"בתוך כמה ימים הוחלט שעולים": היישוב היהודי החדש ממזרח לבית לחם

הבוץ הרב שבו בוססו, לא הסיר את החיוכים מפניהם של המשתתפים בטקס הנחת אבן הפינה ליישוב החדש יציב במזרח גוש עציון, שהתקיים ביום שני השבוע. נבחרי ציבור ותושבים, ח"כים לשעבר ופעילים מכל השנים, אמרו שוב ושוב כי הם שמחים על ההזדמנות לדבוק באדמת הארץ באופן מילולי. היישוב החדש הוקם במקום שבו שכן בעבר המחנה הצבאי שְׁדֵמָה, ממזרח לעיר בית־לחם, אך מכיוון שכבר קיים יישוב בשם זה, המקום קיבל לעת עתה את השם "יציב", כאיחול להמשך הדרך. הוא שוכן קילומטרים ספורים מירושלים, כ־12 דקות נסיעה מישיבת הר המור בשכונת הר חומה, שרוב חברי הגרעין המיישב נמנים עם תלמידיה ובוגריה.

אירוע הנחת אבן הפינה סימֵן שלב מרכזי בהקמת היישוב, שאושר וקודם על ידי שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', שאף נכח באירוע, לצד שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק והשר במשרד האוצר זאב אלקין. ראש המועצה האזורית גוש עציון ירון רוזנטל הכריז שמדובר באירוע היסטורי: "זהו יישוב שמחזק את הרצף ההתיישבותי בין מזרח הגוש לירושלים, ומבטא את חזרת ההתיישבות היהודית לשדות בית־לחם. לפני אלפי שנים רחל בכתה על בניה שגלו מארץ יהודה ומבית לחם, והיום חזרנו לבית־לחם ואימא רחל יכולה להפסיק לבכות, שהרי הבנים שבו לגבולם".

בקרוונים, שהציבה לפני כחודשיים מועצת גוש עציון בעזרת תנועת אמנה, מתגוררות כרגע שבע משפחות, והיישוב הטרי ערוך לקליטת ארבע נוספות בקרוב. אפרים ואמונה שחור הגיעו לכאן עם שלוש בנותיהם לפני שבוע וחצי. כשהוא לא משרת במילואים בחטיבת חשמונאים, אפרים הוא אברך בהר המור. "זו התגשמות חלום", הוא אומר, "כל החיים גרתי בעיר, פתאום יש מרחבים ונוף, אם כי בהמשך יכול להיות מאתגר שאין כאן פארקים ודברים כאלה. בשבת הראשונה שהיינו פה אמרתי לאשתי שאני רגיל להתארח במקומות כאלה, ואני לא מאמין שעכשיו זה שלנו, שאנחנו נשארים".

כבר לפני שנתיים, מספר אפרים, התגבש גרעין של עשרות אברכים מהישיבה שחיפש משימת התיישבות באזור ירושלים. "עברנו בכמה נקודות פוטנציאליות, ולפני חודשיים בערך עלה הרעיון למקום הזה. עשינו עבודת מטה קצרה, ובתוך כמה ימים הוחלט שעולים. שתי משפחות עלו מיד, ועכשיו כבר כל 11 הקרוונים הגיעו וגם בית הכנסת ומבנה ציבור. דברים קורים מהר ממה שחשבתי, ומרגישים שהמדינה עומדת מאחורינו. גדלנו על סיפורים של סבסטיה ואלון־מורה, וגם על מה שהפעילים פה באזור עברו במאבק להתיישב כשהמדינה גמגמה. אותנו מדינת ישראל ממש דחפה. הניחו פה תשתיות, מצלמות ומערכת ביטחון, ובקרוב ייסלל כביש. מועצת גוש עציון, פיקוד המרכז והממשלה עוטפים אותנו ממש, זה דבר בלתי רגיל. לא עלינו כגנבים בלילה, אלא כשליחים של מדינת ישראל".

כרמל דיאמנט: "כל האנשים שהגיעו, היו מוכנים לעלות גם לנקודה שהיא שעה נסיעה מכאן. לא הקִרבה לירושלים הביאה אותם אלא הרצון להתיישב"

גם האופק נראה לו בהיר: "בתוך עשר שנים יהיה פה יישוב מפותח עם 200 משפחות לפחות. כבר קיבלנו סמל יישוב, אז אני מאמין שגם התהליכים הבירוקרטיים יתקדמו בקלות".

לא פוחדים מווייז

איתן וכרמל דיאמנט הם מוותיקי היישוב; כבר כמעט חודשיים הם גרים בו עם שלושת ילדיהם. "יחד עם עוד משפחה וכמה בחורים היינו הכוח החלוץ", מספר איתן. "עכשיו, כשהגיעו עוד משפחות והניחו את שאר הקרוונים, מתחילה כאן שגרת חיים".

בניגוד למשפחות האחרות, בני הזוג דיאמנט הם לא חלק מקהילת הר המור. לפני כן הם גרו בבניין היהודי בשכונת בית־חנינא שבמזרח ירושלים, וחיפשו את דרכם. כרמל: "הצטרפנו לחבורה, ובינתיים נראה שכולם פה אנשים טובים, כולנו מחפשים קהילה תורנית ושמחה. לא הונחו קווי יסוד לאופי המקום, לא התעסקנו בזה כי כרגע אנחנו מקימים יישוב".

איתן: "ברור לכולם שזה יישוב תורני, ומי ששומע יודע אם הוא רוצה להיות חלק מזה".

ילדיהם לומדים במוסדות בהר חומה וכרגע הם מרוצים מהסידור, ומקווים שבעתיד הלא רחוק היישוב יהיה גדול מספיק כדי לפתוח גן ומעון. "הילדים שלנו באורות מהמעבר", אומרת כרמל בחיוך. "שני הגדולים מתרגשים מכל הטבע מסביב ומהרעיון שאנחנו מקימים יישוב".

"בהר חומה הם כל הזמן היו משחקים בבית, יש לנו המון משחקים", מוסיף איתן. "מאז שאנחנו כאן הם כל היום בחוץ, בשלוליות, עם השכנים ועם החמורים שיש פה".

מהקרוון המורחב של משפחת דיאמנט, שעבר שיפוץ והותקנו בו ארונות מטבח שכרמל עיצבה מחדש, אפשר לראות את הכביש המחבר בין ירושלים ליישובי מזרח גוש עציון ולהבין את החשיבות האסטרטגית של חיזוק הרצף ההתיישבותי באזור. פאתי בית־לחם והכפרים הקרובים נמשכים כמעט עד היישוב החדש, ובמבט לכיוון המדבר הנפתח ממזרח אפשר לראות את הבנייה הערבית המסיבית באזור. התושבים מסבירים שעל אף הקרבה לבירת ישראל מדובר במשימה חלוצית, שכן רבים היו מוותרים על מגורים בקרוונים מבודדים, מוקפים ברבי־קומות ערביים.

שטח ביישוב כפרי קרוב כל־כך לירושלים יכול להיות עסקה נדל"נית טובה.

"הנושא הנדל"ני לרגע לא עמד כשיקול", מבהיר אפרים שחור, "לא שלנו כמשפחה ולא של אף אחד מחברי הגרעין. יכול להיות שבעתיד נרוויח מההסכמה להגיע לכאן, וזה לא דבר רע, אבל בסוף אנחנו מוקפים כאן בערבים מ־360 מעלות. בכביש הגישה ליישוב עוברות כל יום אלפי מכוניות פלסטיניות, לא כל אחד היה קופץ על המציאה. כמשפחה, ההיבט הביטחוני היה אתגר שצריך להתגבר עליו ולחשוב איך לא לשדר לילדות פחד. אשתי ואני לא הרגשנו פחד מאז שהגענו לכאן ברוך ה', אבל מראש חששתי שמקטע הכביש המשותף יאיים עלינו. ראש המועצה ירון רוזנטל הביא לכאן את כל אגף התחבורה כדי למצוא פתרון. כשפונים לכאן, הווייז מכריז 'אתה נכנס לאזור מסוכן', והבת הגדולה שלנו שאלה 'מה, נגור במקום מסוכן?'. יש גם שלטים אדומים שמזהירים מכניסה לשטח A, בשליטה פלסטינית. אנחנו רוצים להוריד אותם כי זה לא נכון, זה שטח C".

איתן: "הקרבה היא יתרון וחיסרון, כי בעתיד יהיה ביקוש גבוה ומן הסתם יבנו בצפיפות ולגובה. אנחנו לא יודעים מה יהיה פה ולאן היישוב יתפתח, ויכול להיות שבסוף לא נאהב את מה שייווצר ונמשיך הלאה. בינתיים באנו להקים יישוב בארץ ישראל והחלטנו להתמסר לזה. כשאיתרו את הנקודה הזאת היה ברור לכולם שזה מעולה מבחינת נוחות, ובעתיד זה גם יבטיח ביקוש גבוה. כבר עכשיו יש רשימת המתנה של כ־200 משפחות".

כרמל: "לדעתי הרבה מהם לא מבינים את המשמעות. כל האנשים שהגיעו, היו מוכנים לעלות גם לנקודה שהיא שעה נסיעה מכאן. לא הקרבה לירושלים הביאה אותם אלא הרצון להתיישב. נחמד שהמקום הזה גם קרוב לישיבה, אבל זה לא מרכז העניין".

אפרים שחור: "גדלנו על סיפורי סבסטיה ואלון־מורה, וגם על מה שהפעילים פה באזור עברו במאבק להתיישב כשהמדינה גמגמה, עכשיו מרגישים שהמדינה עומדת מאחורינו ודוחפת"

בדיעבד, אפרים שחור מודה שהוא מופתע מהשקט הסביבתי שבו התקבלו. "זה אפילו קצת מוזר. אלוף הפיקוד אבי בלוט, שנתן את האישור לעלות, הנחה שיעלו לכאן שלושה קרוונים, ולפי התגובה יחליטו מתי להעלות את השאר. הכול היה שקט, ולכן נתנו אור ירוק להאיץ את התהליך".

איתן: "אנחנו גרנו בבית־חנינא, שם יש בניין יהודי אחד עם גדר של בית ספר. רוב הזמן הכול היה בסדר, אבל ידענו שאם הערבים ירצו לתקוף אותנו, נוכל לצאת רק במסוק וכנראה כגופות. ב'שומר החומות' היה קצת מלחיץ, במשך שבועיים יצאנו רק עם ליווי משטרתי. פה אנחנו מרגישים הרבה יותר בטוחים. קשה להצביע מה או איפה מפחיד יותר, בסוף אני לא יודע איפה יקום המחבל המשוגע, ויש מעטפת ביטחונית טובה. מי שמפחד לגור פה, עדיף שיישאר בירושלים. אנחנו לא חיים בתחושה הזאת אלא מתרכזים באמונה שאנחנו עושים את הדבר הנכון, והיא מגמדת את הפחד".

השיעור של הרב לוינגר

מי שהובילו לאורך השנים את המאבק נגד נטישת המקום וזכו בטקס לכבוד והערכה הן נדיה מטר ויהודית קצובר, העומדות היום בראש תנועת הריבונות. אחרי הטקס הן מתיישבות איתנו עם קלסר מלא בחומרים מכל שנות המאבק, ומראות בגאווה ובנוסטלגיה פליירים ומכתבים, כנסים ותוכניות אדריכליות - תיעוד נבחר של דרך החתחתים שעברו במאבקן לשמירה על השטח.

עכשיו כולם יודעים איך זה נגמר, אבל אז כולם הסתכלו עליכן כהזויות.

קצובר: "אחד הפעילים מהר חומה אמר לי בטקס 'הייתי בטוח שאתן מטורללות'. הוא בכל זאת בא לפעילויות שעשינו שם. אבל גם כשחשבו עלינו ככה זה לא הפריע לנו. האמנו שנצליח, וכשהיה צריך קיבלנו כוח אחת מהשנייה. הביחד הוא מכפיל כוח. כל בר־דעת הבין שמדובר בנקודה אסטרטגית במיוחד. לכן כבר הבריטים הקימו במקום מחנה צבאי, ואחריהם הירדנים איישו אותו, ובמשך הרבה שנים גם מדינת ישראל החזיקה את המחנה, עד שאהוד ברק החליט לוותר עליו. הוא היה שר ביטחון בשנת 2007 ורצה לתת מתנה לרשות הפלסטינית, שהבטיחה להקים שם בית חולים לילדים. מי יתנגד להצעה כזו?"

העיתונאי חגי הוברמן, ששמע על התוכנית במסדרונות הכנסת, יידע את מטר וקצובר, והן פתחו מיד במאבק להחזיר את השליטה היהודית למקום. "יהודית מיד אמרה שצריך להקים לובי בכנסת", מספרת מטר. "הקמנו שדולה שהיו חברים בה השר זאב אלקין, ח"כ דודו רותם ז"ל, ח"כ מאיר פרוש, גם ח"כ עתניאל שנלר עזר. גיבשנו ועד שהורכב מתושבים של הר חומה ומזרח הגוש, וקראנו לו 'הוועד למען שדמה יהודית'".

קצובר מדגישה שאת כל דרכי הפעולה למדה מהרב משה לוינגר ז"ל, שאותו הכירה עוד מימיה הראשונים של ההתיישבות בחברון. "אחד השיעורים שקיבלנו ממנו הוא שצריך שלושה דברים כדי לבנות יישוב - להיות בשטח באופן קבוע, ליצור לובי בכנסת, וליצור הסברה ותמיכה ציבורית".

בתחילה, היא מספרת, בקושי נתנו להם להתקרב לשטח. "היו שם אנרכיסטים, שאותם הצבא לא חשב להרחיק. כשראו שאנחנו מתעקשים ושיש לנו צידוק חוקי להיות שם, כי זה שייך לישראל ולא לערבים או לאנרכיסטים, נתנו לנו לעלות. אז באנו, אבל מה עושים כל שבוע? ליהודית היה רעיון נפלא, להפוך את המקום למרכז תרבות. לא יודעת איך היא חשבה על זה כשלא היו אפילו חלונות במבנים הריקים של המוצב. הבאנו הרצאות מרתקות, ארגנו הסעות, ובאו עוד ועוד אנשים".

קצובר: "הגענו כל יום שישי, בכל מזג אוויר. נדיה הייתה מדגללת את הצומת, הרי אם מישהו מפספס את הפנייה הוא ברגע נמצא בלב בית־לחם. לא נתנו לנו לעלות ברכב אז חנינו למטה ועלינו ברגל". במוצב הנטוש לא נשאר דבר; הערבים בסביבה בזזו הכול - חלונות, דלתות, מרצפות ומנורות. "היה הרס מוחלט, נשארו רק שלדי המבנים, בלי מים או שירותים. בהתחלה הבאנו רק מחצלת לשבת עליה, לאט לאט התרגלו שאנחנו באים ונתנו לנו לעלות עם כיסאות. כל אחד סחב בעלייה כיסא לעצמו".

"החבר'ה שהיו איתנו אמרו לי היום 'איזה לוקסוס שאפשר לעלות עם האוטו'", אומרת מטר. "לא היה אפשר להשאיר כלום כי ערבים ואנרכיסטים הסתובבו שם כל הזמן. הם היו מקשקשים גרפיטי על הקירות, ואנחנו היינו צובעים. פעם גאולה כהן באה להרצות, וקבוצה של עשרים אנרכיסטים עמדו לידנו ושרו כדי להפריע להרצאה. החיילים לא רצו לטפל בהם אז הצענו לגאולה לעשות הפסקה, ובמקום להכין קפה נהדוף את החבר'ה האלה. כולם קמו איתה והתחילו ללכת, ואז החיילים טיפלו סוף־סוף במפריעים. מה שלא בא מהשטח פשוט לא קורה".

בשלב מסוים נמאס להן לסחוב ציוד, והן התחילו בניסוי: "כל שבוע השארנו עוד כיסא, עד שזה התבסס. מצאנו טריקים להישאר שם יותר, ובכל ניסיון של הערבים להשתלט - הרחבנו את הפעילות. בהמשך גם נסענו לחו"ל למצוא תורם כדי לשפץ את המבנה, וצ'רנה מוסקוביץ' נרתמה לזה". אנשי הוועד ערכו בַּמקום שיפוץ ב־100 אלף דולר.

בשנת 2013 הודיע צה"ל על כוונתו להקים מחדש בסיס במקום, וכי אין צורך יותר בפעילות המדוברת. בהתחלה הן היו סקפטיות, מכיוון ששלוש שנים קודם לכן כבר נאמר להן שצה"ל יקים פילבוקס ויאייש אותו, וכמה שבועות אחר כך הן מצאו את הפילבוקס ריק מאנשים ומקושט בדגלי פלסטין. "אמרנו שזה לא רציני ושנגיע להתנחל עם משפחות. המשכנו את הפעילות, עד שבאמת הקימו פה בסיס. מיד אחר כך עברנו לגבעת עוז וגאון ליד צומת הגוש, שם הבסיס שלנו היום".

באופן דומה פעלו מטר וקצובר במחנה הצבאי אדוריים בהר חברון, שננטש על ידי צה"ל וגם בו עומד היום יישוב מאושר עם עשרות משפחות; כך גם בנצר, שטח סמוך ליישוב אלעזר, שלאחר מאבק ממושך שלהן הפך לשכונה גדולה של היישוב. השתיים דאגו גם להגיע לעצרות של "מסדר הדר" באנדרטת חץ שחור, להשבתו של הדר גולדין. "נשארה רק ריבונות", אומרת קצובר, "כל היתר הושג. הדר גולדין חזר, שדמה ואדוריים מיושבות, עוז וגאון קיבלה אישור".

התוכנית הפלסטינית להשתלטות על שטחי C, שהם 60 אחוז מהשטח, מטרידה את השתיים. מטר: "יום אחד ב־2011 קמנו לפנות בוקר לנטוע עצים בנצר אחרי שערבים עקרו לנו, ופתאום יהודית זרקה את המעדר על הרצפה ואמרה: די, ככה לא ננצח, כמה אנחנו נאבקים על גבעונת קטנה והערבים בינתיים משתלטים על הכול. צריך לבנות תוכנית מדינית כך שהארץ עוברת אלינו בלי לשבת בכל גבעה. צריך ריבונות, להחיל את החוק הישראלי על כל השטח. כשאנחנו היינו בשדמה לא היה בניין ערבי אחד מסביב, היום הכול מוקף רבי־קומות. אני מתרגשת מהצלחות אבל יהודית מסתכלת קדימה, על כל מה שצריך עוד לעשות, כי בלי ריבונות אנחנו מרוקנים את הים בכפית".

מאז, תנועת הריבונות היא העיסוק העיקרי שלהן. "לא התרגשתי עכשיו בטקס כי זה כבר לא מעניין", אומרת קצובר. "עלו משפחות וסגרנו את הפרק הזה. עכשיו הפרק החשוב ביותר הוא הריבונות, והוא סיזיפי פי אלף מלעלות על גבעות כי זו עבודה של תודעה. היו לנו כבר אלף אכזבות, ובכל פעם צריך להשאיר את זה על הפרק. אנחנו במלכוד כי נתניהו מפחד מטראמפ ורוב הליכודניקים הם פודלים של ביבי, אז כשטראמפ ירד מהריבונות כולם הלכו אחריו. לפני כן כולם הצהירו על תמיכה ובאו לכנסים, היום דממה".

יש גורמים בהתיישבות שאומרים שיותר קל בלי ריבונות.

"בטח, יש רומנטיים שאוהבים את ההתגנבות בלילה כמו בעלייה ב'. הם חושבים שככה הם יכולים לסדר יותר מהר את העניינים. די, תתבגרו, אנחנו צריכים להיות ממלכתיים בארץ שלנו. גם בשדמה ידענו שבישורת האחרונה נצטרך שהמדינה תכיר במקום, וזה מה שקרה. הגיע הזמן לעלות לקרקע בצורה יפה ומסודרת כמו שסמוטריץ' וסטרוק עושים עכשיו. היום כבר לא צריך את כל המאבק - מגבשים גרעין, מוצאים נקודה, וסמוטריץ' כבר מריץ את העניינים. אגב, אוי ואבוי אם נאבד אותם, לא שווה לי גיוס חרדים ודיבורי אחדות. הנושא של ההתיישבות והריבונות שווים שנישאר עם פחות חרדים בצבא, ובסוף הם יתגייסו בכל מקרה".

מטר: "המטרה שלנו היא שיהודה ושומרון יהיו כמו רחובות ופתח־תקווה. היום בתוכנית המתאר הארצית יהודה ושומרון לא קיימים, במפת התכנון הרשמית של מדינת ישראל יש חור באמצע. איך זה יכול להיות? אני רוצה לתקן את זה. כל זמן שהמפה נראית ככה, נשארת תקווה לערבים".