"אתה משלם מחיר על כך שאתה לא מזוהה עם צד אחד של המפה"

אבישי גרינצייג מודה שהוא מתלבט כמעט מדי יום אם הגיע הזמן לנטוש את עולם התקשורת. זה וידוי מפתיע כשמדובר במי שמוגדר לא פעם ככוכב עולה בתקשורת הישראלית, עיתונאי מוביל הן ברצף הסקופים והן ביכולתו להגן על כל חשיפה ולבסס אותה עובדתית. ובכל זאת, הוא כבר משתעשע במחשבות על פנייה לדרך אחרת, ולא בחדווה רבה. "אני לא חושב שעיתונאים באמת משפיעים", הוא מסביר את שורש ההתחבטות. "במיקרו אנחנו יכולים להשפיע, במקרו לא".

עיתונאים בכלל, או עיתונאים מצד מסוים?

"באופן כללי, ההשפעה הולכת ופוחתת. למשל, פוליטיקאים יכולים למנות אנשים לא ראויים, העיתונאי מפרסם זאת, ולמי אכפת", הוא אומר ונותן דוגמה: "יריב לוין מינה את העוזר הפוליטי שלו למנכ"ל משרד המשפטים. אדם בלי ניסיון משפטי, בלי רקע משפטי, קיבל לידיו ניהול תקציב ענק ואלפי עובדים. מתחנו על זה ביקורת, אבל כלום לא קרה. או התקצוב של רשתות החינוך החרדיות. שם זו באמת שחיתות מכל כיוון אפשרי, נזק גדול שנגרם למדינה מכיוון שהיא מעודדת בפועל היעדר לימודי ליבה - בניגוד לכל השקרים של יואב קיש. את נבחרי הציבור זה באמת לא מעניין. הם אומרים, 'בסדר, כתבו. לא חייבים להיבהל מכל מה שעיתונאי מפרסם'.

"יכול להיות שגם לתקשורת יש אשמה בעניין הזה. בעצם, בטוח שיש לה. אבל בשורה התחתונה, אתה יכול לדווח על מעשה שברור לכול שהוא לא תקין, וכלום לא יקרה. לכן ההשפעה של העיתונות הולכת ופוחתת. ובכל זאת אני אומר לעצמי - אי אתה בן חורין ליבטל ממנה", הוא מצטט ממסכת אבות. "אני מאמין שדברים כן יכולים להשתנות. גם אם אתה לא רואה את השינוי, מתחת לפני השטח דברים זזים. או כך לפחות אני מקווה".

הוא בן 38, נשוי לאביטל ואב לשישה, תושב שבי־דרום. בניגוד למרבית עמיתיו למקצוע, הוא לא חלם להיות כתב או פרשן, לא למד תקשורת, לא עבר את המסלול הקלאסי בעיתונות הישראלית ובוודאי לא שירת בגלי צה"ל. מי שיציץ מתחת לשולחן האולפן של ערוץ i24, מקום עבודתו הנוכחי, יגלה שהוא לובש מכנסיים קצרים ונועל סנדלי שורש. מנכיח את השונות. בערוץ המעונב ניסו לחנך אותו למראה אלגנטי, הוא מודה, עד כה ללא הצלחה. כך או כך, הוא מצידו ממשיך לרשום שלל חשיפות בתחומי המשפט והפוליטיקה. אחת הבולטות שבהן, בתקופה האחרונה, הייתה פרסום תמלילי ההתכתבויות שבהן אלי פלדשטיין מדווח לישראל איינהורן כיצד הצליח למכור לעיתונאים סיפורים מצוצים מן האצבע המאדירים את שמה של קטאר.

בשיחה איתו מתגלה גרינצייג כביישן מהמצופה, בפרט לנוכח הדמות חדת הלשון ונטולת המורא המצטיירת ברשתות החברתיות. "זו זירת אגרוף. בעבודה אני כל הזמן רב עם אנשים, אבל בחיים האישיים אני בורח מוויכוחים", הוא מסביר. "לא כי יש לי אופי שלֵו במיוחד, אלא כי יותר מדי שעות ביום אני עסוק בהתקוטטויות. יש לי אשת חיל, שמאוד לא מתעניינת בפוליטיקה ובמשפט. הילדים מתעניינים לפעמים. הבכור, בן 15, שואל: אבא, מה אתה אומר על בן־גביר? מה אתה אומר על הפצ"רית?"

"ככתב לא פנו אליי 'גורמים בכירים במערכת המשפט' וכדומה, אבל זה גם לא מעניין אותי, לצטט 'גורמים בכירים'. אני חושב שזה רע מאוד לעיתונות, ולפעמים זה פשוט מגוחך. לפעמים אני אפילו מהמר שזו פשוט המצאה וש'הגורם' המצוטט הוא המקלדת של העיתונאי"

הוא נולד למשפחה דתית־לאומית מחיפה, למד בישיבה הגבוהה "תורת החיים" ביד־בנימין, ומסיבות רפואיות שירת בשירות לאומי. מלבד תואר ראשון ושני (והתחלת דוקטורט) בחינוך, יש לו גם סמיכה לרבנות. הוא אפילו חתום על מאמרים תורניים, ומכרים נוהגים לפנות אליו בשאלות הלכתיות. "הגעתי לתחום העיתונות לגמרי במקרה", מספר גרינצייג. "בתור דוקטורנט לחינוך באוניברסיטת בר־אילן, ערכתי מחקר על ההשפעה של היעדר לימודי ליבה במגזר החרדי. הנושא היה מרתק, אבל הביצוע היה משעמם. מצאתי את עצמי יושב וכותב פוסטים בפייסבוק. עמנואל שילה, עורך העיתון בשבע, ראה את הפוסטים והציע שאכתוב לעיתון שלו פעם בשבוע. ומשם התגלגלתי".

זה היה לפני קצת פחות מעשור. מבשבע המשיך גרינצייג לתפקיד כתב המשפט בעיתון מעריב, ומשם עבר לגלובס באותו הכובע. אחר כך המשיך לכאן 11, ואז הגיע לערוץ הנוכחי. בדרך הגיש גם פינות טלוויזיוניות והסכת רב־האזנה בשם "איפכא מסתברא". אולי דווקא בשל המסלול הבלתי סטנדרטי שלו, במרוץ הסיזיפי אחר הכותרת הוא מתעקש לדבוק בעובדות המרכיבות את הסיפור. להעדיף את הדיוק, גם אם הוא עלול לבוא על חשבון הדרמה. להבהיר שהאמת המשפטית כמעט תמיד זוהרת פחות מהדיווח הטלוויזיוני.

"כשפנו אליי ממעריב, התלבטתי מאוד. היו אז עיתונאים חזקים שעבדו ככתבי משפט. הבנתי שאני אמור להיכנס לתחום שיש בו אריות, ולעשות זאת דרך כלי תקשורת קטן יותר. זו התחלה כמעט מאפס. ודבר נוסף: יש כתבים ופרשנים, בלי שמות, שמזוהים באופן קיצוני עם המערכת שהם מסקרים. איך תצליח להביא סיפורים, כשאתה צריך להתחרות עליהם מול אנשים שהם חצי־עיתונאים וחצי־דוברים? קיבלתי אז עצה נכונה מאוד. אמרו לי: 'בתוך המערכת הזאת יש נניח 10 אחוזים שלא מרוצים משי ניצן או מאביחי מנדלבליט או ממי שלא יהיה, והם יבואו אליך כי אתה מביא קול אחר'". וכך היה.

"ככתב לא פנו אליי 'גורמים בכירים במערכת המשפט' וכדומה, אבל האמת היא שזה גם לא מעניין אותי, להביא פרסומים מפי 'גורמים בכירים'. אני חושב שזה רע מאוד לעולם העיתונות, ולפעמים זה פשוט מגוחך. נניח, כשמצטטים 'גורם במערכת הפוליטית', יכול להיות שזה היריב של הגורם המסוקר. זה באמת חסר ערך. לפעמים אני אפילו מהמר שזו פשוט המצאה וש'הגורם' המצוטט הוא המקלדת של העיתונאי".

אתה מהמר, או שאתה יודע?

"לא אומר את השם, אבל את יכולה לחפש ולמצוא שעיתונאי מסוים שנוהג לפרסם אמירות של 'גורמים בכירים' במקרים רבים כתב את הדברים האלה בעצמו בטוויטר כמה שעות לפני כן. בכלל, מה הדיווחים האלה מוסיפים לי כצרכן תקשורת? בקטארגייט זה הסיפור. אם לא הייתה הפרקטיקה הנוראית של דיווח מפי 'גורמים', אלי פלדשטיין לא היה מצליח להוציא לתקשורת את כל הדברים שלו בעד קטאר ונגד מצרים. הוא שכלל את השיטה והשתמש בה להעברת המסרים שהוא רצה. העיתונאי שפלדשטיין מדבר איתו חושב שהוא מקבל משהו מלשכת ראש הממשלה; הציבור חושב שהוא מקבל משהו מצוות המשא ומתן לעניין החטופים, או מהרמטכ"ל; אפילו נתניהו, שפלדשטיין הוא הדובר שלו - איך הוא היה יכול לדעת שהדברים מגיעים ממנו?"

אצל ראש הממשלה זה כמעט הנוהל. לשכתו מודיעה לעיתונאים שאפשר לפרסם את הדברים רק בשם "גורם".

"אז הייתי מוותר על הפרסום. צריך כמובן מערכת עיתונאית שמאפשרת לכתב לוותר. המדהים הוא שגם אחרי שנחשפנו לעניין הזה, אחרי שהכביסה המלוכלכת יצאה החוצה וראינו כמה קל לשקר ולגרום לציבור בבית לקבל בשם 'גורמים ישראליים' את המסרים של מדינה עוינת, עדיין אותם עיתונאים ממשיכים לצטט 'גורמים'. חלק מהעיתונאים האלה צריכים ללכת הביתה, אבל אם לא, לפחות שנו את הפרקטיקה. אם מישהו רוצה לומר משהו, שיגיד את זה בשמו".

גם הצבא משתמש בפרקטיקה הזאת.

"לשמחתי, אני כמעט לא עובד מול דובר צה"ל. כשהייתה לי פעם כתבה שקשורה לצה"ל, הצעתי להם להגיב והם השיבו בשם 'גורמים צבאיים'. אמרתי שאני לא עושה את זה. אם רוצים שאפרסם תגובה של צה"ל או של הרמטכ"ל, על הכיפאק. אבל צריך לומר שבמקרה הזה יש לי פריווילגיה, כי אני לא כתב צבאי שעובד איתם ביומיום, ואין סכנה ש'איענש' אם לא אשחק את המשחק שלהם.

"אתן דוגמה מכיוון אחר. במהלך החקירה של הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר, 'גורמים משטרתיים' מסוימים תדרכו שהם חושדים שהיא ביימה את ניסיון ההתאבדות. שהכול משחק, לא רצתה ולא ניסתה, והמטרה הייתה להעלים את הטלפון שלה. עכשיו, לציבור דווח ש'במשטרה חושבים כך וכך'. ומה לא סיפרו לו? שמי שחושב כך הוא בכלל לא מי שחוקר את הפרשה. 'גורמים משטרתיים' אחרים לא חשבו כך. כל השיטה הזאת עקומה. אני לא מבקר תקשורת, אני פשוט רואה ומתעצבן. לדעתי אין די ביקורת עיתונות. אנחנו אוהבים לבקר אחרים, אבל לא מבקרים את עצמנו".

טראפיק של משרתים

החשיפות הבלעדיות והדיווחים הראשוניים הם בעיניו החלק החשוב פחות בעבודתו. "יש דברים שאם לא הייתי מביא, מישהו אחר היה מפרסם חמש דקות אחריי, או שעה אחריי, או חצי שנה אחריי. לעומת זאת, משהו ששינה מציאות - גם אם זה הדבר הכי קטן שיש, או פוסט שפרסמתי כדי להגן על מישהו שכולם תוקפים אותו - את זה אשמור כדי להציג אחרי 120. לאדם הספציפי זה יכול להיות עולם ומלואו. למשל, אם בעקבות פרסום שלי, היועצת המשפטית לממשלה סגרה סוף־סוף את התיק של אביר קארה, אחרי שהנושא שכב אצלה עשרים חודשים - האם שיניתי את המדינה? לא, אבל הועלתי. ואם קורה שאני מפרסם משהו שמנוגד לאינטרס האישי שלי – כלומר, אני יודע שאצטער על כך, ובכל זאת עושה זאת בעיניים פקוחות – במקרים כאלה אני יכול להגיד לעצמי: נו, נשארה בך טיפה הגינות".

"מאמצע 2022 לא השתנה כמעט כלום במשפט נתניהו. אבל מכיוון שהציבור מכור לדרמות, צריך למכור לו בכל יום דרמה מטורפת. בין שהיא מסוג 'התיק קרס' - וכידוע התיקים קרסו כבר 300 פעם – ובין שהיא בדיווחים כמו 'נתניהו יצא שקרן', 'הסנגורים על הקרשים', 'זה הולך להרשעה'"

כך למשל עשה גרינצייג בחודש שעבר, לאחר שערוץ 14 חשף כי המשנה ליועמ"שית שרון אפק ביקר בביתה של הפצ"רית לשעבר יפעת תומר־ירושלמי, מה שהוצג כחשש לשיבוש חקירה. גרינצייג טען ברשת שהביקור היה בסך הכול מעשה חברי. "ככה אדם צריך לפעול כשחבר שלו נפל ונמצא במצוקה", כתב, וזכה לאינספור תגובות תמהות עד כועסות מאגף ימין. "יכולתי להגיד, יאללה, מה זה ענייני", הוא אומר. "לא על כל דבר אני חייב להביע דעה. אבל דווקא במקרה הזה היה חשוב לי להתבטא, כי אנחנו צריכים להישאר בני אדם. בניגוד ליועמ"שית גלי בהרב־מיארה, שרון אפק פסל את עצמו מהרגע הראשון מלדון בתיק הפצ"רית. הוא לא פעל בניגוד עניינים, והוא לא היה ברשימת האנשים שאסור לה להיפגש עמם. וכשהוא הגיע לבקר אותה, זה היה מעשה אנושי. לא רק שאפק לא ראוי לכל הזבל שזרקו עליו - גם אני הייתי רוצה לדעת שאם חלילה אפול, החברים שלי לא יתנערו ממני. הוא חבר שלה עשרות שנים, והיא נשארה באמת לבד, סובלת מאוד. מגיע לה העונש, אבל גם מגיע לה שיהיה מעגל שלא נוטש אותה. לדעתי אפק הפגין אבירות, ואני גאה בכך שכתבתי את זה. לא הופתעתי מהרפש שהוטח בי. עברתי על כל ציוץ כזה, ושמחתי בו. כי אמרתי משהו שאני שלם איתו, ואני חושב שהוא ראוי להיאמר".

קשה להיות לא מחנאי? זה מצריך עבודה עצמית?

"כן. כמו שלבית המשפט אין ארנק ואין חרב, לעיתונאי אין דבר מלבד האמינות שלו, איך שהוא נתפס בציבור. אני חושב שצריך לעבוד על זה. למשל, לשים לב שאתה לא נגרר. קל להיגרר בעידן של הרשתות החברתיות. אתה משלם מחיר על כך שאתה לא מזוהה באופן מלא־מלא עם צד זה או אחר. כשאתה משרת כל הזמן צד מסוים, הטראפיק חזק; כשאתה לא משרת אף אחד, שני הצדדים לא כל כך אוהבים אותך. לא תמיד זה מעניין את הציבור, אבל חשוב שאנשים ירגישו שאתה מפרסם את האמת כפי שאתה רואה אותה, ולא מתוך אינטרסים".

לו היית מזוהה יותר עם צד מסוים, אתה חושב שהיית היום במקום אחר - לא רק בהיבט של כוח ברשתות, אלא גם מבחינת מקומך בתקשורת?

"אני לא חושב שאפתיע מישהו אם אומר שיש לי עמדות לאומיות, ושבנושאי משפט העמדות שלי שמרניות. אבל יש הבדל בין עמדות כאלה ובין התאמה מוחלטת שלך עם הקואליציה, או עם האופוזיציה. נניח, כשהשר יריב לוין נמנע מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים, אני חושב שהקטע המטופש הזה לא שמרני ולא חכם. כל המשחק של 'יצחק עמית הוא לא באמת נשיא העליון', זה אנטי־שמרנות. גם ראינו שזה לא קידם כלום. אבל זה מה שהציבור רוצה, ולכן זה מה שהוא מקבל.

"אני חושב שעיתונות הימין נמצאת היום בין הפטיש לסדן. מצד אחד דורשים ממנה הזדהות מוחלטת עם המסרים של הליכוד בכל נושא. לדוגמה, 'ועדת חקירה לאומית', שלגופו של עניין זו הצעה משוגעת שאין בה כלום. או שרוצים שנחגוג על הפרגולה של ליאת בן־ארי. ומצד שני יש חוסר לגיטימציה של עיתונאי עם עמדות לאומיות. את יכולה לראות שיותר ויותר עיתונאים במחנה שלנו הם למעשה פעילים. זה לא מקרה שאני לא בערוץ 14: כשהאולפן מלא אנשי מפלגה שהם גם העיתונאים, בעיניי זו בעיה. יש אנשי תקשורת שבתקופת בחירות עוברים לעבוד עם הליכוד, או עושים את הדברים במקביל, או מעורבים בכל מיני שירקעס. הם גם מייעצים לראש הממשלה, גם מתווים הסכמים עם גדעון סער, וגם מפרשנים למשל את המשא ומתן לשחרור החטופים. זה רע לציבור, כי ברור מה הוא מקבל".

הוא מקבל תמונה לא מדויקת.

"לא מדויקת, ונגועה באינטרסים. והמחיר הוא שאנשים בעלי אידאולוגיה מוצקה מאבדים כוח אל מול מי שהמסר שלהם הוא המפלגה. והמפלגה יכולה להיות בעד כיבוש עזה, והיא יכולה להיות בעד גירוש גוש קטיף. היא יכולה להיות בעד הרפורמה במערכת המשפט ויכולה להיות נגד, אם עכשיו האינטרס של נתניהו הוא אחר. בעיניי זו תופעה מסוכנת. כשדיברנו ב־2018 ועוד לפני כן על מה שקורה בעזה, תמיד נתקלנו בלעג: 'אתם לא מבינים מה חשוב עכשיו. אתם, הימין־מימין־לימין, שוב תפילו ממשלה'. איך זה נגמר, כולם יודעים.

"יש אנשים שלפני רגע היו חברי מרצ או אנשי הקרן החדשה לישראל, ופתאום עכשיו הם אלילי הקהל הימני, כי הם קוראים לטראמפ להטיל סנקציות על גלי בהרב־מיארה ועל יצחק עמית. מה שמרני בהזיה הזאת?", הוא מכוון חץ אל פרופ' משה כהן־אליה, שמופיע בערוץ 14. "אני זוכר אותו, ממש לא מזמן, מביע דעות שהן 180 מעלות ממה שהוא אומר היום, בכל נושא. איך דמויות כאלו הפכו להיות האורים והתומים שלנו? זה משהו שצריך להטריד. והם מערבים פה את נשיא ארה"ב, וגם השרה עידית סילמן אומרת שלא יהיה מנוס מכך שטראמפ יטיל סנקציות על שופטים. מה לזה ולעמדות שמרניות לאומיות, שהמהות שלהן היא שאנחנו צריכים להיות אחראים לגורלנו? זה עצוב. אנשים בעלי אידאולוגיה כמו חגי סגל או עמית סגל, הכוח שלהם הולך ונחלש, ולעומת זאת כל מיני צעקנים, אנשים שיכולים להגיד היום ככה ומחר את ההפך, רק מתחזקים".

שודדי המיקרופון הציבורי

כמי שלא חושש להביע עמדות לאומיות ושמרניות, הרגשת שבתאגיד השידור הציבורי מצרים את צעדיך?

"לא, בוודאי לא בהיבט האידאולוגי. אבל זה לא מדד לכלום. גם אם את הצעדים שלי לא הצרו, זה לא אומר שהתאגיד מאוזן".

הוא מאוזן?

"אני לא רוצה לירוק לבאר ששתיתי ממנה, אבל בסוף זה כסף שלי ושלך, ואני חושב שהתאגיד לא מאוזן. ברשת ב' יש אנשים טובים, אבל אם מסתכלים על לוח השידורים, אין בו איזון. זה מצחיק, אבל עד היום כשמנסים לטעון בדיונים ברשתות שהתאגיד מאוזן, כותבים – 'הנה, קלמן ליבסקינד ואבישי גרינצייג נמצאים שם' (גילוי נאות: ליבסקינד הוא העורך הראשי של מקור ראשון – הכ"ח). נותנים אותי כדוגמה, ואני כבר שנה וחצי לא שם.

"אריה גולן, למשל, זה שודד", הוא אומר על מגיש יומן הבוקר של רשת ב'. "יש מיקרופון, והוא מתנהג כאילו זה שלו מהבית. בעיניי זה נורא. יש לו מונולוג פתיחה שהוא תמיד חד־צדדי. תעבור לתחנה אחרת ותגיד מה שאתה רוצה, אבל אם אתה עובד בגוף שממומן בכספי ציבור – תפעל בהתאם.

"הליכים משפטיים נגדי – זה משמח אותי. הגשת תביעה מהדהדת את הסיפורים. במקרה של עמרי אסנהיים, אני מדרבן אותו לתבוע. עצם זה שלא הוגשה עדיין תביעה אומר שהוא מבין שאין לו קייס, והוא רק מנסה להשתיק אותי. אבל לכי תדעי, אולי עוד אופתע לטובה והתביעה אכן תוגש"

"אגלה לך משהו: כשעבדתי בתאגיד, התאמצתי מאוד שפרסומים שלי לא יעלו ביומן הבוקר אצל אריה גולן, אלא אצל קלמן־ליברמן או ביומן הערב. כלומר, הבנתי שאני לא יכול לשנות את מה שקורה בין שש לשמונה בבוקר, אז לפחות את הפרסומים שלי אני אתן לרצועות שכן מאוזנות וכן ראויות. באופן כללי יש לתאגיד נסיבות מקילות, כי רוב מי שהולך לתקשורת מזוהה עם אגף מסוים. אז צריך להתאמץ כדי שיהיה מאוזן יותר, אבל לא התאמצו מספיק" (בתאגיד השידור סירבו להתייחס לדברים).

אתה קורא קריאת אורי אורבך ז"ל, "הטובים לתקשורת"?

"לא", הוא פוסק. "בגדול, אני לא ממליץ על זה במיוחד. שעות העבודה משוגעות והשכר לא בשמיים. אני גם לא יודע עתיד המקצוע הזה לאן. משנה לשנה המצב הולך ומידרדר".

גם באגף שמאל, הוא אומר, יודעים ליישר קו עם המסרים הרצויים ולא לחרוג מהם. בימי ההפגנות הסוערות נגד הרפורמה במערכת המשפט, "הערוצים שועבדו לכך לחלוטין. אני לא טוען שלא היו הרבה מפגינים, אבל שלחו כתב לסקר כל עשרים איש בצומת פרדס־חנה־כרכור. זה דבר משוגע. היו היבטים בעייתיים ברפורמה, אבל מי שצפה בדיווחים של העיתונאים היה בטוח שעוד רגע אין פה דמוקרטיה. הציבור באמת היה מבוהל".

גם על עסקת החטופים, הוא אומר, לא ניתן פתח לדיון ולריבוי דעות: "הקפדתי לא להביע עמדה, כי זה לא התפקיד שלי, אבל כן אמרתי שצריך לדבר על המחירים ולדון בהם. ולא היה על זה דיבור. לא ייתכן שהשיח רדוד ושטחי כל כך: יש כאלה שבעד חטופים, ויש 'אוכלי מוות'".

זה נכון גם לגבי סיקור משפט נתניהו. אזרח שרוצה להבין אם התיקים מתקדמים או לא מתקדמים, אין לו כמעט סיכוי לקבל דיווח נקי על המתרחש.

"זה נכון. בגדול, אני חושב שמאמצע 2022 לא השתנה כמעט כלום במשפט. מאז העדות של שלמה פילבר לא היה שינוי ממשי במצב הראיות בתיק. הסיפור הזה כבר לא מעניין, במובן שאין באמת מה לחדש שם. עוד מישהו שמעיד ועוד אחד. אלו דברים שאנחנו שומעים כבר בפעם העשירית. אבל מכיוון שהציבור מכור לדרמות, צריך למכור לו בכל יום דרמה מטורפת. בין שהיא מסוג 'התיק קרס' - וכידוע התיקים קרסו כבר 300 פעם וממשיכים לקרוס בכל יום", הוא אומר בציניות, "ובין שהיא לכיוון השני. את שומעת עיתונאים מדווחים ש'נתניהו יצא שקרן', 'הנאשם יצא מכליו', 'הסנגורים על הקרשים', 'נתניהו הולך לקראת הרשעה בטוחה'.

"משפט הוא דבר טקסטואלי, וכדי להפוך אותו לידיעה אתה מחפש כל מיני כותרות. אם אין, אתה לוקח משהו ומנפח אותו בצורה קיצונית. אנשים שקוראים העין השביעית ואנשים שקוראים את אלי ציפורי פשוט נמצאים בשני עולמות שונים. מי שיקרא את הפרוטוקול יראה שאין באמת דרמה. אבל אנשים כבר לא מסוקרנים לדעת מה קורה שם, אלא רוצים שאתה תגיד להם את מה שהם חושבים. שתסביר למה הוכח היום שנתניהו אשם, או שהתובעת יהודית תירוש מושחתת".

צריך לבטל את המשפט? לתת לנתניהו חנינה עוד לפני הרשעה?

"אני חושב שצריך להביא את המשפט הזה לסיומו, פשוט כי הוא לא מגיע לשום מקום. בגדול, אנחנו יודעים את המצב. נתניהו בסיכון להרשעה בתיק 1000, לא יודעים אם יורשע, ובסיכון ב־4000 להפרת אמונים. אבל בעיניי כל הדיון אם נתניהו בסיכון להרשעה תיאורטית, כן או לא, כבר לא רלוונטי. אנחנו נמצאים עכשיו בינואר 2026, כתב האישום הוגש בינואר 2020, החקירה החלה במרץ 2016, והיא נוגעת לאירועים שחלקם היו ב־2013 ועוד לפני כן. המשפט איבד את הרלוונטיות שלו כבר לפני שנים, באשמת מערכת המשפט".

ועם זאת, הוא אומר, "אסור לסיים אותו בדיל מפוקפק ולא במעורבות של נשיא ארה"ב. חנינה היא רעיון עוועים בעיניי, רעיון מטורף. בוודאי כשנתניהו כורך אותה, בצורה לא מאוד מרומזת, בנושא הרפורמה – 'תנו לי חנינה וארגיע את יריב לוין'. זה משהו שהציבור הלאומי היה צריך להשתגע ממנו".

באישור השב"כ של רונן בר

את חוסר הלגיטימציה לעיתונאי בעל דעות לאומיות חווה גרינצייג לפני חודש וחצי בריאיון לאראל סג"ל ואייל ברקוביץ' ב־103FM. כבר בתחילת השיחה, שעסקה באחת מהסתעפויות פרשת הפצ"רית, קבל ברקו על ריבוי המרואיינים "הביביסטים". בהמשך טען שוב ושוב שאינו מבין את הסיפור של גרינצייג, והוסיף "הבאת פעם סקופ על הימין, או רק על השמאל?". בשלב הזה גרינצייג פשוט ניתק את השיחה. "תסלחי לי, אבל יש לו הרבה כישורים ברגליים ובראש קצת פחות", הוא אומר על שחקן הכדורגל בעבר ומגיש האקטואליה בהווה. "מה הופך אותו למגיש? אני לא חושב שאדם חייב לגדול בגלי צה"ל כדי להיות עיתונאי, אבל במקרה הזה הוא מגיש רק כי יש לו פה מטונף. כלומר, זו לא תכונת לוואי ולא 'למרות', אלא בגלל. וזה רע באמת. פשוט התבהמות. לא נעלבתי ממנו, אבל למה שאהיה חלק מהקשקוש הזה? אתה רוצה לשמוע מה שיש לי לומר, או שאתה רוצה לבלבל את המוח עם איומים פוליטיים?"

"כשהתקשורת מהללת תקיעת אצבע בעין, היא מעודדת פוליטיקאים להיכשל. מזכיר הממשלה קיבל נקודת זכות על שבנה בחוכמה את המינוי של זיני? לא. שר הביטחון מקבל קרדיט על כוונה לסגור את גל"צ אבל עושה הכול כדי להיכשל בכך"

חזית אחרת נפתחה בינו ובין העיתונאי עמרי אסנהיים מכאן 11. ברשת X מתח גרינצייג ביקורת חריפה על הריאיון של אסנהיים עם אלי פלדשטיין, שיחה שנמשכה על פני שלוש תוכניות ועסקה בקטארגייט ובפרשת הדלפת המסמך המסווג לעיתון הגרמני בילד. לפי גרינצייג, הריאיון היה "מוטה, רשלני ומגמתי", והמרואיין לא עומת עם העובדות. הוא אף פירט מדוע זה היה "מפעל הלבנה", כלשונו: אסנהיים עצמו ניסה בשעתו לסייע לפלדשטיין לפרסם ב־ynet את המסמך, שהועבר בסופו של דבר לעיתון הגרמני. בעקבות הדברים שלח אסנהיים לגרינצייג מכתב התראה לפני תביעה.

"האמת היא ששמחתי", אומר גרינצייג. "הליכים משפטיים נגדי – זה משמח אותי, אלא אם זה עניין שולי שדורש ממני לבזבז שעות על קשקוש. לרוב, הגשת תביעה מהדהדת את הסיפורים. במקרה של אסנהיים אני מדרבן אותו לתבוע. אני לא נפגע ממנו אישית, אבל מקצועית, הניסיון להשתיק אותי באמצעות מכתב התראה מופרך הוא חרפה. עצם זה שלא הוגשה עדיין תביעה אומר שבפועל אתה מבין שאין לך קייס, ורק ניסית להשתיק. אבל לכי תדעי, אולי עוד אופתע לטובה והתביעה אכן תוגש. לדעתי היא תהיה מעניינת מאוד".

הריאיון ההוא עם פלדשטיין עדיין מכעיס אותו. "בעיניי זו עיתונות רעה מאוד", אומר גרינצייג. "אתה נותן למישהו לדבר מול המצלמה בזמן שאתה יודע, או אמור לדעת, שהוא מבלבל את המוח. לאורך שלושה פרקים, היקף כמעט חסר תקדים בעיתונות, נתנו לנאשם בעבירה שעונשה עד מאסר עולם לדבר חופשי. יש לפלדשטיין כריזמה, ולמי שלא מכיר את הסיפור הוא נשמע משכנע מאוד. ולצד זה, אתה המראיין לא רק נמנע מלספר שהמשטרה והפרקליטות לא מאמינים לגרסה הנוכחית שלו - אתה גם לא מביא את הגרסה הקודמת שלו, שסותרת את הדברים המוצגים כעת. כך הציבור מקבל תמונה מעוותת.

"כשפרסמתי את ההתכתבויות של פלדשטיין עם איינהורן, שאפשר לראות מהן איך הם עובדים על הציבור, טענו נגדי: אתה מגונן על נתניהו, למה אתה לא מראה את הקשר אליו. אבל מה רוצים שאני אראה? אין ראיות, וגם בשב"כ - לא שב"כ של דוד זיני, שב"כ של רונן בר - הטיחו באוריך ובפלדשטיין שהם הסתירו מראש הממשלה. זה החשד נגדם: שהם עשו הכול מאחורי הגב של נתניהו, כי ידעו שהוא לא יסכים לזה. אז מה אתם רוצים ממני? בהקשר לזה צריכה להיאמר ביקורת גם על נפתלי בנט ועל יאיר לפיד, שקוראים לשב"כ לחקור (את המעורבות של נתניהו בקטארגייט – הכ"ח). הרי מה שאני פרסמתי הוא בעקבות החקירה. אז מה אתם רוצים?"

ושוב, הטענות שלו בנושא פלדשטיין מופנות גם לצד האחר. "המחנה שמתייחס היום לפלדשטיין כשקרן ובוגד גייס למענו כספים בעבר. אנשים החליפו את תמונות הפרופיל שלהם ברשתות ל'כולנו עם פלדשטיין', טענו שרודפים אותו רק כי הוא חרדי. ברגע שהוא יצא נגד ראש הממשלה, הכול התהפך".

זהירות עם הנבוט

כשאני שואלת אם יש פרסומים שהוא מתחרט עליהם, גרינצייג מהרהר לרגע. "אני אדם שמרבה להתחרט, אבל זה טוב. נקיפות מצפון הן דבר חיובי. כי מה שמבחינתנו הוא 'עוד כתבה', מבחינת מושא הסיקור זה כל עולמו. קל לנו לשכוח את זה. מפחיד אותי לפרסם משהו על מישהו בלי לדעת איך הוא יגיב. הרי אתה יכול לגמור אותו. מישהו שזומן בסך הכול למסור עדות בפרשה מסוימת, ואפילו לא נחקר כחשוד, סיפר לי שאשתו לקחה את זה קשה מאוד, עד כדי השפעה על הבריאות שלה.

"במובן מסוים, אנחנו בתקשורת גם החוקרים, גם השופטים וגם התליינים. הרבה פעמים אני מתלבט לגבי סיפורים אם ראוי לפרסם אותם, איך זה ישפיע, ולפעמים אני מחליט שאדם מסוים פשוט לא חשוב דיו שאפול עליו עם נבוט, ואני יורד מזה".

עם מי אתה מתייעץ בשאלות כאלו?

"זו לא שאלה לרב, אין סעיף בשולחן ערוך שקובע אם לפרסם או לא. לצד הזהירות אנחנו רואים מה קורה בעולם שבו לא מפרסמים. עולם של אליעזר ברלנד, חיים ולדר או יהודה משי־זהב. ולא רק בתחום עבירות מין: גם שוד כספי רשתות החינוך החרדיות מתקיים בעולם כזה".

איימו עליך פעם?

"פרסמתי פעם משהו על האימאם של לוד, ואז קיבלתי שיחת טלפון בערבית ממישהו שהתרשמתי שיש לו שייכות לארגון פשע. הפחיד אותי? כן. אבל שרדתי כדי לספר".

כמה שעות ביום אתה בטוויטר?

"שמתי לעצמי מגבלה - רבע שעה ביממה".

אין מצב עלי אדמות.

"נכון מאוד", הוא מחייך. "שמתי לעצמי מגבלה כזאת, אבל הבעיה היא שאחרי רבע שעה אני מוסיף עוד רבע שעה, ואז עוד. בראש השנה קיבלתי על עצמי להוריד את זה לרבע שעה, אז התזכורת עדיין שם, ולפחות זה קופץ לי בכל פעם שחרגתי. בסופו של דבר שם הדברים קורים, בין שהציבור נמצא שם ובין שהציבור מקבל את זה במעגל שני, שלישי ורביעי. אי אפשר לדעתי לוותר על זה".

ואתה מפרסם שם את מספר הטלפון האישי שלך.

"כן, כדי שיוכלו לפנות אליי. פונים מדי פעם איראנים, אני גם מקבל פה ושם גידופים בוואטסאפ, אבל לא נורא. לא מתים מזה. בחיים האישיים, אם יפנו אליי, אתנהג כמו מי שלא מדבר דברי חולין בשבת. כשאני לא בעבודה, אני רוצה שקט מהעיסוק המשפטי והפוליטי".

קיבלת הצעות להצטרף לפוליטיקה?

"לא. הייתה שמועה כזאת, והיא לא נכונה. אין סיכוי בעולם, אני לא רואה את עצמי הולך לפוליטיקה. בכלל, הכוח של דמויות ענייניות ולא מתלהמות, מכל המפלגות, הולך ופוחת דרמטית. העיקר הוא לתקוע אצבע בעין, ועל זה מקבלים נקודות מהציבור. לתקשורת יש חלק בזה. כשהיא מוחאת כפיים להתנהלות ילדותית, היא מעודדת פוליטיקאים להיכשל. מזכיר הממשלה יוסי פוקס קיבל איזו נקודת זכות על כך שהוא בנה לאט ובחוכמה את המינוי של זיני? לא. אבל שר הביטחון מקבל קרדיט על כוונה לסגור את גל"צ, גם אם נראה שהוא עושה הכול כדי להיכשל בכך. ראינו כבר שראש בקיר לא עובד במציאות, אבל זה מה שתופס ציבורית. ולכן אנחנו מקבלים מנבחרי הציבור שלנו כלום בפיתה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il