"האיש שהקים את המדינה" ורוב הישראלים כמעט לא יודעים עליו כלום

את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא - לחטוף וליישב". את הטקסט הזה, שנשמע כאילו יצא מפי המנהיגים האקטיביסטים ביותר של ההתיישבות בימינו, כתב ביומנו ביוני 1937 לא אחר מאשר משה שרת - מי שנחשב לאחד המנהיגים המתונים ביותר בתנועה הציונית, יונה מדינית של ממש. כשנחשפים לתמונה המלאה של פועלו, מתברר שהוא היה מראשי הדוחפים למימוש יוזמת "חומה ומגדל" - מפעל התיישבותי נרחב שנועד להעמיק במהירות את האחיזה היהודית בארץ, כאשר עתיד היישוב היה מוטל על הכף. שרת, שעסק במדינאות מראשית דרכו הציבורית, הבין שהתביעות המתחרות על ארץ ישראל יובילו כנראה לתוכנית חלוקה, ודגל בנקיטת צעדים מעשיים תוך ניצול פרצות בחוק, כדי להגדיל את החלק היהודי במפת הארץ.

הגילוי המפתיע על חלקו של שרת בהתנעת חומה ומגדל מופיע בספר החדש "משה שרת שלא הכרנו", מאת החוקר והסופר ד"ר מרדכי נאור. מבין פרקי הספר מצטיירת בקווים מפורטים דמותו של ראש הממשלה השני, מנהיג ציוני שהיה ממייסדי המדינה, ובכל זאת רבים מהישראלים אינם יודעים עליו כמעט דבר. "היו לו חיים מתסכלים", אומר ד"ר נאור - כי המדינאי הבכיר נותר בסופו של דבר בצילו של בן־גוריון, ולא זכה להכרה הציבורית שהגיעה לו.

ימיו של שרת במרכז הזירה המדינית המקומית החלו מיד לאחר רצח ארלוזרוב בשנת 1933, ונמשכו עד 1956, אז נאלץ לפרוש מתפקיד שר החוץ. "אין עוד תופעה כזאת", אומר נאור. "גולדה מאיר החזיקה אומנם בתיק החוץ במשך עשר שנים ושרת רק שמונה, אבל אם אתה לוקח בחשבון את שנות היישוב והמדינה שבדרך, ברור שאין דומה לשרת. אלו לא היו סתם 23 שנה; שרת עמד מאחורי ההישג המדיני הגדול ביותר של התנועה הציונית - החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947".

כדי להבין את התסכול שחווה שרת, מסביר נאור, צריך לזכור שלשיא הפורמלי של הקריירה הפוליטית שלו, כלומר ראשות הממשלה, הוא הגיע כששיאה האמיתי של העשייה הציבורית שלו כבר מאחוריו. "שום דבר לא יכול להשתוות להישג כמו החלטת האו"ם, שזיכתה את שרת בהכרה ציבורית רחבה מאוד", אומר נאור. "בספר אני מספר שהמועד והמיקום המדויקים של טקס הכרזת המדינה נשמרו בסוד, בשל חשש מהפצצה מצרית - הפצצה שאכן הגיעה אחרי 12 שעות. אלא שכנהוג במקומותינו, הסוד לא היה סודי כל כך, ואלפים מתושבי תל־אביב הגיעו לשדרות רוטשילד. כאשר הסתיים הטקס, ושרת ובן־גוריון יצאו מהאולם, רבים צעקו לשרת 'תודה רבה שהבאת לנו את המדינה'. זה יכול לתת קצת מושג על היחס אליו באותם ימים. שרת כמובן לא הביא בעצמו את המדינה ולא פעל לבד בסיפור הזה, אבל הוא ניצח על התזמורת. היה כאן מאמץ משולב - פוליטיקה, לחימה וגם מאבק מדיני, ששרת אכן נחל בו הצלחה גדולה.

"לשרת הייתה בעיה אחת בחיים, קראו לה דוד בן־גוריון. רוב הזמן הם הסתדרו טוב ועבדו בשיתוף פעולה. בשלב מסוים הם הפסיקו להסתדר, ומאז העניינים התחילו להסתבך. לאחר הבחירות של 1955 חזר בן־גוריון לראשות הממשלה, ושרת סחב עוד שבעה־שמונה חודשים כשר החוץ עד שהעסק התפוצץ והוא נאלץ לפרוש. תיארו את זה אז כהתפטרות, אבל זה מה שנקרא 'התפוטר'".

מלחמת גיס בגיס

סיפור חייו של משה שרת שונה במידה רבה מסיפורם של מרבית בני הדור הראשון להנהגת המדינה, משום שהוא זכה לגדול כנער כאן בארץ ולקבל חינוך ארצישראלי. "שלושת־רבעי צבר", מגדיר אותו נאור. הוא נולד ב־1894 למשפחת צ'רטוק מהעיר חרסון שבדרום־מערב האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), וכבר בגיל 12 עלה עם משפחתו ארצה. תחילה גרה המשפחה בנחלה חקלאית בכפר עין־סיניה מצפון לרמאללה, וכעבור שנתיים הם עברו לתל־אביב, שם היה משה חניך המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה.

"הלימודים שם היו הפרוזדור לפעילות הפוליטית שלו", אומר נאור. "שם הוא הכיר שני חברים שהיו לימיו גיסיו, דב הוז ואליהו גולומב. בהמשך נוצרה חבורה של ארבעה גיסים, יחד עם שאול מאירוב־אביגור, שהיה אחיה של ציפורה, רעייתו של שרת. בימים ההם שלטה בארץ השפה הרוסית, שבה הוגים ג' במקום ה', וכך ליצני היישוב החלו לכנות את ההסתדרות 'גיס־תדרות', על שם הגיסים שתפסו מקום מרכזי כל כך בהנהגה. שניים מהם מתו בדמי ימיהם - דב הוז נהרג בתאונה בגיל 46, וגולומב נפטר בגיל 52 – וכך מהחבורה נשארו רק שניים, אביגור ושרת".

הגיסים עבדו בשיתוף פעולה, אך אין פירוש הדבר שלא היו ביניהם מחלוקות. "אביגור עסק כל ימיו בעולם החשאי. בשנותיה הראשונות של המדינה הוא היה ממונה על הקשר עם יהדות רוסיה מעבר למסך הברזל, והקים את לשכת הקשר 'נתיב'. בעשור שלפני הקמת המדינה הוא היה ממקימי המוסד לעלייה ב', זרוע ההעפלה של הישוב היהודי, ואף עמד בראשה. וכך בשלהי 1947 נוצרת התנגשות בינו ובין שרת. בדיוק כשבאו"ם עומדת להתקבל החלטה על הקמת מדינה יהודית, המוסד לעלייה ב' מבקש להוציא מבולגריה שתי אוניות מעפילים ענקיות שלא היו כמותן עד אז: 'פאן יורק' ו'פאן קרסנט' (ובשמותיהן העבריים "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות" – ש"פ), שכל אחת מהן נשאה על סיפונה כ־7,500 יהודים. הבריטים ביקשו להשתמש בסיפור הזה לצורך המאבק שלהם נגד היישוב היהודי: הם הפיצו שמועה שהנוסעים של 'שתי הפאנים', כפי שכונו האוניות, אינם מעפילים ניצולי שואה, אלא מרגלים סובייטים שאמורים להציף את המזרח התיכון. האמריקנים, שכבר היו במלחמה קרה עם ברית המועצות, לקחו את השמועה ברצינות ואיימו שאם האוניות יצאו לדרך - הם לא יצביעו באו"ם בעד תוכנית החלוקה.

"בעקבות האיום הוחלט לעכב את הפלגתן של האוניות עד אחרי ההצבעה באו"ם. זו התקיימה במוצאי שבת, וכעבור יומיים התכנסה בירושלים הנהלת הסוכנות כדי לדון בתביעתו של שרת, שנשלחה מהאו"ם: להימנע מהוצאת האוניות אף שההחלטה על הקמת מדינה יהודית כבר התקבלה. מה ששרת הבין, ורבים מראשי היישוב לא הבינו, הוא שהחלטת האו"ם עדיין שבירה, האמריקנים עלולים לסגת מהתמיכה בה, ובפרק הזמן שיעבור עד היישום שלה היא עלולה להשתנות. וכך בישיבה ההיא בסוכנות הוכרע ברוב של שישה נגד ארבעה שהקמת המדינה חשובה ממבצע ההעפלה. אלא שאביגור החליט שהוא בכל זאת יביא את המעפילים".

בין הגיסים התפתחה מתיחות קשה; היא שככה רק לאחר שהשניים נפגשו בשווייץ. "בשיחה ביניהם נמצאה הנוסחה שבחסותה יכלו המעפילים לצאת לדרכם. הם סיכמו שהאוניות אכן יפליגו מבולגריה, אך בבואן לחופי הארץ יסגירו 15 אלף הנוסעים את עצמם לבריטים ללא קרב, ויועברו לקפריסין. ההנחה הייתה שאם ל־30 אלף המעפילים שכבר הוחזקו אז במחנות המעצר בקפריסין יצטרפו עוד 15 אלף, הבריטים לא יוכלו לעמוד בזה וייאלצו לשחרר אותם. בסופו של דבר זה לא קרה, אבל הפשרה יישרה את ההדורים בין שני הגיסים, שתמיד היו קרובים מאוד זה לזה".

מה שהמפגינים לא יודעים

בעוד עשייתו המדינית של שרת מוכרת לבקיאים בתולדות היישוב העברי, פרק אחר בחייו נחשב עד כה עלום כמעט: ימיו בעיתונות. בתחילת 1925, עם הקמתו של ביטאון ההסתדרות דבר, הצטרף אליו שרת. כחבר המערכת הוא היה ממונה על עיצוב עמוד השער, ולמעשה ניהל את עיצוב עמודי העיתון כולם. במקביל הוא כתב מאמרים, סיקר נושאי חוץ והיה מעורב בכל שאר תחומי העשייה המערכתית. שרת היה גם מי שעמד מאחורי "התוספת האנגלית" לעיתון, עמודים שחדלו לצאת לאור עם עזיבתו. בשלהי 1931 פנה אליו חיים ארלוזורוב, שהתמנה אז לראש המחלקה המדינית של הסוכנות, והציע לו להיות עוזרו. שרת החליט להיענות להצעה, וכך התגלע משבר חריף בין ברל כצנלסון, המייסד והעורך של "דבר", ובין הנהגת מפא"י.

"בן־גוריון אמר על שרת: 'הייתה לנו פעם קואליציה קטנה, של שנינו. על הרבה דברים הסכמנו, היו דברים שלא. מ־1955 וקדימה התבטלה הקואליציה'. אבל כשבן־גוריון חזר לראשות הממשלה אחרי בחירות 55', הוא התנה זאת בכך ששרת יישאר שר החוץ. הוא אמר לו: 'אם אתה לא בא, אין ממשלה'"

"ארלוזורוב 'משך' אליו את שרת נגד דעתו של כצנלסון", מספר נאור. "כאות מחאה, כצנלסון התפטר מכל תפקידיו למעט עריכת העיתון. ההחלטה של הנהגת המפלגה לאשר את המעבר הייתה בעיניו בגידה בו אישית ובעיתון. שרת עצמו טען שיעשה כל מה שתורה לו הנהגת מפא"י, וניסה להצטייר כאילו הוא כלל איננו צד בעימות. ובכל זאת לאה כצנלסון, שככל הנראה הייתה חדת הבחנה, הבהירה במכתב לבעלה ששרת 'חומד את התפקיד'. זאת הייתה האמת. בדקתי את התאריכים, ואפשר לראות שלמחרת קבלת ההחלטה בנושא במרכז מפא"י, שרת כבר נפגש עם ארלוזורוב לישיבת עבודה ראשונה. אחר כך הוא חלה וכניסתו בפועל לתפקיד התעכבה מעט, אבל ברור שהוא היה מעוניין במינוי, וכנראה התפקיד גם התאים לו. זה הרי פלא - כאשר ארלוזורוב נרצח, ב־1933, מי שהחליף אותו היה שרת, שהיה בסך הכול המזכיר שלו. הוא לא היה מנהיג פוליטי בדרגתו של ארלוזורוב, אבל בקונסטלציה ההיא היה צורך במחליף, והוא היה זמין.

"פרופ' אבי בראלי, שכתב את הפרק המוקדש לתקופה הזאת בספר, מסביר שלא היה לשרת מרכז תמיכה פוליטי. הוא היה סוליסט, וכזה הוא נשאר לאורך כל השנים. מעמדו במפלגה ובפוליטיקה נגזר מתפקידו, ולא מכוח שצבר. אף פעם לא היה לו מחנה במפא"י. מצד שני, אני יכול להגיד לך שבצעירותי כאן בארץ תמיד ידענו שיש שני מנהיגים מרכזיים – בן־גוריון ושרתוק. נכון שהיום מעטים זוכרים אותו או יודעים עליו משהו מעבר לכך שהיה ראש הממשלה השני, אבל הסיבה לכך היא שהזמן הוא אויב נוראי. קח למשל את אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון של מדינת ישראל. קפלן היה מספר אחת בארץ בתחום הכלכלי משנת 1933 ועד 1952, ואחד האישים המרכזיים והמשפיעים ביותר ביישוב ובמדינה הצעירה. היום אפילו המפגינים ברחוב שקרוי על שמו לא יודעים מי הוא היה. את בן־גוריון אי אפשר לשכוח, אבל אופן הזיכרון שלו גרם לאחרים, גם מי שהיו מנהיגים בולטים מאוד בזמנם, להישכח קצת".

הוא מציין שבניגוד לבן־גוריון, שזכה לגלי הערצה אך גם עורר לא מעט התנגדות, שרת היה אהוב על הציבור הרחב. "הוא היה אדם תרבותי מאוד. אפשר היה להזמין אותו לדבר על ספרות, על שירה, על מוזיקה, הוא ידע לקרוא תווים. לא לחינם אחד מתפקידיו לאחר פרישתו מהפוליטיקה היה ניהול הוצאת הספרים עם עובד.

"היה בו גם משהו ג'נטלמני מאוד. כשסיים את תפקידו כראש הממשלה, ראש האופוזיציה מנחם בגין 'הספיד' אותו במילים חמות. בגין ציין שהוא לא הסכים אומנם לקווי המדיניות של הממשלה היוצאת, אך שרת ניהל אותה בצורה מופתית. גם בשיפוט בדיעבד, ממרחק השנים, שרת לא נחשב לראש ממשלה גרוע, להפך".

סטירה מצלצלת ונשיקה מהדהדת

בממשלות ישראל הראשונות כיהן שרת כשר החוץ. מינויו לראש הממשלה, לאחר שבן־גוריון הכריז לראשונה על פרישה מהתפקיד, נעשה למרות התנגדות חריפה מצד "הזקן". "בן־גוריון העדיף את לוי אשכול, אבל המפלגה כפתה עליו את המינוי של שרת, ובסופו של דבר הוא התקפל", מספר נאור. "בהתחלה היה לשרת קל יחסית, כי קודמו לא ממש היה בשטח, אבל בתוך שנה וחודש חזר בן־גוריון לממשלה כשר הביטחון, והמתחים ביניהם גברו".

זה קרה בראשית 1955, אחרי שפנחס לבון נאלץ להתפטר מתפקיד שר הביטחון בעקבות אירועי "העסק הביש". "בן־גוריון אמר על שרת: 'הייתה לנו פעם קואליציה קטנה, של שנינו. על הרבה דברים הסכמנו, היו דברים שלא הסכמנו, אבל הייתה לנו קואליציה. מ־1955 וקדימה התבטלה הקואליציה'. אבל כשבן־גוריון חזר לראשות הממשלה אחרי בחירות 55', הוא התנה זאת בכך ששרת יישאר שר החוץ (תפקיד שמילא גם בעת היותו ראש הממשלה – ש"פ). שרת הודיע שהוא מיצה ורוצה לוותר על תיק החוץ, אבל בן־גוריון התעקש ואמר לו: 'אם אתה לא בא, אין ממשלה'. רק בקיץ 56', על רקע ההכנות למבצע קדש, הקרע הפך לסופי ובן־גוריון הדיח את שרת מתפקידו.

"בשנותיו האחרונות, שרת הקדיש חלק ניכר מכוחותיו למלחמה בבן־גוריון, בעקבות 'הפרשה' שהמשיכה לאכול את מפא"י מבפנים. הוא הפך לתומך של מחנה אשכול, לא כל כך מאהבת אשכול - שהיה כל מה ששרת רצה להיות ולא היה - כמו משנאת בן־גוריון".

עם פרישתו של שרת מהממשלה עבר תיק החוץ לידי גולדה מאיר, שהייתה מספר 2 שלו ויד ימינו במשך כעשור. המינוי שלה סימן גם קרע בין השניים הללו. "זו הייתה ללא ספק סטירת לחי לשרת. היו ביניהם גם חילוקי דעות אידאולוגיים, וגולדה הייתה מתומכי הקו הניצי של בן־גוריון לעומת הקו המתון יותר של שרת, אבל הקרע היה גם אישי. גולדה הייתה בת טיפוחיו, ומילאה את מקומו בהנהלת המחלקה המדינית כאן בארץ כשהוא שהה בארצות הברית - מאפריל 1947 ועד ימים ספורים לפני הכרזת המדינה במאי 1948. הנתק האישי ביניהם לאחר פרישתו של שרת ממשרד החוץ נמשך לא מעט שנים. ועדיין, בערוב ימיו של שרת, כאשר נשא את 'נאום כיסא הגלגלים' המפורסם שלו בוועידת מפא"י העשירית וסגר שם חשבון עם בן־גוריון, גולדה ניגשה אליו ונשקה לו במצח - נשיקה שזכתה להדים רבים. גולדה עצמה כבר התעייפה אז מבן־גוריון".

גם לאחר פרישתו מהממשלה ומהכנסת, שרת לא משך את ידיו ממעורבות בפוליטיקה ובעשייה הציבורית. הוא מונה לראש ועדת העיתונות של מפא"י, ומונה כאמור למנהל הוצאת עם עובד. יומניו סיפקו לנאור פרט חשוב בנושא העיתון "רימון", שהקים הש"ב (לימים השב"כ) כמתחרה לעיתון "העולם הזה" האנטי־ממסדי של אורי אבנרי. "רימון התחיל לצאת ב־1956. היה ידוע שהוא קשור לש"ב ושראה אור ביוזמתו של איסר הראל, אבל השאלה הייתה איך אפשר להוכיח את זה. את אחת ההוכחות מצאנו ביומן של שרת: הוא מספר שכיו"ר ועדת העיתונות הגיעו אליו איסר הראל ועורך 'רימון' שלמה טנאי, לספר לו על ההצלחה הראשונית".

"גם בשנותיו האחרונות יצא ללא מעט נסיעות בשליחות המפלגה והמדינה. מי בא לקבל אותו בשדה התעופה כשהוא חוזר? מנכ"ל משרד החוץ, מזכ"ל מפא"י, עורך העיתון דבר. כל זה כששרת לכאורה חסר תפקיד רשמי, הוא כלום, ובכל זאת ממשיכים להתייחס אליו כאל אישיות רשמית"

שרת חלה בגיל צעיר יחסית, 65, והלך לעולמו בגיל 70. אבל גם בשנותיו האחרונות, אומר נאור, "הוא יצא ללא מעט נסיעות בשליחות המפלגה ובשליחות המדינה. הכי מעניין לראות את ההתייחסות אליו בנסיעות האלה. מי בא לקבל אותו בשדה התעופה כשהוא חוזר? מנכ"ל משרד החוץ, מזכ"ל מפא"י, עורך העיתון דבר. כל זה כששרת לכאורה חסר כל תפקיד רשמי, הוא כלום, ובכל זאת ממשיכים להתייחס אליו כאל אישיות רשמית. על כך צריך להוסיף שבשנותיו האחרונות ממש, שרת כביכול 'חזר למקום הפשע' ומונה ליו"ר ההסתדרות הציונית וליו"ר הנהלת הסוכנות היהודית. זה כשלעצמו היה מוקד לסכסוך נוסף מול בן־גוריון, שחשב שצריך לסגור את הארגונים הללו, כי לדעתו הם סיימו את תפקידם. זה כידוע לא קרה עד היום, ואולי חבל שכך".

הדלפות הדדיות

ד"ר מרדכי נאור, 91, הוא אחד הבולטים בחוקרי ארץ ישראל ומדינת ישראל. ברזומה שלו עשרות ספרי מחקר ועיון שכתב וערך, ובכלל זה ביוגרפיות של הברון בנימין אדמונד דה־רוטשילד, פנחס ספיר, יעקב דורי, חיים לסקוב ועוד. את הספר "משה שרת שלא הכרנו" הוא מבקש להגדיר לא כביוגרפיה אלא כספר מחקרי שנועד להנגיש לציבור הרחב את דמותו של ראש הממשלה השני. נאור עצמו כתב שני שלישים מ־21 פרקי הספר, ואת השאר כתבו חוקרים כמו פרופ' אבי בראלי, פרופ' מוטי גולני ז"ל, חוקר השירה העברית אליהו הכהן ז"ל ואחרים.

היוזמה לכתיבת הספר הגיעה מאנשי העמותה להנצחת משה שרת, בראשותו של גדעון מטשניק, כחלק ממהלך רחב שמטרתו לחבר את הציבור לדמותו של שרת ולפועלו. במשך שנים עסקה העמותה בעיקר בהוצאה לאור של כתבי שרת, ובהם יומניו האישיים. אלה, יחד עם יומניו המדיניים שראו אור בהוצאת עם עובד, שימשו בסיס לשני פרקים של "מכמנים ביומנים" המופיעים בספרו של נאור. "שרת, כמו מנהיגים אחרים בני התקופה, כתב המון", הוא מספר. "לפי החשבון שעשיתי, יומניו האישיים מכילים כמיליון מילים. זו כמות בלתי נתפסת. מטבע הדברים זה לא חומר קריאה מרתק במיוחד, אבל אתה יכול למצוא שם לפעמים דברים מעניינים. למשל, איך שרת מדליף לעיתונאים, ואיך הוא מפעיל עיתונאים כדי שידליפו לו. אחרי בחירות 1955, כשהוא ראש ממשלת מעבר ובן־גוריון מנהל משא ומתן קואליציוני ארוך ומתיש, שרת מפעיל את העיתונאית חנה זמר כדי שתגשש במפלגות האחרות ותברר היכן הדברים עומדים".

"לשרת לא היה מרכז תמיכה פוליטי. הוא היה סוליסט, וכזה הוא נשאר לאורך כל השנים. מעמדו במפלגה ובפוליטיקה נגזר מתפקידו, ולא מכוח שצבר. אף פעם לא היה לו מחנה בתוך מפא"י. מצד שני, אני יכול להגיד לך שבצעירותי כאן בארץ תמיד ידענו שיש שני מנהיגים מרכזיים – בן־גוריון ושרתוק"

מרדכי נאור ורעייתו המשוררת לאה נאור – שמלווה אותנו לכל אורך הריאיון – היו בתחילת שנות החמישים חברים בגרעין המייסד של קיבוץ נחל־עוז. כשאני מבקש משניהם לשתף אותנו במחשבותיהם בעקבות 7 באוקטובר, הם נאנחים בשיברון לב. מרדכי מוציא את הסלולרי ומראה לי התכתבויות מיום הטבח הנורא עם חבר ילדות שלו, שעודנו חבר הקיבוץ. "יש מחבלים בתוך הקיבוץ, מצב מעורפל, אנחנו סגורים בחדר ביטחון, מקווים שנצא בשלום מכל הסמטוחה הזאת", כתב לו החבר קצת אחרי השעה שמונה בבוקר. למחרת בבוקר דיווח כי הוא פונה למשמר־העמק, יחד עם שאר החברים ששרדו את המתקפה ולא נזקקו לטיפול רפואי. בימים שלאחר מכן התברר כי 13 מתושבי הקיבוץ ושני עובדים זרים נרצחו, ושמונה נחטפו.

בני הזוג נאור מספרים כי תקופת מגוריהם בקיבוץ הצעיר הייתה קשה מאוד מבחינה ביטחונית. התקפות הפדאיון מרצועת עזה גבו קורבנות בנפש, והם עוד זוכרים היטב את הלווייתו של רכז הביטחון רועי רוטברג. "עמדנו מטר ממשה דיין כשהוא נשא את ההספד המפורסם ההוא. אבל אחרי מלחמת קדש היינו בטוחים שהגיע השקט, שכבר לא צריכים אותנו, ואפשר ללכת ללמוד באוניברסיטה. רצועת עזה לא נשארה אומנם בשליטתנו, אבל האו"ם ישב שם עשר שנים וחצי, ובאמת היה שקט יחסי".

גם כשעזבו את נחל־עוז, הם נשארו מחוברים אליו מאוד. "עזבנו את הקיבוץ, אבל הקיבוץ לא עזב אותנו", אומר נאור. "אחותי המשיכה לחיות שם עוד הרבה שנים, ובשלב מסוים גם ההורים שלי עברו לגור לידה. הילדים שלנו היו נוסעים לקיבוץ בכל שנה בחופש הגדול, לשבועיים־שלושה".

הקשר עם החברים בקיבוץ נשמר גם בשנים האחרונות, ולאה מציינת ששיריה היו כתובים על קירות חדר התרבות במשק – חדר שהיא אינה יודעת מה עלה בגורלו. מרדכי מזכיר שמצבו של נחל־עוז ב־7 באוקטובר עוד היה טוב יחסית לקיבוצים ויישובים אחרים בעוטף, משום שכיתת הכוננות וכוח ימ"ס שהיה שם הצליחו להשיב מלחמה ולהציל את חייהם של רבים מהתושבים. ובכל זאת, "התחושות קשות מאוד. חלק מהחברים חזרו כבר לקיבוץ, הוותיקים עדיין לא. העתיד לא ברור".

אי אפשר לחתום את השיחה עם מרדכי נאור בלי להתייחס לסגירתה הצפויה של תחנת גלי צה"ל. נאור, עיתונאי בעברו, היה מפקד התחנה הצבאית בשנים 1974־1978. בין השאר הוא חתום על השקת "האוניברסיטה המשודרת", מפעל שעורר בראשיתו ביקורת רבה מצד האקדמיה, אך עם השנים הפך לאחד מסמלי התחנה ולפרויקט שפרופסורים עמדו בתור כדי להשתתף בו. כבר אז, כמפקד גלי צה"ל, יצא נאור למאבק נגד כוונתו של שר הביטחון עזר ויצמן לסגור את התחנה. לבסוף נטש ויצמן את תוכניתו, בין השאר על רקע המשא ומתן לשלום עם מצרים שתפס את מרכז סדר היום. "גלי צה"ל היא אבן יסוד בתרבות הישראלית", אומר נאור. "אומרים שאין דבר כזה באף מדינה בעולם; זה נכון, אבל אין אף מדינה בעולם כמו מדינת ישראל, אז יכול להיות שזה מה שאנחנו צריכים".