גלאי המתכות, נזכר פרופ' אורן טל, צפצף חזק במיוחד אחרי הגשם באותו היום באפולוניה בחורף 2012. "ד"ר מתי יוחננוף, שהיה אז סטודנט שלי, קיבל אישור לחפור", הוא מספר. "מתחת למרצפות של אחד מחדרי המבצר הוא מצא פכית שבורה, כלי חרס קטן, ובה מטבעות זהב". לא פחות מ־108 מטבעות נצצו שם - כל אחד מהם היה יכול בזמנו לפרנס משפחה צלבנית למשך חצי שנה - וסיפרו סיפור על כיבושו המיטלטל הלוך וחזור של תל ארשף, ארסוף, ארסור או אפולוניה, ליד שכונת נוף ים בהרצליה. המטבעות נמצאו בשכבת חורבן מאוחרת יחסית לזמנם, ולפי טל, ארכיאולוג בכיר באוניברסיטת תל־אביב, הדבר מרמז לכך שמישהו החביא את המטמון בתקופה המוסלמית, בטרם הקמת ממלכת ירושלים הצלבנית; אחרי שהצלבנים השתלטו על אפולוניה הם מצאו את המטבעות – וכעבור כמה עשרות שנים שוב הוטמנו, מאימת הממלוכים. זהו אחד המטמונים הגדולים שנמצאו אי פעם בישראל בחפירה יבשתית, אבל "מציאת המטמון הייתה רגע מרגש לאו דווקא בגלל הערך הכספי של המטבעות", טוען טל, "אלא כי מטמונים הם תמיד סיפור של מצבי דחק".
כסף ומטמונים תמיד היו באפולוניה. טל, שמוביל את החפירות באתר מאז 2007, חשף שם בעשור שעבר מקטע פסיפס מהתקופה הביזנטית, ככל הנראה שריד לרצפתו של בית כנסת שומרוני קדום. "ביוונית נכתב בפסיפס 'א־ל אחד ויחיד, שעוזר לגדיונה וליוליאנוס ולכל הראויים'", אומר טל. "בארמית כתובה המילה 'פעלהבדה', שפירושה: 'נעשה מממונם במקום הזה'". גם היום "המקום הזה" מביא ממון: הממצאים הצלבניים הם שאפשרו בדרך כלל את המשך תקצוב החפירות באפולוניה. "עם כל הכבוד לשרידים הפרסיים וההלניסטיים והרומיים, התקופה הצלבנית הביאה את הכסף הגדול", אומר טל. בשבועות האחרונים ניתנה לכך עוד הוכחה, כשטל התבשר על זכייתו בפרס הומבולדט, שמעניקה קרן אלכסנדר פון־הומבולדט בגרמניה לחוקרים בכירים שהגיעו להישגים יוצאי דופן במחקר ובהוראה ותרמו תרומה נכבדה למחקר, בדרך כלל בשיתוף פעולה עם חוקרים גרמנים.
הוא מומחה לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופות הקלאסיות (היוונית והרומית) ובימי הביניים, חוקר תרבות חומרית וכלכלה קדומה, ותמיד סקרן ללמוד כיצד חיו בארץ ישראל בימים עברו: היכן התגוררו, מה אכלו, במה שילמו, כיצד נלחמו ועל מה. הוא חופר לא רק באפולוניה, אבל זה בהחלט מאתרי הדגל של הקריירה שלו, ובכלל מאתרי הדגל של החוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. "משנות השמונים ועד ימינו החפירה בו הייתה תחת חסותה של אוניברסיטת תל־אביב, ואנחנו כמשלחת אוניברסיטאית כאן ברצף כבר קרוב לחמישים שנה", הוא אומר. "המבצר הצלבני באפולוניה הוא קפסולת זמן נדירה. הוא נבנה על משהו קדום ממנו, אבל מה שאנחנו חופרים מצומצם ל־25 שנה, ואפילו לחודשי החורבן בלבד, מרץ ואפריל 1265. הצמצום הזה נדיר בארכיאולוגיה, כי בדרך כלל המבצרים נבנו בתקופה אחת ושימשו בתקופה אחרת, אבל כאן יש לנו מקום חד־פעמי. הוא נחרב בחורבן אלים, אבל כשאנחנו באים לחפור בו, הממצאים קרובים לפני השטח. ארכיאולוגים אוהבים שכבות חורבן כי תמיד יש בהן הרבה מטבעות, הרבה כלים, הרבה סיפור. בסופו של דבר מה אנחנו, הארכיאולוגים, אם לא מספרי סיפורים?"
בין חפירות לשוחות
אפולוניה היא לא רק העבר אלא גם הטבע. בטיול בוקר חורפי בתל, אנפות בקר תרות אחר זרעים למאכל, ולהקה מרשימה של תוכים ירוקים בוקעת מתוך שיח גדול. הארכיאולוגים בשמורה נתקלים לא אחת גם בתנים או בעופר איילים תועה. לצד המבצר הצלבני נטועות גדרות ברזל עם שלטים המציינים את החפירות ומזהירים ממפולת. הגן הלאומי באפולוניה מנוהל בידי רשות הטבע והגנים וכולל שרידים מהתקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית ובעיקר הצלבנית. בשנים ההן היא הייתה עיר בצורה עם תעלת ההגנה היבשה (החפיר) הרחבה והמושקעת ביותר במבצרי הארץ, שהגנה על דרך החוף מיפו לקיסריה. המעגנה שלה אפשרה לצלבנים קשר ימי עם אירופה והעברת אספקה, חיילים וסחורות.
הסיפור העיקרי שטל חוקר באפולוניה הוא הכיבוש הממלוכי בשנת 1265. ביברס, הסולטאן הממלוכי, צר אז על המבצר במשך 40 יום, כבש אותו והחריבו, כחלק מאסטרטגיית האדמה החרוכה המוסלמית, שנועדה למנוע מהצלבנים להתבצר שם בעתיד. אפולוניה לא נבנתה מחדש מאז, ונותרה עיי חורבות עד ימינו. זה היה סיומה של התקופה הצלבנית בארסוף, בסך הכול 164 שנה של שלטון נוצרי כמעט רצוף במבצר ובעיר. באמצע התקופה היו ארבע שנות שלטון מוסלמי בעיר: בין תבוסת הצלבנים בקרב קרני חיטים ב־1187 ועד ניצחונו של ריצ'רד לב הארי על המצביא המוסלמי צלאח א־דין בשנת 1191 בקרב ארסוף העקוב מדם, ממש ליד אפולוניה, שהעניק לצלבנים עוד עשרות שנות קיום בארץ. אפולוניה נשלטה בידי אצילים צלבנים עד שעברה לשליטת מסדר הנזירים ההוספיטלרים ב־1261, ערב הפלישה הממלוכית.
אלפי שנות יישוב. חורבות "הווילה הרומאית", כנראה בית המכס הקדום | צילום: יוסי אלוני
אבל היו עוד מצבי דחק באפולוניה. בספטמבר 1918, בעת קרב שכם, שחתם במידה רבה את הניצחון הבריטי על הטורקים בדרום הלבנט במלחמת העולם הראשונה, כבר שלטו באפולוניה הבריטים. בספרו של אדוארד תומפסון "חוף הצלבנים" (Crusader’s Coast), שיצא לאור בלונדון ב־1929, מעיד חייל שלחם באפולוניה במלחמת העולם הראשונה: "קמרונות ואבנים ששימשו לנו כשוחות מאולתרות מכוסות כיום בצמחי דטורה וסבך... האם הארכיאולוג של הדורות הבאים, כאשר יבחן עמודים וטירה מתמוטטת, יחשוב עלינו, שחפרנו בקברים חצובים בסלע והתחבאנו במערות בתחתית הצוק, בעוד תותחי 5.9 (אינצ'ים; או 150 מ"מ - מ"פ) רועמים מעל אחו פורח?". התשובה, מתברר, היא כן.
טל מציג לנו סרטונים מהעת ההיא: חיילים בריטים לבושים קסדות מצחיקות למראה רובצים לצד חוף הים באפולוניה עם סוסיהם, או ניצבים על רכסי הכורכר ומתאמנים בירי. גם קיר המצודה נראה בבירור בסרטונים. "הם הציבו מקלע על הקיר שמתחת לקשת של מגדל העוז, והתאמנו בירי לכיוון הים", מסביר טל. "לכן אנו מוצאים באפולוניה הרבה תרמילים וקליעים ממלחמת העולם הראשונה. מצאנו גם ערכת חובש שנותרה בשלמותה ובה אמפולות מורפיום עשויות זכוכית. בכוונתי להציע אותה למוזיאון המלחמה בלונדון". שרידים ממלחמת העולם הראשונה אינם נחשבים עדיין כעתיקות, אבל הם מרתקים לא פחות.
ויש גם מצב דחק עדכני ומטריד יותר, סביבתי ואנושי. אפולוניה מצויה כיום בסכנת חורבן בראש ובראשונה בידי איתני הטבע: מצוק הכורכר הפריך שהמצודה שוכנת עליו הולך ונאכל, מתמוטט אל הים בהדרגה. במשך השנים התפורר חלק מקיר הים המערבי של המבצר כתוצאה מחוזק הגלים שהכו בו, וקרס אל תוך המים. קרן המונומנטים העולמית הכירה במבצר בשנת 2004 בתור אחד ממאה אתרים היסטוריים חשובים המצויים ב"סכנת הכחדה".
סכנה אחרת המאיימת על המקום היא הפיתוח האנושי. ראשית, חלק מהעתיקות של אפולוניה נמצאות על קרקעותיו של מפעל תע"ש נוף ים, שפעל מ־1950 ועד 1995 וייצר חומרי נפץ, תחמושת ואבק שרפה. המפעל נסגר בעקבות שני פיצוצים שהביאו למותם של שני עובדים ולפציעתם של עשרות ביולי 1992. ביוני 2023 אירע פיצוץ נוסף בשרידי המפעל, לפי החשד בשל התלקחות שרידי חומר נפץ מתחת לאדמה. המקום סובל כבר שנים מזיהום מי תהום וקרקע. "הסמיכות למפעל תע"ש לשעבר משפיעה לעיתים גם על החפירות", אומר טל. "כשיש דליפות של חומרים רעילים, גם אנחנו צריכים להתפנות".
שנית, על אדמת המפעל המפונה תכננו לבנות אלפי יחידות דיור. עתירות "אדם, טבע ודין", עיריית הרצליה ותושבים לבג"ץ, גם בגלל הקרקע המזוהמת וגם בגלל בעלי החיים הנתונים בסכנת הכחדה שחיים באזור, הובילו לביטול התוכניות. "חפרנו באזור בשיתוף פעולה עם רשות העתיקות בשנים 2013־2014, מתוך הבנה שאנחנו מפנים שטח לטובת בנייה, אך כרגע התוכנית בהקפאה והניסיון להחיות אותה לא צלח", אומר טל. "יש עוד הרבה מה לחפור, וחלק גדול מהאתר קבור מתחת למפעל. הכול תלוי במשרד להגנת הסביבה - כלומר, ברגע שיפונו החומרים הרעילים, תתחדש החפירה בשטח המפעל. זה העתיד של האתר הזה".
40 ימי מצור
"במצור האחרון על ארסוף עמדו זה מול זה שני ארגונים צבאיים, בעלי ייחודיות היסטורית, של לוחמי אליטה חדורי רוח דתית: מסדר האבירים ההוספיטלרים, שקיבלו עליהם את נדרי הנְזִירוּת הנוצרית, והקאסטה של הממלוכים — עבדים קנויים שהתאסלמו והפכו לאחד מצבאותיו המפוארים של עולם האסלאם. היה זה עימות בין שני עולמות: אלה היו נושאי צלב ואלה לוחמי גִ'יהאד".
(פרופ' שמעון שמיר, ההקדמה ל"מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ ישראל", הקיבוץ המאוחד 2007, בעריכתם של ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר)
החוקר הראשון ששמו נקשר בחפירות הארכיאולוגיות באפולוניה הוא פרופ' ישראל רול (1937־2010), שהחל לחפור באתר כבר בשנות השבעים וחפר בו במשך יותר משלושה עשורים. בין השאר מצא שם את "הווילה הרומית", מבנה מרשים שמתוארך למאה הראשונה לספירה, ששימש ככל הנראה בית מכס. במבצר הצלבני, שהלך ונחשף בהדרגה בימיו של רול, התגלה בין השאר בור ספיגה מימי המצור הממלוכי, שאותרו בו יותר מ־1,500 כלי אוכל שלמים: נראה שהושלכו מחשש להדבקה במחלות מעיים. בצד כלי האוכל מצאו הארכיאולוגים גם עצמות רבות שמעידות כי בימי המצור אכלו הצלבנים בעיקר תרנגולות.
"האם הארכיאולוג של הדורות הבאים יחשוב עלינו שהתחבאנו במערות בתחתית הצוק?" חפירות מנהרת אפולוניה | צילום: חגי יוחנן
טל, שלמד אצל רול באוניברסיטת תל־אביב והשתתף בחלק מהחפירות, החליף את מורהו כמנהל החפירות באתר. החפירות נערכות כחודשיים בשנה, והחופרים חפרו עד כה שלושה אולמות של המבצר, אך טל טרם השלים את חפירת השלישי, בשל סכנת התמוטטות. השטח ממתין כעת לייצוב בידי מהנדס בטיחות, בתקווה לחדש את החפירה בקיץ. "אחת המטרות בחפירות שלנו באולמות המבצר היא למצוא פריטים שהיו בקפלת המבצר ונפלו למטה", אומר טל. "החלק המערבי של הקפלה התמוטט להערכתנו כשהושלם הכיבוש הממלוכי: הממלוכים שרפו אותה והשרפה גרמה להתמוטטות. במשך השנים אספנו מהקפלה ממצאים מרהיבים ובהם שברי ויטראז' רבים עם איורי דמויות, וגם שרידי ראש של מפלץ שכנראה הוצב על מזוזת הכניסה למבצר והושחת. באמנות האדריכלית הצלבנית מוצאים דמויות מיסטיות ודמיוניות שמייצגות את עולם הרשע. הצלבנים הציבו ראש של מפלץ בכניסה במטרה להרחיק צרות מצד כל מי שלא שייך לעולם הנוצרי, אבל ברגע האמת זה לא עזר להם. אפולוניה נכבשה".
בחורף קשה בשלהי שנות התשעים התמוטט חלק ממצוק הכורכר, אך הודות לכך התגלו כמה מנהרות תת־קרקעיות מימי הקרבות הממלוכיים. בזמן הפלישה חפרו הממלוכים מנהרה מהחוף מזרחה, אל המבצר, בעוד הצלבנים חפרו במקביל מנהרה נגדית מחצר המבצר מערבה, בניסיון לבלום את התקדמות החפירות הממלוכיות. כיום הארכיאולוגים בראשותו של טל יורדים בסולם חבלים אל מנהרות המצור, ומגיחים משם תמיד מאובקים ומלוכלכים, אבל השיטוט במנהרות מאפשר להם לפענח עוד מסודות אפולוניה. הפתח למנהרת המצור מכיוון הים סגור לציבור בשל סכנת התמוטטות, ומנהרת המנע הצלבנית דורשת חפירות נוספות. "אם היינו מצליחים לחפור במנהרת הנגד הצלבנית וליצור כאן פיר כניסה מסודר, זה היה מוסיף לאתר הרבה חוויה", אומר טל. "שנים ניסינו לשכנע, אך קיימת בעיה לקבל את האישור ההנדסי כי יש חשש לקריסתן של המנהרות".
אחד מחדרי המבצר, המכונה "החדר השרוף", עמוס אבני בליסטראות מעוגלות שיידו הממלוכים הצרים לעבר הצלבנים המתבצרים. גם אבני הכורכר המפוחמות שם מעידות כמה אלימה הייתה המתקפה. "כשהממלוכים שרפו את המבצר, שיא הטמפרטורה בחדר הזה היה כנראה 900 מעלות, ואבני הכורכר האדימו והאפירו מהחום", אומר טל. "היו כאן שתי שרפות, האחת בזמן המצור והאחת לאחריו, כהריסה מכוונת של המבצר למניעת חזרה של התיישבות".
כשהממלוכים הגיעו, רבים מתושבי ארסור נמלטו מהעיר, ואחרים התבצרו במבצר. העיר הבלתי מוגנת נפלה לידי המוסלמים, ואלה חשו "להכשיר" את כלי האוכל של הצלבנים, שהיו טמאים מבחינתם. הארכיאולוגים מצאו על אחד הפכים את הכיתוב בערבית "ביסמילה אל רחמן אל רחים", הפתיחה המוסלמית שנאמרת לפני כמעט כל סורה בקוראן, כמין אמצעי לטהר את הפכים מהטומאה הנוצרית.
סיפור אחר מבתי העיר שמחוץ למבצר הוא על הדרך שבה הוכיחו החופרים שהבתים שמצאו השתייכו לנוצרים ולא למוסלמים. "כשילד נולד בריא, הנוצרים קברו את השליה מתחת לרצפה, בדרך כלל במזווה, כסגולה לשפע", מספר טל. "באפולוניה נטלנו דגימות קרקע כדי לחפש בהן חלבון מסוים שאפשר לזהות דרכו את הסימנים של השליות. רצינו להוכיח כך את השיוך הצלבני. בדרך כלל מקבלים את השיוך האתני מדיאטה ומבוטניקה – כלומר, אם נמצא עצמות של חיות טמאות נסיק שהתושבים הם נוצרים. כאן קיבלנו את השיוך הזה משרידי אדם.
"לאורך כל התקופות, גופות נתפסו במזרח כדבר טמא. אנשים נקברו מחוץ לשטח המיושב. אך אצל הנוצרים, כמעט בכל כנסייה גותית ורומנסקית ואפילו בחדרים בבתי מגורים, הצלחנו לבודד עצמות של תינוקות שלא שרדו את הלידה או מתו זמן קצר לאחריה, והיה חשוב לדיירים לקבור אותם בחיק המשפחה. היו קוברים אותם בדרך כלל מתחת לסיפי הכניסה. ואכן, אנחנו איתרנו בחדרים שליד הפתח רסיסי עצמות קדומות ועצמות אצבע ששרדו. מבחינתך, אתה אוסף עצמות ומסמן את מיקומן, אבל כשאתה מביא את השרידים לאנתרופולוג הפיזי, הוא אומר שאלה עצמות אדם מאוד צעיר, וזה מטלטל. זה מנהג שנוצרים הביאו מארץ המוצא שלהם, והשתמר למרות שהתינוק הזה היה כבר דור רביעי או חמישי של נוצרים בארץ הקודש".
זכוכית וים
טל, בן 57 כיום, הוא תל־אביבי, יליד רמת אביב. הוא נשוי לד"ר רות ג'קסון־טל, שהוא הכיר בחפירה ארכיאולוגית, ויש להם שתי בנות ובן. אביו הוא ממוצא איטלקי, וטל שקל ללמוד אדריכלות באיטליה אך לבסוף בחר בלימודי ארכיאולוגיה במדינת ישראל. הוא למד באוניברסיטת תל־אביב וקיבל ממנה דוקטורט, ואת הפוסט־דוקטורט עשה במכון הארכיאולוגי הגרמני בברלין ובמכון ללימודים קלאסיים בלונדון. הוא לימד כארבע שנים במצטבר באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה העברית, אך מאז 2007 הוא מלמד בחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל־אביב. בעבר גם היה ראש החוג.
אשתו רות היא אוצרת זכוכית עתיקה באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל. מכיוון שאפולוניה הייתה בתקופות הקדומות מרכז לייצור זכוכית גולמית, עבודותיהם של השניים מתלכדות. למשל, בתערוכה החדשה "מקומיות שבירה", שג'קסון־טל אוצרת, משולבת זכוכית עתיקה מאפולוניה עם אמנות מודרנית. בתערוכה מוצגות יצירותיה של האמנית דפנה קפמן, שפיסלה במוטות זכוכית בת זמננו משולבים בגושי זכוכית גולמית עתיקה שנמצאו בחפירות באפולוניה. בתוך הזכוכיות היא שילבה צמחים מקומיים כמו דם המכבים, שיטה ואורן, ואפילו יצרה מעגל ובו צרעות מזרחיות, שהתקיימו בארץ ישראל מימי קדם. הפריטים מהטבע כמו קפאו בתוך הזכוכית הכפולה והם מסמלים את הניגודיות בין היעלמות להמשכיות.
"מצאנו זכוכית גולמית עם טביעת האצבע הכימית של אפולוניה לא רק בארץ ישראל, אלא בכל המרכזים הגדולים של הים התיכון", מסביר טל. "בצור ובביירות, אבל גם במקומות כמו קרתגו במערב הים התיכון. כדי להבין מדוע נותרו בשטח שרידים רבים כל כך של זכוכית גולמית פנינו לדפנה קפמן כדי שתבדוק את איכות הגושים באמצעות ניסוי שבו היא מעבדת אותם לכדי יצירות אומנות. הניסוי הוכיח את איכותה הגבוהה של הזכוכית ונדמה כי שפע ייצור הזכוכית הגולמית באתר אפשר לתושביו להתיר שרידים רבים כל כך ללא שימוש".
החול ששימש לייצור הזכוכית, וכמובן הים שהביא את החול הזה, הם עוד חלק מהמחקר הארכיאולוגי באפולוניה. ד"ר אווה גרוסמן, ארכיאולוגית ימית, הראתה שבאפולוניה לא היה נמל אלא מעגנה קטנה. "מדדנו את עומק המעגנה הצלבנית המקורית כדי להבין כיצד עבדה הלוגיסטיקה של הגעת ספינה למבצר", מספר טל. "הגענו למסקנה שהעומק והגודל לא היו יכולים להחזיק ספינות בנות התקופה, והמעגנה עבדה בשיטה של נמל יפו: הספינה עצרה מחוץ למעגנה, וסירה קטנה יצאה מכאן ופרקה ממנה את מה שצריך".
עדות למתקפה האלימה. גל אבני הבליסטראות | צילום: יוסי אלוני
בסקרים תת־ימיים שערכה גרוסמן כבר בסוף שנות התשעים מופו רבים מהשרידים במצולות, אך בחלוף השנים התגלו ממצאים נוספים, שגם טל היה שותף להם. בסקר ארכיאולוגי תת־ימי, שהוא השתתף בו בהפעלת סונאר מתחת למים, הם גילו לא פחות משמונה ספינות טרופות הקבורות בחול התת־ימי. אבל "להביא את הכסף לחפירה של אחת מהן - זה כבר סיפור מורכב".
גם הסקר לא היה פשוט. "חפירה ארכיאולוגית תת־מימית היא מסובכת ודורשת צוות מיומן של אנשים, שכל אחד יודע מה התפקיד שלו. צריך לשאוב חול, לפעמים בשש משאבות במקביל", מסביר טל. בדגימות הסקר הם עשו "דיקורים" במטרה לאתר את העץ של הספינה הקדומה. "אחר כך לקחנו את שרידי העץ לבדיקת פחמן־14, שמסייעת לנו לקבוע מאיזו תקופה השרידים. הדגימות האמינות נתנו לנו תאריך אחד במאה ה־14 או ה־15, תקופה שקצת פחות מעניינת אותנו באפולוניה, כי האתר הזה נגמר במאה ה־13. אבל בצד העדויות לספינות טרופות, הוצאנו מהים לא מעט שרידים ממטענים קדומים שנשאו הספינות: שברי כלים מקרמיקה, שברי פסלים ממתכת".
מרחיב אופקים
פרס הומבולדט, הקרוי על שם מדען וחוקר טבע גרמני שפעל במאות ה־18 וה־19, נחשב לאחד מפרסי החוקרים החשובים בעולם, והזכייה כוללת גם פרס כספי אישי בסך 80 אלף אירו. מדי שנה מקבלים את הפרס עד מאה חוקרים מרחבי העולם שנמצאים בשיא עשייתם. הפרס לא רק מציין את הישגיהם המדעיים עד כה, אלא גם מעודד אותם לשתף פעולה עם עמיתים למחקר מגרמניה. עקב זכייתו, במהלך 2026 צפוי טל לצאת לשני ביקורים חגיגיים בגרמניה: במרץ יגיע לעיר במברג, לכנס של זוכי הפרס, וביוני יגיע לטקס הרשמי בברלין במעמד נשיא גרמניה, פרנק ואלטר שטיינמאייר.
מלבד טל, לפחות שלושה חוקרים אחרים מאוניברסיטת תל־אביב זכו בשני העשורים האחרונים בפרס הומבולדט: ההיסטוריון פרופ' בצלאל בר־כוכבא (2014), פילוסוף המדע פרופ' מנחם פיש (2017) והביופיזיקאי, הביוכימאי והננוטכנולוג פרופ' אהוד גזית (2024). זוהי עדות לשיתוף הפעולה ההדוק של האוניברסיטה עם חוקרים מגרמניה; מועמדותו של טל לפרס הוגשה בידי שותפו הגרמני למחקר ולחפירה בתל אצטבה בבית־שאן, פרופ' אכים ליכטנברגר, שמתמחה בחפירות ארכיאולוגיות של אתרים קלאסיים בקדמת אסיה, בעיר הרומית ג'רש בירדן ובבירת ממלכת ארמניה, ארתאשת. "קבלת הפרס הייתה הפתעה מרגשת. תמיד נחמד לדעת שמוקירים את העבודה שלך", אומר טל. "אכים ראה בפרס כלי שיכול לתרום לשיתוף הפעולה בינינו. פרס הומבולדט הוא פלטפורמה למענקי מחקר משותפים עם חוקרים גרמנים, והוא מאפשר אופקים לעתיד".
הגיעה לכל רחבי הים התיכון. זכוכית גולמית מאפולוניה | צילום: פבל שרגו
חוקרים גרמנים לא אחת משלמים מחיר על העבודה עם עמיתיהם הישראלים. "מכיוון שהוא חופר בישראל ומשתף פעולה עם חוקר ישראלי, ארגון פרו־פלסטיני פנה אליו לאחרונה ואיים שהוא על הכוונת שלהם", מספר טל על ליכטנברגר. "אמרתי לו לא לזלזל בזה ולהעביר את זה ישר לממונים עליו, ושיערב את מי שצריך. אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה עלול להתפתח".
בספטמבר פורסם כי מארגני כנס ארכיאולוגיה מרכזי של האיגוד האירופי לארכיאולוגיה בבלגרד לחצו על חוקרים ישראלים למחוק את שיוכם המוסדי לאקדמיה הישראלית, כתנאי להשתתפותם בכנס. רק לאחר שאחד משותפיו של טל, פרופ' אלכסנדר פאנטאלקין, כתב מכתב נזעם למארגני הכנס, הדרישה בוטלה. "אני חבר בוועדת הדוקטורנטים של בית הספר למדעי היהדות וארכיאולוגיה באוניברסיטה", מספר טל. "כשאנחנו שולחים בקשות לחוות דעת על הצעות מחקר או על עבודות מחקר, פעמים רבות אנחנו מקבלים סירוב – לעיתים בלתי מנומק ולעיתים אומרים לנו בפירוש שאוניברסיטה של אדם זה או אחר לא מתירה לו לשתף פעולה עם אוניברסיטה ישראלית. בניגוד לרבים אחרים, טרם חוויתי על בשרי חרם אקדמי. אולי זה כי אני בוחר עם מי לעבוד, והקשר שמתפתח הוא ברמה האישית, ולא הלאומית. לכל אחד מאיתנו יש דעות, אך זה לא קשור לעבודה המשותפת".
זכייתו של טל בפרס הומבולדט היוקרתי אינה נובעת רק מהחפירות רחבות ההיקף באפולוניה, אלא גם מהיכולת לחבר תמונת עולם גדולה מתוך רסיסי מידע ופרטים זעירים. ועדת הפרס ציינה את עבודתו בתל אצטבה בבית־שאן (כחלק מפרויקט נרחב על יוונות והתייוונות בלבנט), את מחקרו הנומיסמטי המעמיק במטבעות המקומיים – בעיקר של פלשת, שומרון ומטבעות "יהֻד" מהתקופה הפרסית – ואת מיזם הדיגיטציה של מטבעות הלבנט (LCO). הפרס מוקיר בפרט מפעל ייחודי של "הצלת" ידע: טל מתחקה אחר "חפירות יתומות" – ממצאים שאקדמאים שנפטרו הותירו במחסני המדינה בלי שפורסמו – ודואג שיראו אור. כך פרסם דו"חות מחקר על הגבעה הצרפתית, עין בוקק, תל חשאש, בית ירח, מצד ירוחם, חורבת עקד ובתי הקברות העתיקים של תל ברוך, יבנה ויבנה־ים - וגם מחקר על תל כודאדי.
זהו סיפורו של התל, השוכן בגדה הצפונית של שפך הירקון: הוא נחפר כבר ב־1936 בידי ענקי הארכיאולוגיה הישראלית – אליעזר ליפא סוקניק, שמואל ייבין ונחמן אביגד – אך נשכח. "כסטודנט באוניברסיטת תל־אביב, למדתי מדי פעם גם בירושלים", משחזר טל את רגע הגילוי. "הייתי נוהג להסתובב במחסנים של המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית, שתמיד סקרנו אותי. יום אחד צדה את עיני עמודת אחסון שנכתב עליה 'תל כודאדי'. אמרתי לעצמי: 'וואו, הממצאים נמצאים כאן? מי היה מאמין'".
ממצאים מהחפירות, כולל אמפולות המורפיום ממלחמת העולם הראשונה | צילום: משלחת חפירות אפולוניה־ארשוף, פבל שרגו
הגילוי המקרי הזה הוביל למחקר משותף עם פרופ' פאנטאלקין, שבו השניים הצילו את ממצאי החפירות שנזנחו: ב־2015 הם פרסמו את הממצאים והוכיחו כי המצודות במקום אינן מממלכת ישראל הקדומה, כפי שסברו בעבר, אלא מהתקופה האשורית המאוחרת יותר. כך, חפירה של האוניברסיטה העברית פורסמה לימים דווקא בידי חוקרים מאוניברסיטת תל־אביב. המחקר המחודש האיר גם את העבר הקרוב יותר: במלחמת העולם הראשונה שימש התל מוצב טורקי על "קו שתי העוג'ות", קו המגע בין הכוחות הבריטיים ובין הכוחות הטורקיים שנמתח מעוג'א א־תחתא ליד יריחו ועד שפך הירקון. בליל חורף סוער בדצמבר 1917 צלחה הדיוויזיה ה־52 הבריטית את הירקון סמוך לתל, לכדה את העמדות – ומשם המשיכו החיילים לאפולוניה, סוגרים מעגל היסטורי וגיאוגרפי.
שיטת הפענוח דרך הפרטים הקטנים ממשיכה גם בתל אצטבה בבית־שאן, שם חוקרים טל ושותפו הגרמני את העיר ההלניסטית ניסה־סקיתופוליס. מעבר לחשיפת חומות ביצור מסיביות בעובי 2.70 מטרים ואבני קלע המעידות על כיבוש אלים בידי החשמונאים (בשנת 107 לפנה"ס), החוקרים פנו אל המיקרו־ארכיאולוגיה כדי לקבוע תאריכים מדויקים. לשם כך גויסו למערכה רכיכות ועצמות עוף. יחד עם חוקרי הרכיכות הנק מינס ועוז ריטנר והחוקרת מירי פינס, בחן הצוות את השרידים האורגניים הזעירים ביותר. "על פי כמות הסידן הרבה שנמצאה בעצמות התרנגולות בתל אצטבה - וגם באפולוניה - הסקנו שהמצור והחורבן של שתיהן התרחשו בעת האביב, עונת ההטלה שבה הסידן בעצמות התרנגולות עוזר לבנות את הביצה", מסביר טל כיצד הביולוגיה משרתת את ההיסטוריה.
מפת המנהרה | צילום:
הירידה לפרטים משנה גם תפיסות עולם רחבות, כמו שאלת ההתייוונות. עבודת הדוקטורט של טל דחתה את התזה על התייוונות עמוקה של אוכלוסיית הארץ. הממצאים הקטנים בשטח הראו תמונה מורכבת: ההתייוונות הייתה בעיקרה מנהלית – שפה, כתב, מטבע וצבא – אך חיי היומיום נותרו מקומיים. "גם באתר פגני כמו תל אצטבה", הוא מסביר, "האלמנטים המסורתיים של התרבות החומרית דומיננטיים יותר. יש אימוץ של סממנים חיצוניים כמו כתב יווני או צריכת רכיכות, אך המסה הקריטית נותרה מסורתית־מקומית".
את פסיפס הפרטים הזה משלים מאגר המטבעות העתיקים המקוון (LCO), שטל הוא אחד ממפתחיו יחד עם ד"ר חיים גיטלר וד"ר מתי יוחננוף. המטבע אוצר בתוכו מידע עצום וערך רב. "המִטְבָּעָות בתקופה הפרסית בארץ ישראל – בפלשת ובשומרון – היו מהעשירות בעולם העתיק, עם כ־400 טיפוסים שונים בכל אחת מהן, ועכשיו אפשר ללמוד גם באיזו חפירה ארכיאולוגית נמצא כל טיפוס באופן מקוון", אומר טל. הערך של מטבעות נדירים אלו, כמו מטבעות "יהוד", יכול להאמיר למיליון דולר במכירות פומביות, ו"תמיד יש עניין במטבעות הארץ־ישראליים, ולא משנה מה היחס למדינת ישראל, מאחר שאלה מטבעות ייחודיים".