במוצאי השבת האחרונה, בביתו שבקצרין, עצם סמי בר־לב את עיניו בפעם האחרונה. סביב מיטתו עמדו אשתו רמונה, בניו, כלותיו ונכדיו. האיש שהקדיש את חייו לגולן, הלך מן העולם בגיל 84, בעיר שהוא בנה מאפס: קצרין. אף שפרש מהתפקיד לפני 13 שנה, לאחר ששימש בו 33 שנים ברצף, בר־לב היה ונותר ראש העיר המיתולוגי של בירת הגולן.
הרומן של בר־לב עם הגולן החל מייד לאחר שחרור הרמה בידי ישראל. בקיץ 1967 החליט בר־לב, עובד בנק חיפאי שעלה מבגדד כילד, לעזוב מסלול חיים מסודר וללכת אל הסְפר. "יכולתי להמשיך במסלול רגוע ומסודר", אמר פעם, "אבל רציתי להיות חלוץ, האמנתי בזה". הוא הצטרף לחלוצי קיבוץ מרום־גולן, היישוב הישראלי הראשון שהוקם בגולן לאחר מלחמת ששת הימים, והחל לעסוק בשני התחומים שיהפכו לצירים של חייו: ארכיאולוגיה והתיישבות. בין לבין הספיק לגור בקוניטרה הנטושה יחד עם רמונה, לימים אשתו.
"גדלנו על הסיפורים האלה", אומר גלעד, בנו של סמי. "הוא ואימא היו אז חברים, היא בת 17, הוא בן 25, והוא החליט שהוא עולה לגולן. הוא אמר לה 'אני הולך', והיא עזבה הכול ובאה איתו". החלום הראשון של סמי היה להיות קיבוצניק, אבל רמונה לא הסכימה: "היא לא הייתה מוכנה לשיתופיות, שיגידו לה מה לעשות, להיות חלק מסידור עבודה. היא אישה עצמאית ומאוד לא קונפורמיסטית, הקיבוץ לא התאים לה".
בר־לב (מימין) ואלי מלכה עם נתניהו, 1996 | צילום: אבי אוחיון, לע"מ
אם לא קיבוץ, סמי הבין שבגולן צריכה לקום עיר. הוא ורמונה עזבו את הקיבוץ והתיישבו בבית סורי נטוש בקוניטרה שהייתה תחת ממשל צבאי, שני אזרחים בודדים במרחב. גלעד: "אלה היו החיים שלהם, ואני חושב שהם אהבו את זה מאוד. אבא עסק בסקר ארכיאולוגי בגולן, כדי לחשוף שרידים יהודיים ולגלות שורשים שאז עדיין לא הכירו. היה לו ג'יפ, ופעם אחת כשהוא ואימא נסעו הביתה לקוניטרה, עצר אותם בדרך איזה חייל עם נשק שחיפש טרמפ. הם שאלו אותו לאן אתה צריך, וכשהוא ענה להם בערבית התברר שזה חייל סורי שרצה להגיע לגבול. הם אמרו לו 'יאללה, תעלה מאחורה', וככה לקחו אותו טרמפ. אלה היו החיים אז".
בהמשך הפך סמי לרמ"ט ארכיאולוגיה של הגולן, אבל הארכיאולוגיה מבחינתו לא הייתה רק מקצוע, אלא בסיס אידאולוגי. גילוי שרידים יהודיים בני אלפי שנים היה עבורו הוכחה שאנחנו לא ממציאים כאן משהו, אנחנו מחדשים את העבר. באחד הימים הגיע סמי עם שותפו, מוני בן־ארי, לחצרו של שר הביטחון דאז משה דיין, חובב ארכיאולוגיה שלא בחל גם בשוד עתיקות. ללא היסוס הצביע סמי על משקוף עתיק ואמר לדיין: "זה שלנו, זה מהגולן". השניים העמיסו את האבן על ג'יפ והחזירו אותה למחסן העתיקות בקוניטרה, הגרעין של מה שיהפוך בעתיד למוזיאון עתיקות הגולן בקצרין.
אשרי הגפרור
לאחר מלחמת יום הכיפורים ונסיגת ישראל מקוניטרה הסורית, הבין סמי שהחלום על עיר ישראלית בגולן לא יוכל להתגשם שם. הוא עבר לראש־פינה, ובד בבד החל להקים את הגרעין המייסד של קצרין – עיר אזורית שתשמש מרכז אזרחי, חינוכי ותרבותי לכל רמת הגולן.
"אחרי תקופה ארוכה של חיפוש המקום המדויק להקמת קצרין, נבחר המקום", מספר אורי הייטנר, לשעבר דובר ועד יישובי הגולן, וחבר קיבוץ אורטל. "אבל שדות הקוצים שהיו שם לא אפשרו לגשת למדידות הקרקע. במשרד השיכון אמרו שאי אפשר למדוד בלי לשרוף את הקוצים, אבל כל הגורמים הרלוונטיים – קק"ל, רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות – לא אישרו להצית את השטח".
המדידות נדחו ונדחו, עד שבוקר אחד פרצה בשטח שרפה מסתורית. לאחר שהלהבות שככו והקוצים נעלמו, אפשר היה לגשת למדידות להקמת קצרין. "עד היום לא ידוע איך זה קרה", צוחק הייטנר, "אבל ידוע שבקופסת הגפרורים של סמי, שבאותה תקופה עדיין עישן, גפרור אחד נעלם באופן מסתורי".
"סמי לא היה פוליטיקאי, הוא עשה היסטוריה", אמר בהלוויה יהודה הראל, שותפו לדרך וחברו הקרוב. "הוא בנה עיר ובנה את הגולן והבטיח שהגולן יהיה בישראל". "סמי בר־לב זה קצרין, וקצרין זה סמי בר־לב", אומר גם אלי מלכה, ראש המועצה הרביעי של המועצה האזורית גולן, שעבד במשך שנים בשותפות עם בר־לב.
בשנים שבהן קצרין הייתה עדיין נקודה קטנה על המפה, סמי היה כמעט הכול: יזם, מגייס, מתווך, פותר בעיות. הוא נפגש עם שרים ומנכ"לים, ובאותה נשימה הרים טלפון לתושב חדש כדי להסיע אותו הביתה ולסחוב לו את המזוודה. בקצרין מספרים על משפחה שעלתה מחבר המדינות, וסמי הסיע אותם, הוריד אותם ליד הבית ואמר: "זה הבית שלכם". הם הודו לו בהתרגשות, ואז אמרו בביישנות: "הבטיחו לנו שראש העיר יקבל אותנו". הם נדהמו כשהוא ענה שהוא ראש העיר.
השילוב הזה בין חזון גדול ומגע אנושי ישיר, חוזר כמעט בכל התיאורים על אודותיו. "הייחודיות של סמי היא שהוא ידע גם לקדם חזון של הקמת עיר וגם לתת שירות אישי לתושבים, להיות איתם במגע חם ופשוט", אומר מלכה.
"בבית ידענו שאימא ואבא בונים עיר, אבל לא היה הבדל בינינו ובין שאר הילדים כי הוא היה ראש העיר", מספר בנו גלעד. "אבא של ילד אחד עובד כמסגר, אבא של ילד שני במשטרה, ואבא שלי עובד במועצה. העובדה שהוא היה ראש מועצה לא הייתה נוכחת בתחושה שלנו כילדים, אבל ידענו שאם באחת־עשרה בלילה נרצה אותו – נלך למשרד, נעלה לקומה השלישית שבה האור דולק גם בשעות הקטנות של הלילה, והוא יהיה שם, לבד, עובד על עוד פרויקט. רק כאדם מבוגר, כשנסעתי לניו־יורק ללמוד, תפסתי שהוא דמות מיוחדת. אנשים זיהו אותי לפי השם, אמרו לי 'אה, בר־לב מרמת הגולן'".
נעצר וחזר להפגנה
אם בניית קצרין הייתה מפעל חייו של בר־לב, הרי שהמאבק על הגולן היה מבחנו האידאולוגי. בשנות התשעים, עם ועידת מדריד והמשא ומתן עם סוריה, עלתה האפשרות של נסיגה מהגולן. ועד יישובי הגולן הוקם, והמאבק הפך לאינטנסיבי, ציבורי וגם אישי.
בר־לב היה בלב המאבק. הוא נסע לפגישות עם ראשי ממשלה, השתתף בהפגנות, ולעיתים גם חצה קווים. אורי הייטנר, שהיה דובר ועד יישובי הגולן באותם ימים סוערים, מספר על פגישה עם השר משה שחל, איש מפלגת העבודה: "גם שחל עלה מעיראק, כמו סמי, אז סמי תמיד היה קורא לו 'העיראקי'. פתאום סמי קם וקטע את שחל בצעקה: 'תגיד לי, אתה מודע לזה שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה בלתי הפיך? אחרי 30 שנה? אחרי 40? 50?'. שחל החוויר. פתאום הוא הבין במה מדובר".
הדיבורים על נסיגה הכעיסו את סמי. באחת ההפגנות בצומת גולני, הוא חסם בעצמו את הכביש בניגוד לקו הרשמי של המאבק. הוא נעצר והובא לתחנת המשטרה בטבריה. גם בשביתת הרעב בגמלא, שנמשכה 19 יום, הוא התמוטט לרגע, פונה באמבולנס, אך חזר באותו ערב והמשיך לשבות. "אחרי ששחררתי אותו מהעיכוב במשטרת טבריה הוא חזר להפגנה, וגם כשהאמבולנס לקח אותו מגמלא הוא חזר לשביתה", מספר יהודה וולמן, שהיה אז ראש המועצה האזורית גולן, ומתאר איש צנום אך חזק: "הייתה אצלו יציבות בלתי רגילה. היו רגעים של אכזבה וכעס על פוליטיקאים, אבל הוא לא באמת נשבר".
סמי בר-לב | צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
"הייתה דאגה גדולה", נזכר אלי מלכה בימים שבהם היה נדמה כי ראש הממשלה דאז אהוד ברק עומד למסור את הגולן לסורים. "כשחשבנו שהממשלה מתקרבת לסיים את המשא ומתן, לרדת מהגולן ולפרק את היישובים, היו פעמים שהיה צריך להרגיע אותו. הוא כעס מאוד על הפוליטיקאים שמקדמים את המהלכים האלה".
רגע לפני שברק נסע לוועידת שפרדסטאון בשנת 2000, כדי לפגוש את שר החוץ הסורי פארוק א־שרע, התקיים מפגש טעון. "מלשכת ברק לא רצו לקבל אותנו", מתאר מלכה. "רק אחרי שכבר היינו למטה מתחת ללשכה ולחצנו ולחצנו, ראש המטה הסכים לקבל את המשלחת מהגולן. הם רצו שנצטלם עם ברק, אבל לא הסכמנו, רצינו רק לדבר. זאת הייתה שיחה נרגשת מאוד, שאני מאמין שחוללה שינוי דרמטי".
לשיחה הוקצבה רבע שעה, אבל היא הסתיימה אחרי כמעט שעתיים. "נאמרו שם דברים לא פשוטים, קשים מאוד. יהודה הראל אמר לברק שמיכה פיכמן ז"ל, חברו לסיירת, מתהפך בקברו (ממייסדי קיבוץ מרום־גולן, נהרג בהפגזה סורית וקיבל את עיטור המופת לאחר מותו; א"ג). היועץ של ראש הממשלה לענייני התיישבות התחיל לבכות באמצע הפגישה. הבנו שמשהו זז, ולימים ראינו שזה באמת השפיע. ברק הבין שלא ניתן להגיע להסכמה לנסיגה ישראלית מלאה מהגולן".
לפני שיזרקו עגבניות
למרות האקטיביזם ואולי בגללו, בר־לב סלד מהכינוי "פוליטיקאי". בנו גלעד מספר שכשהרופאים שאלו אותו בשנותיו האחרונות "מה עשית בחיים", הוא לא אמר "הייתי ראש עיר", אלא "עבדתי במועצה מקומית". כשכינו אותו פוליטיקאי הוא היה מתכווץ, והעדיף להגדיר את עצמו כמשָרת ציבור. לדברי בנו, "כמה פעמים הציעו לו להשתלב ברשימה לכנסת במקום ריאלי, והוא תמיד דחה את זה".
סמי גדל בבית דתי, הוריד את הכיפה בגיל צעיר, אך הזיקה ליהדות ולשורשים ליוותה אותו תמיד. "אם התנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ", אומר גלעד, "בית הכנסת העתיק בקצרין היה בעיניו הקושאן שלנו על הגולן". גילוי בית הכנסת העתיק של קצרין היה עבורו רגע מכונן, לא רק מקצועית אלא בעיקר רעיונית.
"הסתובבתי עם סמי בכל מיני מקומות", מתאר וולמן. "הרבה פעמים הייתי צריך לדרבן אותו ולהגיד 'אנחנו צריכים לצאת', 'בוא נמשיך הלאה', אבל הוא נתקע פיזית במקומות שבהם אפשר היה לראות, לגעת ולנבור בממצאים מהעבר. הייתה לו תשוקה עצומה לזה. טיפלנו בכל 32 בתי הכנסת שהתגלו בגולן במשך השנים. שנינו לא חובשי כיפה, אבל היה לנו חיבור לעבר, למסורת ולמורשת. לא צריך להיות דתי כדי לדעת מה היה פה בתקופת המשנה והתלמוד. החיבור להיסטוריה נתן לסמי רוח גבית והיה המנוע הרעיוני של דברים שקידם, כמו בית הכנסת העתיק בפארק קצרין ומוזיאון הגולן".
"בשנים הראשונות", סיפר בר־לב בראיון פרישה ליאיר קראוס במקור ראשון, "כשהגיעו אלינו משלחות לגולן ושאלו אותנו למה להתיישב דווקא כאן, הייתי לוקח את האורחים לבית הכנסת העתיק בקצרין ומראה להם: זו הסיבה שבגללה אנחנו כאן, זה המקור שלנו".
האהבה לעתיקות קצרין ליוותה אותו עד יומו האחרון. "הייתי לוקח אותו ברכב לקצרין העתיקה", מספר גלעד. "יש שם כבר מתחם גדול – בית כנסת, בתים תלמודיים ועוד. הוא היה רוצה לראות את זה. תמיד היה אומר לי: זה המקום שהכי מרגש אותי, כי מפה הכול התחיל. אנחנו רק מחדשים משהו שהיה קיים לפנינו".
צילום: דרור ארצי, ג'יני
גם הפרישה של סמי נעשתה בדרכו. "הוא אמר 'אני פורש לפני שזורקים עליי עגבניות'", זוכר וולמן. לא מתוך פחד, אלא מתוך תפיסה שמנהיג צריך לדעת מתי לעצור. הוא לא רצה להיאחז בתפקיד. "בזכות הצניעות והסגפנות שלו, הוא שמר על צלם אנושי", מוסיף וולמן.
כלפי עצמו היה צנוע, אבל ידע לדחוף להענקת הוקרה וכבוד לאחרים שראויים לכך. לדברי הייטנר, הוא שדחף מאחורי הקלעים למתן פרסי ישראל לשניים מחוקרי הגולן: שמריה גוטמן, מגלה גמלא; וקלר אפשטיין, חוקרת התקופה הכלכוליתית. הוא דחף גם למתן פרס ישראל ליהודה הראל, ממחדשי ההתיישבות היהודית ברמת הגולן. הוא עצמו קיבל ב־2008 את פרס מוסקוביץ' לציונות. בנימוקי ועדת הפרס נאמר כי הוא הוענק לו "על חלקו המרכזי בהקמת ההתיישבות בגולן ובשגשוגה במשך 40 שנה; על הגשמת חזונו להקמת העיר קצרין; על היותו מופת של מנהיגות קהילתית ומוניציפלית ושל עשייה ציונית וחלוצית". אבל מבחינת סמי, כפי שמדגיש הייטנר, "קצרין והגולן היו הפרס האמיתי".
כאן זה בית
בשנים האחרונות לחייו, אחרי שפרש, חזר בר־לב לאהבתו הישנה: הקריאה. "הוא היה איש ספר אובססיבי", מספר גלעד. הספרים נרכשו עבורו בתל־אביב, והוא קרא – ביוגרפיות פוליטיות, ארכיאולוגיה, היסטוריה, סיפורת. הוא אהב גם לטייל ולראות כיצד אזורים אחרים בארץ מתפתחים, והיה גם סבא במשרה מלאה.
בתקופה האחרונה, הבנים היו לוקחים אותו לסיורים בקצרין ובגולן; לראות מה נבנה, מה התקדם. בסיום אחד הסיורים אמר: "קצרין בידיים טובות, אני מאושר". הוא שאף תמיד שקצרין תגיע ל־20 אלף תושבים; המספר הנוכחי הוא עשרת אלפים. "צרם לו שאנחנו עדיין רחוקים מהיעד", מספר בנו, אבל תנופת הבנייה והביקוש בשנים האחרונות הסבה לו סיפוק.
"הבסיס תמיד היה אידאולוגי", אומר גלעד, "הוא חשב שצריך ליישב את הגבול ורצה להיות חלוץ. עד יומו האחרון, גם אחרי שבריאותו הידרדרה והוא כבר היה מבוגר, לא היה מה לדבר לגבי עזיבה או מעבר למרכז. אנחנו הבנים גרים במרכז הארץ, והרבה פעמים קורה שבגיל מבוגר ההורים רוצים להתקרב לנכדים או לגור במקום שבו שירותי הבריאות טובים יותר, אבל כאן לא היה על מה לדבר. מבחינתו קצרין זה הבית, לא משנה מה".
גם במלחמת חרבות ברזל, כאשר פינו תושבים מקריית־שמונה ומיישובים נוספים בקו העימות, סמי התנגד. "זה דבר שהוא מאוד לא הסכים איתו. הוא אמר 'אותנו בחיים לא יפנו'".
"אם היה אצלו כאב על זה שעברנו למרכז, אז הוא לא אמר שום דבר", מוסיף גלעד. "תפיסת העולם של ההורים שלי הייתה אינדיווידואליסטית מאוד. הגישה שלו הייתה שאנחנו צריכים לגור במדינה שלנו, זה היה העיקר. בתקופה שגרתי בניו־יורק הוא בא לבקר אותי. הוא אמר לי אז: 'אתה יודע שאתה פה לזמן קצוב, כאן זה לא הבית'".
כעת גלעד מהרהר באפשרות לחזור לקצרין, להיות ליד אימא. "בגולן יודעים שכשעוברים את גשר אריק, מגיעים הביתה. כל הזמן יש מחשבות על זה, זה החלום".