אומרים שאפשר להוציא את האדם מהמקום שבו גדל, אבל אי אפשר להוציא את המקום מהאדם. במקרה של עדי פישמן, הקביעה הזאת כנראה תקפה במיוחד. רק כשהוציאה לאור את ספרה "כל הדרכים הביתה", הבינה שהרומן הדמיוני שכתבה הוא למעשה עיבוד של הפרידה שלה מהיישוב קדומים, 12 שנה קודם לכן. "יש בי הרבה געגוע למה שהיה", היא אומרת, "לא רצון לחזור אחורה, אבל המקום הזה נשאר חי בתודעה, גם כשאני כבר לא שם. זה צף לי ברגעים קטנים. בכל פעם ששואלים אותי איפה אני גרה, אני צריכה 'להמיר' בראש את קדומים לרעננה. כששלחתי ספרים, רציתי לציין בכתובת השולחת 'קדומים'. המקומות מתבלבלים לי, והתודעה שלי חיה בשני מרחבים במקביל: החיים עצמם במקום אחד, ואילו הזיכרון, הזהות והחוויה עדיין במקום אחר. קצת כמו אנשים שעלו ארצה, ונשארים בין שתי מולדות – זו שבה הם נטועים עכשיו ומתרגשים מהחיים בה, וזו שבה נולדו וגדלו, ובה השאירו חלק מהמשפחה שלהם, מהזיכרונות, מהאהבה. זה מצב קיומי של פיצול רך. לא קרע, אלא חיים מתמשכים בין אהבה לגעגוע".
בספר "כל הדרכים הביתה" (הוצאת עם עובד) געגועים מהסוג הזה מוציאים את ראשית, נערה בת 16, למסע לתוך רצועת עזה כדי למצוא את הבית שבו גדלה. אימה מיכלי יוצאת לחפש אותה, ואליה מצטרפת נעמה, חברתה מילדות שבחרה דרך חיים שונה משלה. אף שסוגיות אקטואליות משתקפות היטב בעלילה, זה לא ספר שמטרתו ניתוח פוליטי, אלא רומן שאוהב את הדמויות שלו ומלווה אותן בשלושה צירים: ציר הזוגיות, ציר החברות, והחזק מכולם - ציר האימהות.
כל הדרכים הביתה | צילום:
פישמן (51), נשואה ואם לחמישה, היא המפקחת על היועצים בחמ"ד במחוז תל־אביב, וגם מנחה של קבוצות גוף־נפש. "אני עוסקת בחוסן, במשמעות וביכולת של אנשים ומשפחות לחיות ולהתפתח בתוך מציאות סוערת", היא אומרת, וגם כאן אפשר למצוא שיקוף לרקע האישי שלה.
היא נולדה בהרצליה, השנייה מתשעה ילדים במשפחה. הוריה, יצחק ויהודית, הכירו בחוג לכימיה באוניברסיטת תל־אביב. כשהייתה בת שנתיים החליטו ההורים לעבור לקדומים, ואביה אף הפסיק את העבודה על הדוקטורט שלו כדי להגשים חלום ציוני־התיישבותי. הוריו של האב, מספרת פישמן, היו אנשי מפא"י, ולמרות חילוקי הדעות האידאולוגיים הוא ראה את עצמו ואת תנועת ההתיישבות ביש"ע כממשיכי דרכם. "'מפא"י הישנה והטובה' הייתה אמירה שגורה אצלו. הוא מצא בשתי התנועות אותם ערכים - שוויון, ליברליזם, צדק חלוקתי ותפיסה שאומרת שהתיישבות שווה ביטחון". גם בצד השני אפשר היה למצוא הזדהות עם ההתיישבות ביו"ש. "אני זוכרת שעל בית הכנסת בקדומים היה שלט 'מתנת קיבוץ עין־חרוד'. אבא שלי סיפר על היחס האמביוולנטי של ח"כים ושרים ממפלגת העבודה כלפי ההתיישבות. הם היו צריכים להשמיע קולות מסוימים עבור הבוחרים שלהם, אבל בפועל הם עזרו ליישובים. אבא ציין למשל ששמעון פרס ובנימין בן־אליעזר אהדו את ההתיישבות וראו בה ערך ציוני וביטחוני".
כשעברו לקדומים, היישוב היה עדיין בשלבי הקמה, והמשפחה התגוררה בקרוון. הזיכרונות המתוקים של פישמן מהשנים ההן קשורים גם להיותה בת למשפחה ברוכת ילדים. "עד היום אנחנו חבורה מלוכדת. יש לנו קבוצה משפחתית, ויש קבוצה טיפולית – כי הרבה מהאחים שלי עוסקים בייעוץ וטיפול - ויש גם קבוצה לוויכוחים פוליטיים. כי חוץ מערבים, יצאו מהמשפחה שלנו כל גוני החברה הישראלית", היא אומרת בחיוך.
צילום: נעמה שטרן
"זיכרונות הילדות שלי מבטאים את היופי של המקום - ההרים, הצמחים, הראשוניות. כילדה קטנה במקום כזה את מרגישה שהרוח כמעט מעיפה אותך, כי אין עצים ואין בתים, והגוף פשוט נסחף עם האוויר. היו גם נסיעות ארוכות בתוך עזון, בקלקיליה, בשכם, מקומות שאנחנו לא נוסעים בהם היום. בהמשך הגיע גם הפחד מהטרור, אבל בילדות המוקדמת לא היה פחד בכלל. היינו הולכים למשל לג'ית, הכפר הסמוך לקדומים. הכפר קדום נתפס כמקום עוין יותר, אבל ג'ית היה אחר. היינו מבקרים שם בבית הבד, צופים בהפקת שמן. עד היום כשאני עוברת שם, המבט מחפש אוטומטית את בית הבד, אף שהוא כבר איננו. נכון, חייתי בתוך מציאות פוליטית סוערת – עם אספות חברים, מכתבים, מתחים - אבל כילדה חוויתי את הכול כהרפתקה, כמשהו טוב. כחלק מגן עדן".
גן העדן הזה נסדק כשהייתה בכיתה ז', אז פרצה האינתיפאדה הראשונה. האירוע שנצרב בזיכרונה יותר מכול היה רצח עופרה וטל מוזס מאלפי־מנשה. באפריל 1987, יומיים לפני ליל הסדר, הושלך בקבוק תבערה אל רכבה של משפחת מוזס סמוך לכפר חבלה. אם המשפחה עופרה ובנה טל בן החמש נהרגו, האב אייבי והילדים עדי וניר נפצעו באורח קשה. פישמן זוכרת היטב גם את הרצח של רמי חבה, ילד בן שמונה מאלון־מורה, חודש לאחר מכן. "כנערה צעירה לא תמיד הבנתי הכול. הרי ערבים היו חלק מהחיים שלנו, היו לנו בעלי מלאכה ערבים, ואנחנו היינו נוסעים אליהם. הכפר פונדוק, שהתרחשו בו פיגועים, היה מבחינתנו עד אז מקום לקניות. אני זוכרת שראיתי שם פעם חתונה: החתן רכב על סוס, העיניים שלו זהרו, וכמו בכל חתונה מיד עלו לי דמעות. זה היה חלק מהחיים שלנו, חלק שנשבר. האשמת המתיישבים באפרטהייד ובגזענות היא זרה כל כך לחוויה הראשונית שלי, השורשית. אהבתי מאוד את החיים בקדומים, ואני מתגעגעת אליהם עד היום. ההורים שלי עדיין שם, ואני מגיעה ליישוב פעמים רבות".
*
"כל הדרכים הביתה" הוא ספר ביכורים, אך הדבר אינו ניכר בו. הכתיבה של פישמן קולחת, סוחפת ונוגעת. גרעין הספר נולד בסדנת כתיבה של אשכול נבו ועבר כמה גלגולים וגרסאות עד שהתגבש לגרסה שראתה אור.
מיכלי ונתנאל, ההורים שבספר, הכירו בילדותם, בתקופת פינוי ימית. במשך השנים הקשר ביניהם הלך והעמיק - כמדריכים בבני עקיבא, אחר כך כשני מתבגרים מאוהבים, ואז כזוג דתי לאומי שמתחתן ומקים משפחה למרות פציעה נוראית של הגבר בפיגוע. ניסיונה של בתם להסתנן לרצועת עזה, אל חורבות גוש קטיף, נשמע כמתכתב עם אירועי המלחמה הנוכחית, ולכן מפתיע לגלות שרובו המוחלט של הספר נכתב לפני 7 באוקטובר. "אחרי היום ההוא, אחרי השבר, הזוועה והטראומה שכולנו חווינו, הייתי בטוחה שהטיוטה שכתבתי הולכת לפח", מספרת פישמן. "את מי בכלל יעניין עכשיו סיפור כזה, לעומת המציאות המטורפת שאנחנו חיים בתוכה?"
באותם ימים היא גם לקתה בשעלת - "השתעלתי בלי הפסקה 24 שעות ביממה, שברתי את הצלעות, שכבתי בלי יכולת לעשות שום דבר מלבד לראות את סרטוני הזוועה. באמת חשבתי שהספר הולך לפח. אבל כשחלף הזמן, הבנתי שהטראומה הקולקטיבית מעלה אצל כולנו שאלה עמוקה: מה המקום של יצירה בעולם כזה? וככל שהמשכתי לכתוב, והדמויות המשיכו ליצור את עצמן, אמרתי לעצמי - רגע, יש פה הרבה דברים סופר־רלוונטיים. הנושא של פוסט־טראומה, למשל. אם הספר יגיע אפילו לאדם אחד וייתן לו ביטוי בנושא הזה, יביא לו מזור, יאפשר הזדהות - בין שזה לוחם פוסט־טראומטי, ובין שזו מישהי שחיה את החוויה של בת הזוג - יש לזה משמעות. גם השסעים החברתיים, שנוכחים היום מאוד, נמצאים בספר.
"נכון שלסיפור שלנו אין עדיין סוף. גם אחרי שרוב החטופים חזרו, המציאות נשארה מפחידה, חסרת ודאות, מכאיבה, מכעיסה. אבל דווקא בתוך זה אנחנו זקוקים לסיפור, כי זה מה שמרגיע בו: הידיעה שיש התחלה, אמצע וסוף".
עדי פישמן | צילום: נעמה שטרן
מתוך הקשרים האנושיים המתוארים בספר, הנוגע ביותר ללב הוא זה שבין האם לבתה. אימא באמת תלך רחוק כל כך למען הילדה שלה?
"ילדים מעמתים אותך עם משהו שנמצא בתוכך. כשהורה מגדל ילד, הוא רוצה להיות בשבילו תמיד, אבל בפועל זה לא אפשרי. ההבנה שלא תוכלי למנוע מהילד שלך כאב מחלחלת כבר בגיל כמה חודשים, כשכואבות לו האוזניים והוא צורח, ואת לא יכולה לקחת ממנו את הכאב. בשלב הזה את עוד יכולה להיות שם בשבילו, אבל כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות, את מבינה את זה ברבדים הרבה יותר עמוקים. את רוצה להיות אבל את לא יכולה, כי הוא אדם בפני עצמו שרוצה את הפרטיות שלו וזכאי לה. דווקא בגיל הזה, כשהוא צריך אותך יותר מכול, את צריכה לשחרר שליטה.
"יש בספר קטע שאני אוהבת, ובעיניי הוא מייצג מאוד. מיכלי שואלת את עצמה שתי שאלות. הראשונה היא האם הילדה בורחת מ־ או הולכת אל; השנייה היא - האם אני הולכת לתפוס אותה או מצטרפת אליה. ובמובן מסוים, כל האפשרויות נכונות".
צילום: נעמה שטרן
עד כמה הספר דומה לחיים שלך?
"האירועים הביוגרפיים אינם זהים. כלומר, אין לי בעל פוסט־טראומטי, לא היינו בגוש קטיף וכן הלאה. אצל כל סופר יש סיפורים שמבוססים על אירועים אמיתיים, יש כאלה שנובעים ממשהו שעבר עיבוד עמוק עד שאי אפשר כמעט לזהות את מקורו, ויש סיפורים שמומצאים לגמרי – אבל המשותף לכולם הוא שהבסיס הרגשי תמיד אותנטי. גם כאן, האנרגיה הרגשית יושבת על חוויה אנושית שהיא באמת שלי".
ולמה דווקא עכשיו היא יוצאת?
"מה שנבע ממני באופן ספונטני כשהתחלתי לכתוב היה החוויות מימי ההקמה של קדומים. זה סיפור שעוד לא סופר באופן הזה, על ידי הגיל הזה. בהמשך כתבתי גם על ההתנתקות, ובמידה מסוימת עיבדתי את מה שאני עברתי באותה תקופה, אף שלא הייתי תושבת הגוש או צפון השומרון. במבט לאחור אפשר לראות שיצירות נוספות על ההתנתקות, דוקומנטריות ועלילתיות, יצאו גם הן השנה, כי כנראה העת בשלה לספר גם את הסיפור האישי והלאומי הזה ולהתחיל לעבד אותו.
"יש זמן שבו הדברים מתבשלים, ואז הם רוצים לפרוץ החוצה. כמו שקרה עם הקיבוצים – 'הביתה' של אסף ענברי, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, וגם הסרט 'אדמה משוגעת', יצאו באותה תקופה. או להבדיל הסיפור של מלחמת יום כיפור, שנכח בסרטים ובסדרות לקראת חמישים שנה למלחמה. לצורך כתיבת הספר ראיינתי את גיסי יאיר צור, שגדל בגוש וגורש ממנו בגיל 18, והוא אמר לי שאם היינו יושבים לפני חמש שנים, הוא היה מדבר בצורה אחרת. כי ממרחק הזמן, משהו בפרספקטיבה משתנה".
*
לפעמים הביוגרפיה שלה כן משיקה לזו של גיבורי ספרה. כמותם, גם לה הייתה אפיזודת חיים בסיני: בתקופה שלפני הפינוי עברה המשפחה להתגורר בימית. "היינו שם בקרוון של 25 מ"ר, שלושה ילדים, הקטן בן חודש. רק כאישה בוגרת הבנתי כמה קשה היה ליישם את האידאלים של ההתיישבות. היו מחירים יומיומיים, הוריים, מקצועיים".
כשהתחתנה והקימה בית משלה, קדומים היה הכתובת הטבעית. "אחרי החתונה גרנו במשך שנתיים ליד ישיבת כרם ביבנה, ובעלי המשיך ללמוד שם. כשנפרדנו מהישיבה, מבחינתי לא הייתה שאלה בכלל - היה ברור לי שנגור בשומרון. בעולם המושגים שלי לא היו אופציות אחרות. היום אני מסתכלת על זה באהבה וגם בשעשוע.
"בהתחלה גרנו בקדומים עצמה, אחר כך היינו שנה בהר־חמד – אז מאחזון של קדומים, והיום שכונה בורגנית ומבוססת. ואז, ממש בתוך האינתיפאדה השנייה, בנינו את הבית שלנו ביישוב. אלה היו ימים שבהם נסענו ולא ידענו אם נחזור, ובבנייה בקדומים הייתה אמירה ברורה של 'דווקא עכשיו'.
"במקומות האלה, אפילו הטופוגרפיה מעמיסה עלייך המון. בהר־חמד את קמה בבוקר, יוצאת מהדלת, וכל הארץ פרושׂה לפנייך — מהארובות של חדרה ועד אשקלון. חשיפה מתמדת, 24/7, לנוף שהוא הרבה יותר מנוף. ומהצד השני שכם, והר גריזים, והר עיבל. הכול נמצא שם, בו־בזמן. אני זוכרת איך במסיבת חנוכה, חג שהוא גם יום ההולדת של קדומים, שמענו על השריפה בכרמל. מצב הרוח השתנה. יצאנו הביתה, ובדרך ראינו עמוד אש עצום כאילו פורץ מן הצפון. זה היה מראה מפחיד ומזעזע, כי כבר ידענו על האוטובוס של הסוהרים ועל גודל האסון. לראות את זה מלמעלה היה כמעט טראומטי. ושוב, זה ממחיש את ההיבט הזה של 'כל הארץ אשר אתה רואה'".
ובכל זאת, בחלוף הזמן היא בחרה לשנות את סביבת המגורים. "לאט־לאט התבשל בי הרצון לחוות מרחבים נוספים. זה היה תהליך קשה מאוד, עברתי איתו כמה שנים לא פשוטות, אבל הייתה הבנה פנימית שאני רוצה וצריכה את השינוי הזה, ושמותר לי להגיד לעצמי שמותר".
שני הוריה לא באו מבתים דתיים, והמשפחה המורחבת שהכירה מילדותה הייתה מגוונת מאוד מבחינת השקפות עולם. "לגדול בתוך משפחה ימנית־אידאולוגית שמוקפת קרובים חילונים ושמאלנים, זו בעיניי חוויה מכוננת. גם זה נוכח בספר - משפחות שיש בהן גוונים רבים, ילד כזה וילד אחר. יש בזה משהו שרירותי כמעט, שמעלה מחשבות על 'הדרך שלא נלקחה', ה־second life שיכולתי לחיות כחילונית וכשמאלנית, ועל העובדה שדווקא כך קרה. בעיניי, השרירותיות הזאת היא מה שהופך את השסע בעם לקורע לב".
צילום: נעמה שטרן
אחת מחברותיה ללימודים במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן הייתה קרובת משפחה לא דתייה. הקשר המשפחתי הפך שם לחברות קרובה ויומיומית – עד ליום שבו רבין נרצח. "כמה ימים אחר כך הגעתי לאוניברסיטה, וכשאמרתי לה 'היי', נעניתי בכתף קרה. משהו נחתך. לא בריב, לא בפיצוץ. חיתוך שקט, חד, כזה שלא חוזר אחורה.
"כל בני הדודים שלי הם אנשים פוליטיים מאוד, זה תמיד היה נוכח, אבל עד אז זה נשאר ברקע. רצח רבין הפך הכול להווה בוער, לא ויכוח אלא שסע אמיתי שבתוכו אנחנו חיים. שנים אחר כך זה המשיך ללוות, גם בחיים עצמם וגם במפגשים משפחתיים. חודשיים לפני המלחמה זה עלה שוב סביב הרפורמה המשפטית. בליל תשעה באב הזמנתי את בנות הדודות שלי, ישבנו ודיברנו. היה קשה מאוד, אבל זה נגמר בחיבוקים".
*
כשהיא לא עסוקה בכתיבה, פישמן מפקחת על מערך היועצים במוסדות החינוך הממלכתי־דתי במחוז מרכז. בשנתיים האחרונות היא מנחה אותם במתן מענה לקשיים שלא חשבו שיידרשו להם אי פעם. "אני כבר הרבה שנים מלווה את המלווים. בתפקיד הזה אני פוגשת, דרך היועצים והיועצות, סיפורים של משפחות ושל ילדים, ויחד אנחנו מחדדים את עקרונות ההתערבות. בהתחלה עבדתי בשומרון, ושם פגשתי הרבה ילדים יתומים. הטראומה הייתה נוכחת מאוד. בהמשך, כמלווה של יועצות, התמחיתי והדרכתי בנושא של פגיעות מיניות ומוגנות מינית, גם ברמה הפרטנית וגם ברמה הקהילתית. זה היה אזור עומק שצללתי אליו לאורך זמן. אחר כך, בתפקידי כמפקחת על הייעוץ, שוב הגיעו אירועים לאומיים שהחזירו אותנו לנושאים של טראומה וחוסן".
כשהחלה המלחמה הייתה פישמן בשנת שבתון, אבל מצאה את עצמה במעין שירות מילואים. "היה ועדיין יש צורך לתת מענה לדברים שקרו מההיבט של מוסדות החינוך - בוגרים שנהרגו, תלמידים שהוריהם ואחיהם גויסו, וגם תלמידים שקרוביהם נהרגו או נחטפו. מעגלי הפגיעה שאחרי 7 באוקטובר היו באמת בלתי נתפסים.
"גם היום, כשלכאורה אנחנו מתרחקים מהאירוע עצמו, יש הצפה גדולה של קשיים, ומצבי הקצה נעשים קשים יותר. אני קוראת לתקופה הזאת 'עכשיו כבר מותר לבכות'. הרבה דברים שהוחזקו בזמן החירום, כשהכול היה דרוך, מתפרקים עכשיו – רגשית, גופנית, זוגית, חברתית. עכשיו כבר מותר לבכות, וגם כבר מותר להתגרש, כבר מותר לקרוס, כבר מותר להרגיש. כשאני לוקחת את רשימת מאפייני הטראומה כפי שהם מתוארים אצל הפרט – הימנעות, פלאשבקים, חוסר שקט, עוררות – ואז מביטה עלינו כחברה, הכול שם. יש הקבלה בין המיקרו למקרו, וההבנה של עומק תהליכי הטראומה האישית והלאומית היא מרתקת. צריך להבין שטראומה חברתית לא מתבטאת רק בסימפטום אחד: יש דיכאון, חרדה, אובדנות, פגיעות מיניות. הכאב מתנהג באינספור צורות, אצל אינספור בני אדם. כמפקח אתה תומך בתומכים, כלומר ביועצים ובצוות ההוראה, אתה נותן להם את הידע המקצועי ועוזר להם לעבד ביחד".
תחושת האחריות לנעשה בחברה בכללותה הניעה את פישמן בעבר להיות שותפה ליוזמה של קיום מפגשים בין יועצים מהחינוך הממלכתי ועמיתיהם מהחמ"ד. "זה רובד אחר של ריפוי הפצעים, של שיח. אחרי 'שומר החומות' ייסדנו קבוצת למידה קטנה. שנה אחר כך כבר החלטנו לקיים כנס גדול של יועצי החמ"ד ויועצי החינוך הממלכתי בנושא של דיאלוג בתוך קונפליקט. בסופו של דבר ההיסטוריה הקדימה אותנו: באותה תקופה התרחש המאבק סביב הרפורמה המשפטית, והגענו לכנס הזה בימים בוערים במיוחד. היו שם דיאלוגים אמיתיים ונוקבים, והמשובים שקיבלנו אחר כך היו מרגשים מאוד".
את מאמינה שבאמת אפשר לקדם כאן דברים בעזרת שיח כזה?
"אגיד משהו שנשמע אולי כמו קלישאה, אבל כשחווים אותו מבפנים, אחרי תהליך עמוק של דיאלוג, הוא מתגלה כחזק מאוד: הסיפור אינו לפתור את הקונפליקט. הקונפליקט צריך להיות נוכח, משום שיש בו חלקים מהותיים שאי אפשר ואולי גם לא נכון לבטל. הסיפור הוא האופן שבו אנחנו מנהלים אותו ומדברים עליו. אם מגיעים לתובנה הזאת ומסכימים באמת להפנים אותה, לא רק ברמה הרעיונית אלא גם הקיומית - זו נקודת מפנה. חזון אחרית הימים אינו שכולם יהיו כמוני, אלא שכל אחד יוכל לבטא את עצמו במלואו, ובו בזמן להכיל את החלקים האחרים. כשזה קורה, אף אחד לא נדרש לקחת את העמדה שלו עד הקצה, כי עצם ההכרה ההדדית כבר מרככת את המתח".