"למדתי מסטיב ג'ובס": האיש שמעביר את שיעור הגמרא הכי נצפה בעולם

בבתי כנסת בארה"ב לא נדיר לשמוע את "מי שבירך לחיילי צה"ל" לפני תפילת מוסף של שבת. אבל כשהברכה הזו נאמרה בשבת האחרונה בבית הכנסת בן 1,100 המקומות שהוקם במיוחד במלון "הילטון דאבל טרי" בקונטיקט, זה בהחלט היה אירוע יוצא דופן. כי בניגוד לרוב בתי הכנסת, כאן ניתן היה למצוא את כל גווני היהדות האורתודוקסית של צפון אמריקה, כולל קבוצה של כמה עשרות חסידי סאטמר. כשהברכה נאמרה באריכות ובניגון, אף אחד ממאות המתפללים לא יצא מבית הכנסת לאות מחאה, איש לא מחה, שור לא געה.

מאחורי האירוע, המתקיים זו הפעם השלישית, עומד "מרכז הדף היומי" (MDY), ארגון שהוקם ב־2018 בידי אלי סטפנסקי (הוא מתעקש שלא יכנו אותו רב, ומכנה את עצמו "בעל בית כמו כולם"). השיעור שהוא מעביר מדי יום, באנגלית ובעברית, מבית המדרש שליד ביתו בעיר בית־שמש, נחשב לשיעור הדף היומי הנצפה ביותר בעולם: כ־35 אלף צופים ומאזינים.

מלבד כארבעים אנשים שהגיעו לאירוע מהארץ, הרוב המוחלט של המשתתפים ב"שבתון" של MDY, שאליו הוזמנתי מטעם המארגנים, היו יהודים דתיים אמריקנים. רובם חרדים, אך הם מגיעים כאמור מסגנונות שונים ומקשת רחבה מאוד של האורתודוקסיה האמריקאית. לאורך השבת ריחפה בחלל המלון השאלה מה הופך את MDY לארגון שמצליח להכיל בתוכו סוגים רבים כל־כך של אנשים. את התשובה אפשר היה למצוא בסיפורים האישיים שסופרו בין הארוחות האינסופיות, מבעד לשירה ולריקודים, לפני ואחרי הדרשות שמילאו את השבת.

רבים מהמגיעים לשבת הזו, ושלומדים את הדף היומי עם "ר' אלי" כפי שהם קוראים לו, מצאו אצלו לראשונה בחייהם הבוגרים אוזן קשבת ומקום שמקבל אותם כמו שהם. זהו כמעט אותו סיפור, שחוזר על עצמו בשלל גרסאות: הייתי התלמיד הכי גרוע בכיתה, כזה שלא היה מסוגל לשבת וללמוד גמרא לאורך שעות, שסבל השפלות ממחנכיו ולפעמים חטף מהם מכות של ממש. אנשים בחליפות עם זקנים ארוכים מספרים, לפעמים על סף דמעות, כיצד במשך עשורים לא היו מסוגלים לפתוח דף גמרא כי הוא הזכיר להם את ההשפלה, הזכיר להם שהם סוג ב'. רק כשנחשפו לשיעורים של סטפנסקי הצליחו לחזור ללימוד, לחזור לגמרא, לחזור ולהאמין בעצמם וביכולת שלהם להבין את הוויות אביי ורבא.

מה יאמרו הרבנים

כמה ימים לפני נסיעתי לארה"ב הגעתי לשיעור של ר' אלי סטפנסקי בבית־שמש; לאחר מכן קיימנו ריאיון בביתו הסמוך. כשאלת פתיחה ניסיתי להבין מהו סוד הקסם של שיעור הדף היומי שלו, אחד מני רבים שניתן למצוא ברחבי המרשתת או בבית הכנסת הקרוב לביתכם.

"זה צירוף של הרבה דברים", הוא אומר, "אבל אם אתמקד בדבר אחד, זו לדעתי העובדה שאני מכניס את עצמי לנעליים של המאזין. אני שואל את עצמי – מה הוא היה רוצה לשמוע ולראות? אני אדם ויזואלי, אוהב לראות דברים בעיניים, אוהב סיפורים, אוהב בדיחות. כל מגידי השיעור בכל הישיבות מלמדים כמעט באותה צורה. אני אמרתי, בוא נראה אם אפשר לעשות את זה בצורה יותר מעניינת, יותר כיפית".

כבר כשהומצא הדף היומי, לפני מאה שנה, הוא נתקל בהתנגדויות. אמרו "חדש אסור מן התורה", איפה נשמע דבר כזה ללמוד בכל יום דף. אתה לוקח את זה צעד נוסף קדימה: לא רק שאנחנו לומדים את הדף היומי, גם נעשה צחוקים, נספר סיפורים ובדיחות. אתה אמנם חרדי אמריקאי מודרני, אבל בכל זאת חי בעולם החרדי. איזה תגובות אתה מקבל?

"האמת היא שיש בי פחד. להתמודד עם החוצניקים היה יותר קל, הם יותר פתוחים לדברים כאלה, אבל כשהחלטתי להעביר את הדף גם בעברית, זה כבר נהיה מסובך יותר. זה קרה אחרי שבעה באוקטובר. חשבתי אז, אני אמנם גר כאן כבר 12 שנה אבל בכל זאת לא ישראלי, מה אני יכול לעשות למען החטופים והחיילים? החלטתי להתחיל למסור את השיעור גם בעברית. מעבר לבעיית הזמן – אני עמוס מאוד, ומכין את השיעור 14 שעות ביום – הדבר העיקרי שחששתי ממנו היה מה הרבנים החרדים יגידו. יכולים לצאת נגדי, לפרסם פשקווילים ולסגור את כל הסיפור בשנייה, ואז זה יגרום נזק גם לשיעור באנגלית שיש בו כבר 30 אלף איש. בכל זאת החלטתי ללכת על זה.

"הבאתי חברים מהשכונה, ישראלים מלידה, ואמרתי להם 'תעשו לי טובה, שבו איתי כמה ימים ותגידו איך השיעור בעברית עובר לדעתכם'. כולם, עד האחרון, אמרו לי שזה מצוין באנגלית אבל שאוותר על העברית. 'הבדיחות שלך, הציורים, זה לא יעבוד. תחתוך את כל הדברים האלה'. העניין הוא שבלי הדברים האלה אני עוד מגיד שיעור רגיל, וכאלה יש הרבה יותר טובים ממני. כולם עזבו את השיעור, ואני המשכתי. למדתי מסטיב ג'ובס שאם יש לך רעיון, אתה לא שם על אף אחד. כשהוא החליט לעשות טלפון חכם בלי עט, אמרו לו שאף אחד לא יקנה אותו. הוא אמר 'אני אגיד לאנשים מה הם צריכים', וכך היה.

"התחלנו במסכת בבא קמא דף מ"ו, כחודש אחרי הטבח. ראיתי לנגד עיניי את הרבנים יוצאים נגדי, ראיתי את הטלפונים – מה זה האנימציות האלה, הסרטונים, מה פתאום להפסיק ללמוד באמצע השיעור ולהתחיל לדבר דברים בטלים. אבל מה לעשות שזה מה שהדור שלנו צריך? ואנחנו רואים את הפירות. עוד ועוד אנשים מגיעים, ביניהם אנשים שמוסרים שיעורים בישיבות, ראשי ישיבות, משגיחים ואברכי כולל".

ואכן היו התנגדויות?

"אפילו לא אחת. לפחות לא ישירות אליי. אני יודע שהם לא הכי שמחים מהעניין, אבל הם רואים שזה מצליח וכנראה מבינים שיש בזה צורך".

בשיעורים ניכר שאתה בסוג של אובססיה להביא כמה שיותר אנשים להצטרף ללומדי הדף היומי. אנחנו מסיימים את סבב הדף היומי בעוד כשנה וחצי, זה לא קצת כמו להצטרף למרתון בקילומטר השלושים?

"הרעיון לדחות לעוד שנה וחצי זה רעיון של היצר הרע. הוא תמיד אומר 'בוא נדחה'. אני מאמין שאין דבר כזה תחילת הש"ס, זה עיגול. התחלת במנחות, תסיים בעוד שבע שנים וחצי בזבחים. זה הרעיון היסודי של MDY, מתי שאפשר – מתחילים. אני התחלתי ללמד את הסבב הראשון שלי באמצע מסכת עבודה זרה. כל יום וכל דף זה עולם ומלואו.

"אני אובססיבי להביא עוד ועוד אנשים ללימוד הדף היומי, כי ראיתי מה זה עשה לי ומה זה עשה לאחרים. הלימוד הזה משנה לאנשים את החיים, ברוחניות ובגשמיות. מגיעים אליי סיפורים מדי יום: הזוגיות שלי יותר טובה, הפרנסה שלי יותר טובה, אני מתחיל להניח תפילין יותר, מתפלל במניין יותר. השבוע הגיעו שני מיילים מאנשים שמעידים שבגלל הדף היומי הם קמים יותר מוקדם. לפני כן הם קמו מאוחר והיו מדוכאים, ועכשיו היום שלהם מתחיל בזמן נורמלי. עניין נוסף הוא העקביות. הדף מלמד אותך לעשות את אותו הדבר עוד פעם ועוד פעם בכל יום, ופתאום ההרגל נעשה חלק ממך ואתה לא יכול לעזוב. אנשים מגלים שעקביות זה לא רק בתורה אלא גם בדיאטה למשל, וזה עוזר להם לאכול יותר טוב, לעשות התעמלות. אם אני מצליח כל יום ללמוד דף יומי, אני יכול לעשות עוד דברים שלא האמנתי על עצמי".

מכנים אותך "הרב של הפצועים" – אלה שהשניאו עליהם את לימוד הגמרא ושלא היו מסוגלים לראות את צורת הדף, עד שהגיעו לשיעור שלך.

"אני גאה מאוד בתואר הזה, ככל שיש מי שחושב עליי כך. הדף היומי הוא לא עזרה רק בתורה, אלא בחיים בכלל. זה משהו שמשנה את חייו של מי שמתחיל ללמוד, משנה את המשפחה".

יש הרבה סוגים של לימוד יומי – הרמב"ם היומי, פרק תנ"ך, ותן חלקנו ועוד. למה דווקא גמרא סוחפת רבים כל־כך?

"זה בא מהראשונים, וגם מופיע בהלכה, שהדבר המועדף ללמוד הוא גמרא, כי היא כוללת את הכול: פסוקים מהתורה, משנה, הלכה, אגדתא, מדרש. בעומק זו דרך המחשבה של הקדוש ברוך הוא. אתה נכנס לאחורי הקלעים של יצירת היהדות".

ברמה של פיקסאר

נראה שגם סביבת מגוריו של סטפנסקי, רמת בית־שמש א', מאפשרת לו ללכת בין הטיפות ובינתיים לפחות לא להירטב. זוהי שכונה שיש בה ריכוז גבוה של חרדים שעלו ארצה מארה"ב, שאורח חייהם ותרבותם שונים מזה של החרדיות הישראלית.

בבית המדרש שבו מצולמים בשידור חי שיעוריו של סטפנסקי באותה שכונה, ברור מי בעל הבית. הבניין קרוי על שם אימו, וכמיטב המסורת האמריקאית תמצאו כאן מכונות קפה, נשנושים ולפעמים אוכל של ממש – הכול כדי לממש את החוויה הכיפית שסטפנסקי אמון עליה.

"אנשים באים אליי עם דמעות בעיניים ואומרים שהם מרגישים סוג ב', כי הם עובדים ולא לומדים כל היום. אני אומר להם: אל תעזו לחשוב שאתם סוג ב'. זה יפה לשבת וללמוד כל היום אם אתה יכול, אבל בכל הדורות היו מי שהלכו לפרנס, וזה בסדר גמור"

כפי שניתן לראות בשיעורים המוקלטים, גם בערב שבו הגעתי למקום אי אפשר היה למצוא מקום ישיבה פנוי. סטפנסקי מאחר קלות, וגם כשהוא מתחיל בשיעור יחלפו כמה דקות טובות עד שנתחיל ממש ללמוד את הדף היומי; בינתיים המרצה מחמם את הקהל בשיחות היכרות ובגאגים משעשעים על אירועי היום. גם במהלך השיעור עצמו יהיו דקות ארוכות יחסית של הפוגה – למשל, סרט אנימציה שיצר צוות ה־AI של סטפנסקי (ב־MDY מועסקים במשרה מלאה כ־15 אנשים ועוד כמה שעובדים בהתנדבות) על תיבת נח המוזכרת בדף של אותו יום. האיכות לא הייתה מביישת סרט של פיקסאר, והתגובות נלהבות. סטפנסקי נהנה מכל רגע, וניכר שגם שומעי לקחו. חלקם מסתופפים סביבו לאחר השיעור, שואלים ומתייעצים. התחושה היא של רוקסטאר בהתהוות.

באמצע השיעור קרה דבר מעניין. סטפנסקי דיבר על אנשים מהקהילה החרדית שלא מסוגלים ללמוד כל היום תורה, ומרגישים סוג ב' עקב הצורך שלהם לצאת לעבודה ולפרנס את משפחתם. "נכון שאתם לא סוג א'", הוא אמר, וכמה ראשים הושפלו בתגובה, "אתם גם לא סוג ב'". ואז הוא דפק על השולחן ואמר בקול רם: "אתם סוג אל"ף־אל"ף. לאורך כל הדורות יהודים חרדים פרנסו את עצמם, אין לכם מה להרגיש לא בסדר". הראשים הזדקפו.

אתה קצת מתגרה בעולם החרדי הישראלי, אני אומר לו לאחר השיעור. לא אמרת את זה במפורש, אבל אתה בעצם אומר: חבר'ה, כל הסיפור הזה של חברת הלומדים שיש פה בארץ ישראל, באדיבות מדינת ישראל שמממנת אותה, לא קיים באף מקום אחר. כולם יודעים שבארצות הברית ובאנגליה זה לא עובד ככה, ושעד השואה זה לא היה קיים באף מקום עלי אדמות.

"אני מדבר עם אנשים", הוא עונה, "הם באים אליי עם דמעות בעיניים ואומרים שהם מרגישים סוג ב', כי הם עובדים ולא לומדים כל היום. גדלתי בעצמי בבית חרדי, אבא שלי לומד תורה כל היום אבל ממש כל היום, ואני חלילה לא יוצא נגד החרדים או נגד מי שלומד כל היום. להפך. אבל אני רואה אנשים שמגיעים לשיעורים שלי עם נשק, עם מכשירי קשר. יש עשרות אלפי חרדים שעובדים או שהיו בצבא, ואני אומר להם: אל תעזו לחשוב שאתם סוג ב'. ואני מגלה להם סוד, תסתכלו על ההיסטוריה. זה יפה לשבת וללמוד כל היום אם אתה יכול ויש לך את הכסף והכישרון, אבל בכל הדורות היו מי שהלכו לפרנס. אני רואה בגמרא שרבי יהודה עבד, כך גם רב פפא, ויש סיפור מפורסם על אבא חלקיה שעבד בשדה ולא הסכים לדבר עם שליחי בית הדין כי זה גזל של הבעלים.

"בדור שלנו יש יותר כסף, וזה מאפשר ליותר אנשים ללמוד כל היום. אני למשל שולח כסף בכל חודש לחתן שלי כדי שהוא ילמד. הלוואי שהבנים שלי היו לומדים כל היום. אבל חלק מהם לא יכולים, וזה בסדר גמור. אסור לאדם לעבור את חייו בתחושה שהוא סוג ב' רק כי לא הצליח לשבת וללמוד כל היום".

שאלת המשך מתחייבת היא מה דעתך על גיוס לצה"ל של צעירים חרדים שאינם לומדים כל היום.

"זו השאלה היחידה שלך שלא אוכל לענות עליה, כי כל דבר שאגיד עלול לעשות נזק. הציבור החרדי נמצא כרגע מבחינתו במלחמה ולכן הוא ננעל, והיום הגישה יותר קשוחה בנושא. הם יוצאים עכשיו להפגנות, והרבנים אומרים דברים שלפני שנה ושנתיים לא שמעתי מהם, למשל שגם מי שלא לומד אסור לו ללכת לצבא. להבנתי החשש הוא שהמדינה, דרך הצבא, רוצה להפוך את החרדים ללא־חרדים. הנח"ל החרדי לא כל כך הצליח מבחינתם, והם חוששים שחטיבת החשמונאים לא תהיה הצלחה גדולה יותר".

כבש חי בשיעור

אלי סטפנסקי נולד בעיירה לייקווד, ניו־ג'רזי. בגיל עשר עלה עם משפחתו לישראל, והם התגוררו בעיר בני־ברק. הוא עוד הספיק ללמוד תקופה קצרה ב"ישיבה קטנה" של פוניבז', אך העלייה לא עלתה יפה והמשפחה חזרה לארה"ב לאחר שלוש שנים. אלי נשלח ללמוד בישיבות ליטאיות מקומיות, ובהמשך שב לבדו לישראל ולמד בישיבת מיר. את החיבור לגמרא רכש בתקופת הישיבה:  "למדתי ברמה גבוהה ונהניתי מאוד. אהבתי להתעמק, אהבתי לחשוב על סברות לבד. הניתוק מהלימוד החל הרבה אחר כך", הוא מספר.

לאחר נישואיו ושלוש שנות מגורים נוספות בישראל, היגר לשיקגו, ליד הוריה של אשתו. כדי להתפרנס, הוא שלח את ידו בתחומים שונים: קייטרינג, חשמלאות, אינסטלציה ונגרות. בשלב מסוים נכנס לעסקי הנדל"ן ועשה חיל. ההון הרב שהרוויח מאפשר לו כעת להתמסר לפרויקט הדף היומי שלו.

"באתי מלמטה מבחינה כלכלית", הוא מספר. "אבא שלי הוא תלמיד חכם שלומד כל היום, אימא שלי זיכרונה לברכה הייתה מורה־מנהלת, לא היה כסף בבית. חמי אמיד מאוד, הוא רופא־מנתח מפורסם בשיקגו. אחרי שהבנתי שאני לא יכול לשבת וללמוד בישיבה – כל הזמן חיפשתי לצאת משם לכמה ימים של חופש – החלטתי לצאת לעבוד. כשסיפרתי לאבא שלי על ההחלטה, הוא בכה בדמעות. אני הבכור מתוך שבעה ילדים, הוא מאוד השקיע בי ורצה לראות אותי גדול בתורה. הצלחתי בעסקי הנדל"ן, קניתי אלפיים דירות בזול ומכרתי ביוקר, עם הרבה סייעתא דשמיא. התעשרתי וכל הזמן קניתי עוד ועוד צעצועים – אופנועי ים, אופנוע שטח, מכוניות, אפילו מטוס פרטי קטן. בנינו בית מטורף בשיקגו, 1,100 מטר בנוי".

"הייתי פותח בכל שבוע שולחנות מלאים כל טוב ומזמין את כל השכונה ללימוד. אנשים היו מגיעים רק בשביל האוכל, אבל גם אם אדם אחד הקשיב לחלק, מבחינתי עשיתי את שלי. אחרי שנתיים אמרו לי כמה חבר'ה: אולי תתחיל להעביר שיעור יומי? אמרתי להם: נתחיל מחר"

אבל ההישגים החומריים לא השביעו את נשמתו. "יום אחד אני מסתכל על אשתי ואומר לה: משהו לא בסדר כאן. בשביל מה כל זה? הרגשתי ריק, הרגשתי סוג ב'. חבר שלי בנה לידי בית של 1,200 מטר עם מגרש כדורסל בגודל תקני. אין סוף לרדיפה אחרי הכסף. שאלתי את עצמי, בשביל זה הגעתי לכאן? הרי בסוף אני משאיר את הכול למישהו אחר, ולא עושה כלום למען חשבון הבנק שלי למעלה. שאלתי את אשתי מה דעתה על מגורים בארץ ישראל, והיא אמרה שתי מילים: 'זה מעניין'. זאת הייתה הטעות של החיים שלה... בלי לשאול יותר מדי, קניתי כרטיס טיסה והבנתי שאנחנו עוברים לגור בבית־שמש. שלושה חודשים אחרי שנכנסנו לבית החדש והענק שלנו בשיקגו, פשוט השארנו הכול שם וטסנו לארץ כל המשפחה, כל אחד עם שתי מזוודות.

"לקח זמן להתרגל לחיים פה", הוא מודה, "לחלק מבני המשפחה היה לא פשוט. אחרי שנתיים התחלתי ללמוד לבד את הדף היומי. ישבתי בבית הכנסת בשכונה ולמדתי לבד, ולמזלי התיישבתי ליד חבורה שלמדה גם את הדף. מצאתי שם את החברותא שלי, הרב ידידיה קרמר, ומאז אנחנו לומדים יחד וכמעט לא מפסידים דפים. עדיין הייתי הרבה על הקו לארה"ב, והיה לא פשוט ללמוד בטיסות, אז החלטתי ליצור לעצמי עוגן ולהעביר שיעור כאן בבית בכל יום חמישי בערב, שבו עוברים על כל הדפים מהשבוע החולף. החלטתי שאני מעביר את השיעור, וזה יחייב אותי ללמוד. הייתי פותח בכל שבוע שלושה־ארבעה שולחנות מלאים כל טוב ומזמין את כל השכונה. אנשים היו מגיעים רק בשביל האוכל, ידעתי את זה ולא היה אכפת לי. גם אם אדם אחד הקשיב לחלק, מבחינתי עשיתי את שלי. אחרי שנתיים הגיעו כמה חבר'ה שבכל זאת גם הקשיבו בין ביס לביס, ואמרו לי: אולי תתחיל להעביר שיעור יומי? אמרתי להם: אוקיי, נתחיל מחר.

"מההתחלה היה לי ברור שזה יהיה שיעור אחר. כשהתחלנו עוד לא היה AI אז הבאתי לשיעור כבש אמיתי, סכינים מהמטבח בבית, כדי להסביר את דיני הקורבנות. כל מה שיחַיה את הלימוד וימשוך את האנשים. בכל שלב שבו עליתי ברמת ההעזה, נניח הכנסתי סרטונים, היו אנשים במעגל הקרוב שאמרו: אלי, די, זה מוגזם ולא יתקבל טוב. אלה האנשים שהכי נהנים היום מהסרטונים".

חיילים במדים וחסידי סאטמר

אותה תפיסת עולם הביאה את סטפנסקי לייסד גם סוף שבוע של דף יומי. "זה חלק מהשיטה שאני דוגל בה, שהתורה צריכה ויכולה להיות דבר כיף, שלא צריך לסבול כדי ללמוד", הוא אומר. "השבתון נותן לנו אפשרות נהדרת לשלב כיף גשמי ורוחני, משהו שממלא את הסוללות לשנה שלמה. השנה עשינו בפעם הראשונה שבתון גם בארץ, והיה מוצלח מאוד. אנשים יוצאים משבת כזו בהיי מטורף. הדרשות מעניינות – ברגע אחד אתה צוחק ואז בוכה מהתרגשות. השבת מאוד מחזקת את התחושה ש־MDY זה משפחה. ראית בעצמך איך באותו בית מדרש בבית־שמש יושבים זה לצד זה חייל עם רובה, אברך ירושלמי עם כל התלבושת, חבר'ה עם שטריימלים ועמך ישראל, ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים. בשנה שעברה הגיעו ארבעים חבר'ה מקרית־יואל, עיר של סאטמר ליד ניו־יורק, שם אסור בכלל ללמוד דף יומי (שבעבר היה מזוהה עם אגודת ישראל; א"ש). זה הדבר הכי חשוב מבחינתי, שאנשים יכירו אחד את השני מעבר לסטיגמות ולמה ששומעים בחדשות. פתאום אדם חרדי רואה לידו אדם שלומד גמרא בדיוק כמותו והוא באמצע מילואים. או להפך, דתי־לאומי לומד עם אדם חרדי ורואה שמדובר באיש ממש נחמד.

"MDY הפכה למשפחה. הנה דוגמה, בתקופת הקורונה היה מישהו שלא הראה את פניו בשיעורים במשך כמה חודשים. הכינוי שלו בזום היה CHOP. אחרי כמה חודשים הוא סיפר שהוא נמצא בבית חולים לילדים בפנסילבניה, הילד שלו בן השמונה חולה בסרטן, ובגלל הקורונה, אם יצא מבית החולים הוא לא יוכל לחזור אליו. הוא ביקש להשתמש במחשב של בית החולים שראשי התיבות שלו הם CHOP, וממיטת הבן השתתף בשיעור מדי יום. ואז הבן נפטר. היה מדהים איך כל קהילת הלומדים התגייסה ברגע אחד, ובתוך כמה שעות נאסף כסף כדי לקנות למשפחה ולילדים שנותרו כל מה שרצו".

סטפנסקי עוצר רגע את דיבורו ומביא מחדר העבודה שבביתו ציפית של כרית ועליה הדפס עם לוגו של MDY. בעיניים לחות הוא מוסיף: "הילד הלך לעולמו כשהראש שלו על הכרית עם הציפית הזו".

"בשבתון הקודם הגיעו אליי חסיד עם פאות ארוכות ואשתו. אנחנו חייבים לדבר איתך, הם אמרו, וסיפרו שבשלוש השנים האחרונות הגבר לא הלך לבית הכנסת אפילו פעם אחת. משהו בו נשבר מבחינה אמונית, וכל הלבוש והמראה החיצוני הסתירו קליפה ריקה. אחרי שהוא התחבר לשיעורים שלנו, גם האמונה שלו חזרה והוא חזר להתפלל במניין".

בקיצור, זה הסיפור על הגביר הליטאי שהפך לאדמו"ר חסידי באמצעות הדף היומי.

"חס ושלום", מחייך סטפנסקי, "רק זה חסר לי".

סעודת המלווה־מלכה בבית המלון בקונטיקט נמשכת לעומק מוצאי השבת. כמויות עצומות של אוכל ושתייה מוזרמות לשולחנות, ונדמה שאיש מהנוכחים לא מעוניין שהשבתון הזה ייגמר – ולא רק כי בחוץ מחכה טמפרטורה הנושקת לאפס מעלות. אני משוחח עם כמה משתתפים שהספקתי להכיר במהלך השבת. הם כבר חוסכים כסף לשבתון של השנה הבאה. בינתיים הם יוצאים תכף הביתה עם סוללות טעונות ברוחניות, ובעיקר בתחושה שהם לא סוג ב', אלא כמו שר' אלי אומר להם – "סוג אל"ף־אל"ף".