"אני לא טיפוס של פרסים, אבל אני מקבלת את זה בגאווה לשליחות שלי"

שלום מירי, מה שלומך?

"בשבועות האחרונים מתנגן בביתנו השיר 'שערי שמיים פתח ואוצרך הטוב לנו תפתח', ואני כל הזמן מדייקת ואומרת: הוא פתח! אני מאמינה שאוצרו הטוב פתוח לכולנו. אנחנו מודים לה' ומברכים על הטובות ועל החסדים שהוא עושה איתנו".

השבוע הכריזו שאת נמנית עם מורי המאה של החמ"ד לשנת תשפ"ו. ברכות! איך נודע לך על הזכייה?

"בשבוע שעבר פתחתי מייל מהחמ"ד, ואמרתי וואו. לא אמרו לי ולא ידעתי שהציעו אותי. במשך שנים אני הייתי זו שהמליצה על מורות לתואר הזה. עשרים שנה הייתי בניהול, ופתאום זכיתי. אני לא טיפוס של פרסים והכרזות, בטח לא על עצמי, אבל אמרתי שאני מקבלת את זה בגאווה למקצוע, לשליחות הקהילתית שלי.

"בכל שנה אני מפיקה יחד עם חברה טובה את הבמה התורנית של יום העצמאות. תמיד לוקח לי זמן לשכנע אנשים שיסכימו להדליק משואה, ואני תמיד אומרת להם: אתם לא מדליקים את זה בשבילכם, אתם מדליקים בשביל השליחות שאתם מייצגים. ככה אני מרגישה בפרס הזה. יש תחושה שמישהו הולך איתי בדרך, מישהו רואה את הדרך שאנחנו אנשי החינוך עושים, ושם את זה במרכז".

עסקת בהוראה, בניהול ובייעוץ. איך הגעת למקצוע הזה?

"גדלתי בבית של שני הורים מנהלים. אבא מנהל שירות התעסוקה ואמא מנהלת מחלקה בבית חולים. זה היה בית של ערכים, אהבה וראיית האדם. לא דיברו את הדברים האלה, פשוט חיו אותם. אנחנו שלוש בנות ואמא אמרה לנו: תלמדו הוראה, תהיו מורות פשוטות, יהיו לכן חופשים.

"נראה שזאת לא ממש הגנטיקה שלנו. יצאנו שתי מנהלות בתחום החינוך, והאחות השלישית בתחום הכלכלה. התחלתי כיועצת ומורה למתמטיקה, אבל בגיל 24 הרב יורם צהר, שהיה ראש אולפנת כפר־פינס, לקח אותי וליווה אותי למכרז של האולפנית בחדרה.

"הקב"ה שלח אותי לניהול בגיל צעיר מאוד. ניהלתי את האולפנית בחדרה, ואז מנהל בית הספר היסודי בחדרה מונה למפקח וביקשו ממני לנהל במקומו. נשארתי שם 15 שנה. זה בית ספר שהוא לב הקהילה. היו שם עבודה קהילתית ושאיפות גדולות מאוד. בהמשך חזרתי לאולפנית, והיום אני יועצת שם ובבית הספר היסודי 'ישורון מעיין' בפרדס־חנה".

בתך מעין נהרגה לפני קצת יותר מחצי שנה בתאונת ריינג'ר. איך בוחרים להמשיך לעבוד ולטפל בבעיות של אחרים? מאיפה הכוחות?

"קודם כול מההורים שלי, שאהבו את החיים ובחרו בהם. אבא שלי היה פרטיזן והשאיר לי צוואה לא כתובה בעניין הזה. אז מההורים, ומהדור הצעיר. כבר בשבעה התחילה להתנגן אצלנו שורה מהשיר 'שורו', שקצת שינינו אותה, 'שורו, הביטו וראו, מה גדול הדור הזה'. זה סלוגן שאני רצה איתו גם בהרצאות ובסדנאות כשאני פוגשת אנשי חינוך, אנשי רוח ונערים.

"פגשתי נערים ונערות בעוצמות מטורפות. בהלוויה היו לפי המשטרה יותר מ־3,000 איש, נערים ונערות מכל הגוונים, מאולפנות ומישיבות, מחוות ומעמותות לילדים עם מוגבלויות. ההלוויה הייתה בעשר בלילה, ובאחת בלילה הם עוד שרו שירי נשמה. הם היו מגיעים אלינו בשבע בבוקר, מתחילים לימוד של הכוזרי ואחר כך יושבים בשדות מאחורי הבית, שרים שירים ומדברים דיבורי עומק שרק הם יודעים לדבר.

"הקב"ה שתל בי מילים. דיברתי גם לנערים עצמם וגם למחנכים, והבנתי שהדור הזה מוכן לשאול, הוא לא מפחד, הוא מבקש את בינת הלב ויודע להקשיב פנימה. לנערים אמרתי: תמצאו מישהו אחד, מבוגר, שהוא עבורכם מגדלור, שתוכלו מידי פעם להתייעץ איתו. אל תלכו לבד בדרך. למבוגרים אמרתי: בואו נתמלא ענווה. נוער החוות מספר לנו סיפור של הדור כולו. זה דור גדול, מוזר ופראי, כמו שכתב הרב קוק. הוא לא מושלם, אבל הוא נעלה ונישא. הוא אמיתי.

"אמרתי לנערים ולנערות האלה: רק תעשו לי טובה, בעוד עשרים שנה תחזרו ותספרו לי לאן הגעתם, ברור לי שתגיעו רחוק. החברים שלה ממשיכים לבקר. אנחנו יושבים איתם, ואני מוצאת שהם אלה שנתנו לי את הכוח לצאת להמשיך בעולם הזה של החינוך והטיפול, של ראיית הלב של מי שמולנו, אחרת אין לי באמת הסבר הגיוני".

סמ"ר אליה הלל הי"ד היה ארוסה של בתך הדס. אחרי שהוא נהרג בקרב ליד שכם, מעין, שהייתה גם היא קשורה אליו, החליטה שהיא רוצה לעזוב את הלימודים באולפנה ולצאת לחווה. איך את, אישה של המערכת, קיבלת את זה?

"היא אמרה לי: אמא, אני לא יכולה להיות יותר במקום שרק מקבל, אני מרגישה שאני צריכה לתת. ואני עניתי לה: את מדריכה בלהושיט יד, את מדריכה בסניף, את רוצה שנרשום אותך לעוד מדרשה? ניסיתי מכל הכיוונים עד שהבנתי שהיא חיה בהקשבה פנימית, הלב שלה מוביל אותה בצו שקט וברור, והיא בוחרת ללכת אחריו. הייתה לנו סייעתא דשמיא גדולה מאוד ששחררנו את המסלול המוכר והידוע. מעין ביקשה ממני שאמצא לה חווה, אבל היא גם רצתה להמשיך ללמוד לבגרות ברמה גבוהה. היא ישבה חודשיים בבית, ואני סקרתי את כל החוות בארץ עד שמצאתי חווה שיכולה להתאים.

"הלו"ז שלה היה צפוף. חמש בבוקר מרעה, שמונה בבוקר לימודים, שתיים חקלאות, שתים־עשרה בלילה שמירות. היא נהרגה כשהיא פועלת מתוך שליחות. היא התבקשה מבעל החווה לצאת לקראת העדר כדי שלא יפגע בחממות ליד, נסעה בריינג'ר, ואז קרתה התאונה.

"בתיק המרעה היו לה ספר מסילת ישרים וסידור, ובארנק תמונה של הרבי מלובביץ' עם המילה משיח. היא נולדה בג' בתמוז, תאריך סמלי. היא ביקשה שעל המדבקה שלה יכתבו 'אני מאמין בביאת המשיח באמת'. היא ביקשה שיכתבו שם באמת.

"מצאתי סרטון שהיא הסריטה את עצמה, כשהייתה לבד בשטח במרעה עם 40 פרות. היא אמרה בו: 'הגשמתי את עצמי. רק שהתורה תיכנס לחיי, שארגיש אותה יותר, שארגיש את השם יתברך, שאדע להיות בן אדם טוב יותר'. השאיפה להיות בן אדם טוב יותר הייתה חזקה מאוד אצלה".

חינוך הוא השליחות החשובה ביותר שיש היום, אבל אנשים נרתעים מללכת לתחום הזה. מה את אומרת לבחור או בחורה שעומדים עכשיו לבחור מקצוע לחיים?

"למדתי תואר במתמטיקה ולמדתי ייעוץ חינוכי, אבל הידע הוא לא מה שהופך אותנו למורים טובים, אלא מי שהפכנו להיות בדרך ואיך אנחנו מאפשרים לאחרים לצמוח. מעין לימדה אותי שהלב יודע, וכשנותנים לו מקום הוא מוביל לאמת ולמשמעות, לחיים שיש בהם שליחות. כל מי שיודע לדבר ולפגוש לב, צריך להיות במקום הזה של החינוך.

"אני גם אומרת שנולדים עם זה, עם הכריזמה והיכולת להנהיג ולהוביל, ולחיות את זה כמו שמעין אומרת, באמת. התפקיד שלנו הוא לשאת את הנפש, לא לעצב אותה בכוח. לשאת את הנפש שלהם ולעזור להם לגדול ולהגיע למקום שהם הולכים אליו".

מי שיש בו ענווה להיפתח לקולו של הנוער, יוכל להוביל ולהדריך אותו למחוזות טובים ומצמיחים.