זכינו, זה היה מרגש מאוד".

הרב זאב רוזנפלד: "הרב הבר היה משמעותי מאוד בשבילי, וכשהוא נפטר הרגשתי כאילו אבא שלי נפטר. בכיתי כמו שאני לא בוכה אף פעם".

רגע לפני התרומה, שוחח הרב רוזנפלד עם הרב הבר על המשמעות התורנית שלה. "תרומת כליה היא סוגיה הלכתית עם שו"תים ופוסקים, ויש שאלה האם מותר בכלל לתרום כליה או שזה אסור, או שאולי זו מידת חסידות. למדתי את הסוגיה והגעתי למסקנה שזו מידת חסידות ושראוי ומצווה לתת, אבל שבוע לפני התרומה נכנסתי לפאניקה. הבנתי שאני עושה מצווה, אבל איזו מצווה? האם אני מקיים 'לא תעמוד על דם רעך', או אולי 'ואהבת לרעך כמוך'? יש לזה 'נפקא מינה'. אם אני מציל חיים, אז לפי חלק מהפוסקים שווה לסכן את עצמך בסיכון מחושב עד רמה מסוימת כדי להציל חים של מישהו; אבל אם זה רק כדי לשפר את איכות החיים שלו – כדי שיוכל להתנתק מהדיאליזה, ללכת לעבודה, לצאת לחופשות, לאכול ולשתות כמו אדם רגיל, אבל אני לא מציל לו את החיים – זו מצווה של 'ואהבת לרעך כמוך'. אז האם מותר לי לסכן את החיים שלי, אפילו בסיכון מחושב, כדי לשפר למישהו אחר את החיים?

"התקשרתי לרב הבר ושאלתי אותו, ואני זוכר את השיחה עד היום. הוא סיפר לי שפעם שאלו את הרב אלישיב בנוגע לאדם שזקוק להשתלת כליה, והוא מקבל הודעה בשבת שהגיעה כליה מאדם שמת בתאונת דרכים – האם מותר לו לנסוע לבית החולים שמא יאבד את הכליה. התשובה הייתה שהוא חייב, כי בשבילו זו הצלת חיים. זה הרגיע אותי וגרם לי להבין שזו באמת הצלת חיים".

כל התורמים מציינים כי בלי תמיכת המשפחה הם לא היו יוצאים למהלך. בת־שבע קרן: "בלתי אפשרי לבצע את הצעד הזה בלי המשפחה. על עצמי אני יכולה להעיד שבימים הראשונים הייתי ממש מושבתת. כמעט לא יכולתי לזוז, והאיש שלי היה שם בשבילי מעל ומעבר ונתן לי את התחושה הכי טובה שאני צריכה להקשיב לגוף שלי. אני באמת מרגישה שזו תרומה גם שלו ושל הילדים".

משהו בחיים שלכם השתנה בעקבות התרומה?

צפורה שרון: "לא עשיתי שינוי, אבל במסגרת ההכנה לתרומה מעודדים לשמור על אורח חיים בריא. ואני רואה שאצלי ואצל תורמים אחרים המודעות לבריאות עלתה".

הראל לייזרוביץ: "ירדתי במשקל בשביל התרומה, ואני ממשיך לשמור על זה. התחלתי לרוץ, ואני רץ למרחקים גדולים יותר מאשר רצתי בצבא".

אבי מוליאן: "דווקא זה שלא השתנה אצלי כלום, זה הקטע. כשאני פוגש קרובי משפחה באירועים משפחתיים הם שואלים אותי איך אתה מרגיש, ואני כבר לא זוכר על מה הם שואלים. תרומת כליה זה כמו איזה באמפר בכביש, קפיצה שקורית לך באמצע החיים, ומהר מאוד חוזרים לשגרה. מצד שני, למישהו אחר השתנו החיים לגמרי בזכותך. מעבר לזה, בזכות התרומה אנחנו נמצאים במעקב רפואי שנתי. עד התרומה לא ראיתי רופא 15 שנה. עכשיו אני כל הזמן במעקב, וזה מאפשר לגלות שינויים בגוף שקורים עם הגיל ושלא היינו מגלים בדרך אחרת, ולטפל בהם".

"לא חוויתי איזו התעלות בזכות התרומה, ורוב הזמן אני בכלל לא זוכרת שתרמתי כליה", מוסיפה צפורה שרון. "שבוע אחרי התרומה בעלי יצא למילואים בצו 8, והייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני צריכה להיות במנוחה. כשהיו לי התלבטויות פניתי למשפחת שחם, שתרגיע אותי. אז לא כולם חווים איזו חוויה רוחנית עוצמתית, ואני חושבת שזה משהו טוב ובריא. לא יצאתי מאיזון לשום כיוון".

הרב רוזנפלד: "הרבה פעמים אומרים לי 'איזה מעשה חסד עשית, איזו גבורה', אבל מבחינתי תרומת הכליה הייתה לפני תשע שנים, ומאז חזרתי לחיות את חיי. כאן ביישוב יש משפחות שמאמצות ילדים, לפעמים ילד אחד ולפעמים שניים, ואלה אנשים שעושים מעשה גבורה יומיומי, לא חד־פעמי, כשהם מגדלים את הילדים האלה כל יום מחדש.

"מה שבאמת השתנה בי מאז התרומה הוא החיבור העמוק שלי ושל אשתי לברכת 'אשר יצר'. התרומה התקיימה ביום ראשון, ובשבת שלפניה ישבנו סביב שולחן שבת והתלבטנו מה לקנות לנתרם. חשבנו אולי על ברכת 'אשר יצר' מהודרת, ואז הבנו שלא באנו להחזיר מישהו בתשובה אלא להציל חיים. אחר כך, כשהרב והרבנית הבר באו לבקר הם הביאו לנו גביע, כמו לכל תורם, ולנתרם הם הביאו ברכת 'אשר יצר'. המשמעות של הברכה העמיקה עוד יותר כשהרב הבר חלה והרבנית ביקשה מהציבור לברך את הברכה הזאת לרפואתו. מאז הברכה הזו הפכה עבורי לסמל של בריאות, של תפקוד פשוט ויומיומי, תזכורת מתמדת לכך שהגוף הבריא והחיים עצמם אינם דבר מובן מאליו".

רוב מוחלט של התורמים שומרים על קשר עם מקבלי הכליה שלהם. הרב רוזנפלד: "אני פוגש את הנתרם שלי בדאבל־דייט, עם אשתו ואשתי. נהיינו חברים. סביר להניח שאילולא התרומה לא הייתי פוגש אותו בחיים".

"יוסי ז"ל ואני שמרנו על קשר", מספרת הדסה גורקביץ. "הוא היה בחתונה של הבן שלנו ונדהם לראות כל כך הרבה דוסים רוקדים... הוא קנה לנו חנוכייה וכתב 'אתם האור שלי'. יוסי נפטר, אבל אנחנו שומרים על קשר עם משפחתו".

תמר שחם: "אני תרמתי לגבר בן חמישים, שלפני התרומה התחתן בפעם השנייה. לפני שנה וחצי נולד לו בן ובאנו לברית. הוא התרגש מאוד וסיפר לכולם מי אנחנו. התפדחנו מהסיטואציה, אבל כשראינו אותו עם אשתו ועם שני הילדים הקטנים שלהם, ראינו מה זה באמת המשכיות החיים בזכות התרומה".