חוקרת האחים המוסלמים: "אני נותנת לאירופה חמש שנים"

שלוש שנים של איומי אסלאמיסטים על חייה, חרמות אקדמיים וניסיונות לתייג אותה כ"אסלאמופובית" לא סודקות את שלוותה של ד"ר פלורנס ברז'ו־בלקלר (61), אנתרופולוגית צרפתייה וחוקרת בכירה, שהקדישה שלושה עשורים מחייה לחקר חדירת הנורמות האסלאמיות לחברות החילוניות, מחקר שהוביל אותה לפיתוח התיאוריה על "אידאולוגיית האחים" (Frérisme) – הגרסה המערבית והמתוחכמת של תנועת האחים המוסלמים באירופה. בשנים האחרונות הפכה למתריעה בשער נגד "האסלאמיזציה השקטה" – פלישת זרועותיה של התנועה אל מוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים של האיחוד האירופי. מטרת החדירה הזאת, לדבריה, היא קידום חזון הח'ליפות האסלאמית ביבשת השאננה.

זהו ביקורה השלישי בישראל מאז פרוץ המלחמה, ולאחר הרצאות באוניברסיטאות תל־אביב ורייכמן ויום עיון במרכז בגין היא משתפת אותנו בהתרשמות שהפתיעה אותה: "הופתעתי לגלות שגם בישראל הציבור אינו מבין דיו את שאיפותיו של האסלאם הפוליטי". החודש היא ביקרה כאן כחלק מפרויקט קולנועי הקושר בין מלחמת האזרחים באלג'יריה בשנות התשעים, הטבח בתיאטרון בטאקלאן בפריז ב־2015 וזוועות 7 באוקטובר. "אני לא מתמקדת בטקטיקה, אלא באלימות כאקט סמלי", היא מסבירה. "במקרים הללו, האכזריות מוצגת לראווה כ'גביע'; היא מצולמת ונחגגת כדי לייצר היפוך מוסרי, שבו האכזריות הופכת להוכחה לצדקת הדרך".

לוח הזמנים שלה צפוף; אנו נפגשים בירושלים מיד לאחר שהקליטה פודקאסט עם הרב אורי שרקי, ורגע לפני שהיא ממשיכה להרצאה בפורום קהלת. "ההגעה לישראל מאפשרת לי לעבוד ישירות עם מקורות, חוקרים, עיתונאים ועדי ראייה", היא אומרת. "לצערי, אירועים דומים ל־7 באוקטובר עלולים להתרחש גם באירופה, משום שטרם הבנו את תפקיד הטרור בתהליך האסלאמיזציה. רשתות 'האחים' מסוגלות להוציא אל הפועל על אדמת אירופה מתקפות רחבות בהרבה מאלו שחוותה ישראל. הם מתוחכמים, חמושים אינטלקטואלית ומוסרית, ואנחנו גם יודעים שהם מתאמנים פיזית. כרגע הם מעדיפים את החתרנות הפוליטית והחברתית השקטה, שנוחלת הצלחה כבירה. אך ביכולתם גם לעשות פעולות אחרות בשעת רצון – כמו להשבית את כל הכלכלה שלנו ברגע אחד. החדירה שלהם לתשתיות קריטיות – המטרו, הרכבות, שדות התעופה – היא עובדה קיימת".

להערכתה, מלחמה במערב אירופה כמעט בלתי נמנעת. "העימות עשוי להתפרץ כמלחמת אזרחים או כהתלקחויות עצימות במוקדים בעלי ריכוז מוסלמים גבוה", היא אומרת. "אם הם יפתחו במערכה היום – אנחנו עלולים להפסיד. מכה מקדימה, בהתחשב בהיעדר העכבות המוסרי שלהם מול הדמוקרטיות הכבולות למגבלות המשפט הבינלאומי, יכולה להעניק להם יתרון א־סימטרי".

בהנחה שלא יחול שינוי דרמטי ביחס של האיחוד האירופי לאחים המוסלמים, כמה זמן נותר לדעתך ליבשת לפני שיפרוץ עימות בקנה מידה רחב?

"אני נותנת לאירופה חמש שנים. אם לא נגיב בזמן, אנו עלולים לאבד את הדמוקרטיות שלנו".

במשך כשנה הייתה בת בית בקהילה מוסלמית: "הם קיבלו אותי כי קיוו שאמיר את דתי וזיהו בי הזדמנות להפיץ את האידאולוגיה שלהם. זה היה מעבר לקהילה דתית; זה היה מפעל לבניית 'אומה' בעלת פרוגרמה פוליטית התואמת את השריעה"

החוליה החלשה ביותר ביבשת, אומרת ברז'ו־בלקלר, היא בלגיה. בצרפת פועל עקרון החילוניות ("לאיסיטה"), המבצר את מוסדות החינוך מפני השפעה דתית, אך בבלגיה קיימים שיעורי דת בתוך בתי הספר הממשלתיים. "בכל בית ספר יש שעות מסוימות שכל תלמיד הולך ללמוד על דתו. הבעיה היא שבלגיה מאפשרת לאחים המוסלמים דריסת רגל רשמית בחינוך הבלגי כשהם מלמדים על האסלאם. בריסל, ששיעור המוסלמים בה נע בין 30 ל־60 אחוזים, כבר נתונה בתהליך כמעט בלתי הפיך של היטמעות בח'ליפות אסלאמית עתידית".

תחזית מרחיקת לכת.

"הדמוגרפיה היא משתנה במשוואה, אבל הליבה היא ההשתלטות על המנגנון הפוליטי. האחים המוסלמים חדרו לכל המפלגות בבריסל, ואי אפשר לנצח בבחירות ללא תמיכתם. בבריסל הם מפעילים לובי אגרסיבי שמטה את מענקי האיחוד האירופי לארגוני קש, ובלגיה מושכת אליה ריכוז גבוה של ג'יהאדיסטים".

לדברי ברז'ו־בלקלר, גם במדינות שזיהו את האיום וניסו להקים חסמים מוסדיים, כמו אוסטריה שהקימה את המרכז לחקר האסלאם הפוליטי, החדירה העמוקה לממסד ותהליכי הרדיקליזציה אצל המוסלמים המקומיים חמורים מכדי להיפתר בכלים דמוקרטיים רגילים. "להערכתי העימות הוא כבר בגדר עובדה בלתי נמנעת", היא מסכמת בפיכחון קר. "ביוזמתנו או כתגובה להתקפה, עימות הוא הדרך היחידה שנותרה כדי לצאת מהמצב שנקלענו אליו באירופה, משום שתנועת האסלאמיזציה הזאת לא תיעצר בעצמה".

הסטודנטית שחדרה למסגד

האם המציאות בשטח תואמת את תחזיות האימים של ברז'ו־בלקלר? יש מי שסבורים שהמספרים מספרים סיפור אחר. במאמרו של ישי שנרב "אירופה שוקעת?" שפורסם במקור ראשון לפני כחמישה חודשים נטען כי הסטטיסטיקה מספרת דווקא על חילון מואץ, ולא על התאסלמות גוברת. לפי נתוני המכון הצרפתי לסטטיסטיקה, נכתב שם, רק 10 אחוזים מהמהגרים בני הדור הראשון מגדירים את עצמם "חסרי דת", אך בקרב הדור השני למהגרים שיעור חסרי הדת מזנק ל־32 אחוזים. לפי תחזיות מכון פיו האמריקני, אפילו בתרחיש הגירה גבוהה יהיו המוסלמים רק 14 אחוזים מאוכלוסיית אירופה ב־2050. ברז'ו־בלקלר לא חולקת על המספרים, אבל אומרת ש"ההסתכלות על התופעה דרך החור הצר של הדמוגרפיה היא טעות שכיחה של מי שאני מכנה 'המרדימים'. הנתונים על תהליכי החילון חשובים ואמיתיים, אך הם משקפים אמונות פרטיות ואינם מבטלים את האסלאמיזציה כתהליך חברתי־מבני. הסתירה נעלמת ברגע שמפסיקים לבחון 'דת' כעניין של אמונה אינדיבידואלית, ומנתחים אותה כמערכת של נורמות ואסטרטגיות קיבוציות".

כלומר?

"אסלאמיזציה אין פירושה ש'יותר אנשים מאמינים יותר'. היא מתייחסת להתרחבות החוק הדתי במרחב הציבורי: בחוק, בצריכה, בחינוך ובמגדר, בפרהסיה הציבורית. התחזיות הדמוגרפיות של מכון פיו אינן אומרת דבר על יכולתן של תנועות אסלאמיות להשפיע על כללים חברתיים, על השיח הציבורי או על סדר יום פוליטי. ההיסטוריה מראה שמיעוטים ממושמעים יכולים לשנות חברות באופן בר־קיימא בלי להפוך אי פעם לרוב מספרי. זה נכון במיוחד באסלאם: חברה אסלאמית יכולה להישלט בידי מיעוט, כשהשאר נדחקים למעמד של ד'ימי, בני חסות. לפי סקר נרחב של מכון המחקר הצרפתי IFOP משנת 2020, 57 אחוזים מהמוסלמים הצעירים בצרפת סבורים שהשריעה חשובה מחוקי הרפובליקה. זה הנתון שצריך להתייחס אליו. בנצרות, שהיא דת של אמונה, כדי להקים ממלכה עליך לכבוש קודם את הלבבות, אבל באסלאם, שהיא דת של חוק, כדי להקים את הח'ליפות עליך פשוט להשליט את השריעה".

בסקר עדכני שפרסם מכון המחקר IFOP לפני כחודשיים המצב נראה חמור עוד יותר: 46 אחוזים מהצעירים המוסלמים תומכים כיום בהחלת חוקי האסלאם בצרפת, ושליש מכלל המוסלמים בצרפת מגלים אהדה לאחים המוסלמים, תנועה שקמה במצרים ב־1928 במטרה המפורשת לכונן סדר עולמי תיאוקרטי המבוסס על השריעה. בעקבות הדיכוי המדיני במצרים בשנות החמישים נדד מרכז הכובד של התנועה, ובין השאר הגיעו פעיליה גם לאירופה. לצד מייסדי התנועה, חסן אל־בנא וסייד קוטב, ברז'ו־בלקלר מדגישה הוגה מפתח נוסף: אבו אל־אעלא אל־מודודי הפקיסטני (1903־1979). היא מכנה אותו "המהנדס של המערכת האסלאמית": "בכמאה ספרים הוא שרטט מודל שאינו מבקש להתאים את האסלאם למודרנה, אלא לכפות על החברה המודרנית והטכנולוגית להסתגל לאסלאם. זוהי תמצית תודעתם של 'האחים'".

בעת המודרנית, הדמות המשפיעה ביותר על התנועה הייתה השייח' המצרי יוסוף אל־קרדאווי, שמת ב־2022. ב־1997 הקים קרדאווי את המועצה האירופית לפתווה ומחקר, גוף המייצר רגולציה דתית למוסלמים באירופה. ברז'ו־בלקלר מזקקת את ה"אני מאמין" שלו למשפט אחד: "'העולם החיצון שונא מוסלמים כי המוסלמים טובים יותר מכולם' - תפיסה שנועדה להציב את האסלאם בעימות מתמיד מול המערב החילוני ולבצר חומות שמונעות כל אפשרות להשתלבות או לחיים משותפים". אך לברז'ו־בלקלר חשוב להימנע, ככל האפשר, מהכללות גורפות. "יש להבדיל בין חברי הרשת הסודית ובין אלו המפיצים את האידאולוגיה שלהם, לעיתים בלי להבין שזהו סדר היום שהם משרתים", היא מסבירה. "יש רבים שהאסלאם שלהם עוצב ברוח 'האחים', אך הם עצמם אינם מודעים לכך".

"המושג חלאל הוסט מהקשרו ההלכתי והפך למערכת כלכלית־פוליטית מקיפה. באמצעות בנקים ומוסדות חינוך אסלאמיים ודרישת סובלנות לרעלות וחדרי תפילה במוסדות ציבור, האחים המוסלמים מכשירים את הקרקע לחברה אסלאמית במערב"

ההבהרה הזאת מעידה שהתנגדותה לאסלאם הפוליטי באירופה אינה נובעת מנטייה אידאולוגית ימנית מוקדמת. בצעירותה, היא מעידה, דווקא מיקמה את עצמה במיינסטרים של השמאל הצרפתי דאז. אבל כשהייתה בת 25, מתכנתת מחשבים צעירה בתעשיית התעופה בשלהי שנות השמונים, היא נדהמה מנשים צעירות כמותה שהגנו על חבישת הרעלה במוסדות החינוך של צרפת החילונית. עמדתן, שנראתה לה בלתי פמיניסטית בעליל, שלחה אותה לחקור את התופעה בחוג לאנתרופולוגיה. בעבודת המוסמך שלה היא ביקשה לחקור קהילה מוסלמית אותנטית מחוץ לפריז, ובחרה במסגד צנוע בבורדו, ללא צריח או סממן חיצוני. היא לא ידעה אז שפסעה אל תוך אחד ממעוזי האחים המוסלמים בצרפת.

במשך כשנה הייתה ברז'ו־בלקלר בת בית בקהילה. לצד "הפרדה מגדרית קשיחה - מראה שהיה אז נדיר בנוף הצרפתי", היא פגשה "אווירה חמה: אירוח נדיב ואוכל בשפע", וגילתה מהר מאוד כיצד היא נתפסת בעיני מארחיה: כמי שעומדת על סף התאסלמות. "הם קיבלו אותי כי קיוו שאמיר את דתי", היא משחזרת, "וזיהו בי הזדמנות להפיץ את האידאולוגיה שלהם במסדרונות האוניברסיטה".

מתוך רצון "למשוך אותה" אל הדת שולבה ברז'ו־בלקלר במעגלי לימוד סגורים, "חלקאת", ושם, מאחורי הפרגוד, נחשפה בפניה האידאולוגיה הגולמית של האחים המוסלמים. היא צפתה בנשים המשננות את כתבי האבות המייסדים של התנועה, והבינה כי אין מדובר בשיעור דת תמים: "זה היה הרבה מעבר לקהילה דתית המלמדת תפילה; זה היה מפעל לבניית 'אומה' בעלת פרוגרמה פוליטית התואמת את השריעה". בתוך המעגלים הללו נחשפה גם לצד הכיתתי הנוקשה, שכלל אינדוקטרינציה רגשית לצעירים באמצעות תמונות וסיפורי זוועה על ישראל, במטרה לגייסם למאבק הפלסטיני.

כשהבינו בקהילה שאינה מתכוונת להתאסלם, כל הדלתות נטרקו בפניה. "בתוך ימים ספורים הופצה שמועה במסגד שנשלחתי בידי המשטרה. אנשים שהיו לי איתם קשרי ידידות חמים החלו להתרחק ממני". כשחזרה לאוניברסיטת בורדו חמושה בממצאיה על נוכחות "האחים" בלב צרפת, היא נתקלה בחומה של הכחשה. "עמיתיי טענו פה אחד: זה לא יכול להיות, האחים המוסלמים אינם קיימים בצרפת. המנחה שלי אף הזהירה אותי שאני טועה, ושלא כדאי לי לפרסם את ממצאיי שמא אשרת את הנרטיב של הימין הקיצוני".

האזהרה הזו הגדירה את מסלול הקריירה שלה מאז. ברז'ו־בלקלר גילתה כי מי שמעז לתעד את תשתית האחים המוסלמים גוזר על עצמו בדידות אקדמית. הספר היחיד שהעז אז לעסוק בנושא היה "פרוורי האסלאם" של המזרחן הנודע פרופ' ז'יל קפל, "ספר שהמנחה שלי הנחתה אותי לא לקרוא" (קפל הוא שכתב שלושים שנה אחר כך את ההקדמה למהדורה הצרפתית של ספרה "אידאולוגיית האחים ורשתותיה: כיצד האסלאמיסטים מערערים את החברות המערביות", שיצא ב־2023).

"הנרטיב השולט במחקר בצרפת הוא סירוב עקרוני לקחת את הרכיב הדתי ברצינות", מסבירה ברז'ו־בלקלר את ההכחשה. "כשהמוסלמי המאמין מעיד שהוא פועל למען הגעה לגן־עדן בעולם הבא, השמאל האינטלקטואלי פשוט לא מאמין לו. במקום זאת, הם מתעקשים לפרסם את התופעה כתנועת מחאה על רקע חברתי־כלכלי. העיוורון הזה נובע גם מאמונה נאיבית ב'חילון אוטומטי' - ההנחה שהמודרנה תמוסס את הדת. הם מסרבים להבין שתנועת האחים המוסלמים היא פרויקט מודרני, סתגלני ומתוחכם, הפועל דרך המשפט והתרבות כדי לשנות את החברה מהיסוד".

פלישת הערפל

פריצת הדרך המחקרית הגדולה שלה הגיעה בהטבעת המושג "תרבות החלאל", שהיא לדעתה כלי להשלטת נורמות אסלאמיות על המרחב הציבורי באירופה. בעשור שעבר הקדישה ברז'ו־בלקלר שני ספרים ומאמרים רבים לטיעון שהתווית "חלאל", שהתפיסה הרווחת רואה בה את המקבילה המוסלמית לסימון כשרות גרידא, היא בעצם מנגנון מתוחכם של הנדסה חברתית, שמטרתו סלילת הדרך למדינת שריעה באמצעות יצירת חברה בתוך חברה. "חלאל הוא המצאה מודרנית של מסורת", היא מסבירה. "זהו מושג שהוסט מהקשרו ההלכתי הצר והפך למערכת כלכלית־פוליטית המקיפה את כל היבטי החיים. באמצעות הרחבת היצע מוצרי החלאל, הקמת בנקים ומוסדות חינוך אסלאמיים, ודרישת סובלנות לסמלים כמו רעלות וחדרי תפילה במוסדות ציבוריים, האחים המוסלמים מכשירים את הקרקע לקראת הקמתה של חברה אסלאמית עתידית בלב המערב".

"הדמוגרפיה היא משתנה במשוואה, אבל הליבה היא ההשתלטות על המנגנון הפוליטי. האחים המוסלמים חדרו לכל המפלגות בבריסל. הם מפעילים לובי אגרסיבי שמטה את מענקי האיחוד האירופי לארגוני קש, ובלגיה מושכת אליה ריכוז גבוה של ג'יהאדיסטים"

ברז'ו־בלקלר מצביעה על תאגידי ענק שאימצו קווים "תואמי שריעה", ובכך העניקו גיבוי כלכלי למגמות של בדלנות תרבותית. כשנייקי השיקו את "חיג'אב־פרו" ב־2017 ואדידס השיקה ב־2021 את ה"בורקיני", שתי החברות הפכו את דרישות הצניעות האסלאמיות לטרנד צרכני המעניק לגיטימציה מסחרית להסתגרות. "זהו כלי שנועד לייצר הפרדה מוחלטת", היא קובעת, "מרחב נורמטיבי סגור שבו השריעה היא החוק היחיד המכתיב את אורחות החיים ואת דפוסי הצריכה של הפרט, תוך ייתור הצורך במגע עם החברה החילונית הסובבת".

הניתוח בספרה החדש מבוסס על תצפיות, על עדויות עריקים משורות האחים המוסלמים, על מסמכים שחלקם היו חסויים ועל עבודת שטח שנמשכה שלושה עשורים. ברז'ו־בלקלר משרטטת בו מפה מפורטת של חדירת הרשת אל לב הממסד המערבי. היא מבקשת לתאר כיצד תנועת "האחים המוסלמים" הצליחה להפיץ את מסריה בקרב המוסלמים באירופה "כמו ערפל", כך שרבים כיום עוקבים אחר האידאולוגיה שלהם בלי להיות מודעים לכך שנדבקו בה. "התזה של הספר שלי היא שכולנו יכולים להיות מושפעים מהאידאולוגיה של האחים המוסלמים, אפילו אם איננו מוסלמים", היא קובעת. "כמו הקומוניזם, זוהי אידאולוגיה שיכולה להשפיע על הכול, מהמיליטנטים ביותר ועד למוסדות החברה".

אחד המושגים המרכזיים שברז'ו־בלקלר מציגה בניתוח שלה הוא ה"אנטריזם", אסטרטגיית חדירה שהושאלה מהתנועות הקומוניסטיות של המאה הקודמת. "זוהי שיטה שנועדה להשפיע על מפלגות סוציאל־דמוקרטיות וליברליות מבפנים, תוך הטייתן לכיוון מהפכני", היא מסבירה. "האחים המוסלמים אימצו את השפה הדמוקרטית - הם מדברים על זכויות, סובלנות וגיוון – אבל היעד הסופי שלהם נותר תיאוקרטיה אסלאמית. הם מנצלים את הכמיהה האירופית לפרטנר מוסלמי מתון כדי לגרום לאנשים בעלי כוונות טובות לשרת, בבלי דעת, את סדר היום שלהם".

ברז'ו־בלקלר ממשילה את האחים המוסלמים לציפורי קוקייה: "הם מטילים את הביצים האידאולוגיות שלהם בקיני המפלגות הליברליות, והן דוגרות עליהן", היא אומרת בציניות. "האחים המוסלמים הם אומני ההונאה. הם מסוגלים לכרות בריתות זמניות אפילו עם קבוצות להט"ב, למרות שערכיהם הפוכים בתכלית. בכתבי התנועה מצוין בפירוש שמותר לשתף פעולה עם כופרים אם הדבר משרת את האינטרס האסטרטגי בטווח הארוך".

במצרים התבססו האחים המוסלמים על מוסדות צדקה לעניים, אך במדינות הרווחה האירופיות הם נדרשו לחשב מסלול מחדש. "במקום לתת סעד הם חודרים למגזר הציבורי - למערכת החינוך, לאקדמיה ולספורט. הם נכנסים פנימה כיועצים מוסלמים, ומנחילים את הדוקטרינה שלהם לתלמידים ולסטודנטים תחת כסות של 'ליווי דתי נכון'. יש מפלגת שמאל קיצוני בצרפת הנקראת ׳צרפת הלא כנועה׳: מי שהקים אותה היה פעם במפלגה הקומוניסטית ובמפלגה הסוציאליסטית. היום היא כמעט כל כולה חדורה בידי האחים המוסלמים. הם נותנים את הטון".

באירופה בולטת הנוכחות של נשים משכילות בייצוג של האחים המוסלמים. זה מתוכנן?

"זו בחירה אסטרטגית מובהקת. לנשים משכילות העוטות חיג'אב יש תדמית רכה ומשכנעת יותר משל הגברים. הן נתפסות כלוחמות חופש העמלות על שחרורן האישי, מה שמעורר אמפתיה. הגברים מעדיפים כיום להישאר ברקע; הם מבינים שנוכחות נשית בקדמת הבמה היא 'נכס' הסברתי שמרגיע את החששות של הציבור הליברלי".

לפי ברז'ו־בלקלר, האחים המוסלמים מגייסים לטובתם את השימוש במושג אסלאמופוביה, כדי להוקיע מבקרים כמותה, לשלול את זכות הדיבור שלהם, ולהרחיק אותם מן השיח הלגיטימי. אולם מעבר להשתקת הביקורת, השימוש במונח מאפשר לזרועות התנועה לחדור למוקדי הכוח בבריסל ולזכות במיליוני אירו בכסות של "מאבק בגזענות". "הם משווקים את עצמם כפרטנר האידאלי למלחמה באפליה", אומרת ברז'ו־בלקלר. "אירופה, שפיתחה רגישות־יתר המלווה בנטייה להסיט את המבט, העניקה לאסלאמופוביה מעמד מוסרי ומשפטי המקביל לאנטישמיות. זהו כלי המאפשר להם לזעוק 'גזענות' בכל פעם שהאינטרסים שלהם מאוימים, ובמקביל להגיש את החשבונית לאיחוד האירופי".

"כשביקרתי באתר הטבח בפסטיבל נובה, ושוחחתי עם ניצולים, הרגשתי שהם עדיין חושבים במונחים של בעיות סוציו־אקונומיות. הם לא באמת מבינים שמדובר בתיאולוגיה. שוטר שחקר מחבלים שנתפסו סיפר שהם חשבו שהם 'נחמדים' מאוד, למרות שעינו ורצחו, כי כל מטרתם הייתה להיות 'שהידים'. אף אחד מהם לא הביע חרטה"

בפברואר 2025 פרסמה ברז'ו־בלקלר (עם ד"ר טומאסו וירג'ילי) דו"ח שמנתח את אסטרטגיית ה"וסטייה" - מושג שטבע אל־קרדאווי שפירושו "דרך האמצע": הצגת חזות מתונה וערבה לאוזן המערבית, אך המשך החתירה תחת היסודות הדמוקרטיים באמצעות חדירה הדרגתית למוסדות החברה האזרחית. הדו"ח, שהוגש לחברי הפרלמנט האירופי, חושף כיצד בריסל מזינה את האחים המוסלמים בתקציבי עתק. למשל, רשת ENAR "למלחמה בגזענות", בראשותו של חבר "האחים", קיבלה כ־23 מיליון אירו מהאיחוד בתמורה לייעוץ בעיצוב מדיניות האיחוד נגד אפליה. ארגון הסיוע האסלאמי הבינלאומי IRW זכה למימון בסך יותר מ־40 מיליון אירו למרות קשרים מוכחים לחמאס והתבטאויות אנטישמיות בוטות של בכיריו. פורום הסטודנטים FEMYSO, שפועל כחממת הנהגה המאגדת עשרות ארגונים אסלאמיסטים, זוכה לגיבוי רשמי מהנציבות האירופית בתור "הקול המוסלמי הצעיר".

האבסורד המבני מגיע לשיאו במקרים שהמימון מוענק תחת הכותרת "מלחמה בקיצוניות". האגודה האסלאמית־גרמנית IGS - המונהגת בידי אנשי משמרות המהפכה האיראניים, לא פחות - קיבלה כ־283 אלף אירו מהקרן לביטחון הפנים של האיחוד האירופי לטובת פרויקט "למניעת הקצנה". באופן דומה, אוניברסיטת גזיאנטפ הטורקית קיבלה רבע מיליון אירו מתוכנית הסטודנטים הכלל־אירופית ארסמוס, בעוד הרקטור שלה משבח בגלוי את הנהגת חמאס. "המימון האירופי אינו רק מממן את המערכת. הוא מעניק הכשר מוסרי ופוליטי למנגנונים המבקשים להחליף את ערכי המערב בחוקי השריעה", אומרת ברז'ו־בלקלר.

את ספרה על האחים המוסלמים פתחה ברז'ו־בלקלר בגילוי נאות שמטרתו להדוף מראש את ההאשמות האוטומטיות בהפצת תאוריות קונספירציה. "בכל פעם שהצבעתי על כך שלאנשים האלה יש תוכנית סדורה לאסלם את אירופה, עמיתיי טענו שאני חובבת קונספירציות", היא אומרת. "חובב קונספירציות ממציא נרטיב כדי להפחיד או לצבור כוח; המטרה שלי היא רק לתאר את המערכת הזו ואת שאיפותיה על פי מושגיה שלה".

מה המקורות לקיומה של תוכנית פעולה אסטרטגית לטווח ארוך של האחים המוסלמים?

"הראיות קיימות במישור החסוי והגלוי. במישור החסוי אפשר למשל לציין מזכר בן 14 עמודים שיירטה משטרת שווייץ בשנת 2001, זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר. המסמך, שנכתב כבר בשנות השמונים, נוסח במכוון בלשון מעורפלת וחשף קשרים אסטרטגיים בין האחים המוסלמים ובין אל־קאעידה. ב־2009 חשפה משטרת גרמניה תוכנית עדכנית עוד יותר, שאיששה את התקדמות התוכנית המקורית והוסתרה מעיני המודיעין במשך שנים.

"אבל יש גם תוכניות גלויות לחלוטין. קח למשל את כתביו של הפוסק יוסוף אל־קרדאווי, ובמיוחד את המאמר 'האסטרטגיה לשלושים השנים הבאות'. זוהי מפת דרכים להשתלטות על אירופה באמצעות כוח רך. התוכנית מתורגמת להנחיות קונקרטיות בטקסטים של ארגון הלימוד האסלאמי ISESCO, שתחת הכותרת 'תוכנית הפעולה התרבותית במדינות בעלות מיעוט מוסלמי' מנחה כיצד ליישם את ערכי האסלאם בלב המערב. מי שמנסה להציג אותי כקונספירטורית פשוט מסרב לקרוא את הטקסטים שהם עצמם מפרסמים".

קרב יומיומי

מחקרים ומאמריה, והסירוב שלה ליישר קו עם השיח האקדמי המקובל, גבו ממנה מחיר אישי כבד. שבועות ספורים לאחר צאת ספרה על האחים המוסלמים ב־2023 פורסמה במגזין השמאל מדיאפרט ביקורת קטלנית מאת עמיתה לשעבר, פרנסואה בורגט, והאנתרופולוג סוהיל צ'יצ'ה. השניים לא הסתפקו בהאשמות שגרתיות ב"אסלאמופוביה", אלא הרחיקו לכת והשוו את עבודתה לזו של אדואר דרימון, אבי האנטישמיות המודרנית בצרפת. ההשוואה הזו, שנתפסה בצרפת כמעין "התרת דם" אינטלקטואלית, חוללה גל איומים חריף עד כדי כך שהחוקרת נזקקת מאז לאבטחה משטרתית צמודה מסביב לשעון. ברז'ו־בלקלר אינה מופתעת מזהות המבקרים: בורגט עומד בראש המרכז ללימודים ערביים בפריז, הזוכה למימון ישיר מקטאר. מבחינתה, המעגל נסגר: המחקר שלה על רשתות ההשפעה של התנועה נתקל בהתנגדות מצד מי שניזונים מאותן רשתות ממש.

הניסיונות להשתיקה הגיעו עד למסדרונות הסורבון. כנס בהשתתפותה שהיה אמור להתקיים במאי 2023 בוטל בלחץ המבקרים, ורק בהתערבות ישירה של שרת ההשכלה הגבוהה, סילבי רטיו, הוא התקיים בסופו של דבר חודש לאחר מכן. "לא מתקיים דו־שיח אמיתי, כי אין לנו כיום יכולת להשמיע קול אחר באקדמיה", היא אומרת. "מאז פרסום הספר חיי השתנו לבלי הכר: תחושת האיום אינה מופשטת, היא נוכחת בכל הודעה עוינת ובכל צעד שלי במרחב הציבורי, המחייב אבטחה וזהירות שלא הכרתי. אך האיום אינו רק פיזי, הוא סמלי ומוסדי. חלק מהעמיתים שלי התרחקו לא בשל מחלוקת אקדמית, אלא מתוך פחד להישרף באש הנושא הנפיץ הזה. אחרים לוחשים לי דברי תמיכה בחשאי, דבר המעיד יותר מכול על האקלים האינטלקטואלי העכור שבו אנו פועלים".

לצד הנידוי זכתה ברז'ו־בלקלר גם לתמיכה: מכתב פתוח שפורסם בכתב העת לה־פואה איגד 172 חוקרים ואנשי רוח שהתייצבו לצידה, והזהירו מפני הסכנה שבסתימת פיות בשדה המחקרי. אולם אפילו במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי שהיא אחת מהחוקרות החברות בו, ברז'ו־בלקלר מתארת ניכור גובר. "זו סביבה עוינת בבירור", היא קובעת. "מנסים לסלק אותי. ברגע שאת עוסקת באסלאמיזם ולא באסלאמופוביה, שהפכה לנושא מחקר כמעט מחייב באקדמיה, את הופכת לבעיה. המוסד אומנם משלם את משכורתי הצנועה, אך הוא אינו מממן את המחקר שלי; אני נאלצת לגייס משאבים חיצוניים כדי להמשיך לפעול".

גם ההתעקשות שלך להישאר בממסד היא מאבק?

"בהחלט. לשמור על קו מקצועי בסביבה כזו זהו קרב יומיומי. לכן הקמתי את המרכז האירופי לחקר אידאולוגיית 'אחים'. הרעיון הוא לייצר מרחב מוגן שיאפשר לחוקרים ולסטודנטים לנתח את אסטרטגיות האסלאם הפוליטי בלי לספוג הוקעה מיידית. כאשר המוסדות הקיימים אינם מסוגלים להכיל עוד נושאי מחקר מסוימים, עלינו להמציא מסגרות אחרות. זו אינה נטישה של המחקר הציבורי, אלא אסטרטגיה של הישרדות אינטלקטואלית".

שותפה במאבקה היא האנתרופולוגית פדילה מערופי, שליוותה את ברז'ו־בלקלר בביקורה בישראל. מערופי, שנולדה בבלגיה להורים מרוקאים, בילתה שלוש שנים במסגד פונדמנטליסטי בבריסל לצורך מחקר סמוי על אינדוקטרינציה של נשים. יחד הקימו השתיים ב־2020 את "מצפה הפונדמנטליזם" בבריסל, גוף שנועד לזעזע את העמותות החילוניות בבלגיה שנטו להתעלם מהסכנות המקומיות. הן הקימו גם בית קפה־מסעדה ששימש מרכז להרצאות על איומי ה"ווק" על התרבות. באחד האירועים הסתערו על המקום פעילים רעולי פנים שהשליכו צואה וצעקו דברי נאצה. שום כלי תקשורת מרכזי בבלגיה לא דיווח על התקיפה. "המחיר האישי כבד", מסכמת ברז'ו־בלקלר. "לא קל לחיות בערנות מתמדת, אך אני ממשיכה משום שוויתור ללחץ משמעותו קבלת הרעיון שיש נושאים שהם מחוץ לתחום. המחויבות שלי אינה של אקטיביסטית, אלא של חוקרת המאמינה שחופש אינטלקטואלי כרוך במחיר - ולעיתים יש לשלם אותו".

הצלחת ספרך עומדת בסתירה חריפה לניסיונות ההשתקה מצד האקדמיה. האם הציבור האירופי מקדים את האליטות שלו בהבנת המציאות?

"זה הרושם שלי, אף שאיני אובייקטיבית. בקרב האזרחים שאני פוגשת בצרפת, בבלגיה, בדנמרק, בגרמניה או בשוודיה, אני מזהה רצון עז להבין את הבעיה. האנשים הללו חשים שמשהו משתנה בחיי היומיום שלהם, אבל חסרות להם המילים שיסבירו את מה שהם רואים. הבעיה היא שכאשר הם מנסים להשתמש במילים שלהם - מיד מטיחים בהם שהם גזענים, אסלאמופובים או אנשי ימין קיצוני - ואז הם פשוט משתתקים. אני מציעה להם אוצר מילים שהופך את המציאות הזו למובנת. בהתחלה הם חשים הקלה, אבל אחר כך מגיע ההלם; הם אומרים לי: חשבתי שזה רק הדמיון שלי, אבל עכשיו אני מבין שהבעיה גדולה ואמיתית הרבה יותר".

האם מבצר החילוניות של אירופה הפוסט־נוצרית מסוגל בכלל לעמוד מול תנועה המציעה חוק אלוהי וזהות חובקת כול?

"הבעיה היא שאנחנו נוטים להתבלבל בין מכשיר למהות. החילוניות אינה תרבות; היא אינה מערכת ערכים או דרך חיים, אלא פרוצדורה ארגונית שנועדה להפריד בין הדת למדינה. אני עצמי איני דתייה, אך גם לא אתאיסטית. כמאמרו המפורסם של שארל דה־גול, אני באה ממדינה שיש בה 258 סוגי גבינות. המורשת היהודית־נוצרית היא נדבך יסודי, אך היא אינה המרכז של הזהות שלנו. יש לנו תרבויות מקומיות עם היסטוריה ותחושת שייכות עמוקה לאדמה ולנוף: שטרסבורג, בורדו, ניס, פריז - כל מקום כזה אוצר בתוכו זהות חזקה. כשאזרחים בצרפת או בבריטניה חשים סלידה מהחדרת החלאל או החיג'אב למרחב הציבורי, זה לאו דווקא מסיבות תיאולוגיות; זוהי תחושה עמוקה של אובדן הבית. הם מרגישים שזו פשוט כבר לא האדמה שלהם".

הזרמים בימין הצרפתי, כמו אלו של אריק זמור או מרין לה־פן, מנגנים בדיוק על המיתר הזה. האם לדעתך הם אלו שיצילו את צרפת?

"אני לא קובעת מי יושיע את המדינה, אבל אני בהחלט אומרת שהם מבטאים תחושה אותנטית שקיימת אצל רוב הצרפתים: חוסר ביטחון תרבותי. מכיוון שהמרכז הפוליטי והשמאל מסרבים לטפל בבעיה ואף מכחישים אותה, הציבור נדחק לעבר הימין. כמו ההיסטוריון והוגה הדעות מרסל גושה, אני לא חושבת שזמור או לה־פן הם ימין קיצוני במובן הקלאסי, כי הם גם תוצר של מה שהממסד מנסה להשתיק בכוח. ביום שהצרפתים יתעוררו ויבינו שתוקפים את יסודות הקיום שלהם - הם יילחמו. אני לא יודעת אם זה יוביל לניצחון או למלחמת דת, אבל דבר אחד בטוח: הם לא יוותרו על ביתם ללא תגובה".

ברז'ו־בלקלר מותחת ביקורת חריפה על מנהיגי הקהילה היהודית בצרפת, שמסגרו את גל האלימות שלאחר 7 באוקטובר באופן שמתעלם מהאסלאם עצמו. "המוסדות היהודיים החלו לדבר על אנטישמיות, וברגע שזה קרה - שאלת האסלאם הפוליטי נעלמה מהדיון. זו טעות אסטרטגית, מפני שמסגור כזה משחק לידי האחים המוסלמים. כשמציגים את הבעיה רק במונחים של אנטישמיות, הופכים את הסכסוך לבעיה של היהודים או למתח בין־עדתי. הציבור הצרפתי הכללי שומע על אנטישמיות גואה ומרגיש שמאשימים אותו, מה שיוצר אצלו רצון להתרחק ולומר: עזבו אותנו, זה לא קשור אלינו. האסטרטגיה של האסלאמיסטים מתוחכמת: הם הבינו שהציבור הצרפתי קץ בשיח האנטישמיות, והם משתמשים בזה כדי לשבור את הסולידריות עם הקהילה היהודית וכדי לבודד אותה. כשאנחנו מדברים רק על אנטישמיות ולא על האסלאמיזם המניע אותה, הציבור מפסיק להבין שגם הוא מצוי תחת מתקפה של אידאולוגיה טוטאלית".

מה עשו הביקורים שלך כאן לאופטימיות שלך לגבי יכולתו של המערב להתגונן?

"התחושה שלי פחות אופטימית. ישראל מצוינת בלחימה בחמאס, והיא עשתה את מה שהיה חייב להיעשות. התגובה הייתה הכרחית מול זוועה בלתי נסבלת. אבל הרושם שלי הוא שעדיין לא נעשה מספיק כדי להבטיח שזה לא יקרה שוב. כשביקרתי באתר הטבח בפסטיבל נובה, ושוחחתי עם ניצולים, הרגשתי שהם עדיין חושבים במונחים של בעיות סוציו־אקונומיות. הם לא באמת מבינים שמדובר בתיאולוגיה. בהרצאה שלי באוניברסיטת תל־אביב בנובמבר הופתעתי לגלות שהתכנים שלי חדשים לקהל. דיברתי על האחים המוסלמים, על שאיפותיהם ועל הגיבוי שלהם לחמאס - ואנשים לא ידעו את זה. חיוני להסביר על מה הם מתפללים ומה המטרה שלהם. שוטר שהיה בנובה סיפר לי שהוא חקר מחבלים שנתפסו; הם חשבו שהם 'נחמדים' מאוד, למרות שעינו ורצחו, כי כל מטרתם הייתה להיות 'שהידים'. אף אחד מהם לא בכה או הביע חרטה. אי אפשר לנצח אידאולוגיה כזו רק באמצעים צבאיים אם לא מבינים את השורש הדתי שלה".

לברז'ו־בלקלר יש גם עצה עבורנו במדיניות חוץ. "ישראל צריכה להפסיק להתרגש מהלחץ של האיחוד האירופי. אתם יכולים להתעלם לחלוטין מהעצות של בריסל ולשכוח מהן". וגם ממקרון עדיף שנתעלם, היא אומרת: "אתם חייבים להבין: מקרון הוא לא צרפת. מקרון הוא נשיא צעיר שעסוק בקריירה שלו ורוצה להיות נשיא אירופה, לכן הוא אומר דברים מסוימים. אבל רק 15 אחוזים מהצרפתים מרוצים ממנו. האוכלוסייה באירופה לא תומכת בקו הזה, היא פשוט נאלצת להשלים איתו. אל תרגישו לבד, כי אתם ממש לא לבד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il