התרחשות חריגה נרשמה ברחוב אנילביץ' בבני־ברק, הידוע כמשכנם של עשירי העיר. ימים ספורים לפני ראש השנה נאספו גדולי הרבנים החרדים ובעלי ממון מקרב המגזר לכינוס חירום שהתקיים בביתו של הנדבן יששכר קנול, "הנוגיד" כפי שהוא מכונה. על הפרק: גיוס כספים ל"קרן עולם התורה", גוף שהוקם בעקבות הגירעון הקשה שפוקד את הישיבות והכוללים, מאז שבג"ץ אסר על הממשלה להעביר כספים עבור תלמידים שלא קיבלו פטור משירות צבאי או דחיית שירות כדין. מאחורי הקמת הקרן עמד הרב משה הלל הירש, מנהיג הציבור החרדי־ליטאי, והמטרה שהוצבה לה הייתה גיוס כ־110 מיליון דולר. גדולי הרבנים יצאו לשורה של מסעות שנור בארצות הברית ולביקורים תכופים בביתם של נדבנים בארץ. בעזרתם של אלה, כך קיוו בעולם הישיבות, אפשר יהיה לכסות ולו במעט את הבור הכלכלי ההולך ומעמיק.
אחד המוזמנים לכינוס החירום היה איש העסקים מוטי זוננפלד, בוגר ישיבת סלבודקה, שנודע בתרומותיו לעולם התורה. זוננפלד, יליד ברזיל, למד גם בישיבת "מרכז הרב" הציונית־דתית, ובנו משרת בצה"ל. בעקבות מותה של בתו דניאלי, שנהרגה בתאונת דרכים, הקים זוננפלד את "קרן דניאלי" שמקדמת למעלה ממאה מיזמים למען החברה הישראלית. בשנים האחרונות הוא העביר כספים רבים לתמיכה בחטיבת "חשמונאים", ומלווה מקרוב את החטיבה.
| צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
בשנה החולפת, בעקבות התבטאויות חריפות של ראשי ישיבות נגד צה"ל, הפסיק זוננפלד כמעט לחלוטין את תמיכתו בישיבות החרדיות. לקראת הדינר בבני־ברק הגיעו לביתו ראשי קרן עולם התורה יחד עם ראש ישיבה מירושלים, וביקשו ממנו בכל זאת להשתתף באירוע ולתרום מכספו. "ברגע האחרון הם הוציאו ממני הבטחה שאגיע, אבל לא התחייבתי לתרום", מספר לנו זוננפלד. "צלצלתי לחבר שלי, חרדי שתורם סכומים גדולים הן לעולם התורה והן למיזמים של שילוב חרדים בצה"ל, וביקשתי ממנו שיבוא איתי. צלצלתי גם למארח של הכינוס ואמרתי לו בחיוך: 'אנחנו הולכים לעשות לך בלגן'".
וכך הגיעו זוננפלד וחברו, שייקרא כאן בשם הבדוי יוסף, לבית בבני־ברק. "היו שם ארבעים אנשי עסקים, והציפייה הייתה שכל אחד מהם יתרום מיליון שקל לטובת הקרן". בכניסה הם פגשו את הרב הירש, וזוננפלד, שמכיר אותו היטב, הציג בפניו את יוסף. החבר התקבל בברכה והוזמן לשיחה עם הרב בחדר צדדי. "הוא אמר לרב שהוא לא יתרום מיליון שקלים אלא פי חמישה, אבל יש לו תנאי אחד – שהרב הירש יחתום על מודעה שקוראת למי שלא לומד, ללכת להתגייס. הרב אמר שיחשוב על העניין, ואולי יחתום על קריאה כזאת, בתנאים מסוימים".
ההתכנסות החלה. אנשי עסקים וגדולי ישראל התיישבו סביב השולחנות לסעודה. "אנחנו פותחים את הערב בתרומה של חמישה מיליוני שקלים מהגביר יוסף", הכריז המנחה. זוננפלד: "יוסף המשיך לאכול, ואני בעטתי בו מתחת לשולחן ואמרתי לו 'לא אמרו בתנאי'. אז הוא נעמד ואמר 'יש תנאי'. התחיל בלגן בקהל, ובדיוק הגיע הרב דוב לנדו (שותפו של הרב הירש להנהגת הציבור הליטאי – ר"ר). התקפלנו והלכנו משם. יוסף אמר לי: 'אל תדאג, אתה תחסוך את המיליון שלך, ואני את החמישה שלי'. ובאמת שבועיים אחר כך הוא קיבל טלפון ממקורב של הרב הירש, שהודיע לו שהרב לא יכול לחתום על דבר כזה".
הסיפור הזה הוא ביטוי לתהליך שמחלחל אל החברה החרדית, מערער מוסכמות ישנות ומגלה להנהגה הוותיקה שלהקצנה יש מחיר. בעקבות גל מתמשך של הפגנות שנשאו מסרים חריפים, החלו להישמע מקרב בעלי הממון החרדים קולות המתנגדים להמשך התרומות למוסדות שראשיהם מבזים את צה"ל ואת חייליו. שיאו של התהליך הזה נרשם לפני כשבועיים, כשקרוב למאה תורמים חרדים מחו"ל פרסמו הצהרה משותפת והודיעו כי יחדלו להעביר כספים לגופים הפועלים נגד צה"ל ומערכת הביטחון של מדינת ישראל. מדובר באיום כלכלי שאין להקל בו ראש. בין החתימות אפשר למצוא שמות מוכרים בעולם הפילנתרופיה היהודית, והפסקת התרומות מצידם עשויה לגרוע עשרות מיליוני דולרים מתקציבם השנתי של מוסדות חינוך וישיבות. הצעד החריג הזה מסמן גם שינוי חד במערכת היחסים רבת־השנים בין הנהגת הציבור החרדי בישראל ובין מעגלי ההון החרדיים שמעבר לים, בעיקר בארצות הברית.
מאחורי המהלך עומדים שני אנשי עסקים חרדים צעירים יחסית, אלן ליבוביץ' ויואל ווערצברגר, שפעילים בתחומי הנדל"ן והפיננסים בארה"ב. סביב השניים התגבשה קבוצה של תורמים, רובם חרדים מודרניים, שהפכה ל"קואליציה לתלמוד תורה וביטחון". במכתבם הפומבי הדגישו "הנגידים" כי אף שמחויבותם ללימוד התורה עומדת בעינה, לא יוכלו עוד לתמוך במוסדות שעמדתם הפומבית פוגעת באמונים על הגנת חיי יהודים. בהתאם לכך הכריזו כי כספם יינתן אך ורק למוסדות שאינם מתבטאים ברוח כזאת, אינם מפגינים נגד חיילי צה"ל ואינם פועלים לדה־לגיטימציה של השירות הצבאי. המסר היה חד: מחאה היא עניין לגיטימי, אך פגיעה בצבא ובמדינת ישראל היא חציית גבול. לצד זאת הבהירו החותמים כי אינם נוקטים עמדה בסוגיית הגיוס עצמה: "איננו עוסקים בשאלת החוק", נכתב במסמך. "אפשר ואף לגיטימי לחלוק על מדיניות, אך אין להפוך את הצבא עצמו לגורם לא־לגיטימי".
"כשביקשו ממני לחתום על המסמך, לא הבנתי בהתחלה למה צריך לכתוב את המובן מאליו. זה כמו לפרסם מכתב שמכריז 'לא תגנוב'", אומר לנו אברהם (שם בדוי), איש עסקים מוכר שלצד תרומותיו לישיבות, תומך גם במיזמים של סיוע לנוער חרדי נושר והכוונתו לשירות צבאי. מכיוון שבניו לומדים בישיבות חרדיות, הוא ביקש לשמור על עילום שם. "אני לא רוצה שילעגו או יציקו להם בגללי. הילדים שלי גדלים על המסר שלימוד התורה הוא הערך החשוב ביותר, וגם אני מעודד את זה ותומך בזה".
ובכל זאת חתמת על המכתב.
"כי לא יכולתי להשלים עם ההכפשות כלפי הצבא. לא מדובר בבודדים סוררים אלא בראשי הישיבות, והם סוחפים אחריהם את תלמידיהם. אני לא מסכים שיהיה לעג וזלזול בחיילים ששומרים עליהם ומאפשרים להם לשבת וללמוד. משה רבנו לא רצה להכות את היאור ששמר עליו, כי הייתה בו הכרת הטוב. איפה הכרת הטוב שלהם? בסדר, יש מחלוקת מי צריך להתגייס ומי צריך לשבת וללמוד, אבל לתקוף כך את האנשים ששומרים על המדינה ומגינים על הישיבות?
מוטי זוננפלד | צילום: נעמה שטרן
"התלמידים באחת הישיבות שאלו את ראש הישיבה אם צריך להכיר תודה לחיילי צה"ל, והוא בתשובה שאל 'האם גם לעובדי הזבל אתם אומרים תודה?'. קשה לי לשמוע זלזול כזה בחיילים. אני לא יודע אם הדברים נאמרו מתוך רגשי נחיתות או מאטימות, אבל התבטאויות כאלה הן בין הגורמים שהניעו אותי לחתום על המכתב".
שינית בפועל את יעדי התרומות שלך בגלל אמירות מעין אלו?
"ודאי. מוסדות שקשורים למי שמתבטא כך, אני לא תורם להם אגורה. לא אתן יד למי שעושה 'הרצחת וגם ירשת'. מה גם שנוצרו הרבה צרכים אחרים בעקבות המלחמה – יתומים, אלמנות, נשות מילואים".
צבא גדול וחכם
מוטי זוננפלד אינו חתום על מכתב הנגידים, אך לדבריו הדבר נבע מטעמים טכניים בלבד. הוא עצמו יזם לפני חודשים אחדים מכתב דומה, חריף אפילו יותר, אך לא הצליח להוציא זאת לפועל. "ב'קרן עולם התורה' הזמינו אותי בהתחלה לכל פגישה, ואני לא הגעתי", הוא מוסיף. "לא חשבתי שזה הזמן המתאים, וגם לא השתכנעתי שעולם הישיבות נמצא במצב חירום. קודם כול כי אני יודע שהממשלה הנוכחית הגדילה בתחילת כהונתה את התמיכה הכספית בכל המוסדות והישיבות, ולכן גם אם עכשיו מקצצים, יש למוסדות הללו מרווח נשימה ומצבם טוב מכפי שהיה ב־2022. שנית, אני מאמין שעכשיו צריך לשים את כובד המשקל על נושא השירות הצבאי – מי שלא לומד, שיתגייס".
את הרב הירש והרב לנדו, שני ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, הוא הכיר עוד כשלמד בישיבה והם היו אברכים בשנות הארבעים לחייהם. "עם הרב משה הלל אני עומד בקשר עד היום. אנחנו מדברים באנגלית, הוא איש העולם הגדול. במהלך המלחמה, בתקופה שבה היה מדי יום 'הותר לפרסום', הייתה לי שיחה איתו שנמשכה יותר משעה. שאלתי אותו: איפה אתם בלוויות? איפה אתם בניחומי אבלים? איפה אתם בביקורי חולים? מה, השולחן ערוך שלי שונה משלכם? הוא ענה לי: 'לא רוצים אותנו שם, כי אנחנו לא מתגייסים'. אמרתי לו, 'הרווחתם את זה ביושר'. הייתה לי ציפייה שמהישיבות יוציאו מאתיים תלמידים לכל לוויה של חייל. אני אישית הלכתי לעשרות לוויות של נופלים שלא הכרתי. הרגשתי חובה לעשות את זה. ראיתי את האדמו"ר מקרלין בכמה לוויות, ואת הרב שאול אלתר מגור ראיתי בביקורי חולים, אבל מעבר לכך לא פגשתי את הציבור החרדי במקומות האלה. אמרתי את זה לרב הלל, והוא ענה שהוא צריך לחשוב על זה. שאלתי 'מה יש לחשוב כל כך הרבה?'. בסוף השיחה סיפרתי לו שהבן שלי משרת בחאן־יונס. התגובה שלו הייתה כל כך תמימה: 'איך הרשית לו?'. אמרתי לו, אז מי ילך להילחם? הבן של השכן?"
נושא הגיוס השפיע על התרומות שלך בשנתיים האחרונות?
"הקטנתי מאוד את התמיכה שלי בישיבות חרדיות, שעמדה על מאות אלפי דולרים בשנה. אני גם פונה לחברים שלי ואומר - רבותיי, אתם חייבים לעצור את התרומות לישיבות האלה. מתוך הכרת הטוב השארתי את התרומות לישיבת סלבודקה. אני תומך היום בישיבות מרכז הרב והר המור, שבהן לומדים תורה וחלק גדול מהתלמידים מתגייסים בהמשך".
זוננפלד מאמין שהשינוי הכרחי. "ההגנה הכי טובה לישיבות היא שאלו שלא לומדים יתגייסו. לא צריכים חוק בשביל זה, צריך קצת שכל ויושרה. יש אלפים כאלו, רבבות. גם אם זה לא יהיה ללוחמה, הצבא צריך אותם. אנחנו לא במצב שבו היינו באוקטובר 23' ולאורך שנת 24', אבל מוסרית צריך להשתמש בדגל הזה של שבעה באוקטובר ולומר שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. הייתה תפיסה של צבא קטן וחכם. אז צבא קטן היה לנו, אבל לא חכם; עכשיו צריך לפחות להפוך אותו לגדול יותר. מה רע ברעיון של הצבת חיילים חרדים לשמירה ביישובים? נוכל אפילו לפתוח שם ישיבות מיוחדות בשבילם".
את הפילנתרופיה שלו הוא מנתב כאמור גם לחטיבת חשמונאים: "זה בית מדרש צבאי. יש שם גם רוחניות גבוהה וגם דרישות פיזיות גבוהות. אני אישית העברתי לשם סכומים גדולים כל שנה, בעיקר עבור חיילים בודדים שאני מלווה".
אילו סכומים נגרעו להערכתך מהתרומות לישיבות החרדיות?
"אני לא יודע לומר אם מדובר במיליונים או בעשרות מיליונים, ואני לא חושב שאפשר לכמת. אני כן יכול לומר שתרבות השנור של 'קרן עולם התורה', תרבות של ללכת ולדפוק בדלת של יהודים בחו"ל, הולכת להיעשות מורכבת יותר. אנשים כבר מתוסכלים, נמאס להם מבקשות התרומות הבלתי פוסקות, וגם מהיחס של ראשי הישיבות לצה"ל ולמדינה. יהיו מוכרחים להגיע להבנות כלשהן. מהשיחות האישיות שלי עם הרב הירש נראה לי שהוא מבין שמי שלא לומד, חייב להתגייס".
צילום: אריק מרמור, פלאש 90
אז מה מונע מזה להתממש?
"הרב הירש בן 89 והרב לנדו בן 96, הם גאוני עולם בתורה, אבל הם לא חיפשו שררה או מנהיגות. זה נפל עליהם - והם לא רוצים שבמשמרת שלהם יתחילו לעצור בחורים שלומדים. אולי אפילו הכניסו להם לראש שעלולים לעצור בחורים גם בתוך הישיבות, והם לא רוצים להגיע לשם. לכן הם בהיסטריה. הם רוצים להסדיר את הנושא של בני התורה האמיתיים, ואחר כך לראות מה עושים לגבי אלו שלא לומדים. ייתכן מאוד שחברי הכנסת החרדים שיגעו להם את השכל שכך צריך להיות, לפי הסדר הזה".
זוננפלד עצמו פעיל בנושא חוק הגיוס ומקיים שיחות עם פוליטיקאים ועם גורמים בעלי השפעה בניסיון למצוא פתרון לסוגיה. באשר לחוק העומד כיום על הפרק, בהובלתו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט, אומר זוננפלד: "אני חושב שביסמוט ירד מהרבה דרישות חשובות שיולי אדלשטיין ביקש לעגן בחוק. בנוסח המוצע יש הרבה חורים, אבל האמת היא שזו הפעם הראשונה שהחרדים מסכימים לחוק שכולל סנקציות. נכון, זו יכולה להיות גם סנקציה שראשי הישיבות מבסוטים ממנה, כמו לא לתת רישיון נהיגה לבחורים. החוק מדבר גם על מספרים גבוהים מאוד של מגויסים, ובואי נאמר שהישיבות יכולות קצת לברוח מהמספרים האלה, אבל החידוש החשוב נמצא בסנקציות. אני חושב שיש מספיק דברים טובים בחוק, ועם קצת תיקונים אפשר להעביר אותו. הבעיה היא שהחרדים עצמם עושים צחוק מהחוק, אף שהוא בא לקראתם ולטובתם. הפוליטיקאים החרדים אומרים - אנחנו לא בכיס של אף אחד".
שובם של הפרנסים
ימים ספורים אחרי פרסומו של "מכתב הנגידים" כבר נרשמה נסיגה מסוימת מצד יוזמיו, או לפחות ריכוך של הטון, בעקבות לחצים שהופעלו עליהם. "אנו מכירים בכך שתשומת הלב התקשורתית לעצומה (...) גרמה ליותר פילוג מאשר אחדות. זה סותר את מטרת הקואליציה, שהיא לקדם אחדות בתוך כלל ישראל", כתבו. "אנו תומכים בכל ליבנו בכל מוסדות התורה ברחבי העולם, שכן תלמוד תורה הוא מגדלור לעולם ומקור כל ההגנה והשגשוג של האומה היהודית. אנו רוצים גם להראות את הכרת הטוב העצומה שלנו לחיילי צה"ל האמיצים, המסכנים את חייהם מדי יום כדי לשרת ולהגן על עם ישראל ועל העם היהודי".
ובכל זאת, רושמו של המכתב הראשון לא שקע, והתורמים שחתמו עליו יימנעו כנראה מלתמוך בישיבות שנוקטות קו קיצוני. "זה אירוע רגיש ומורכב משום שמדובר בחמצן של המערכת, בברז העיקרי שלה", אומר שניאור ובר, פרשן ופובליציסט בעיתונות החרדית ומנחה ההסכת "כור ההיתוך". "אם ראשי הישיבות יאמרו מילים לא מדויקות, ויעוררו התנגדות מצד התורמים, זו עלולה להיות המכה האמיתית. התוצאה עשויה להיות סגירה של ישיבה אחר ישיבה, והסכנה הזאת כבר לא תיאורטית.
"ראשי ישיבות מבלים חצי מזמנם, אם לא יותר, אצל אותם נגידים. אם אלה אכן יתחילו למנן ולשמור את כספם לישיבות שעונות על דרישותיהם ומתאימות עצמן לקו שלהם, זה יהיה צעד משמעותי מאוד. בסופו של דבר הכסף הגדול מגיע מחו"ל, ובייחוד מארצות הברית, ושם רואים את הדברים אחרת לגמרי מאשר כאן. מבחינתם הישיבות הן דבר קדוש מאוד, אבל צה"ל קדוש לא פחות. חלק גדול מהתורמים נקרעים בין שני העולמות. קשה להם לשמוע את כל ההצהרות הבוטות".
שניאור ובר, פרשן ופובליציסט | צילום: באדיבות המצולם
אילו תגובות קיבל המכתב במגזר החרדי?
"יצא לי לראות בעיתונות תגובות בסגנון 'מה זו החוצפה הזאת, איך אתם מעיזים להטיף לרבנים, תגידו תודה שאנחנו מסכימים לקבל את התרומות שלכם', אבל ראשי הישיבות עצמם זהירים מאוד. אף אחד מהם לא תקף בפומבי את המכתב, כי הם יודעים שהם הולכים פה על חבל דק. אם זה לא היה עניין רגיש ומסוכן מבחינתם, הם כבר היו יוצאים בעצרות ובאמירות, אבל אף אחד לא מעז. הם מבינים שהחוויה שלהם כאן בארץ שונה לחלוטין מכפי שרואים את הדברים בחו"ל, והם לא רוצים ליצור אצל התורמים אנטגוניזם חריף עוד יותר".
הרב יהושע פפר - רב קהילה בירושלים, עורך ראשי של כתב העת "צריך עיון" ויו"ר עמותת "נצח יהודה" - פועל כבר שנים לשילוב חרדים בצה"ל. לאחרונה, בגיל 49, התגייס בעצמו ל"שלב ב'" במסגרת של פיקוד העורף, והוא מתעתד להצטרף לחטיבת חשמונאים כרב וכלוחם. במכתב הנגידים הוא רואה אבן דרך אפשרית בהתפתחות החברה החרדית. "יש ציפייה מתורמי עולם התורה לקבל את דבריהם של ראשי הישיבות והרבנים כאמת שאין לערער עליה", אומר הרב פפר. "הגישה המקובלת הייתה שאין להם זכות או לגיטימציה להביע עמדה משלהם. המבנה של הקשר איתם הוא חד־צדדי וברור: אתם נותנים את הכסף, אנחנו מעצבים את הערכים, השיח והגבולות. אלא שכעת קורה דבר חריג. תורמים רבים אומרים: 'רגע, משהו כאן לא מסתדר לנו. קשה לנו להמשיך לתרום באופן עיוור וחד־כיווני, כאשר ערכים בסיסיים שאנו מאמינים בהם נרמסים בידי חלק מאותו עולם תורה'.
"הם מוחים על הזלזול והיעדר הכבוד הבסיסי כלפי צה"ל, הגוף שמגן בפועל על העם היושב בציון. קשה להם להצדיק את התמיכה בעולם תורה שמתכחש לכך, וכעת הם אומרים: 'אם אתם רוצים להמשיך לקבל את התרומות שלנו, אתם צריכים ליישר קו ולא לבזות'. הם לא אומרים שצריך לגייס את תלמידי הישיבות, אבל מודיעים - יש קווים אדומים שאנחנו לא מוכנים שייחצו. וכך הקשר החד־צדדי של תורמים־נתרמים נעשה פתאום קשר דו־צדדי".
לדבריו, אם עד כה הקהילה החרדית בארץ נשענה על מודל הנהגה שבו הרבנים הם המכריעים הבלעדיים, המכתב המדובר מסמן ניסיון לערער, ולו בעדינות, על הבלעדיות הזאת, ולהשיב אל הזירה החרדית מודל הנהגה יהודי אחר. "בקהילות היהודיות היה תמיד שילוב – הנהגה רבנית לצד הנהגה אזרחית, מה שכונה בספרות הרבנית 'פרנסי הקהילה'. הכוונה לבעלי בתים שאינם רבנים, אך הם נושאים באחריות הציבורית, החברתית והאזרחית של הקהילה. נכון, עשרות שנים לא שמענו כאן בארץ אמירות כאלה בקול רם, אך בפועל תמיד התקיים כאן מודל מורכב יותר".
במודל המשולב, מסביר הרב פפר, ההחלטות המהותיות מתקבלות מתוך דיאלוג מתמשך בין שני מוקדים משלימים. מצד אחד עומדים הרבנים, כבעלי הסמכות הרוחנית, הערכית וההלכתית; מצד שני ניצבת הנהגה אזרחית, שמכירה מקרוב את חיי היומיום של הקהילה – היבטים של תעסוקה, חברה, תרבות, יחסי חוץ והקשר עם העולם הרחב. גם כיום, הוא אומר, מתקיימת הנהגה כפולה בקהילות רבות בחו"ל - בוודאי בעולם היהודי המודרני, אך גם בחלקים מהעולם הישיבתי. יש להן רב, אך יש גם ועד מנהל והנהגה אזרחית פעילה. בנוסף, כלל חברי הקהילה נושאים באחריות ויש להם קול והשפעה. "הרב לא אומר 'אין לכם מילה’, והקהילה לא מצפה ממנו להכריע לבדו. בישראל, לעומת זאת, המנהיגות הרבנית קיבלה בלעדיות על הכוח, לפחות ברטוריקה החרדית".
הרב יהושע פפר | צילום: אריק סולטן
כאן לדבריו נכנסים לתמונה חותמי המכתב. הם אינם מבקשים למוטט את עולם התורה, אלא להשיב אליו איזון שאבד - להחזיר למנהיגות האזרחית את הקול, המשקל והנוכחות, ולשקף לראשי הישיבות את המציאות. בעוד חלק מהרבנים פועלים מתוך ראייה מצומצמת של מאבק מתמיד, ונוקטים שיח של שמד, איום וחרדה, אותם תורמים מניחים תמונה מורכבת יותר. צה"ל לשיטתם אינו אויב, אלא בעל ברית – גוף שמגן על העם היהודי, ועל חייהם של תלמידי הישיבות עצמם. במובן הזה, מחאת התורמים אינה רק כלכלית, אלא נוגעת באופי ההנהגה הדרושה לציבור.
בהקשר זה מביא הרב פפר דברים שאמר הרב שלמה וולבה, אחד ה"משגיחים" המפורסמים של עולם הישיבות. "הרב וולבה הסביר שעצם הצורך של אדם בכסף אינו רק מגבלה, אלא צינור לצמיחה, לגדילה ולסייעתא דשמיא. כאשר אין לאדם צורך להתפרנס, הוא עלול לעשות 'מה שבא לו', אך אילוצי הפרנסה דורשים ממנו לעבוד, להתאמץ. כל זה מחבר אותו למציאות שסביבו, והסנכרון עם העולם הופך בעצמו לצינור של ברכה ומכוון את האדם לנתיבים של עשייה, התפתחות וצמיחה.
צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
"אף שהרב וולבה דיבר במישור האישי, נדמה שאנחנו רואים את הדברים מתרחשים גם במובן ציבורי. עולם הישיבות רגיל לתחושת אוטונומיה מלאה: אנחנו לעצמנו, בלי להביט ימינה ושמאלה. אך ברגע שהקיום החומרי נכנס לתמונה, נדרש גם חשבון נפש. אותם תורמים משקפים מציאות מורכבת יותר: לא רק מאבק מתמיד מול הרשויות, לא רק שיח של איום ופחד משמד, ולא פריזמה אחת צרה שדרכה הכול נבחן. 'צינור הפרנסה' הופך לצינור של מציאות, ומאלץ את ההנהגה להתבונן בעולם כפי שהוא, ולא כפי שהייתה רוצה לראות אותו. המסר הוא - יש אחריות, יש הקשר, ויש גבול ליכולת שלך להתנתק מהחברה סביבך ועדיין לצפות לתמיכה בלתי מסויגת. כך, דווקא התלות הכלכלית, שנתפסת לעיתים כחולשה, עשויה להתגלות כמנגנון שמחזיר איזון ושיקול דעת למערכת כולה".
שינוי כזה, הוא מדגיש, לא מתרחש בן־לילה. "אידאולוגיות מושרשות אינן מתחלפות במהירות, ולעיתים אינן מתחלפות כלל. אך חשוב לזכור גם שראשי הישיבות אינם מקשה אחת, ולא כולם חושבים אותו הדבר. לא פעם הם מיישרים קו עם השיח המקובל כדי לא להיתפס כמי שסוטה מן הקו, אך כאשר נכנסים לתמונה צרכים קונקרטיים, ובראשם שאלת הפרנסה, מתעורר גם צורך לדבר אחרת. בתוך המציאות הזאת ייתכן שנראה יותר גיוון, יותר שוני: לא עוד קול אחיד וניסוחים שחוזרים על עצמם, אלא דיבור שמבטא צרכים שונים, הדגשים שונים, ואפילו תפיסות שונות מעט. הגיוון הזה לא ייוולד מאידאולוגיה חדשה, אלא מתוך אילוץ להתמודד עם מציאות מורכבת יותר. וההתמודדות הזאת עשויה להפיק מן המערכת משהו אמיתי יותר, עמוק ומורכב יותר, ואולי גם טוב יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il