יהודה עייאש
מפיק ויוצר קולנוע
בן 34, נשוי לציפורה ואב לשלושה, תושב פרדס־חנה: "מקום של אנשים שמחפשים רוח, אנשים מגוונים עם מכנה משותף של טוב שעוסקים בנתינה"
שלום יהודה, מה שלומך?
"שלומי טוב, ברוך השם. אני אחרי שני אירועים מרגשים השבוע, הזכייה בפרס הקולנוע של משרד התרבות ואירוע שקשור לפסטיבל הקולנוע רצוא שהקמתי. היה לי שבוע מלא בדברים גדולים".
בוא נתחיל עם פרס הקולנוע לסרט הקצר. היו שלושה סרטים שהגיעו למועמדות הסופית. קח אותי לרגע שבו מכריזים ש"חצי פגישה", הסרט שעדן אביטבול ביים ואתה הפקת, זכה.
הכי מעניין
"איכשהו, בלי סיבה נראית לעין, היה לי ברור שנזכה. הייתה לי תחושה, ולמרות שכאילו באתי מוכן, לא הייתי מוכן לזה בכלל. לא ציפיתי לעלות לבמה, והיינו הקטגוריה הראשונה שהוכרזה - אז לא הספקתי לנשום. זה היה מרגש מאוד.
"האירוע עצמו היה מושקע ויפה. עמדתי עם עדן אחרי שעברנו יחד מסע משמעותי במשך כשלוש שנים, כולל גיוס כספים תוך כדי מילואים בעזה ובלבנון. קיבלנו הודעה על קבלת המענק שבועיים אחרי שנכנסנו לעזה. לקח זמן עד שידעתי עליו. הצילומים היו בקיץ 2024. הכול נעשה תוך כדי המלחמה, שהלכה איתנו כמו צל. הסרט כבר היה בפסטיבל ירושלים והיה מועמד לפרס אופיר, והוא התקבל לכמה פסטיבלים בעולם. זו לא הייתה הפרמיירה שלו, אבל הזכייה בפרס הקולנוע הישראלי, לעמוד עם עדן על הבמה - זה הרגיש כמו סגירת מעגל".
על מה "חצי פגישה" מספר?
"על בחור חרדי שמגיע ללשכת הגיוס ביום האחרון לדחיית השירות. הוא מגיע מרחוק, ויש לו גם פגישה עם בחורה באותו יום. כשהוא מגיע המדור שלו כבר סגור. הוא פוגש חיילת, ובהתחלה היא אומרת לו שאין מה לעשות, אבל לאט־לאט נרקם בניהם קשר והיא באה לקראתו.
"הסרט עוסק בהיפתחות של שניהם, בחשיפה של העולמות שלהם. זה נשאר ברמה האישית, לא חילונים מול חרדים, אלא הוא מול היא. זה ממש מקלף את המחסומים. הולך להם חמוד, הוא מתלהב והיא מתלהבת, ולרגע נראה שזה יכול לעבוד בניהם. אבל אז הוא הולך לפגישה וזה לא מסתדר. הסרט נגמר כשהוא חושב עליה, על החיילת".
יהודה עייאש | צילום: אביטל הירש
עבדת על סרט שעוסק בבחור ישיבה שדוחה את הגיוס שלו ולא מתכוון להתגייס, ובמקביל אתה יוצא שוב ושוב למילואים. איך הסתדרת עם זה?
"לא חשבתי על זה עד שהצגת לי את השאלה. אני לא מאמין בדחיקת צד לקצה, אני לא מאמין בתהליכים כוחניים, בהפגנות ובעיצומים כדי לגייס חרדים. מי שלוקח על עצמו עול תורה ומוכן להשקיע בזה את חייו, אני מוריד בפניו את הכובע. לבוא ולחייב את כולם להתגייס מרגיש לי לא נכון. ידוע שבחברה החרדית יש דברים שלא מתנהלים כראוי, אבל זה לא משהו שאני מתעסק בו. אני לא חושב למה הם לא מתגייסים ואני כן. אני פחות מסתכל הצידה".
התחלתם לעבוד על הסרט לפני המלחמה, אבל הנושא הפך להיות רלוונטי יותר ויותר.
"זה נושא שבוער כבר המון שנים. יש רגעים שהוא יותר חם ויש שפחות, אבל הוא לא חדש. גם לפני המלחמה הוא היה 'על האש'. המלחמה הביאה אותו לקצה".
מי שיזם את הסרט, כתב את התסריט וביים הוא עדן אביטבול, שגם כותב אצלנו בעיתון מקור ראשון. איך נוצר ביניכם שיתוף הפעולה?
"עדן כתב את התסריט לפני חמש שנים בערך. אני עובד הרבה עם בית אצ"ג, ואלחי סלומון, המנהל האומנותי של המקום, שלח לי קישור לעדן, שחיפש אז מפיק. פניתי אליו, נפגשנו בבית אצ"ג והחיבור היה מהיר, אפילו קצת מפתיע. הגענו וסגרנו עניינים, גם מבחינתו וגם מבחינתי. עדן הוא אדם ברור והחלטי מאוד, הוא משדר ביטחון ויודע מה הוא רוצה. קראתי את התסריט, זה נשמע לי מעניין, ונוצר חיבור טוב".
בתקופה האחרונה אנשי תעשיית הקולנוע בישראל נכנסו לסחרחורת עם התקציב לקולנוע והפרס החדש. מה אתה אומר על זה ועל העובדה שרוב הזמן הקולנוע הישראלי מייצר בעיקר סרטי שמאל קיצוני?
"זה די גורף שהתרבות בישראל ובעולם מגיעה בדרך כלל מצד שמאל. אני לא יודע לומר למה בדיוק, אבל זו בדרך כלל הנטייה של אומנים. אני חושב שבישראל זה קיים באחוזים גבוהים מדי, וזה גורם לאנשים להיכנס לתחום.
"מה שקרה במהפכה התרבותית שהתחילה מירי רגב זה שהעוגה מחולקת בצורה מאוזנת יותר. אני רואה למשל בעין טובה את פתיחת הקרנות האזוריות. קורים דברים בפריפריה שלא התרחשו לפני כן. כל הפסטיבלים והיוצרים והאומנים לא היו כאן. היום אנשים עוברים לפריפריה מתל־אביב כי יש להם עכשיו מרכז אחר שהם יכולים להישען עליו, ולא רק על תל־אביב והקרנות המרכזיות. יש קבוצות אומנים בכל מיני מקומות בארץ, וזה קורה הרבה בזכות הדבר הזה".
מה אתה חושב על הטקס שאנשים החרימו ואז חזרו בהם, וגם הפגינו מולו?
"הטקס עצמו היה טעון, היו בו דברים שקשה לקבל, ואני לא יודע אם זה היה יכול להיות קצת אחרת. אבל אם מסתכלים על התהליך כולו, הוא טוב. הוא פותח דלתות ליוצרים אחרים ולדעות אחרות. שומעים קולות שונים, וזה חשוב אם אנחנו מדברים על חופש הביטוי ועל יצירה מגוונת.
"בטקס היו יוצרים חרדים, דתיים־לאומיים, אנשים מהשומרון ומהערבה. יש פה פתאום קולות חדשים ומרעננים. אני חושב שצריך להיות ערבוב, ולא חילוק בין תרבות תל־אביב לתרבות פריפריה. ברגע שיתערבב יותר ויהיה שיח מפרה בין הצדדים, זה יהיה מדהים. משם אפשר רק לגדול".
האירוע החשוב השני שהיה לך השבוע קשור לפסטיבל רצוא. ספר לי עליו.
"לפני חמש שנים בערך הקמתי יחד עם יאיר טסלר, חבר קרוב שלי, רעיון של פסטיבל קולנוע אשר יוצא לחיפוש אחר הנשגב, הא־לוהי, זה שמעבר. יש כאלה סרטים, אבל זה תמיד נעשה בטפטופים. רצוא הוא פסטיבל שיאגד את היצירות האלה.
"מבחינת השליחות שלי בתחום הקולנוע, הייתי רוצה לייצר גילוי א־לוהי רחב יותר, כמו שקורה היום במוסיקה. הפסטיבל הזה נמצא בבנייה. המלחמה עצרה אותו, אבל קיימנו כבר כמה אירועים, והיוצרים מתגלים. ביום שני ערכנו ערב של יוצרים בתהליך יצירה, וזה היה טוב. אנשים הגיעו למוזיאון הסובלנות, שבו נקיים השנה את האירועים שלנו. החיבור בין היוצרים מכל הגוונים - חרדים, דתיים־לאומיים וחילונים - שעוסקים בחיפוש הזה היה מדהים.
"אם היית רואה ברחוב את היוצרים האלה, לא היית מנחשת שהם בסיפור הזה - ששייך לכולם, שהוא אוניברסלי. אנחנו לא רוצים להישאר רק בישראלי, אבל אנחנו כן רוצים לצאת עם הקול היהודי ברוח הרב ליאון אשכנזי (מניטו) והרב יונתן זקס. כבר יצרנו קשר עם אומנים מהעולם. ביוני יתקיים הפסטיבל החשוב הראשון, הוא יימשך כמה ימים ויהיו בו מוזמנים מחו"ל".
איך עשית את כל זה במקביל למילואים?
"השלמתי 365 ימי מילואים בפחות משנתיים. יבורכו אשתי, הילדים וההורים שתמכו, והקהילה שלנו בפרדס־חנה, שמגבה אותנו מאוד. לעבוד על הדברים האלה זו המשמעות שלי, זה מה שאני רוצה לתקן, אז מצאתי את הזמן למרות קשיים גדולים וניתוק להרבה שבועות. חוץ מזה דברים מתקדמים לא מהכוח שלי, אלא מכוח השם והמציאות".
חלק גדול מהמאבק שמתנהל היום בקולנוע הוא על חלוקת תקציב ועל המונופול של תפיסת העולם. מרענן לראות שמתחת לרעש מתרחש שינוי אמיתי בתחום לכיוון ריבוי הקולות והדעות.