שורדת השואה שסיפורה נכנס לפסקול הישראלי

יום אביב ריחות לילך

בין חורבות העיר שלך

יום יפה לדוג בנהר

בתוכי הלב נשבר.

שם הייתה ואינה

ילדותך, אישה קטנה

אנשים שאיש לא מכיר

אין אפילו בית שיזכיר.

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת

הנצח הוא רק אפר ואבק.

לאן את נוסעת, לאן את נוסעת

שנים וכלום עוד לא נמחק.

("אפר ואבק", מאת יעקב גלעד)

בגיל 96, הלינה בירנבאום, אסירה מספר 48693, לא מפחדת מהמוות. שוב ושוב היא פגשה בו – בגטו ורשה, במיידנק, באושוויץ; בחום, בכפור, בקליעים שפגעו בה, אפילו בתוך תאי הגזים - והוא לא יכול לה. ארבעים שנה אחר כך היא החליטה להתעמת איתו שוב פנים אל פנים, והשיר שכתב בנה על המסע הזה הפך לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.

אנחנו נפגשות לרגל יום השואה הבינלאומי, שמצוין ב־27 בינואר - מועד השחרור של מחנה ההשמדה אושוויץ. 81 שנים חלפו מאז, אבל בירנבאום זוכרת היטב את מאורעות החודש ההוא. "ב־1 בינואר 1945 הרוסים היו במרחק של כמה עשרות קילומטרים מהמחנה", היא משחזרת. "גרמניה עמדה בפני תבוסה. תאי הגזים והקרמטוריום כבר נהרסו בידי הגרמנים. בין האסירות מעבר לגדר זיהיתי פנים מוכרות מוורשה. זו הייתה חברתי צלינה. קראתי לה, וברגע הבא הכתה בי תחושת חום צורב ביד, כאב שהתפשט בבת אחת. הבנתי: איש אס־אס ירה בי. אמרתי לעצמי שזהו, כאן זה נגמר, גופי לא יחזיק עוד. ירו בי ארבע פעמים. הועברתי למרפאה, והשאירו אותי שם לבדי. איש לא מיהר לגשת. הייתי שטופה בדם, לבושה בבגד דק בלבד, ידי תלויה חסרת תנועה. ידעתי שכשהרופא יגיע ויראה את הפציעה, הוא ייתן הוראה לירות בי.

"אלא שקרה דבר אחר. רופא גרמני, גם הוא איש אס־אס, נכנס למרפאה. כשראה אותי, התפרץ בצעקות על האחות, יהודייה מהונגריה, מדוע לא ניקתה אותי. האחות רחצה אותי בגסות, והרופא הורה לפנות אותי אל מרפאת מחנה הגברים, שם היה חדר ניתוח קטן. הניחו אותי על אלונקה חשופה, בלי שמיכה, כדי לא להכביד על הנושאים. בדרך הבד נקרע, נפלתי אל השלג, והאסירות שהובילו אותי פשוט המשיכו בדרכן - אבל קבוצת אסירות מסרביה, לא־יהודיות, הרימו אותי בזרועותיהן והביאו אותי עד השער. משם קאפו גרמני לקח אותי על גבו אל בית החולים".

הרופאה שקיבלה אותה אִבחנה שהקליע עבר דרך הזרוע, חדר לגוף ונעצר קרוב לריאה. "אף על פי כן, בתוכי לא ויתרתי. האמנתי שאחיה. אמרתי לעצמי בלב שלם: אני אחזיק את החיים, לא אתן להם לברוח ממני, לא אוותר".

בערב גשום אנחנו ספונות בסלון ביתה בהרצליה, ובירנבאום מספרת ומספרת את קורותיה במשך קרוב לארבע שעות. נטשה המטפלת מניחה לנו לנפשנו, כאילו יודעת שכאשר הגברת הזאת מדברת על "שם", אסור להפריע לה, אפילו לא לצורך ארוחה. לאורך השנים הולכים ומתמעטים שורדי השואה החיים בינינו, ואיתם מתמעטים הסיפורים בגוף ראשון, אבל בירנבאום, משוררת וסופרת, זוכרת הכול ומתארת הכול בפרוטרוט כאילו היא עדיין בפולין. ראייתה היטשטשה אומנם, אבל היא מנהלת דף פייסבוק פעיל, מתכתבת עם אנשים מכל העולם, ומתעקשת להאמין בטוב שבאדם, למרות כל מה שחוותה על בשרה.

כשאני מספרת לה שכל ארבעת הסבים והסבות שלי היו ניצולי שואה, היא מיד אומרת "הונגרים בטח". איך ידעה? "כי יהודי הונגריה הגיעו לקראת הסוף, אז הם שרדו הכי הרבה. אני זוכרת: אנחנו, הוותיקים, צעדנו בחמישיות לכיוון אחד, והם באו מולנו לכיוון השני. אנחנו ידענו לאן הם הולכים, הם לא ידעו. היה אחד שעמד הכי קרוב אליי, והחזיק סל עם בקבוק, מוצץ ושעון. הוא שאל אותי מה המרחק למושבה היהודית הקרובה, כי הוא צריך לחמם את האוכל ולהאכיל את הילד".

"ברחובות הגטו שרפו ופוצצו בתים, ואנחנו בבונקר הצפוף נחנקנו. טבלו מגבות וסדינים במים כדי לתת תחושה של קור ואוויר. עד שב־7 במאי אמא אמרה 'גילו אותנו'. זה היה סופה של האשליה. הגרמנים זרקו רימון כדי לפרוץ את הבונקר, ואז הביאו סולם והוציאו אותנו"

ומה ענית לו?

"כלום. אנחנו המשכנו והם המשיכו, ואחר כך מיינתי את הבגדים שלהם ליד הקרמטוריום. אם היה אוכל בכיסים, יכולתי לאכול.

"הייתי בבלוק 27, הכי קרוב לקרמטוריום. עבדתי שם כמה חודשים במיון בגדים, והייתי בטוחה שזהו, אין יותר עולם. ראיתי אנשים מגיעים לשם, המונים, ופתאום הם אינם. הרחתי את ריח הבשר השרוף, ראיתי את האש מהארובה ואת העשן השחור. ביום היה חשוך מרוב עשן, ובלילה יכולת אפילו לקרוא ספר באור של האש. הייתי חושבת לעצמי: אני חולמת? בשביל מה לימדו אותי להיות ילדה טובה, להגיד תודה רבה וסליחה, ולדעת איפה שמים פסיק ואיפה סימן שאלה? אחי לימד אותי פיסוק כשהיינו בגטו ורשה, וכששגיתי הוא היה נותן לי לכתוב שוב ושוב את אותם משפטים. למה היה כל זה?"

רק שלא יפרידו בינינו

הלינה בירנבאום נולדה בשנת 1929. בת הזקונים של פולה ויעקב גרינשטיין, אחות צעירה למארק ולחילק. לשאלתי מה היא זוכרת מהחיים שלפני, היא משיבה: "אני זוכרת את החתונה של דודה שלי, אחותה של אמא. בבית מעלינו גר רב, היה לו סלון גדול, ושם הוא היה עורך חתונות. לקראת החתונה אמא קנתה לי הכול חדש - מהגרביים ועד הסרט לראש. על השמלה היה לי סרט רחב בצבע כחול. אמא הייתה אומרת שיהודים לא לובשים צבע אדום. שזה צבע של גויים".

שגרת חייה נקטעה כשהייתה בת עשר. פולין נפלה לידי הנאצים, והלינה הצעירה ומשפחתה הועברו לגטו ורשה. החיים שם היו קשים, היא מתארת. חולי, רעב ומוות שררו בכל מקום, וכשהחלו המשלוחים לטרבלינקה, העתיד הפך קודר עוד יותר. "כל יום נלקחו אלפי יהודים. לא ידענו לאן ולמה, אבל הבנו שזה לא טוב. באחד הימים תפסו את אבא שלי ולקחו אותו בכוח למשלוח. בזיכרון האחרון שלי ממנו הוא מוכה וחבול, מובל לרכבת".

שלוש שנים הם חיו בגטו, חומקים שוב ושוב מציפורני הנאצים. באביב 1943, כשפרץ מרד גטו ורשה, הם נכנסו לבונקר ושהו בו שלושה שבועות. "ברחובות שרפו ופוצצו בתים, ואנחנו בבונקר הצפוף נחנקנו, לא היה אוויר לנשום. טבלו מגבות וסדינים במים כדי לתת תחושה של קור ואוויר. הלכתי שם כמעט בלי בגדים, כי אי אפשר היה להחזיק מעמד בחום הזה. עד שב־7 במאי אמא אמרה 'גילו אותנו'. זה היה סופה של האשליה. הגרמנים זרקו רימון כדי לפרוץ את הבונקר, ואז הביאו סולם והוציאו אותנו.

"שמענו על טרבלינקה וחששנו שלוקחים אותנו לשם, אבל אנשים ברכבת הרגיעו ואמרו שאנחנו לא נוסעים לכיוון הזה. היו כאלה שהתנשקו והתחבקו כששמעו שאנחנו לא נוסעים לשם. שלוקחים אותנו באמת לעבודה, לא למוות. על מיידנק לא ידענו כלום".

ההקלה התחלפה עד מהרה בנסיעת בלהות. "גשם ירד במיידנק, ואנחנו יצאנו מהרכבת ושקענו בבוץ. הייתי יחפה; במהלך הנסיעה נפלו עליי גופות של אנשים ולא יכולתי לנשום, ואיכשהו הצלחתי בשארית כוחותיי להוציא את הרגליים מתוך הנעליים ולהתרומם. הייתי אז ילדה בת 12, אבל אמא אמרה לי להגיד שאני בת 17".

אחרי שעמדו בגשם במשך שעות, הגברים הופרדו מהנשים. שם היא ראתה את אחיה חילק בפעם האחרונה. מה עלה בגורלו של מארק, היא לא ידעה. "אמא ליטפה את ראשי, הרגיעה אותי, אמרה שבטח נתקלח, נחליף בגדים, ייתנו לנו לנוח באחד הצריפים, ואחר כך ישלחו אותנו לעבודה בשדה.

"הגרמנים אמרו לנו להתפשט ולזרוק את כל הנעליים והבגדים בערמה גדולה. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה בני אדם עירומים. נכנסתי לצריף עם גיסתי הלה, אשתו של חילק, וחיכיתי לאמא שתבוא אחריי, אבל אמא לא הייתה בשום מקום. 'איפה אמא?', לחשתי לגיסתי. היא השפילה את הראש ואמרה: 'אמא איננה. מעכשיו אני אמא שלך, את מבינה?'"

ניכר בבירבנאום שזה הרגע הקשה ביותר בסיפורה. "אמא הייתה בשבילי הכול. אהבתי אותה, הערצתי אותה. כל מה שאמרה לי, האמנתי. היא זו שהכניסה לי לפה קוביית סוכר כשהתחבאנו בגטו, והיא זו שחיבקה אותי כל הלילה כשחיכינו לרכבת באומשלג פלאץ. לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיה, באותו רגע העולם הפסיק להתקיים בשבילי. הסתובבתי במעגל וחזרתי בלחש על המילים 'אמא איננה'. לא הייתי אפילו מסוגלת לבכות. לא חשבתי שאהיה מסוגלת להישאר בחיים בלעדיה".

"גיסתי הייתה רזה כמו שלד, וידעתי שאין סיכוי שמנגלה ישלח אותה ימינה. החלטתי לכסות אותה בגופי, אולי הוא לא יראה אותה. אבל הוא ראה ושלח אותה שמאלה ואותי ימינה. הצמדתי אותה אליי ואני ילדה בת 14. חשבתי לעצמי: את הגשם שיורד אף אחד לא יכול לעצור, אבל אנשים יכולים לשנות את דעתם"

היא מספרת על שיר שכתבה על תקופת הישרדותם בגטו. "כתבתי שבכוח האשליה הצלחנו לעבור עוד יום, עוד יום שבו לא תפסו אותנו. התחבאנו, גם מחר נתחבא ונהיה בשקט ולא נדרוש שום דבר, נאכל מעט, רק שנחיה ונהיה ביחד, שלא יפרידו בינינו. זה העיקר. כך שרדתי, עד שהגענו למיידנק ולקחו את אמא שלי. זה כבר שבר אותי, אבל הודות לגיסתי שרדתי גם שם".

המרק חשוב מהסנטימנטים

בבלוק

רעש המון אסירות פעלתניות

היום ערפל סמיך מעל אושוויץ

קור אימים  - סיכוי בלתי רגיל

הקומנדו לא יוצאים לעבודה

אפשר לחזור לדרגשים

להרדים את הרעב ולחלום על העבר המאושר

("פרומה", מאת הלינה בירנבאום)

כמה שבועות אחרי שהגיעה למיידנק, החליטו הגרמנים להיפטר מקבוצת הנשים היהודיות. "באמצע הלילה נכנסו לצריף, סנוורו אותנו בפנסים, הרביצו בקתות הרובים והובילו אותנו לתאי הגזים. ידענו שמכאן לא יוצאים. נשים התחילו לבכות, להתפלל, לדפוק בכוח על הדלתות ולזעוק 'שמע ישראל'. הלה ואני החזקנו ידיים והסתכלנו זו על זו. חשבתי איך זה יהיה לא להיות כאן יותר. ככה חלפו להן שעה ועוד שעה, וכלום לא קרה. פתאום הגרמנים פתחו את הדלתות ויצאנו. התברר שהיה חסר להם גז באותו הלילה".

משם הן נלקחו ברכבת לאושוויץ. "עבדנו במיון בגדים ובמתפרה. סבלנו מרעב, ממחלות, מכינים ומהקור שחדר עד לשד העצמות. יום אחרי יום ראיתי אנשים מגיעים ברכבת וצועדים היישר לקרמטוריום, ואת עמוד האש שעולה מהארובה עד השמיים".

יום העבודה שלהן התחיל בארבע בבוקר. באחד הימים, כשחזרו לצריפים, השומרים לא הרשו להן להיכנס פנימה, והורו להן לכרוע על הברכיים בגשם השוטף. "לידי כרעה איזו אישה, לא ראיתי אותה בגלל הגשם, לא ראיתי כלום, אבל שמעתי את הקול שלה. היא אמרה: 'את תראי, עוד יהיו חיים פעם, עוד יהיה עולם, ויספרו עלינו, יכתבו ספרים, יראו סרטים'. ואני חשבתי - עולם? הבוץ הזה? המבול הזה? אנשים נופלים, מתעלפים לתוך הבוץ? זה העולם?"

בשלב מסוים נשלחו הנשים במחנה לסלקציה. "אמרו ללכת לכיוון המקלחות ולהתפשט. מנגלה עמד שם. את מי שלא מצאה חן בעיניו הוא שלח שמאלה, למוות. ימינה היו החיים. הלה גיסתי הייתה כבר רזה כמו שלד, וידעתי שאין שום סיכוי שישלח אותה ימינה. החלטתי לכסות אותה בגופי - היינו כל כך הרבה נשים, אולי הוא לא יראה אותה, חשבתי. אבל הוא ראה ושלח אותה שמאלה ואותי ימינה.

"באותו רגע כבר לא פחדתי משום דבר. הרגשתי פתאום את כל כוח החיים שלי. הצמדתי אותה אליי, שלד עצמות, ואני ילדה בת 14. חשבתי לעצמי: את הגשם שיורד אף אחד לא יכול לעצור, אבל אנשים יכולים לשנות את דעתם. לא הסכמתי בשום אופן לאבד תקווה.

"הם רצו להוציא אותה מהידיים שלי, ולא נתתי להם. אחד העוזרים של מנגלה שאל אותי בגרמנית: 'מי היא בשבילך שאת נלחמת עליה כל כך?'. עניתי ביידיש: 'זו אמא שלי, זו אחותי, בלעדיה אין לי חיים'. הוא אמר לי 'אז את הולכת איתה', והוסיפו את שתינו לרשימה של שמאלה. אבל לא הלכתי. החזקתי אותה ועמדתי כאילו שמו לי מלט על הרגליים. הייתה שם קבוצת קצינים גרמנים, אחד מהם היה סגן המפקד באושוויץ. הוא ראה את הסצנה הזאת, וסימן לי ביד שאבוא אליו. רצתי. החיים והמוות בידיים שלו. הוא אמר לי: 'אם לא תשתקי, את הולכת לשם', והראה לי את האש מהכבשן, 'ואם תשתקי כבר, אני אציל אותך ואותה'. אמרתי לו 'כן, אני אשתוק', וחשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות? כולם פרצו בצחוק, אבל הוא אמר למי שהחזיקה את הרשימה למחוק את שני המספרים שלנו. זה לא גשם, זה רק בנאדם, והוא יכול להחליט אחרת".

מהשנים במחנות היא זוכרת בעוצמה את תחושת הרעב. "נשבעתי שלא אצום יותר בחיים. אמרתי לא־לוהים: אם יהיה לי מה לאכול אי פעם בחיים – אני לא אצום. ולא צמתי. אחר כך, כשהיו לי ילדים, הם אהבו ללכת לבית הכנסת בערב יום כיפור. פעם אחת הבן שלי יעקב חזר מבית הכנסת ואמר לי: 'הילדים אומרים שאנחנו לא יהודים, שאבא שלי גוי, כי הוא לא צם ביום כיפור'. אמרתי לו: אני צמתי בשבילך ובשביל כל הדורות. אתם כבר לא צריכים לצום. כמה שאני הייתי ברעב, זה מספיק".

"כשחזרנו לוורשה, צלינה אמרה כמעט על כל מי שראינו – 'אוי, היא דומה לרבקה', 'וואו, הוא דומה ליוסף'. כשהיא אמרה 'תראי את הבחור על האופניים, הוא דומה לאחיך', לא רציתי להתאכזב. אבל זה באמת היה הוא. צעקתי 'מארק, מארק', והוא קפץ מהאופניים וחיבק אותי. ואז הוא שאל 'איך קוראים לאמא שלך?'"

זמן קצר לפני פינוי מחנה אושוויץ נפצעה כאמור בירנבאום מירי, ואך בקושי נותרה בחיים. שם, בבית החולים במחנה, היא חוותה אהבה ראשונה. "היה שם חובש יהודי, אברהם. הוא היה בן 24 ואני הייתי בת 15. הוא הביא לי אוכל מהמנות שלו, דאג לי, נתן לי את הבגדים שלו. היה לו ז’קט כחול, יפה כל כך, שהתאים לעיניים הכחולות שלו. הכול מסביב היה מוות, ובתווך היינו אנחנו.

"אחרי שלושה ימים, לפנות בוקר, הוא בא להיפרד ממני. אני לא ידעתי מה קורה. אברהם אמר: 'מוציאים אותנו למשלוחים מאושוויץ, גברים בנפרד ונשים בנפרד', ולימד אותי את הכתובת שלו. עשר פעמים חזר עליה: רחוב קוסציושקובסקה 8 בקוסניביצה. הוא דאג גם להעביר לי חבילה ובה דבש וחתיכת לחם. ב־18 בינואר הוציאו אותנו לצעדת המוות. חמישה ימים ולילות הלכתי ברגל, נפלתי שוב ושוב, וכשהייתי בטוחה שאני מתה, נלקחנו ברכבת למחנה ראוונסבריק". לימים גילתה שאברהם לא שרד את הצעדה.

מראוונסבריק הועברו האסירים לנוישטאדט־גלבה. בירנבאום נשלחה לעבודה בבית חרושת למטוסים. במשך ארבעה חודשים היא שרדה בקושי רב, בכפור וכמעט ללא מזון. חברתה שכנעה אותה למכור את הז'קט שנתן לה אברהם תמורת קערת מרק. "היא אמרה לי: הלינה, זה לא הזמן לסנטימנטים".

במאי 45' הסתיימה המלחמה. "הרוסים שהגיעו למקום זרקו עלינו פרחי לילך. פתאום הרגשתי שאני שייכת לעצמי, שאני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אף אחד לא קובע לי מתי לקום, מתי לשבת, מה לעשות". בעזרת אנשים טובים היא הצליחה לשוב לוורשה ברכבת יחד עם חברתה צלינה, והן החליטו לפנות לוועד יהודי ורשה כדי לבקש עזרה. "בדרך צלינה אמרה כמעט על כל מי שראינו – 'אוי, היא דומה כל כך לרבקה', 'וואו, הוא דומה ליוסף'. כשהיא אמרה 'תראי את הבחור על האופניים, כמה הוא דומה לאחיך מארק', אני כבר לא רציתי להסתכל ולהתאכזב. אבל זה באמת היה הוא. התחלתי לצעוק 'מארק, מארק', והוא קפץ מהאופניים וחיבק אותי. ואז הוא הרחיק אותי ממנו ושאל 'איך קוראים לאמא שלך?'. אמרתי לו: 'מארק, זו אני, הלינה', והוא לקח אותי לבית שלו".

מארק, כך התברר לה, קפץ מהרכבת בדרך למיידנק. הוא נורה בגבו, אבל הצליח להגיע לוורשה, שם התחבא בביתם של פולנים שהסכימו להסתירו תמורת תשלום. במשך ימים סיפרה לו הלינה על גורלם של בני המשפחה ועל הסבל שחוותה. בניסיון להשלים פערי לימוד היא נרשמה לבית ספר תיכון, אך לנוכח האנטישמיות בפולין הבינה שעליה לעזוב. מארק מצא עבורה קומונה ציונית, שהתעתדה לעלות לארץ ישראל. בהמשך ביקש ממנה לעבור לפריז, שם קיווה שתוכל לרכוש השכלה ולבנות לעצמה חיים – כפי שהוא עצמו בחר לעשות - אך האחות הקטנה העדיפה לעלות לארץ.

ב־2 בדצמבר 1947 הגיעו חברי הקבוצה ארצה, שבורים ותשושים. קבלת הפנים שזכו לה לא הייתה מלבבת. "הסתכלו עלינו כעל פחדנים, אמרו שהלכנו כצאן לטבח. זו הייתה אכזבה עצומה עבורנו".

היכרות דרך הפתקים

אני לא יודע אם את יודעת

לאהוב אותי כמו שאני

לא יודע אם אני יודע

לאהוב אותך כמו שאת.

אני לוקח בחזרה דברים קשים נורא

שאמרתי לך ואמרת גם לי

כי כל מילה היא כמו סטירה

כמו דקירה

כל מילה שנאמרה.

(לא יודע", מילים: יעקב גלעד ויהודה פוליקר)

לאורך השיחה נעה בירנבאום בין תאריכים וארצות, מספרת בבטחה, שולטת בפרטים. רק כשאנחנו מגיעות לדבר על החיים בארץ, היא מבקשת לקחת הפסקה קלה למנוחה. ואז היא ממשיכה בסיפורה.

אחרי העלייה ארצה היא נדדה בין הקיבוצים עין־החורש, עין־שמר ושער־הגולן. בקבוצה הכירה את חיים, ניצול שואה אף הוא. ב־1950 הם נישאו. שני בנים נולדו להם, יעקב ובני.

איזו אמא היית?

"לא טובה. צעקתי הרבה על הילדים. רציתי שהם יהיו ממושמעים, שיהיו כמו ילדים בפולין, וזה לא התאים לאופי שלהם ולמקום. סיפרתי להם את הסיפור שלי וגם כתבתי אותו, אבל לא הייתה לי במה לפרסום, ולכן כל הזמן הייתי מקריאה להם אותו. חיכיתי שהם ינחמו אותי וייתנו לי כוח. הייתי עקרת בית, אבל חלמתי על דברים אחרים. הייתי חמוצה כל כך, וזה היה רע מאוד".

עם בני, לימים איש מחשבים, היא תמיד הסתדרה טוב יותר. עם יעקב הצבעוני והסוער זה היה מאתגר. "הוא היה אומר לי 'אמא, את לא כמו האימהות אחרות. את לא מדברת עם החברים שלי'. ואני לא ידעתי לדבר איתם. או שהוא היה אומר: 'את לא הולכת לקולנוע אף פעם'. אז פעם אחת אמרתי לו שאצא לקולנוע עם אבא, ושאלתי אם הוא מסכים להיות בייביסיטר לבני. יעקב ענה שהוא מסכים רק אם אשים אודם, כמו האמהות האחרות. אז שמתי, הוא היה מרוצה, וכשיצאתי מהבית ניגבתי את האודם. זה לא התאים לי".

כשסיפרה לבנה שהיא מתעדת לבקר במחנות, הוא ניסה להניא אותה. "הוא אמר לי: 'שלא תעזי לנסוע, את תקבלי שם התקף לב'. אמרתי שאני נוסעת כדי להיכנס בשער של המקומות האלו שבהם הייתי נעולה, וגם לצאת מאותו השער ברגע שאני רוצה. כשהייתי שם בתור נערה, הייתה לי רק דרך אחת לצאת – דרך הארובה"

והיו גם פערי השפה. יעקב דיבר עברית, ואילו אמו נותרה מאחור עם היידיש והפולנית. כשבגר, מערכת היחסים שלו עם הוריו נעשתה טעונה עוד יותר. "רק המוזיקה עניינה אותו. הוא היה שומע מוזיקה בקולי קולות, פעם אחת שברתי לו טרנזיסטור מרוב שזה עצבן אותי. לא יכולתי לסבול את זה. בגיל 16 הוא הפסיק ללמוד, יצא לעבוד, ואת כל מה שהרוויח הוא היה מוציא על תקליטים. היה לו בחדר בקבוק גדול שלתוכו הוא היה זורק את הכסף, וכששמענו אותו מגרד את הכסף הקטן בבקבוק, ידענו שנגמרה לו המשכורת. התקליטים היו כל חייו. הוא היה יוצא בגשם ומאבד את המטריות, אז פעם חיים צעק עליו 'קח תקליט על הראש'".

יעקב, הלא הוא היוצר המוערך יעקב גלעד, נתן ביטוי ביצירתו לחוויות ילדותו הלא פשוטות ולמערכת היחסים הקשה עם הוריו. באלבום "הילד שבך" מ־1995 ניתן למצוא שירים כמו "נמס בגשם", שמספר על ילד שנוטש את בית הוריו בעקבות מריבה ומתגלגל לרחוב. בראיונות עבר סיפר גלעד על היחס המורכב של ההורים כלפיו, ועל תגובתם הקשה כשהחליט לצאת מהארון.

בירנבאום זוכרת את הפתקים שיעקב פיזר בכל מקום בבית, ועליהם הגיגים ומחשבות - חלקם הפכו לימים לשורות בשיריו. היא הייתה מוצאת אותם כשניקתה את הבית. "לא דיברנו יותר מדי, והרבה דברים למדתי מהשירים שלו. גם הרבה מהצעקות שלי נכנסו לשירים. למשל, הייתי אומרת לו: אם רק מישהו יגיד לי מילה טובה, פתאום אני ארגיש אחרת". האמירה הזאת התגלגלה לשיר של יעקב גלעד ששרה יהודית רביץ: "לא פעם זה קשה, אבל לרוב מילה טובה מיד עושה לי טוב. רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה".

תרגום במקום מכונית

כאן התחנה טרבלינקה

כאן התחנה טרבלינקה

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך

("התחנה הקטנה טרבלינקה", מאת ולדיסלב שלנגל, בתרגום של הלינה בירנבאום)

במהלך השנים החלה בירנבאום לעסוק בכתיבה ובתרגום. במיוחד אהבה את הטקסטים של המשורר היהודי ולדיסלב שלנגל, שנרצח בגטו ורשה בגיל 31. בשנות השמונים חסכו בני הזוג בירנבאום 5,000 דולר והתכוונו לרכוש בהם רכב חדש, אך הלינה ביקשה להשתמש בכסף כדי להוציא לאור את תרגום שיריו של שלנגל. "חיים הסכים. הוא אמר: האוטו שלנו עדיין נוסע".

את זיכרונותיה היא פרסמה בין השאר בספרה "החיים כתקווה", שהוגדר כאחד המסמכים ההיסטוריים החשובים על תקופת השואה, והפך אותה למפורסמת בפולין. בהמשך כתבה עוד ארבעה ספרים על חייה, וכן ספרי שירה. ספריה תורגמו ל־11 שפות והופצו במדינות רבות. "הכתיבה נובעת מתוכי", היא אומרת. "כתבתי בראש עוד לפני שהגעתי לעט ולנייר. היה לי סיפוק מכך שאני מספרת ומשתפת, שידעו מה קרה. ראיתי בזה שליחות".

ב־1986, כמעט ארבעים שנה אחרי שעלתה ארצה, היא ביקרה לראשונה בפולין. "בהתחלה אמרתי לעצמי - היה כל כך קשה לצאת משם בעלייה בלתי לגאלית, אז עכשיו אני אקח מטוס ובתוך שלוש שעות אהיה שם שוב? אבל אז חברים שלי התחילו לנסוע לפולין, הם ביקרו באושוויץ ובמיידנק ושמו שם פרחים". מה שדרבן אותה לטוס הייתה שיחת טלפון מדונטה, אישה פולנייה שקראה את "החיים כתקווה" ועשתה מאמץ לאתר את המחברת. "היא אמרה לי: 'בואי, תראי את פולין בעיניים צעירות', והודיעה שתחכה לי בשדה התעופה".

כשסיפרה ליעקב שהיא מתעדת לבקר במחנות, ניסה בנה להניא אותה. "הוא אמר לי: 'שלא תעזי לנסוע, את תקבלי שם התקף לב'. אמרתי לו שאם זה מה שיקרה, כנראה ההורים שלי רוצים שאשאר שם איתם. איבדתי אמא במיידנק, אבא בטרבלינקה, אח וגיסה באושוויץ. אמרתי ליעקב שאני נוסעת כדי להיכנס בשער של המקומות האלו שבהם הייתי נעולה, וגם לצאת מאותו השער ברגע שאני רוצה. כשהייתי שם בתור נערה, הייתה לי רק דרך אחת לצאת – דרך הארובה".

בפולין היא ראתה את הספר שלה בכל מקום, "אבל בדרך חטפתי כזה התקף חרדה". גם כשנכנסה לתאי הגזים, תקף אותה פחד מהמוות. "דפקתי על הרצפה וקראתי: 'מוות, אתה פה? אני אחנוק אותך בידיים האלה'. שם הבנתי את האנשים שלא מדברים על השואה כי יש להם פחד שהמוות יתפוס אותם. אני תמיד סיפרתי ודיברתי, לא סגרתי את הפה, אבל פתאום הבנתי אותם".

לפני צאתה למסע צייד אותה יעקב במחברת צהובה וביקש שתכתוב את חוויותיה. כשחזרה, הוא ישב אצלה בסלון עם יהודה פוליקר. "ואז יעקב שאל אותי: 'נו, אמא, איך היה בפולין?'. כאילו חזרתי מוונציה. אמרתי לו: 'אני נגעתי בנצח. אתה לא תבין את זה בחיים. כל החוויה שעברתי שם הייתה כמו נצח'. יעקב ענה שהנצח שלי הוא רק אפר ואבק. מכאן יצא השיר".

בשיר "אפר ואבק" מבטא יעקב גלעד את חששו מההשלכות שיהיו לביקור בפולין על אמו. "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק", שר פוליקר, גם הוא בן לניצולי שואה. בריאיון עבר סיפר גלעד: "הבאתי את הוריי לאולפן, וכשהשמעתי לאמי את 'אפר ואבק' באוזניות, היא בכתה וחיבקה אותי. הרגשנו שהענקנו להורינו את השירים האלה, כי ידענו שמה שחשוב לניצולי השואה זה בעיקר שיזכרו אותם". גם שירים נוספים באלבום "אפר ואבק", שיצא בשנת 1988, צמחו מתוך ילדות בצל הורים ניצולי שואה, במדינת ישראל של שנות החמישים והשישים. "חלון לים התיכון", שכתב גלעד, הוא מעין מכתב של ניצול שואה שעלה ארצה ליקיריו שנשארו בגולה, ו"כשתגדל" מבטא תחושות יתמות וכאב. באלבום נכלל גם השיר "פרחים ברוח", שבירנבאום כתבה. בעקבות "אפר ואבק" השתתפו גלעד, אמו ומשפחת פוליקר בסרטה התיעודי של אורנה בן־דור "בגלל המלחמה ההיא", שעסק בדור השני לשואה. במובן מסוים היה הסרט הזה סגירת מעגל ופיוס בין בירנבאום לבנה.

בארבעת העשורים האחרונים היא יצאה עוד עשרות פעמים לפולין כ"אשת עדות" שמלווה מסעות של תלמידי תיכון. לדבריה, גם בני הנוער השובבים ביותר רוצים לשמוע אותה. "אצלי הם תמיד מקשיבים. רק רואים שאני פותחת את הפה, והם כבר על ידי. המדריכים מתעצבנים מזה שמקשיבים לי ולא להם, והמורים אומרים שהם אף פעם לא ראו את התלמידים מתנהגים ככה בכיתה", היא אומרת בחיוך.

מה המסר שחשוב לך להעביר להם?

"שיעריכו את החיים ויהיו אנשים טובים האחד לזולתו. קשה לי עם זלזול כלפי מבוגרים, עם שנאה. לא באנו לכאן בשביל זה, ולא עברנו את מה שעברנו בשביל לריב בינינו. תחיו בשביל לחיות, אל תחיו את החיים בשביל משהו או מישהו מסוים, פשוט תחיו. החיים יפים, תאמינו בטוב, באדם ובאהבה".

לא פעם משווים את אירועי הטבח בעוטף לזוועות השואה. מה את חושבת על זה?

"גם אני מרגישה שזה כמו שואה, מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. כן, יש בי פחד וחוסר ביטחון. חיינו שם בתוך המוות, וכך היה גם פה. שלא יגידו שאי אפשר להשוות, אפשר ועוד איך. אל מול הגרמנים עוד יכולנו קצת להתגונן, לברוח, להתחבא, כאן הם נכנסו לבתים ושחטו אנשים במיטותיהם. הגרמנים עשו את זה כאילו באופן תרבותי, ואלה עשו את זה באופן חייתי".

את פוחדת היום מהמוות?

"לא, הוא לא מפחיד אותי. אני לא חושבת עליו ואני לא מאמינה בו. המוות לא רוצה אותי. אני יודעת שאני צריכה למות, אני בת 96, אבל אני עוד כותבת, קוראת, משתמשת במחשב, גולשת בפייסבוק, מדברת עם אנשים בוואטסאפ. יעקב הזמין לי עכשיו מאמריקה זכוכית מגדלת גדולה יותר כדי שיהיה לי קל יותר לקרוא. יש לי עוד מה לעשות כאן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il