בפעם הראשונה על סט צילומי הסדרה מטכליסטים, אמיר טסלר, שמלאו לו 21, לא הרגיש כמו ילד. אומנם הוא עדיין בין הצעירים בקאסט, אבל הפעם משהו היה שונה. "זו הפעם הראשונה שאני בא לפרויקט כשאני בן אדם מבוגר יחסית", הוא צוחק. הימים היו ימי מלחמה. צילומי הסדרה מטכליסטים יצאו לדרך בחודשיה הראשונים, אבל משתתפיה ניסו להבין אם יהיה מישהו שיצפה בסדרה קומית שבמרכזה אב ובן תומכי לחימה של אחת היחידות המובחרות בצה"ל, יחידה שאיבדה הרבה מבניה.
"כל מי שיצר סדרה בזמן המלחמה הרגיש ככה", הוא אומר, "נכון שלסדרה קוראים מטכליסטים ו־80 אחוז מהדמויות בה לובשים מדי צה"ל. אבל יותר משזו סדרה צבאית זו סדרה על אבא ובן, זו סדרה על יחסים. על חוסר ביטחון. על הגשמה. ידענו שזה הלב של הדבר".
הדמויות בסדרה חיות בעולם של שנות ה־90, כשההדים של הצלחת מבצע אנטבה עוד באוויר ותרחיש כמו טבח 7 באוקטובר נראה מופרך לגמרי. ובכל זאת, צילה של מלחמת חרבות ברזל כיסה את צילומי הסדרה וחייב לבצע כמה שינויים.
"הפרק של סדנת שבי הפך ל'סדנת עינויים' למשל", נזכר טסלר, "ואני זוכר את זרחו (ערן זרחוביץ, ש"ד) בסצנה של דימוי אויב במטוס, את הרפרור לנאום של יוני נתניהו בגילומו של יהורם גאון בסרט 'מבצע אנטבה' מכריז כי מדינת ישראל לא תפקיר אף יהודי או ישראלי בידי אויב. אלו מילים שפשוט נשמעות קשות".
סיפור של אב ובנו. מתוך מטכליסטים | צילום: באדיבות yes
טסלר, שברזומה שלו "עלומים" ו"המזח", משחק את רני, השקמיסט החדש בסיירת מטכ"ל שמאיים להרוס לאביו ברוך (סנדו) את דמות הבכיר המסווג שהוא מציג לכולם. דמות שמבוססת על זרחוביץ' בעצמו.
"היה בזה כבוד, להיות חלק מתיקון מסוים שקורה על המסך לדמות של זרחו", הוא מושך בכתפיו, "מההתחלה הוא הצליח לתווך לי ברגישות שלו ולהסביר מה מונח פה על הכף בלי לשים על הכתפיים שלי יותר מדי משקל. כי כן, זה יכול להיות מפחיד לשחקן. זה אומנם המסע של רני, אבל מאחורי הסיפור הזה מסתתרת אמת שהיא כואבת. לזרחו ולכל אחד מאיתנו".
עוד בהיותו בן שמונה, נבחר להשתתף בסרט "סיפור על אהבה וחושך". הילד שתמיד חיפש את הבמה מצא אותה לבסוף על סט הצילומים, וכל מה שהיה לפני כאילו לא היה. "אני לא זוכר כמעט כלום מלפני הסרט", הוא מודה במבוכה, "במעומעם אני יודע שתמיד חיפשתי להופיע, להיות על במה מכל סוג, חיפשתי תשומת לב. ההורים שלי ששלחו אותי כבר בכיתה ג' לחוג בבימת הילדים והנוער בגדרה".
בדיוק אז המלהקת הילה יובל יצאה למסע חיפוש ארוך אחר הילד שייכנס לנעליו של עמוס עוז הצעיר בסרט החדש שכתבה נטלי פורטמן. "היא עברה בכל הארץ, חוג־חוג. כשהגיעה אלינו נתנו לה את השם שלי ומכאן דברים פשוט קרו. היום אני מסתכל אחורה בהלם. מה זה ילד בן שמונה? הייתי פשוט חדור מטרה והבנתי את גודל הדבר. זו הייתה חוויה מטורפת. עברנו לגור בירושלים למשך חודש, ההורים שלי דאגו שיסדרו לנו דירה ושהאחים הקטנים שלי יוכלו לבוא פעם־פעמיים בשבוע. הם עשו הכול כדי שארגיש בבית".
קיבלת תמיכה מדהימה, ולא בהכרח מובנת מאליה.
"כמה שההורים שלי תמכו ופרגנו, הם גם היו הראשונים לתת לי פרופורציות. הדבר שהיה הכי חשוב להם הוא שאהיה ילד ושכל הפרויקטים לא יפגעו בילדות שלי, אפילו קצת. שאמשיך ללכת לבית הספר, לאו דווקא בשביל הלימודים, אלא בשביל החברים, ובשביל להישאר קרוב לאחים שלי. זה משאיר אותי בפרופורציות עד היום".
ולא פחדת כילד להשתתף בפרויקט כזה גדול?
"אני לא יודע אם בתור ילד הבנתי כמה זה גדול, וזה היה המזל שלי. אבל כן היה שלב שהבנתי וזה פתח לי את התיאבון. בראש שלי הייתי מבוגר. בקונטקסט של עבודה. היו פעמים שלא הבנתי למה לא מערבים או משתפים אותי על הסט, למה מטפלים בי בכפפות של משי. מצד שני היה לי מזל שלא הרבה ילדים שחקנים זוכים לו".
נטלי פורטמן, זוכת פרס השחקנית הטובה באוסקר על תפקידה בסרט "ברבור שחור", נכנסה לדמות האם ב"סיפור על אהבה וחושך" באופן טוטאלי. "היא הייתה מקסימה ודאגה לי כמו אמא, זה מאוד מרגיע עבור ילד בן שמונה שנמצא על סט של סרט כזה מפלצתי".
הכרת אותה לפני כן?
"הייתי רואה 'ארץ נהדרת', והיא זכתה שם לחיקוי מוצלח, ורק משם הכרתי אותה. אבל לא הייתי באמת מודע למעמד. רק ידעתי מה זה אוסקר ושהיא זכתה בו. זה הרבה יותר ממה שילד בכיתה ג' אמור לדעת על הנושא. מאז ומתמיד אני תופס איזה נושא ומתאבסס עליו. ההכרתי שחקנים הרבה פחות מוכרים מנטלי, הייתי חנון של זה".
ואתם בקשר?
"נטלי בעיקר התעניינה באמא שלי, הייתה מצלצלת בחגים, וב־7 באוקטובר בדקה שכולנו בסדר".
הקשר הקרוב עם פורטמן מגיל צעיר מעלה תהיה האם ילך טסלר בעקבותיה במסלול המייסר בהרי הוליווד. "אף שחקן דובר אמת לא יגיד לך 'זה לא מעניין אותי'. זה מדהים לעשות קולנוע בתקציב בלתי מוגבל. ובכלל הוליווד זה חלום. אבל אם תגידי לי שאשחק ואפילו אביים כל החיים בישראל, ושהקולנוע הישראלי יצמח, קניתי".
כשהמלהקת יובל שלחה לו עוד אודישן לתפקיד בסדרה שלימים הפכה ללהיט ענק בארץ ובעולם, הוא מאוד רצה לעשות אותו. "ההורים אמרו לי 'רגע רגע, עשית עכשיו פרויקט ארוך, תחזור לבית הספר, לחברים, קח את הזמן'. כך הפסדתי תפקיד בפאודה".
היית קרוב.
"אני לא מרגיש החמצה", הוא מבהיר, "ככה למדתי לקחת את המשחק בפרופורציה נכונה. היום אני יודע שמשחק זה מקצוע שאני מאוד אוהב, אבל הוא לא כל החיים שלי. והטיפ הכי טוב שאני יכול לתת לשחקן מתחיל זה לשמור על עצמך, לא תהפוך לשחקן טוב יותר אם תתן למקצוע להרוס אותך. בסוף אנחנו באים לעבוד, ויש לנו מזל שהעבודה שלנו היא לא עניין של חיים ומוות. כל עוד לוקחים את זה בפרופורציות והחקר הוא בריא, יכול להיות שתצא מזה בגרסה יותר טובה של עצמך.
"אגב, האנשים שעבדתי איתם לאורך כל הדרך היו הוכחה לכך שהם אנשים אוהבי אדם ורגישים וגם מוכשרים מאוד. אין לי זיכרון אחד של ניצול או התעמרות. היה כבוד לגדול לתוך תעשייה כזאת עם חומר אנושי מדהים".
///
כשטסלר קרא את התסריט של "המזח", סדרת טלוויזיה שמבוססת על סיפורו של מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, הוא לא האמין שדבר כזה קרה. וככל שהתקדמו עם הצילומים בגיאורגיה, ועד לפרמיירה של המיני סדרה שהתקיימה ב־5 באוקטובר 2023, הוא עדיין לא האמין.
נרצח בֿ–7 באוקטובר. הסבא משה רידלר | צילום:
"אתה צופה בזה ולא מאמין שזה קרה לאנשים", הוא מחזיק את הראש, "לחשוב שזה קרה לנו שוב, זה בלתי נתפס. יש שם סצנה של מישהי מביטה מהחלון ורואה מתפללים רצים מבית הכנסת ועולים על מדים. והיא בהלם, ואני מבין אותה. זו חתיכת סטירה שלא חשבנו שנקבל, בטח לא פעמיים".
אלו שאלות שעלו גם בצילומים?
"לא נעים להגיד כמה כיף היה לעשות את הסדרה הזו", הוא חצי מחייך, "חלק מימי הצילום התקיימו בגאורגיה, וזה יצר דיסונסס. ביום משחקים את הסצנות הקשות במוצב, בערב יוצאים ונהנים".
הוא שיחק את אביחיל פלד, אז חייל בן 19, מש"ק דת ובוגר ישיבה שנפצע במוצב המזח שהוא בא לאייש כדי לארגן את תפילות החג.
"פגשתי את אביחיל לפני כן", נזכר טסלר, "הוא לא כל כך אוהב שאומרים את זה, אבל הוא אדם משכמו ומעלה. נתן כל כך הרבה ואיבד המון. דיברנו גם על הפן האמוני - ההתגלות שהייתה לו מאז החטיפה והפציעה וגם איך החיים שלו השתנו מאז. לשמוע את הבן אדם הזה אומר אחרי שנים 'תודה, אני מאמין באמונה שלמה ומה שצריך לקרות קורה'. זו הייתה זכות".
התפר העדין שבין סדרה בהשתתפותו לבין חייו הפרטיים נקרע לגמרי כשגילה יומיים לפני התאריך המקורי של צאת המיני סדרה על מותו של סבו, משה רידלר ז"ל, שנרצח ביחד עם המטפל שלו בשבת השחורה.
"הטלפונים היו מנותקים, היה מאוד קשה לקבל ודאות על מה שקרה שם", הוא מספר, "אלה היו שעות נוראיות, אז אני רק יכול לדמיין מה עבר על משפחות החטופים שהשעות הנוראיות האלה הפכו עבורן לשנים, ויש בי הרבה כעס. אני יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל אני בטוח שמי שעבר את זה יזדהה. לא הייתה השלמה. לא נוכל להשלים עם מה שקרה אף פעם".
משה רידלר ז"ל נולד בעיירה הרצה שברומניה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נלקח יחד עם אימו ואחותו למחנה עבודה, וממנו הצליחו לברוח ביחד שנתיים לאחר מכן. הוא הסתתר אצל משפחה אוקראינית שמצאה אותו, בתום המלחמה חזר לעיירה, שם מצא את אביו ויחד הם עלו ארצה. בארץ הצמיח שורשים ונטע אותם בקיבוץ חולית שבעוטף עזה.
"היה לו הרבה במה להתגאות", אומר נכדו בלב כבד, "סבא הפך לבולט ומשמעותי בכל תחום שהוא היה בו. בין שזה במשטרה, ובין שזה כחוקר פרטי, וגם בסוכנות היהודית. תמיד חי בגדול, איש מאוד צבעוני ושמח. הוא היה מאוד מחובר לארץ ובעיקר למשפחה שלו, שהייתה אצלו במקום הראשון. מבחינתנו הוא עמוד האש בפני המחנה, הסתכלנו עליו בהערצה.
"היום אנחנו משתדלים להמשיך את הדרך שלו", ממשיך טסלר, "להמשיך לחייך ולצחוק למרות הכול. הוא היה קם בבוקר, והבוקר היה יפה. עד יומו האחרון. זו זכות להיות הנכד של האיש הזה. מה שמנחם אותי, זה שאת כל מה שאני אומר הבנתי גם כשהוא היה חי".
רוב בני המשפחה שהו בטבריה באותה שבת, ועד היום אינם יודעים בוודאות מה התרחש מתחילת הטבח ועד למציאת גופותיהם של משה ומטפלו פטרו בוסקו ממולדובה, אב לשני ילדים, בן 35 במותו.
"פטרו הגיע לסבא שלי שנה קודם. הוא היה אדם מלא אור ושמחה, ובסך הכול רצה לפרנס את משפחה שלו שנשארה במולדובה. טרגי שאדם שלא קשור לסיפור של המדינה שלנו מוצא את עצמו קורבן לשנאה של החמאס. זה פשוט לא הוגן".
יצא לך לבקר בחולית מאז?
"הייתי שם פעם אחת מאז. קשה לראות את המקום הזה נטוש. העוטף תמיד היה סמל לחופש ושמחה בשבילי. והוא עוד יחזור להיות כך אני מאמין. בשביל זה המשפחה שלי צריכים לקבל הבטחה אמיתית שהם יכולים לחיות שם בביטחון ולא לפחד שהם הבאים בתור".
///
המתח שבין לוחמים קרביים לתומכי הלחימה וה"ג'ובניקים", נוגע אישית בטסלר, כמשרת בימים אלו בתיאטרון צה"ל. הוא אומנם פטור מראש משירות קרבי, אבל חולק עם רני את הפזילה ללוחמה.
קשר שנשאר עד היום.עם נטלי פורטמן | צילום: מתוך הסרט
"מה לעשות, אי אפשר לחיות במדינה הזו בלי להשוות את עצמך. כל החברים שלי, המושבניקים, משרתים בקרבי. ואני מאוד גאה בהם. אני לא עמדתי בפני צומת של החלטות כי הבחירה נשללה ממני מראש, כי יש לי אסתמה. אבל אני לא מתחבא מאחוריה. אני חושב שזה דבר ענק לתת מעצמך למדינה. יוצא לי לפעמים לשאול את עצמי איך הייתי מסתדר במצב הזה, סתם לתפוס קו בעזה".
תיאטרון צה"ל הוא עוד נקודת ציון בדרך למה שכרגע נראית כמו קריירה מבטיחה, אם יצליח לדלג על הנקודה שבה רוב בני האדם הבוגרים מחליטים על הכיוון המרכזי בחייהם.
כשאני שואלת אם אי פעם חשב מה הוא היה עושה חוץ ממשחק, הוא צוחק.
"זו שאלה טובה, אבל אני לא יודע מה עוד מעניין אותי חוץ ממשחק וקולנוע. אני לא מבשל טוב, וספורט הוא לא הצד החזק שלי, אבל תמיד כדאי שיהיה גיבוי. לכן הייתי רוצה לעבוד בטבע, להיות גנן. זה נראה לי משמח לקום בבוקר לשמש, ולטפל בצמחים. בטח מי שקורא את זה ומכיר אותי יגיד 'מה הקשר', אבל זה נשמע לי מגניב".