ב־1 בינואר 2022 הרגישה שרה פון־שוורצה, אז בת 53, הפרעה בקצב הלב. זה לא הדאיג אותה: היא חשה את אותו הדבר בבקרים הקודמים. זה היה אחרי שנתיים כמעט של מגפה. מוסדות התרבות התחילו לחזור לפעילות, והיא לא היססה להגיע לחדר החזרות של סטודיו יורם לוינשטיין, שביימה בו את הפקת הסטודנטים. אבל כמה שעות לאחר מכן היא הובהלה לבית החולים, מחוסרת הכרה ומחוברת למכונת אק"ג.
לפני שפקחה את עיניה בבית החולים הייתה פון־שוורצה בעולם אחר. בעצם, היא הייתה בין עולמות. בארבע השנים שחלפו מאז היא סיפרה את סיפורה פעמים רבות בהרצאות ובסדנאות, ועדיין קשה לה לתאר את החוויה המדויקת. "הייתי במקום של תודעה", היא אומרת. "מקום לבן, שבו אתה חווה את כל הגילים שלך בבת אחת. האשליה שיש 'אני' ו'את' נפרדים קיימת רק כאן, במרחב הזמן שלנו. שם, במקום שהייתי בו, הכול מחובר. בעצם הייתי מתה. אני זוכרת שהסתכלתי למטה, וראיתי שאין לי גוף. אבל לא נבהלתי. קיבלתי את זה בשלווה. זה לא היה מוות קליני. פשוט לא הייתי".
כשסיפרה על כך לרופא הוא פסק שהיא סובלת מהזיות ושלח אותה לביתה ללא בדיקה, אך היא לא ויתרה והמשיכה לחפש תשובות. "חשבו שאני מסטולית", היא צוחקת, "זה היה בבוקר שאחרי הסילבסטר, כל המיון היה מלא אנשים שחזרו מחגיגות, ואני מתעוררת ומספרת לו שהייתי 'במקום הלבן, במקום הלבן' תוך כדי שאני מחזיקה את הגבה. בלילה חזרתי אליו והתעקשתי להיבדק. אמרתי לו 'תקשיב אני מכירה את הגוף שלי, משהו לא בסדר'. בסוף שלח אותי לקרדיולוג, והוא היה הראשון שהאמין לי שחוויתי משהו אמיתי ולא לקחתי שום דבר".
אחרי כמה בדיקות התברר שמפרצת בצד הימני של מוחה כמעט הביאה למותה. "היא התפתחה במשך שנים", היא מספרת. "עשרות שנים. בשלב כלשהו היא התחילה ללחוץ על מקומות במוח".
צילום: אריק סולטן
ומה זה עשה לך?
"בשנתיים שלפני כן הרגשתי לפעמים זרה לגוף של עצמי. למשל, הייתי יורדת במדרגות, ולא בטוחה איפה המדרגה. היו רגעים שמילה לא יצאה לי נכון מהפה. פספסתי אותיות. וגם בראייה היה לי מין זום אין וזום אאוט. הלכתי להרבה רופאים, אבל המסקנה הייתה שרק צריך לאמץ אורח חיים בריא. אני בכלל חשבתי שזה גיל המעבר. זה הסתדר לי".
גם אחרי שהתבשרה על הפצצה המתקתקת שנחבאת במוחה, פון־שוורצה עדיין לא הייתה מוכנה להליך הרפואי שהיא חייבת לעבור וגם לא לתהליך האטת קצב חייה. "אמרתי לרופא שגילה לי את המפרצת שיש לי הפקה בגרמניה באפריל, ואני לא יכולה לעבור ניתוח. הוא צחק לי בפנים ואמר 'את לא טסה לגרמניה, אף אחד לא יטיס אותך'. אבל עדיין לא הסכמתי. לקחתי שליטה ובדקתי מה השיטות, ואיך זה בדיוק עובד".
ואיך החיים המשיכו?
"אחרי הניתוח הגיע שלב שהרגשתי איך אני עושה כל דבר בפעם הראשונה. נוהגת בפעם הראשונה, משחקת על במה בפעם הראשונה. אבל השינוי הגדול הגיע אחרי שפתחתי את היומן שלי וחטפתי הלם".
ממה?
"מהעומס. הבנתי כמה דברים אני צריכה לבטל עכשיו כדי להחלים. הייתי וורקהולית, היפר לחלוטין, ופתאום הייתי צריכה לבטל הכול. הבנתי שהדבר היחיד שקיים הוא הווה. העתיד עוד לא קיים, העבר כבר היה, ההווה הוא הדבר הוודאי היחיד. הרגע הזה, שבו אני ואת יושבות על הספה ומדברות. זה מה שאני מלמדת. לחזור להווה, ליציבות".
צילום: ללא
בביתה המואר ביפו אנו יושבות, וערמה גדולה של ספרונים בצבע לבן הנושאים את הכותרת "כי הגוף יודע", מונחת לפנינו. בספרה החדש שיוצא החודש לחנויות פון־שוורצה מגוללת את מה שלמדה מאז גילוי המפרצת, ובראש ובראשונה איך להקשיב לסימנים ששולח לנו הגוף. "הגוף מדבר איתנו כל הזמן", היא אומרת. "הגוף שלי סימן לי שיש בעיה, והרבה זמן התעלמתי ממנה. אבל היא לא נעלמה, כמו נורת תקלה מהבהבת ברכב. אני אף פעם לא מתעלפת, אבל בבית החולים ניסו לשכנע אותי שהכול בסדר. מה את עושה כשכואב לך הראש?"
לוקחת כדור.
"חבל", היא נדה בראשה. "את צריכה לחשוב למה כואב לך הראש, אולי לא ישנת, אולי לא שתית מספיק. לקחת כדור זה כמו לשים פלסטר. אם לא הייתי מתייחסת להתעלפות ומתעקשת לבדוק מה קרה מאחוריה, לא הייתי כאן".
בגיל שש נפגעה פון־שוורצה משכן קרוב, והטראומה המשיכה ללוות אותה שנים וקיבלה ביטוי בחרדות, שנאה לגוף והתקפי זעם. "לא ידעתי שאני חווה פוסט־טראומה", היא מספרת. "היו זיכרונות שלמים שהמוח שלי מחק. כשאתה פוסט־טראומטי הזיכרון שלך הרבה פעמים לא ליניארי. יש תקופות שלמות שנמחקו לי. לקח לי הרבה זמן להבין מתי אני בהתקף זעם או התקף חרדה. היה לי מעין לחץ על המוח. אז אם הייתי נלחצת, הייתי מיד מתעצבנת וצועקת. 'מה נראה לך', 'איך אתה מדבר אליי'. עכשיו אני ישר בוכה, שזה יותר טוב. אני חושבת שמתחת לכעס מסתתרים פחד וכאב. היום אני מסתכלת על כל האנשים הכועסים ויודעת שמתחת להתנהגות שלהם מסתתרים פחד וכאב, ורוך".
בדרך להבנת ה"מפלצת" שחיה בתוכה, כפי שהיא כותבת, חוותה פון־שוורצה גם מחשבות אובדניות, עד שמצאה את הריפוי שלה בעולם המשחק. "הלכתי עם חברה שרצתה להירשם לבית ספר למשחק, כי היא התביישה, ובמקום לקחת טופס אחד לקחנו שני טפסים. וזהו, נרשמתי והתקבלתי. בכלל רציתי להיות ציירת או לפסל", היא מצביעה על יצירות האמנות שבחדר. "אבל כמו היצירה, גם המשחק היה בשבילי ריפוי בעיסוק".
אף שהבינה את נפשה, היא לא באמת ידעה כיצד להשפיע עליה – עד לרגע שהתגלתה המפרצת במוחה. "אנשים שסובלים מפוסט־טראומה חיים בדרך כלל בפחד מהעבר או מהעתיד", היא מסבירה. "הם תקועים בנקודת זמן מסוימת וחוששים תמיד מכישלון או מכך שדברים לא יסתדרו. הטיפול בכך הוא עבודה שאני עושה עם עצמי כבר שנים, אבל רק אחרי המפרצת הבנתי באמת שלא נחיה כאן לנצח. ההבנה הזו עוררה בי צורך לכתוב ולהסביר לאחרים איך להשתמש בגוף שלנו כדי לחזור ל'כאן ועכשיו'. הגוף הוא כלי שנמצא בשליטתנו המלאה, ואפשר להיעזר בו".
לאחר הניתוח, הרופאים חשדו שנותרה לה מפרצת פתוחה והמליצו על בדיקת MRI בהרדמה מלאה כדי לאמת זאת. פון־שוורצה סירבה. "פחדתי מהתוצאה", היא מודה. "היה לי טוב בחוויית ההיפרדות הזו מהגוף, שהבנתי בה המון דברים והכול סוף־סוף התיישב במקום, אז לא רציתי להפסיק את זה. לא רציתי לחזור לשכב על שולחן הניתוחים שוב רק כדי להרוויח עוד עשרים שנות חיים; רציתי פשוט לחיות את ההווה, כי הוא מדהים גם כשהוא קשה". וכך, במשך תקופה, היא הסתובבה בעולם בידיעה שייתכן שיש לה במוח "פצצה מתקתקת". היא הופיעה בהצגות, צעקה על הבמה וטסה לחו"ל, כשחוסר הוודאות מרחף מעליה. בסופו של דבר היא הסכימה להיבדק, והתברר שהמפרצת סגורה.
כשהמפרצת הייתה בסימן שאלה, מה הרגשת?
"הרגשתי שאני מוותרת על הרבה דברים. על תפקידים שרציתי, על להיות סבתא לנכדים. זה היה בשבילי שיעור. להרגיש שכל ביקור של הבנות שלי הוא הביקור האחרון. שזו ארוחת שישי האחרונה. אני אוהבת את הבנות שלי מאוד, מאוד, מאוד, מאוד. והיו להן הרבה שאלות שלא עניתי על כולן. אחת הסיבות שכתבתי את הספר היא כי רציתי לענות".
צילום: אריק סולטן
רצית להשאיר להן משהו?
"להשאיר להן תשובות", היא מפנה מבט הצידה, ודומעת. "הייתי חייבת לכתוב את כל התובנות שלי, כדי שאם הן ירצו להתייעץ איתי, הן יוכלו פשוט לפתוח את הספר ולקרוא".
את הספר תשיק פון־שוורצה בשבוע הבא, באירוע שהיא מכנה "יום הולדת שני": "לקח לי המון זמן לגבש אותו ולהחליט שאני מוציאה אותו לאור. תכננתי פשוט לחלק למשפחה ולחברים, אבל בסוף הרגשתי שהוא צריך להגיע לעוד אנשים".
זה מלחיץ?
"אין לי עור עבה. אני אדם רגיש, זה לא דבר רע. כשאני מרגישה מוצפת, אני יודעת מה לעשות. אני נושמת קצת ומזכירה לעצמי שכל מה שאני עושה הוא לא שלי. הוא של הקדוש ברוך הוא. לכולנו יש כלים וכישורים כדי לעשות את מה שאנחנו הכי טובים בו, אבל זה לא שלנו, לא בזכותנו, ויש דבר מאוד מאפס בזה".
הספר יוצא לאור בתקופה שהפוסט־טראומה נוכחת בכל פינה בישראל. "רק אנשים שעברו טראומה יכולים להבין אותך", היא אומרת, "ועכשיו, לצערנו, הרבה אנשים מבינים. זה כבר לא זר. העובדה שהפוסט־טראומה נהייתה נפוצה יותר רק ממחישה את העובדה שיש לי תפקיד וגם לספר. שאני יכולה לעזור".
פון־שוורצה חזרה בצעדים קטנים ומדודים למקצוע, אחרי המפרצת. עכשיו היא שבה למסך בעונה השלישית של "זגורי אימפריה" (זמינה לצפייה ב־HOT, ב־HOT VOD וב־NEXT TV), שם היא מככבת כאם הרגשנית, ששולטת ביד רמה במשפחה. "לפני כן חזרתי גם לתפקיד שלי ב'חולה ההודי' בתיאטרון הקאמרי. בשתי ההפקות שאלתי את הבמאים איך אני משחקת, ושניהם אמרו שיותר טוב מששיחקתי לפני כן".
ולבשת בקלות את הדמות של ויויאן, אחרי יותר מעשור?
"ויויאן קיימת בתוכי. כמו שאני מלמדת ב'כי הגוף יודע', יש בתוכנו עולם שלם, אבל אנחנו רגילים להציג את עצמנו בשפת הגוף הקבועה שלנו, ולא נותנים לעצמנו להפתיע. אז לא ידעתי מאיפה היא תבוא, אבל הבאתי אותה בסוף".
ב־2014, בעונות הראשונות של "זגורי אימפריה", הגיעה ההשראה לוויויאן מהמטפלת שטיפלה בפון־שוורצה בילדותה, סולי פרץ. "היא עלתה בשנות ה־70 ממרוקו, עם שבעה ילדים מדהימים שהיא פרנסה רק מניקיון בתים ומטיפול בילדים", מספרת פון־שוורצה. "אני חושבת שבעלה מת שנים ספורות אחרי שהם עלו. אבל תמיד היה נדמה שהיא שמחה. לא היית רואה עליה מה היא סוחבת. הם גרו בבית קטן מאוד, בלי חימום, בלי ברזים. אנחנו גם עלינו בערך באותה השנה, אבל חיינו בעולם אחר. סולי הייתה בשבילי הבסיס להכול. התנועות שלי, ההתנהגות שלי, ולא רק בסדרה. ילד הוא שורד, וניסיתי מאוד להשתלב בחברה אחרי כל השינויים שעברנו, להיות כמה שיותר עממית. אז העתקתי הרבה ממנה. ההורים שלי לא היו מודל מספיק טוב לחיקוי אם רציתי להשתלב.
מתוך הסדרה | צילום: באדיבות HOT ואולפני הרצליה
"בדמות של ויויאן אני לא משחקת 'מרוקאית מהפריפריה'. אני משחקת אישה שקשה לה. הילדים שלה מתחילים לצאת מהבית, והיא תקועה בו. זה מורכב. זו אישה שהחיים הסלילו אותה. לא היו לה המון אפשרויות בחירה. היא פשוט הפכה לאימא, וזהו. ובתור אימא לשלוש בנות יש בי משהו שמבין את זה. אתה מזיז חלק מהחיים שלך הצידה. אימהוּת זה דבר טוטאלי, אבל אימא לא יכולה להישאר טוטאלית כשהילד גדל. הפרידה הזאת קשה. אני מכירה את זה. אתה לא משחרר את הילדים שלך".
אז את מרגישה הזדהות איתה?
"מאוד. ביומיים אחרי שידור הפרק הראשון לא יצאתי מהבית. בפרק הראשון ויויאן מאוד דומה לי - בטירוף שלה, באובססיה על ארוחת שישי. מתקשרת לבנות: 'את מגיעה?'. אבל אחרי שראיתי את הפרק לקחתי את זה למקום מלמד. אמרתי לעצמי: 'תשחררי אותן'. היא לא דומה לי בהרבה דברים, אבל פתאום לראות את עצמך מהצד – וואו. זו הייתה חוויה".
"זגורי" הפכה לקאלט ופרצה דרך, פון־שוורצה קובעת, "ובמפתיע, היא לא קיבלה את הקרדיט שהגיע לה. ככה אני חושבת. לא פרסי האקדמיה, לא הוקרה. וזו אחת הסדרות המצליחות במדינה".
בולט בחסרונו העונה בבר זגורי, אב המשפחה, שגילם משה איבגי. ב־2015 פורסם כי עובדת לשעבר בתיאטרון חיפה התלוננה נגדו על הטרדה מינית, ואליה הצטרפו עדויות של יותר מעשר נשים. ב־2021 הוא הואשם בחמש עבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית ונגזרו עליו שישה חודשי עבודות שירות ומאסר על תנאי, כולל פרישה כמעט מוחלטת מעולם המשחק. "כן התגעגעתי אליו בצילומים", מספרת פון־שוורצה. "הוא שחקן נפלא ונתן משקל גדול לדמות שלי. היה כיף לשחק איתו. אבל קרה מה שקרה, זה המצב. אגיד משהו שאני אומרת גם לתלמידים שלי: תנועת 'מי טו' היא תיקון חברתי, לא תיקון ספציפי. לפניה היה חוסר מודעות. אני הייתי נערה יפה מאוד, ולא קרה שהייתי מגיעה הביתה בלי שהטרידו אותי בדרך. אז נוצר שינוי ואני שמחה עליו מאוד. היו אנשים, ואיבגי בתוכם, שלא הבינו את השינוי הזה. לא קראו את המפה. ציער אותי מאוד לשמוע על מה שהוא עשה. אני חייבת להגיד שבנוכחותי לא התבצעו דברים כאלה, וליבי עם הנשים שנפגעו"
פון־שוורצה נולדה ב־1968, בדיוק כשהוריה סיימו את הליך הגיור שלהם והפכו מצעירים גרמנים אקטיביסטים ליהודים חרדים. היא למדה במוסדות שמרניים בשנות ילדותה המוקדמות, אבל חיה תמיד בזהות כפולה. "תמיד הרגשתי יוצאת דופן, וניסיתי לפצח את השייכות", היא נזכרת. "לפני הגיור ההורים שלי השתתפו ב'מרד הסטודנטים'. הם אולי הפכו ליהודים דתיים, אבל התנהגו בבית איך שבא להם".
כלומר?
"לא כמו שמתנהגים בדרך כלל במשפחות חרדיות. חיינו באווירה חופשית יותר. אבל בבית הספר הייתי צריכה ללבוש גרביונים, להתנהג בצניעות. זו התנהלות אחרת. את מבינה שתמיד יש בך משהו שצריך להסתיר".
הם חיו בצפון תל־אביב, בשכונה שכמעט כל דייריה היו דור שני לניצולי שואה. "לקח לי זמן להבין שהפצע המדמם הזה קשור אליי בצורה עקיפה. ואז נולד הצורך להסתיר, להתבייש במשהו שהוא חלק ממך. ואסור להתבייש במשהו שהוא חלק ממך".
אם היו שואלים אותך מאיפה ההורים שלך, מה היית עונה?
"גרמניה, אבל אז היו שואלים אותי 'איך הם שרדו את השואה'. ומכאן - שיהיה לי בהצלחה. הסתבכתי, התפלפלתי בסיפורים כדי לצאת מזה". משבר הזהות התפתח עוד יותר כשהוריה הפכו מחרדים לחובשי כיפה סרוגה ולבסוף לחילונים. "הם היו חרדים אולי שנה. את יודעת, גרמנים. כשהם רוצים להתגייר הם עושים את זה בפול פאוור", היא אומרת. "הם למדו קצת על היהדות, ואז נפגשו עם רב שאמר להם מה צריך לעשות, ואיך לעשות ברית מילה, ושאל את אבא שלי אם כבר יש לו חברותא. כשהייתי בת שלוש עלינו לארץ, אבל מרכז הקליטה הלחיץ אותם אז נחתנו בבית כנסת של חסידות גור בתל־אביב".
צילום: אריק סולטן
חסידות גור זה רציני.
"כן. מהר מאוד הם הבינו שזה לא מתאים להם. למרות שאז הייתה יותר פתיחות בחסידות, היום זה אחרת. אבל אחרי שנה הספיק להם, עברנו לבית כנסת עם כיפה שחורה, אחרי זה בית כנסת של כיפה סרוגה, ואחרי שנתיים־שלוש לבית כנסת של קרליבך. דילגנו בין כל סוגי הכיפות האפשריות. חוץ מלהתאסלם ניסינו הכול".
כשהתבגרה הבינה פון־שוורצה שהיא לא באמת רוצה להשתייך לאף אחת מהקבוצות, מה שלא סותר מבחינתה את האמונה שבתוכה. "בכל קבוצה היו אנשים כאלה ואנשים כאלה, יתרונות וחסרונות", היא קובעת. "שום מסגרת לא הפכה אותם לטובים יותר. מה שהקדוש ברוך הוא באמת רוצה זה שנאהב ונכבד זה את זה. אני בן אדם מאמין, אבל זה בין א־לוהים לביני, ואני לא משתייכת לאף כיוון. הכי חשוב לי לשמור את עשרת הדיברות, להיות בן אדם טוב ולכבד את הקדוש ברוך הוא. הבסיס זה 'ואהבת לרעך כמוך'".
הערך הזה קיבל במה בעונה הנוכחית של "זגורי אימפריה". "מאור זגורי עשה מלאכת מחשבת. הוא לא סתם לקח עשר שנים כדי לכתוב את הפרקים. הוא הביא המון נושאים אקטואליים למסך, שחט פרות קדושות, אבל לא קבע עמדות", היא אומרת. פון־שוורצה מתכוונת בין השאר לסיומו של הפרק הראשון בעונה החדשה, שבו בני משפחת זגורי תולים על הדלת את תמונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאות מחאה מול מרסל (אריאל סיטבון), בת הזוג החדשה, העיראקית והשמאלנית של אביאל (עוז זהבי). בעקבות זאת מתפתח ויכוח עצבני מאוד על המסך. "אני חושבת שזה גדול. הוא לא אומר מי צודק, הוא מעלה נושא למחשבה. הוא מראה שראש ממשלה קיבל מעמד של מלך, אבל החריג את זה מהוויכוח הפוליטי והעלה את השיח לרמה יותר גבוהה. זו שאלה מעניינת על הפוליטיקה בתוך המשפחה, בזוגיות. דברים משמעותיים.
"מתפתחת כאן שנאה ואני מבינה את הבסיס שלה. גם אותי מכעיסים המון דברים. חוסר שוויון בנטל למשל, שכולם במדינה יעשו לפחות שירות לאומי, לא משנה הדת או העדה. אבל אני תמיד יודעת שהאדם השני פועל אחרת כי הוא באמת חושב שככה צריך. אנחנו יכולות לדבר, את תחשבי ככה ואני אחשוב אחרת".
בלי לקבוע עמדות. מאור זגורי | צילום: צילום מסך
גם אם זו תהיה אחת מהבנות שלך?
"כל דבר שהן יבחרו. אני משתדלת להיות כמה שיותר פתוחה, ולהבין שהן לפעמים חוות את החיים אחרת ממני. ותודה לא־ל שיש לי יכולת כזו. ואני שמחה שמאור בחר לעסוק דווקא עכשיו בנושאים האלו, של פוליטיקה ואחדות. כי כבת של מהגרים, שהצטרפה לעם הזה, אני חושבת שמתחת לצורת החיים ולתרבות כולנו מאוד דומים. כולנו רוצים אהבה, הכרה, קצת כבוד. האחים במשפחת זגורי יכולים להגיע לריבים חריפים מאוד, אבל הם לא ייפרדו לעולם, ואחרי כמה דקות יעשו קריוקי ויתחבקו. וזה מה שהייתי מאחלת לנו, שנפסיק לשנוא ונשתדל יותר לאהוב. וואי, איזה רווח יהיה לנו".
עוד כתבות בנושא
