"עיבוד של מה שעבר על כולנו": הספר שעוסק בילדים גיבורי המלחמה

"אני בטוח שלכל אחד מכם יש סיפור

שמתחיל במילים האלו: 'הכול התחיל בבוקר של שמחת תורה'. אבל כשאני חושב על זה, אצלנו הכול התחיל הרבה לפני. כל כך הרבה לפני, שאני לא יכול אפילו לזכור מתי הכול התחיל". (מתוך: "ילד, מזוודה ונמר")

שתי שיחות טלפון טלטלו את רחל רז במוצאי שבת של 7 באוקטובר: האחת בישרה על הולדתה של נכדה חדשה, בכורה לבתה השלישית; האחרת, על שבת בלהות של בתה הגדולה בעיר נתיבות. הפער בין שמחת החיים החדשים שבאו לעולם לבין ההבנה של סדר הגודל של החיים שנלקחו באותה שבת ממש, היה לרגע מכונן בחייה של רחל. "באוזן אחת אני מקבלת בשורה משמחת, ואנחנו בהיי של החיים, ובאוזן האחרת אני שומעת את החרדה בקול של הבת שלי, מבינה שזה לא עוד סבב אלא מציאות אחרת לגמרי", נזכרת רז. "וכל זה מתכנס בתוך ימים ספורים לבית הירושלמי שלנו, שבתוך שבוע הופך להיות בית של נשים וילדים, כשכל הגברים שלנו במילואים".

הבית הנשי הזה היה מורכב מהבת שהתפנתה מנתיבות עם ילדיה, היולדת הטרייה שבאה להתאושש אצל אימא, "ואם זה לא מספיק, באותו שבוע ילדה בת נוספת שלנו את בתה, והגיעה אלינו עם שלושת ילדיה", מתארת רז. "וכך היולדת הוותיקה פינתה את הממ"ד לטובת היולדת החדשה, כי מורכב יותר לרוץ לממ"ד עם שלושה ילדים. אגב, הבן הצעיר של הבת מנתיבות היה בן ארבעה חודשים, אבל בנסיבות ההן התייחסנו אליו כבוגר".

"אנחנו שומעים המון על המילואימניקים הגיבורים ועל הנשים הגיבורות אבל לא על הילדים. והרי הילדים האלה גיבורים. הם עברו פה מלחמה, חוו את החרדה. חשוב לי לתת במה לקול שלהם, חשוב לי גם שהילדים ישמעו את הקול של עצמם"

ההבנה שהם מצויים בימים היסטוריים, הן במישור הלאומי הן במישור המשפחתי, הביאה את רז לכתוב יומן אישי שהפך בהמשך לספר "ילד, מזוודה ונמר" – ספר הילדים הראשון על 7 באוקטובר שמסופר מעיניו של ילד ומלווה באיורים רגישים של נועה קלנר. "אני אומנם מאיירת בעצמי, אבל רציתי שתהיה פרשנות של מישהו אחר לספר".

הספר, בהוצאת מ' מזרחי, משכיל לתאר את האירועים דרך עיניו של ילד כבן עשר ובשפתו, בלי לפספס את תבונתו ועומק מחשבתו של ילד כזה. וכך הספר של רז אינו רק מכבד ונגיש לילדים אלא גם מסקרן ומעורר מחשבה בקרב מבוגרים. גיבור הספר, הילד איתמר, מלווה את הוריו מהצד בדילמה אם לעזוב את הבית או לא, חולם לגור כמו בני הדודים ב"עיר שאין בה מלחמה", ומבטא את החשש שמנקר בליבו של ילד שיודע שכשהמבוגרים אומרים "לא לדאוג", יש סיבה טובה לדאגה.

"ילדים קולטים הכול מגיל צעיר מאוד", אומרת רז. "גם בגיל שנתיים הם מבינים מה קורה, ולו בגלל המבטים של ההורים ושפת הגוף שלהם. כסבתא צפיתי במהלך החודשים הראשונים של המלחמה בשיטות חינוך שונות ובבחירות משתנות. היו שלא סיפרו כלום לילדים, אחרים שיתפו מעט. כמה מהילדים שמעו מחברים בזום במהלך שיעור או שראו משהו בפלאפון. אי אפשר שלא לספר כלום, אבל אפשר לתווך את האירועים. אחד הנכדים שלי שתק, לא אמר כלום, אבל ראיתי איך הגלגלים שלו עובדים כל הזמן. גיבור הספר שלי – כמו גם דמויות ההורים ובני הדודים – לא נבנה על דמות אחת מהנכדים אלא קיבל קצת מכל מיני ילדים שהיו כאן בבית. בכל זאת, השתיקה של הילד הזה דחפה אותי לכתוב, לתרגם את מה שנראה לי שהוא עובר. בסיום הכתיבה נתתי לילדים לקרוא את כתב היד, והפידבקים שלהם, לצד העריכה של דבורה בושרי, היו אפקטיביים מאוד. הם העלו את רמת האמינות של הספר בעיני ילדים".

///

"אני חושב שספרתי איזה עשרים אזעקות. הפעם משהו לא היה כמו תמיד. אימא שאלה את אבא: 'מה זה הדבר הזה, אורי?'. הסתכלתי על הפנים של אבא. 'אני לא יודע', הוא ענה, וזה הכי הבהיל אותי".

רחל רז (59) נשואה ואם לחמש בנות. היא נולדה בירושלים, גדלה ברחובות ושירתה בגרעין נח"ל. את שנת ההיאחזות העבירה כקומונרית בסניף קריית־אונו, ושם הכירה את יוסי, האיש שלה. את הבית היפהפה שלהם בקטמונים חנכו אחרי שנים ארוכות בצור־יגאל ובשכונות שונות בירושלים, ויש בו אפילו גם ממ"ד – לא עניין מובן מאליו בשכונה הוותיקה. היא למדה גרפיקה והייתה מורה כמה שנים עד שהבינה שהיא לא נועדה לעבודה במסגרת פורמלית. במשך שנים הייתה מנהלת תחום התרבות היהודית במתנ"ס מועצת צור־יגאל כוכב־יאיר, ועם המעבר לירושלים ב־2014 פתחה עסק עצמאי בתחום בשם "נגה", ובד בבד שימשה יועצת עסקית לעסקים קטנים. "הפקתי אירועים גדולים ומצליחים כמו פסטיבל עין כרם והפקות לעיריות שונות. עבדתי עם אמנים מוכשרים כמו נאור כרמי, חיליק פרנק ולהקת עלמא", היא מספרת. "ואז הגיעה הקורונה, והעסק קרס ברמת הטוטל־לוס. זה הביא איתו שבר גדול מאוד".

"הספר הזה הוא עיבוד של מה שעבר על כולנו. הרגשתי שאני מתחילה לשכוח את האירועים, והזיכרונות נראים כל כך מופרכים שאני מזכירה לעצמי שזה באמת קרה"

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא גם כותבת – למגרה או לעיתוני הסניף בבני עקיבא בצעירותה; למגזינים "נשים" ו"גלויה" בבגרותה – אבל מה שהביא אותה לכתיבה ספרותית היה אותו משבר. "זה משהו שהשקעת בו והצליח ופתאום מתפוגג מסיבה כל כך לא צפויה. את אחראית על הרבה מאוד אנשים, וזה קשה מאוד. מצאתי את עצמי נוסעת ללונדון לשבועיים, להתרחק מהכול, לאתחל את החיים, אבל זה הפך למסע טיפולי. נסעתי לבדי עם מחברת ועט, וחזרתי עם ספר. לא נסעתי כדי לכתוב, רק להבין מה קורה לי. ובמקום ללכת לראות את התמזה, ישבתי שבועיים באותו חדר במלון וכתבתי".

הספר "בשביל סנאי לנסוע עד לונדון" ראה אור בינואר 2023. "אני לא יודעת למה, אבל כמה ימים אחרי שחזרתי מלונדון התחלתי ללמוד את שיטת NLP הטיפולית", היא אומרת, "ומישהי מהקבוצה שקראה את הספר אמרה: 'כל אישה בגילנו צריכה לקרוא את הספר הזה'. אז קפצתי למים ופניתי להוצאה עצמית, ושם עפו על הספר. לא היה לי חזון עסקי, לא שיווקתי אותו בכלל, פשוט רציתי לראות אותו מודפס. לשמחתי, קיבלתי פידבקים מצוינים מנשים  בכל הגילאים – מגיל 16 ועד 84 – וגם מגברים שאמרו לי: 'תודה שנתת לי הצצה למוח של אשתי'".

במהלך הקורונה צולם פסטיבל עין כרם והוקרן דיגיטלית למאות אלפי צופים חודש לאחר תום תקופת הסגרים. אולם בעקבות הטיסה ללונדון, החליטה רז להמשיך הלאה. היא התקדמה בלימודי NLP והפכה למאסטרית, והיא מטפלת בשיטה בשילוב ייעוץ עסקי. בימים אלו היא בעיצומם של לימודי טריינר NLP – לימודי הוראה בשיטה.

בניגוד לספרה הקודם, הפעם רז מעידה על עצמה שהיא רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים. "זו שליחות מבחינתי", היא מסבירה. "אנחנו שומעים המון על המילואימניקים הגיבורים ועל הנשים הגיבורות אבל לא על הילדים. גם ספרי הילדים נכתבים על הגיבורים ולא על הילדים עצמם. והרי הילדים האלה גיבורים. הם עברו פה מלחמה, חוו את החרדה. חשוב לי לתת במה לקול שלהם, כי כרגע אין. חשוב לי גם שהילדים ישמעו את הקול של עצמם, כי לא תמיד הם יודעים להסביר לעצמם מה הם מרגישים. הספר הזה יצא כעת בכל חנויות הספרים, ובעזרת ה' אנחנו מתכננים לתרגם אותו כדי שיגיע גם לילדים יהודים ברחבי העולם".

קהל היעד הראשוני של הספר היה תלמידי בית ספר יסודי, והמלצת המחברת היא להקפיד על קריאה בליווי ההורים בקרב תלמידי כיתות א' וב'. אלא שמאז שהספר משוטט בעולם הבינה רז שגם ההורים הם קהל יעד. "אני מקבלת פידבקים ממתבגרים שאהבו או אימהות שמצאו דרך ללב הילד. אחת התגובות הכי מחממות לב הייתה מגבר שכתב לי שהוא היה במילואים, ולרגע לא עבר לו בראש מה קורה בבית ומה עובר על כולם. הספר אפשר לו לחוות מה שהיה בינתיים בחזית".

רז לא בחרה להציב במרכז הספר ילד מבארי או מכפר־עזה וגם לא משדרות. "לכאורה, אין פה הרואיות או דרמה, פשוט החיים עצמם", היא מתארת, "אבל הספר הזה הוא עיבוד של מה שעבר על כולנו. הרגשתי שאני מתחילה לשכוח את האירועים, והזיכרונות נראים כל כך מופרכים, שאני מזכירה לעצמי שזה באמת קרה. אנחנו משתמשים בהדחקה כמנגנון הגנה עצמית, עד כדי כך שמישהי אמרה לי שהספר מקסים, אבל לא מתאים לילדים שלה כי הם לא חוו מלחמה. ואני שואלת, הילדים שלה לא היו במלחמה? הילדים של מישהו בארץ לא היו במלחמה הזאת? זו הדחקה והרחקה של האירוע. וההרחקה הזאת לא מאפשרת לילדים להרגיש שהייתה גם פה בירושלים מלחמה. זה לוקח מהם את הלגיטימציה לשתף בחרדות. ברור שזה לא דומה למשפחות שהותקפו או למשפחות החטופים או משפחות השכול. אני לא משווה לאף אחד. אבל הייתה דרמה בבית הזה, שהוא המיקרוקוסמוס של מה שקרה פה בכל המדינה – הפחד, המילואים, המון אזעקות. צריך להזכיר לעצמנו שזה לא נורמלי".

///

"סבתא חיבקה את אימא כמו שמחבקים ילדה. הן עמדו באמצע הסלון והתחברו בלי לעזוב אחת את השנייה. פתאום שמתי לב שאימא היא באמת הילדה של סבא וסבתא".

באותו שמחת תורה שחל בשבת התארחו בביתם של יוסי ורחל בת הזקונים שלהם ובעלה הטרי – היא בקצינה בקבע והוא מפקד ביחידת חי"ר במילואים. הם התעוררו לאזעקות בשעת בוקר מוקדמת, והשניים הוקפצו בתוך זמן קצר. "ערב קודם הבת השלישית כבר הייתה בבית חולים, ומאחר שהם לא באו לאכול אצלנו בסעודת שבת הבנו שהם הלכו לחדר לידה", מספרת רז. "ולמרות האזעקות, ולמרות הפלאפונים הפתוחים של הבת וההקפצה שלהם לצבא; ולמרות השכנה שהסתובבה פה ואמרה שיש שבעה חטופים, לא הבנו את האירוע, וחשבנו שהשכנה הזאת משוגעת. לא פתחנו פלאפונים עד מוצ"ש – ושם הגיע הרגע המכונן של בשורת הלידה וחרדת המלחמה בו זמנית".

הזוג מנתיבות יצא מהעיר בשתי מכוניות, היישר לפקק האין־סופי צפונה. הם נסעו תחת איומי הטילים, נתקלים במחסומים, מול רובים שלופים ואזעקות ללא הפסקה. בצומת קמה התפצלו השניים – הוא קפץ ליחידה, היא לנסיעה ארוכה ופקוקה להורים. בה בעת, רז הכינה שניצלים ויצאה עם יוסי לבקר את היולדת בעין כרם, אזעקות מלוות אותם בדרך ותחושת סוף העולם עוטפת אותם. "הבת הרביעית שלי גם הוקפצה למילואים, כך שכל החתנים ושתיים מהבנות שלי היו בצבא, ושלוש בנות עם הילדים שלהן אצלנו. ואז גם יוסי גויס למשך כמה שבועות".

מצד אחד הסיטואציה המשפחתית הייתה מרגשת ומשמחת. "כל החלומות שלי כאימא התגשמו – לגור עם כל השבט, לגונן על הגוזלים שלי מקרוב. היו לנו שיחות נפש לתוך הלילה, נוצרו קשרים בין בני הדודים שלא יכולים לקרות בשום סיטואציה אחרת. אבל מצד אחר אנחנו בחוויה הישרדותית הכי ראשונית שיש. חרדה יום־יומית עם שתי תינוקות שהצליל הראשון ששמעו בחיים שלהן הוא אזעקה. דאגה לגברים במילואים, והקפצות אין־סופיות לממ"ד. אז היה לנו פה כאוס וקייטנה ביחד. וברקע של כל זה, החלום שלי שיקראו גם לי למילואים שלא התממש".

את חוויות הימים ההם, כאמור, כתבה רז כיומן מפורט וגדוש דמויות אמיתיות. אחרי שלשה היטב את הטקסט, כלשונה, ועיבדה אותו לסיפור ילדים, היא שלחה אותו לבתה מנתיבות, והיא שעודדה אותה להוציא אותו לאור. להפתעתה של רז, היא הוסיפה: "אימא, חשבת על זה שזה הסיפור שלך?"

"במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה ב', כמו גיבור הספר", מספרת רז. "אני זוכרת את המלחמה כדבר מאוד חי. גרנו ברחובות, שני ההורים שלי ז"ל היו ניצולי שואה, ואבא שלי גויס למלחמה. אני זוכרת את תחושת סוף העולם, את רעידת האדמה הלאומית. בזמנו פחות דיברו על כל דבר. אין לי ביקורת על זה, אני דור שני לשואה והרי לדור שני אין ביקורת. צריך לזכור שגם לא ידעו הכול כמו עכשיו, לא הייתה תקשורת אינטנסיבית כל כך. אבל אני זוכרת שכוֹל בסביבה, חברות של אימא שאיבדו ילדים וחרדה איומה.

"אם כתבתי את עצמי בתוך הדמות של איתמר, זה היה כנראה בתת־מודע. יום כיפור הוא אירוע מכונן מאוד בחיים שלי אבל לא ערער אותי או שינה את מי שאני. אולי ראיתי את עצמי בתוך הדמות של איתמר, שסופג הכול ולא שואל. יש מנגנון שהבנתי רק אחרי שכתבתי את הספר: ההורים לא מספרים כדי לא להקשות על הילדים, והילדים לא שואלים כדי לא להכביד על ההורים. אחת הסיבות שהפכתי את היומן לספר היא כי חששתי על הנכד שלי שלא אמר כלום. הוא היה שקוע בעצמו. מצאתי את עצמי בעמדת הסבתא המתבוננת כל הזמן. את הרי לא מחנכת את הילדים, ואת לא יכולה להתערב בחינוך. את רק צריכה לפתוח את הבית ואת הלב. אז את צופה בבחירות השונות של כל אחד מההורים סביבך. יש דברים ברורים, אתה לא מספר לילד בן ארבע על החטופים, אבל לילדים ביסודי העולם מעורער, ואין להם מילים. לשמחתי, הבת שלי אמרה שאחרי שהנכד הזה קרא את הספר, פתאום הוא דיבר איתה על המלחמה".

העיבוד מיומן ילדים למעשה הוציא מהתמונה את זווית הראייה שלך כסבתא.

"תסתכלי על האיור של הסבתא. יש בה רכות מחבקת, היא ביג מאמא כזו – דואגת שיהיה אוכל, אומרת מילה טובה, לוקחת בכל פעם נכד אחר איתה לסופר בתורנויות. היא שמחזיקה את כל הקונסטרוקציה הזאת. לא ויתרתי על עצמי שם, אבל כן, היה לי חשוב שהילד יבין מה הוא חשב ומה הוא עבר בתקופה הזאת, ושההורים שלו יבינו אותו גם. אני נוכחת בספר כי אני גם האימא והסבתא, ואני גם הילד. ולא רק הילד הזה, אני הילדים כולם. בכל הגילאים בספר. כמו הצגת יחיד של שחקן שמחליף דמויות".

איתמר, גיבור הספר, נדרש להתאקלם מחדש בבית ספר ירושלמי אחרי שפונה מנתיבות. הוא גר פתאום עם בני הדודים, מתבונן מהצד על חרדת ההורים ומתגעגע לאבא. במהלך הספר הוא מאמץ חתול וקורא לו נמר, ובכך למעשה הופך להיות מבוגר לפחות מול דמותו של החתלתול: הוא דואג לו כשהוא נעלם, מרגיע אותו שיהיה בסדר וגם בוחר לקחת אותו איתו הביתה, בחזרה המשפחתית לנתיבות. "החתול נכתב מעצמו", מעידה רז, "ואני אפילו לא אוהבת חתולים. אבל כל התקופה ההיא הייתה פה בובת חתול שהילדים הצעירים נקשרו אליה, והיא צצה לי פתאום בספר כחתול אמיתי. החתול הוא אמצעי לחוסן לאיתמר. הילד מצא את הדרך שלו לצבור כוח פנימי, שזה מאוד אוניברסלי. כל אחד יודע מה נותן לו כוחות. לנמר הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה בלי שיפוטיות המבוגרים. בתוך בית עמוס אנשים החתול הזה היה המקום הפרטי שלו, וזו הפינה הנפשית והפיזית שלו בתוך הסיפור הגדול הזה".

עם צאתו של הספר הקוראים המבוגרים כבר מתעניינים מה יהיה פרויקט הכתיבה הבא של רז, והקוראים הצעירים מבקשים ספר המשך לספר הזה. רז מבהירה שאצלה זה לא עובד ככה, לצערה. "הספר הזה, כמו הספר הראשון, נשפך ממני בלי מחשבה. כתבתי ממש בלי הפסקה. אני רוצה מאוד לכתוב עוד ספר, אבל אני לא יכולה להחליט לכתוב, זה לא בא אצלי בהזמנה. ברגע הנכון זה יבוא מעצמו".