"'את בטוחה שאת רוצה להיכנס?", שאל איש חמאס עזתי בשם חמזה את נַדְגֵ'ט שֵׁרִיגִי, עיתונאית שטח צרפתייה, בכניסה לפרוזדור הארוך של המחסום לעזה. "המצב בפנים מתוח. את עדיין יכולה לחזור לאחור אם את רוצה". "אמרתי לו שאני יודעת ושאנחנו כאן כדי לעשות את העבודה", היא מתארת. "כשהוא הבין שאני רצינית ומוכנה להיכנס, הוא הושיט לי מטפחת כדי שאכסה את ראשי. זו הפעם היחידה בכל הקריירה העיתונאית שלי שהסכמתי לבקשה כזו".
בשיחה שקיימתי השבוע עם שריגי היא מספרת על השבועיים הבלתי נשכחים שעברה עם הנשים של צמרת חמאס בפברואר 2006. כמה ימים לאחר ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, נכנסה שריגי למשרדי העיתון "לה־פיגרו" בפריז. זה היה הביקור הראשון שלה במשרדי העיתון. עד אז היא הייתה עיתונאית עצמאית, שהרבתה לכתוב בבמות שונות על נושאים הקשורים לנשים. הפעם היא ביקשה לסקר את הפן הנשי בתנועת חמאס, במיוחד לאחר שמתוך 29 חברי פרלמנט של חמאס, נבחרו שש נשים.
הבחירות נערכו לפני 20 שנה, בינואר 2006. כמה ימים אחר כך יצרה שריגי קשר עם ג'מילה עבדאללה טאהא א־שנטי, מספר שלוש ברשימת חמאס ומייסדת ארגון הנשים של התנועה. א־שנטי הייתה אלמנתו של עבד אל־עזיז א־רנתיסי, ממייסדי חמאס, שחוסל על ידי ישראל ב־2004. היא הייתה חברה בלשכה המדינית של ארגון הטרור, וחברת הפרלמנט הפלסטיני. ב־19 באוקטובר 2023, בתחילת מלחמת חרבות ברזל, נהרגה ג'מילה בסיכול ממוקד על ידי צה"ל.
ג'מילה עבדאללה טאהא א־שנטי, בכירת חמאס שאירחה את שריגי | צילום: גטי אימג'ס
הפנייה של העיתונאית הצרפתייה הלהיבה את א־שנטי והיא נענתה לה. זמן קצר לאחר מכן נחתה שריגי בישראל עם צלמת, והשתיים חצו את המחסום לרצועה. חודשים ספורים לאחר שמדינת ישראל התנתקה משטח רצועת עזה ועקרה את היישובים היהודיים, בעזה הורגשה אז אופטימיות. ואולם מול האפשרות חסרת התקדים להקים חברה חדשה וחופשית, הפלסטינים בחרו להצביע בהמוניהם לתנועה הלאומנית והאסלאמיסטית הקוראת לחיסול מדינת ישראל. בין התומכים בתנועה האסלאמיסטית הקיצונית היו נשים פלסטיניות, והדבר סקרן את שריגי מאוד. כעיתונאית פמיניסטית שמבינה היטב את השלכותיה של תנועה רדיקלית כל־כך על חירותן של נשים, היא ניסתה להבין את התופעה.
הבנת מה עומד מאחורי ארגון כמו חמאס? ידעת לאן את נכנסת?
"ידעתי בערך על מה מדובר. הבנתי מה הדלק של תנועת חמאס, קראתי את אמנת חמאס, הכרתי את הקריאה שלהם לחסל את ישראל - אבל עדיין הופתעתי. מעבר לזה, כבר אז התעניינתי בנושא של תנועות אסלאמיות. בהמשך פרסמתי כתבות רבות על תנועות אסלאמיות שונות באירופה ובעולם. הפתיע אותי מאוד לדעת שיש נשים התומכות בפרויקט של חמאס ועושות הכול למענו, ולכן רציתי להיפגש איתן".
כיום שריגי היא עיתונאית שטח ותיקה ובכירה של השבועון "לה־פיגרו מגזין", השייך ליומון השמרני המפורסם. כמעט שלושים שנה היא מסתובבת בעולם, חוקרת ומתעדת סיפורים שונים הקשורים לאקטואליה. היא נולדה בשנות השבעים באלג'יריה, ובילדותה היגרה המשפחה לצרפת בגלל העבודה של אביה. מסלול ההגירה הזה הפך ברבות השנים לנחלת רבים מקרב ילידי אלג'יריה, שגדלו בצל השליטה והתרבות הצרפתית. שאלת קליטתם והתערותם של המהגרים האלג'יראים היא סוגיה נפיצה בצרפת של ימינו. הנפת דגל אלג'יריה בהפגנות בפריז היא מחזה נפוץ, והיא ממחישה שגם בקרב הדור השני והשלישי של המהגרים, רבים אינם רואים בעצמם צרפתים.
שריגי, לעומת זאת, רואה עצמה כצרפתייה ממוצא אלג'ירי. גם מבחינה דתית, כשאני שואלת אם אפשר להגדיר אותה מוסלמית, היא מתנגדת נחרצות. "מעולם לא חשבתי שאני מוסלמית. זה אפילו היה נושא לדיון בבית שלי. ההורים שלי מעולם לא הבינו מדוע אני לא מגדירה את עצמי מוסלמית. יש ששואלים אותי אם אני 'מומרת', אבל כדי להיות מומרת היה עליי להאמין מתישהו באסלאם, ואני מעולם לא נכנסתי לעולם הדתות. הזהות שלי מורכבת מכל תחנות חיי. אני חייבת הכול לצרפת, שנתנה לי את האפשרות להיות מי שאני היום".
יחס מועדף למשפחות שהידים
בתקופה שבה הגיעה שריגי לרצועת עזה שררה שם אופוריה בעקבות ניצחון חמאס בבחירות, אך גם מתח רב נוכח הקרבות שניטשו ברחובות בין אנשי חמאס לאנשי פת"ח. שריגי מספרת על כמה פעמים שבהן אותו חמזה, איש חמאס שהיה ממונה על העיתונאים הזרים, מנע ממנה לצאת מבניין לאחר פגישה באמצע היום, משום שבחוץ התקיימו חילופי אש. הקשר עם א־שנטי, חברת הפרלמנט, פתח לשריגי דלתות רבות ברצועה ואפשר לה לראות את העולם החמאסי בצורה שעיתונאים מעטים ראו.
ההבנה החלקית של השפה הערבית מילדותה, אפשרה לשריגי להבין טוב יותר את המקום שבו שהתה. "היה לי מתרגם מערבית לאנגלית, אבל יכולתי לוודא שהתרגום שלו לעניין ושהוא לא מספר לי סיפורים", היא מסבירה. "ההיכרות שלי עם הערבית אפשרה לי להבין דקויות.
"באופן מפתיע אולי", היא מתארת, "אנשי חמאס שמחו מאוד שהגעתי לכתוב עליהם. הם הכניסו אותי לבתים שלהם, לארוחות שלהם. הייתה לי גישה לכל מקום. הם הסבירו לי בגאווה איך השתלטו מבפנים על החברה העזתית, ותיארו את תחילת הדרך. אני זוכרת איך הראו לי את בתי הספר שחמאס פתח, את המעונות לתינוקות, את המאפיות ואת חנויות הבגדים לנשים. הכול היה פתוח ונגיש לאנשים מעוטי יכולות כלכליות. לא היה מצב שלמשפחה עזתית אין לחם. הם דאגו לאוכלוסייה בכל המובנים, והאוכלוסייה החזירה להם והצביעה למענם. בה בעת הם החדירו בה אידאולוגיה נוראית. בעיניי אפשר בהחלט ליצור הקבלה בין מה שקרה עם חמאס למה שקורה בחברות שבהן סוחרי סמים שולטים בכול".
איך הגבת על מה שראית שם?
"הבנתי מיד מה קורה, אבל מה שעניין אותי והסיבה שנסעתי לעזה היו הנשים. רציתי להבין מדוע נשים תומכות בתנועה איומה כל כך. נפגשתי עם נשים, נערות, סטודנטיות. ראיינתי נשים באוניברסיטה האסלאמית המפורסמת בעזה. א־שנטי והצוות שלה ארגנו לי לו"ז צפוף מאוד: ישַנו במלון בעזה, ובכל בוקר היינו קמות מוקדם כדי להיפגש עם אנשים ועם ארגונים. הייתי בפרלמנט העזתי, ראיתי מקרוב את אסמאעיל הנייה ובכירים אחרים של חמאס.
"אבל לא רק את הצמרת ראיתי, הם הכניסו אותנו ממש לתוך האוכלוסייה. בערבים, לדוגמה, היינו מוזמנות לארוחות ערב אצל משפחות. גם א־שנטי עצמה אירחה אותנו לארוחה אחת. היא הכינה לנו תבשיל פלסטיני מסורתי בשם 'פאתה', אורז עם תבלינים וירקות שמעליו מוסיפים בשר. היא צחקה ש'פאתה' דומה לפת"ח, 'אנחנו אוכלים אותם'.
"א־שנטי הייתה חכמה מאוד ודיברה אנגלית מושלמת, היה לה דוקטורט בספרות אנגלית. פגשתי נשים ממשפחות אמידות מאוד של ראשי חמאס. הייתי גם אצל משפחות של שהידים, הן חיו בשכונות הרבה יותר יוקרתיות משאר העזתים. א־שנטי הסבירה לי שמדינת קטאר מימנה את הבניינים האלה. הן נחשבו משפחות עם יחס מועדף. ראיתי גם עוני מחריד, משפחות מרובות ילדים עם כמה ילדים נכים. הסבירו לי שנישואי קרובים בתוך חמולות הביאו למצבים האלה, כאילו אין מספיק בעיות בעזה".
על חורבות גוש קטיף
השבועיים שבילתה שריגי בחיק חמאס היו אינטנסיביים מאוד, לדבריה. הנשים שפגשה התבטאו בחריפות רבה נגד ישראל ונגד העם היהודי. שריגי התקשתה לשמוע קריאות למות היהודים ולחיסול מדינת ישראל. המסקנה העצובה והדרמטית שלה היא שבחברה הפנאטית של חמאס, להפוך לפעילה קיצונית זה משהו שנותן זכות קיום לנשים שאין להן דרך אחרת לממש את עצמן.
השם הערבי שהיא נושאת גרם לנשים העזתיות לחוש כלפיה קרבה רבה יותר. הן שאלו אותה על רמת הדתיות שלה וניסו להחזיר אותה לחיק האסלאם ולהציל אותה מלהבות הגיהינום. בתו של אחד מבכירי חמאס לקחה אותה לראות שטח ש"הוחזר להם", מקום שכמה חודשים לפני כן היה התיישבות יהודית בגוש קטיף. הצעירה חזרה על נרטיב פלסטיני מוכר ותיארה כיצד הישראלים עקרו את כל עצי הזית כדי לא להשאיר לפלסטינים דבר.
את יכולה לומר שהרגשת כבר אז את ניצני 7 באוקטובר?
"כן ולא. לא הופתעתי מרמת הזוועות, כי גם לפני עשרים שנה ידעו שחמאס הוא תנועה אסלאמית קיצונית, אבל לא הבחנתי עד כמה הרוע שלה עמוק. ראיתי את חינוך הצעירים לשנאת ישראל, אבל לא חשבתי שחמאס יגיע לרמה גבוהה ומדויקת כל כך של תכנונים ושל יכולת צבאית".
כמה ימים לאחר 7 באוקטובר פרסמה שריגי כתבה שעסקה בעלייה החדה של האנטישמיות בצרפת לאחר הטבח, הרבה לפני שיכלו להאשים את ישראל בג'נוסייד. בכתבה, שהופיעה בשער העיתון, תיארה שריגי את התגובות הבעייתיות של פוליטיקאים ושל מפורסמים אחרים, את ההכחשה, את הדברים הקשים שנאמרו על הנרצחים. הפריעה לה במיוחד התגובה של ארגונים פמיניסטיים, שפקפקו בעדויות הנשים היהודיות שנפגעו.
היא הבינה היטב את מטרתם של המחבלים בפגיעות המיניות שביצעו: להשפיל ולחלל את כבודה של האישה היהודייה. בעיני שריגי, התשובה הישראלית ההולמת הייתה הנשים הלוחמות של צה"ל. בנובמבר 2023 היא הגיעה ארצה כדי לכתוב עליהן. היא פגשה פה חיילות וחברות בכיתות כוננות, וגם נשים שהחליטו להסתובב עם נשק כדי להגן על עצמן ועל משפחתן.
לאחר הכתבה הזו היא חזרה לארץ עוד ארבע פעמים בשנתיים האחרונות. היא עובדת עם הצלם הישראלי זיו קורן, וכל כתבה מלווה בתמונות שלו. שריגי נתנה קול ליתומים של 7 באוקטובר, לחוסן של החברה הישראלית, ולאחרונה גם לטראומה הקיימת בישראל. לפני כמה חודשים ראיינה בטלפון, בבלעדיות לכלי תקשורת צרפתי, את יאסר אבו־שבאב, ראש מיליציית "הכוחות העממיים" ברצועת עזה, שניסתה להציב תחרות לחמאס. שריגי התרשמה לטובה מהשיחה איתו: "הוא היה אדם חכם מאוד שהבין את האתגרים של עזה". לפני כחודש נהרג אבו־שבאב בקרב חמולות ברצועה. שריגי סקפטית בנוגע לתוכניותיו של טראמפ לעתיד עזה, ומתקשה להאמין שהנשיא האמריקני יצליח להביא שלום לאזור הזה של העולם.
כמו האוקראינים
אפשר להגדיר אותך כתומכת ישראל? היום זה כבר לא באופנה בצרפת.
"כן, כמובן. אני תומכת בזכות של מדינת ישראל ושל האידיאל הציוני להתקיים. אבל אל תביני אותי לא נכון, אני חושבת שמגיע לפלסטינים לחיות בשלום ליד הישראלים. רק ביום שכל אחד יכיר באחר, יהיה שלום באזור. אני אומרת את זה כעיתונאית שטח שישבה ודיברה עם כולם - פלסטינים, ישראלים, מתנחלים, דתיים, חילונים. רק שיח יכול לשפר את המצב. אבל אני בספק אם בעתיד הקרוב יתרחש שינוי לקראת מדינה יהודית ומדינה פלסטינית שחיות יחד בשלום. חלק גדול מהשמאל העולמי מעוניין לשמר את המצב הקיים, כשהפלסטינים הם הקורבנות הנצחיים. זה נותן להם סיבה למרד ולמהפכה".
לפני כחודש וחצי פורסם מסמך חשוב שעורר מחלוקת בצרפת. המכון הצרפתי לחקר דעת קהל (IFOP) פרסם סקר על "מצב האסלאם והאסלאמיזם אצל המוסלמים בצרפת". תוצאות הסקר עוררו גל של פחד וזעם בקרב האוכלוסייה הצרפתית, עד כדי כך שהמכון נתבע על ידי ארבעה מוסדות מוסלמיים־צרפתיים בגין חוסר אובייקטיביות. על פי ממצאי הסקר, שיעור המוסלמים בצרפת עלה מ־0.5% בשנת 1985 ל־7% בשנת 2025, מה שהפך את האסלאם לדת השנייה בגודלה במדינה. גידול זה מלווה בהתחזקות של הפרקטיקות הדתיות ובהזדהות גוברת עם תפיסות אסלאמיסטיות, בעיקר בקרב צעירים. 80% מהמוסלמים בצרפת מגדירים את עצמם דתיים, ורמת הדתיות גבוהה במיוחד בקרב בני פחות מ־25. 46% מהם סבורים שיש להחיל את חוקי האסלאם בצרפת, ו־38% מביעים תמיכה מלאה או חלקית בעמדות אסלאמיסטיות. התנועה האסלאמיסטית הדומיננטית היא האחים המוסלמים; 33% מהמוסלמים בצרפת מגלים אהדה כלפיה.
לשאלתי אם הופתעה מהסקר, שריגי משיבה שכלל לא. "כבר עשרים שנה אני חוקרת את האסלאמיסטים בעולם, ובמיוחד באירופה ובצרפת, ואני רואה שהמגמה איננה חיובית. מה שכתבתי לפני עשרים שנה על האסלאם הרדיקלי זה שום דבר בהשוואה למה שמתרחש היום. תוקפים אותי הרבה על האמירות האלה, אומרים שאני ממציאה דברים".
את חוששת לעתידה של צרפת?
"אני די מודאגת. אנשים רבים לא מבינים את גודל האיום. הם לא רואים עד כמה ארגוני 'האחים המוסלמים' נמצאים בכל מקום, במוסדות, בעמותות, בבתי הספר. הם מטשטשים את התודעה. מי שגר בשכונות שאין בהן איום מיידי לא מבין שיום אחד, ובקרוב, זה יהיה אצלו".
לאחר כל הביקורים שלך בארץ, מה יש לך לומר על החברה הישראלית?
"זו חברה עם מורכבות, קשה להגדיר אותה בפשטות. מדובר בפסיפס של זהויות, זרמים ותרבויות. יש מהכול, גם קיצוניים ואנשים שסגורים בתוך עצמם, אבל הם לא העיקר. כמה שבועות לפני 7 באוקטובר באתי לארץ כדי לכתוב על מד"א. ריתק אותי לראות כל כך הרבה אנשים שפועלים בהתנדבות כדי להציל נפשות. זה חלק ממדינת ישראל שלא מכירים בעולם.
"לאחרונה אמרתי לבת שלי שהצעירים הישראלים הם כמו צעירים בכל העולם: מצחיקים, מחוברים, קלילים, אבל בו־זמנית יש להם בגרות מאולצת. הצעירים בישראל גמישים, חזקים, ממושמעים, מסוגלים לקחת אחריות, ובמקביל הם חיים, מטיילים וחולמים. הם מעוררי השתאות ברמת החוסן שלהם. אגב, הרבה מהתכונות האלו מצאתי גם אצל הצעירים האוקראינים שפגשתי כשנסעתי לשם במלחמה. גם הם פטריוטים במובן האצילי של המונח, הם נאמנים לעם שלהם. מה שנוגע בי במיוחד בישראל הוא מה שצעירים אמרו לי: 'למרות המצב, אני לא רוצה להפוך לגזען. אסור שקיצונים יהפכו אותי לאדם ששונא'. זה דבר חזק מאוד".