המקיף המחבר

בימים ובשבועות הקרובים יחלו תלמידי ותלמידות כיתה ח' בציבור הדתי־לאומי להירשם ולהיבחן לישיבות תיכוניות ולאולפנות. מדי שנה בתקופה הזאת צוריאל רובינס נזכר מחדש מה הביא אותו לנהל את תיכון מקיף דתי אמית בבאר־שבע, התיכון הגדול ביותר של החמ"ד בישראל.

בניגוד לישיבות ולאולפנות, בתיכון של רובינס אין סינון ואין מיון, והשער פתוח לכל תלמיד מבאר־שבע שרוצה ללמוד במקיף הדתי היחיד בבירת הנגב.

"אני מכיר את הסוגיה הזאת מהצד השני, של אלו שלא מתקבלים לישיבות ולאולפנות ומגיעים אליי. לפני שנה שיתפו אותי כמה מאנשי הצוות שלי בדמעות, שהילדים שלהם לא התקבלו לישיבה או לאולפנה שרצו ללמוד בה. חלקם לא התקבלו אפילו למקום אחד מתוך שלושה מקומות שאליהם נבחנו. כתבתי לכל הצוות מייל ובו ביקשתי שלא יתבלבלו – הבעיה היא לא בילדים שלהם. הם טובים ונפלאים. הבעיה היא באותם מוסדות ובגישה שלהם.

"בית הספר שלי מציב מראה לציונות הדתית: מה קורה כשפותחים את השערים ואומרים לכל מי שרוצה שהוא מוזמן. רוב גדול של התלמידים שלנו מגדירים את עצמם מסורתיים או חילונים. תראו כמה אנשים אנחנו מפסידים כשאנחנו סוגרים את השערים שלנו. תלמידים יהודים בעם ישראל רוצים ללמוד במוסדות הדתיים, ואומרים להם לא".

יגידו לך ראשי הישיבות והאולפנות שאין מקום פיזי לכולם.

"אם שיקולי המקום היו השיקולים היחידים בתהליכי הקבלה, הם היו עושים הגרלה בין המועמדים. אבל אף מקום לא עושה הגרלה. כולם בודקים תעודות וציונים, בודקים את אורך המטפחת של האם ואת אורך הציציות של האב, ובודקים האם הילד 'טוב' או 'בעייתי'. משום מה, מוסד שמקבל במשורה רק את 'הטובים' ביותר נקרא 'תורני', ומוסד שמקבל את כל מי שבא בשעריו ומקרב יהודים לאביהם שבשמיים, מתויג כמקום פשרן יותר ודתי פחות. האם הקב"ה אוהב יותר מוסד שבו מספר מצומצם של תלמידים לומדים גמרא בעיון חמש שעות בכל יום, או מוסד שמקיים בפועל את דברי המשנה 'לכל אדם ישנה' ו'העמידו תלמידים הרבה'? כנראה במגזר הדתי־לאומי כיום חושבים שהאפשרות הראשונה היא הנכונה".

כמנהל תיכון, רובינס גם התרגל לכך שפוליטיקאים דתיים לא רואים את המוסד שלו כלקוח שלהם. "במערכות בחירות כמעט כל פוליטיקאי שרוצה קולות של בוחרים בציונות הדתית מבטיח להוזיל את שכר הלימוד בישיבות ובאולפנות, אבל הוא לא מתייחס לתיכונים המקיפים הדתיים שהם כמעט חצי מהחמ"ד. שום פוליטיקאי לא יבטיח תקציבים לתיכונים המקיפים. אומנם לא חסר לי תקציב לפדגוגיה ושעות הוראה, אבל אין אצלי גבייה של שכר לימוד גבוה ולכן אין לי יכולת לממן את כל התוספות הבלתי פורמליות שקיימות בישיבות ובאולפנות כמו סמינרים והרצאות. אני מחכה לפוליטיקאי שיגיד 'אני עוזר לתיכונים המקיפים כי שם חסר תקציב וההורים מתקשים לשלם'".

כמה שיותר, יותר טוב

1,550 תלמידים לומדים בתיכון של רובינס. בכל שכבה יש בין 10 ל־12 כיתות. לפני כניסתו לתפקיד הוא קרא מחקרים רבים על מוסדות חינוך גדולים בעולם וגילה את יתרונות הגודל.

"אנשים פוחדים מהגודל, אבל יש לו הרבה יתרונות. קודם כול, יש יותר משאבים לתת פתרונות פדגוגיים טובים הרבה יותר, אבל יותר מזה – אפשר לתת מענה נכון יותר לכל תלמיד כשיש לך הרבה סוגים שונים של כיתות ושל מחנכים. בכל בוקר מתקיימות אצלנו חמש אפשרויות שונות של תפילת שחרית, וכל תלמיד ותלמידה יכולים למצוא את עצמם באחד מהם. גם תלמידים שיש להם קשיים חברתיים יסתדרו יותר בבית ספר גדול, כי בשכבה גדולה יש להם יותר סיכויים למצוא חברים. ויש גם ממד ערכי של חיבור לעם ישראל, אינטגרציה ויכולת ללמוד עם אנשים שונים ממך.

"נכון שיש גם חסרונות לבית ספר גדול", הוא מודה, "באופן טבעי קשה יותר לייצר תחושת שייכות בבית ספר כזה, וזה האתגר הגדול שלנו".

אז איך באמת מייצרים שייכות לבית ספר שיש בו אלפי תלמידים?

"הרעיון הוא לייצר פרקטיקות רבות ככל האפשר שבאמצעותן אנשים ירגישו שרואים אותם. בתוכניות העבודה שלי היעדים הראשונים בכל שנה הם שיראו כל תלמיד ושיראו כל מורה, כי יש לי מאתיים אנשי צוות.

"אנשים שנכנסים אליי לבית הספר אומרים שהם מרגישים שהם בעיר. אנחנו רוצים להפוך את העיר לכפר, שתלמידים רבים ככל האפשר ירגישו שרואים אותם. לשם כך יש לנו למשל שעות התצא"מ – תהליך צמיחה אישית מקצועית, שפּוּתח ברשת אמית. לכל קבוצה של 15 תלמידים בבית הספר יש מנטור שהוא מחנך או מורה, וגם אני משמש כמנטור. הקבוצה נפגשת עם המנטור שלה אחת לשבוע לשעה, שבה עובדים על תהליכי צמיחה. אנחנו עובדים עם התלמידים על תחושת מסוגלות, על ביטחון עצמי ועל התמודדות עם אתגרים.

"נוסף על כך, המנטור מקיים עם כל תלמיד בקבוצה שלו גם שיחות אישיות שמלוות את התהליך. בד בבד אנחנו מקיימים תהליכים דומים גם עם המורים עצמם. מדי יום ראשון התלמידים מגיעים לבית הספר בשעה עשר, אחרי שהמורים מגיעים כבר בשמונה, פותחים את השבוע בארוחת בוקר ואז מקיימים ישיבות צוותים, פיתוח מקצועי או השתלמויות. המטרה היא שכל מורה ישב אחת לשבוע במעגל שיהיה בעבורו קבוצת שייכות. אני גם מזמין אליי כל מורה ביום ההולדת שלו לשיחה אישית ומתנה. זה דבר קטן אבל הוא נועד לייצר תחושה ש'המנהל רואה אותי'".

למעשה אתה מנהל את מאתיים המורים, יותר מאשר את 1500 התלמידים.

"נכון שבפועל אני עוסק יותר בחינוך מבוגרים. המורים הם קהל היעד המרכזי שלי בבית הספר, אבל יש לי קשר אמיץ עם התלמידים. יש כיתות שאני מלמד בהן באופן קבוע, וכמו כן אני עובר במהלך השנה בכל הכיתות כדי להיפגש עם התלמידים, אבל אני לא מתיימר להכיר את כולם בשמותיהם. מבחינת הניהול, התיכון מחולק לשלושה בתים: ז'™™־ח', ט'־י', י"א־י"ב. לכל בית יש מנהל משלו, לכן אני לא חושב שאני עסוק בניהול הרבה יותר ממנהל של בית ספר קטן".

למרות המחסור החמור במורים במערכת החינוך, רובינס מדווח שמבדיקה שנערכה בין התיכונים הדומים, עולה שבמוסד החינוכי שלו נשירת המורים הקטנה ביותר. "מחקרים בכל העולם מראים כי הדבר שמנבא באופן הטוב ביותר הישארות של מורה בבית הספר הוא לא המשכורת אלא הימצאות של חבר טוב בחדר המורים. יש לי שלושה חדרי מורים ולא כולם מכירים את כולם בצוות. לכן צריך ליצור את תחושת ה'ביחד'".

בלתי פורמלי, לכתחילה

בחודש ספטמבר האחרון זכה רובינס בפרס רוטשילד לחינוך המוענק על ידי יד הנדיב, על קידום שוויון הזדמנויות בבית הספר שלו. "התיכון שלי הוא תיכון בשכונה ד' בבאר־שבע ולא בכפר־שמריהו, והתלמידים שלי ממוקמים בתחתית עשירון הטיפוח. הם מגיעים אליי בכיתה ז' עם פערים גדולים, והשאלה היא איך משלימים אותם. לתפיסתי, צמצום הפערים המשמעותי לא נעשה בתחום המתמטיקה והאנגלית אלא בדברים שהם לא מצליחים לקבל בבית או בקהילה, ולא משנה מאיזו סיבה.

"המתאם בין מצב סוציו־אקונומי להישגים לימודיים קיים בכל העולם, אבל יש גורמים שהוכחו כמשנים מציאות כמו השתתפות בתנועת נוער או לימודים במכינה קדם־צבאית אחרי התיכון. בבתי ספר משקיעים הרבה יותר בלימודי מתמטיקה ואנגלית שאפשר להשלים, ולא מספיק בדברים שבאמת משנים מציאות".

אחד המהלכים הראשונים של רובינס כמנהל היה פתיחת סניף בני עקיבא בתוך התיכון שלו. הסניף פועל במסגרת מיזם "בית ספר בתנועה" של תנועת בני עקיבא. יש קומונרית, מדריכים מהכיתות הגבוהות, פעילות שבועית קבועה, ובערב חנוכה התקיים שם גם מפקד של חודש ארגון.

"כמאמין גדול בכוחה של תנועת נוער, כשנכנסתי לתפקידי ביקשתי מיפוי של מספר התלמידים בתיכון שמשתתפים בתנועת נוער כלשהי. מתוך 1,500 תלמידים היו שבעה בלבד. מול השער של בית הספר יש מקלט נטוש שהיה פעם סניף בני עקיבא 'הנגב' ונסגר מחוסר חניכים. בסניף שפתחתי אצלי יש לי מאתיים חניכים שרובם לא הולכים לסניף בשכונה שלהם. זה התחיל בשעות הלימודים, והיום עיקר הפעילות היא לאחר שעות בית הספר. הם גם יוצאים למסעות ומחנות של התנועה, וכשזה קורה ביוזמת בית הספר, גם להורים שלא היו בתנועת נוער קל יותר לעכל את זה".

יוזמה נוספת של רובינס הייתה הקמת מרכז לטיפולים רגשיים בתוך בית הספר. "בבית הם לא מקבלים את הטיפולים הללו מסיבות מגוונות. היום יש לי חמישים תלמידים בשנה שעוברים טיפולים רגשיים אצל מטפלות באומנות, במוזיקה ובדרמה".

יוזמה נוספת הייתה הקמת "מכינה לחיים" בכיתה י"ב, מיזם שהקימה רשת אמית ובמסגרתו שמונים תלמידים חווים אחת לשבוע יום של חינוך בלתי פורמלי מעולם המכינות, הכולל שיחות, התנדבויות וטיולים. "המכינה שלנו הביאה לקפיצה במספר התלמידים שממשיכים למכינה לאחר התיכון, אבל מבחינתי היא נועדה קודם כול עבור אלו שלא הולכים למכינות, שיחוו את החוויה הזאת לפחות בכיתה י"ב".

הישיבות הפדגוגיות בחטיבת הביניים של אמית באר־שבע מוגדרות כישיבות חברתיות. "המטרה היא לשים דגש על המצב החברתי של התלמיד כי זה השורש של הכול. אם בישיבה פדגוגית רגילה מתמקדים בציונים ובמצב הלימודי, בישיבות הללו מדברים על המצב החברתי של כל תלמיד ונעזרים לשם כך בתוצאות של שאלונים סוציומטריים שהתלמידים עונים עליהם מראש. תלמיד מצטיין שיש לו בעיות חברתיות עלול להתפספס בישיבה פדגוגית רגילה. זה גם מסר גדול למורים, שבפעם היחידה במחצית שבה הם מתכנסים, הם מדברים על הצדדים החברתיים".

ככלל, רובינס מאמין שמה שאינו נמצא במערכת השעות של בית הספר אינו קיים. "אתה יכול לראות בפרסומים של מוסדות חינוך התחייבויות לקשר אישי וליחס לצד הרגשי והחברתי אבל בסוף, במערכת השעות שלהם רואים רק שיעורים. אצלנו במערכת אתה רואה גם שעות תצא"מ, עבודה על מיומנויות וישיבות חברתיות".

תשעים אחוזי הצלחה

צוריאל רובינס (50) גדל ביישוב בית־אל, היה פעיל בני עקיבא, ועם סיום לימודיו בישיבה התיכונית נמנה עם המחזור המייסד של ישיבת ההסדר בירוחם. זה המקום לגילוי נאות: למדנו יחד בישיבה ואנחנו חברים טובים ושכנים יותר משלושים שנה. עם תום לימודיו בישיבת ההסדר ניהל בתוכה במשך שבע שנים מסגרת לימודית לעולים מאתיופיה. בשנת הלימודים תשס"ח היה רובינס שותף להקמת הישיבה התיכונית אמית "בלבב שלם" בירוחם, ולאחר הקמתה מונה למנהל התיכון שלה.

"אומנם נאלצנו לקיים תהליכי קבלה ומיון לישיבה, אבל מההתחלה האמירה הייתה שכל ילד מירוחם יתקבל לישיבה. יצרנו מציאות שילדים מירוחם, לא משנה מאיזו עדה הם ואיזו כיפה יש להם על הראש, לא יעברו את הסיוט של תהליכי הקבלה לישיבות התיכוניות. נוסף על כך, הקפדנו לא לקבל תלמידים רק לפי ציונים, וקיבלנו גם תלמידים שנשרו מישיבות אחרות".

לאחר 11 שנים בניהול הישיבה בירוחם יצא רובינס לשנתיים של לימודים במכון מנדל למנהיגות ולאחר מכן חיפש אתגר חינוכי חדש. "חיפשתי מוסד חינוכי שמקבל את כולם. כבר לא יכולתי לשאת את התחנונים של ההורים שילדיהם לא התקבלו לישיבה כזו או אחרת. אני מאושר לנהל היום מוסד שכולם מוזמנים אליו". רובינס נשוי לתהילה שמנהלת כיום את אגף הרווחה והשירותים החברתיים בעיריית באר־שבע. הם מתגוררים בירוחם, הורים לחמישה וגם סבא וסבתא צעירים.

"אחת התופעות המופלאות במקיף שלנו, שלמיטב היכרותי אין לה מקבילה בחינוך הדתי, אלו כיתות המצוינות המדעית שלנו", הוא מספר. "כבר עשרות שנים, מאז תחילת העלייה מברית המועצות, משפחות העולים בוחרות בתיכון שלנו כמוסד החינוכי לילדיהם. אף שרובן לא מגדירות את עצמן כמשפחות דתיות, הן הביעו בנו אמון גם בגלל הרמה הלימודית, גם בגלל איכות הצוות וגם בגלל החיבור ליהדות ללא הגדרות ותיוגים. רבים מהתלמידים  האלו מגיעים להישגים גבוהים, אבל מה שבעיקר משמח אותנו זו האינטגרציה החברתית שנוצרת בכיתות ובמסדרונות".

גם תעודות המחצית שיחולקו בקרוב בבתי הספר, נראים אחרת בתיכון אמית באר־שבע. "כחלק מהעבודה הרגשית שנעשית אצלנו, הרעיון הוא שהתעודה היא לא חד־כיוונית מהמורה לתלמיד, אלא המחנך והתלמיד מסכמים וכותבים יחד את התעודה. כותבים למשל מה היעדים שהתלמיד רוצה להציב לעצמו למחצית הבאה. בדרך הזאת אנחנו הופכים את התלמידים לשותפים. ואגב, את אותו רעיון בדיוק אני מיישם כמנהל מול המורים".

שיעור הזכאות לבגרות בתיכון של רובינס הוא יותר מ־90% אבל הוא אינו שואף למאה אחוזי זכאות. "אני אומר כל שנה למורים שלי שיהיו גאים בכך שאין לנו מאה אחוזי זכאות כי יש תלמידים שלא יוציאו תעודת בגרות מכל מיני סיבות, והעובדה שהם אצלנו עד סוף כיתה י"ב ולא מנשירים אותם כמו במוסדות אחרים היא מקור לגאווה. הממוצע הארצי של הזכאות לבגרות הוא 75% בערך. זה אומר שאחד מארבעה לא מוציא בגרות. מוסד שיש לו מאה אחוזי בגרות, זה אומר שאין אצלו תלמידים שלא ניגשים לבגרות או כי הוא הנשיר אותם או כי הוא לא קיבל אותם מלכתחילה".

שליחות מגזרית

איך בונים זהות דתית־לאומית בבית ספר שיש בו מנעד רחב כל כך של זהויות?

"קודם כול הזהות נבנית מכך שיש הרבה סוגים של תלמידים. זה חלק מהחינוך הזהותי. מבחינתי, זהות ציונית־דתית זה אומר גם ללמוד כולם יחד. נוסף על כך, אנחנו מוסיפים תכנים כמו שבתות שכבה, וחוגגים חגים יחד, שזה לא דבר מובן מאליו בתיכון מקיף – מדליקים נר חנוכה ביחד, ומקיימים קריאת מגילה בפורים. אני לא יכול להגיד שאני נותן מענה תורני כמו בישיבות, אבל תוכניות הלימודים שלנו הן של החמ"ד בדיוק כמו בכל ישיבה או אולפנה, ולכן יש אצלנו הרבה מענים של דת וזהות יהודית. בין השאר פועל אצלנו בית מדרש רשות שהוקם לזכר החייל יהונתן מלכה ז"ל, בנה של מנהלת החטיבה העליונה שלנו שנפל בעזה. חמישים תלמידי י"ב לומדים בו פעם בשבוע בחברותא ושומעים שיעורים".

כאמור, מקיף אמית באר־שבע הוא התיכון הגדול ביותר של החמ"ד בארץ. "אני נמצא בכנסים של החמ"ד ומדברים שם הרבה על שרבים מהתלמידים בבתי הספר היסודיים של החמ"ד לא ממשיכים בשלב החטיבה והתיכון בזרם הממלכתי־דתי אלא עוברים לזרם הממלכתי. בבית הספר שלנו מתקיים תהליך הפוך. הוא קולט לא מעט תלמידים מהזרם הממלכתי בבאר־שבע. אגב, העובדה שהתיכון ממוקם בבאר־שבע תורמת מאוד להצלחה החינוכית. באר־שבע היא עיר שהחינוך נמצא בראש סדרי העדיפויות שלה. המובילים אותה, ראש העיר רוביק דנילוביץ וד"ר חפצי זוהר, מאמינים באינטגרציה בתוך מערכת החינוך ודוחפים אותה למצוינות. כל זאת כחלק מהדי־אן־איי העירוני".

רובינס מצר על העובדה שהציבור הדתי־הלאומי לא מתייחס לתלמידי התיכונים המקיפים הדתיים כאל חלק ממנו ולא רואה בחינוך במקיפים משימה חינוכית חשובה. "מִנהל החמ"ד עצמו מחובר מאוד לעולם המקיפים ויודע להקשיב לצרכים, אבל לצערי בציבור הציוני־דתי באופן כללי זה לא כך. בוגר ממוצע של ישיבת הסדר שבוחר לעסוק בתחום החינוך, לא יבחר בעדיפות ראשונה לחנך בתיכון מקיף. הוא קודם כול ינסה להיות ר"מ בישיבה גבוהה, ואם לא – בישיבה תיכונית. גם בוגרת ממוצעת של מכללה דתית לחינוך תחפש קודם כול משרה באולפנה. לצערי, לא מספיק רואים את החינוך במקיפים כשליחות חינוכית".