"ראיתי שאנשים שרים איתי וממש התרגשתי": ילדת הפלא מוג'דה שבה לישראל

נוסטלגיה היא לא רק זיכרון, היא חוויה רגשית שלמה. היא פועלת כמו מתג סמוי: צליל, מילה או תמונה מדליקים בבת אחת עולם שלם שחשבנו שנעלם. היא מערבבת עבר והווה, מחזירה אותנו לרגעים שהכול היה פשוט יותר, ומטעינה אותם ברגש חמים, מתוק־כואב, כזה שמתיישב עמוק בבטן. לעיתים היא מפתיעה בעוצמתה, מגיעה בלי אזהרה, ומשאירה אותנו עם דקירה עדינה של געגוע.

פרץ נוסטלגיה כזה בקע מתוכי כשנתקלתי בסרטון של מוג'דֵה, "ילדת הפלא הטורקייה" בדמותה העכשווית. הסרטון הציג אותה מתארחת בהופעה של ילדת פלא אחרת, רינת בר, על הבמה באקספו תל־אביב בשנה שעברה. בר, בת גילה של מוג'דה, בנתה היטב את המתח כשסיפרה כיצד בתור ילדה הייתה מסתכלת במראה, וחולמת להיות ילדה־זמרת כמו מוג'דה הטורקייה. כשבר הזמינה את אורחת הכבוד לעלות לבמה, הצלילים שבקעו ממיתרי הבגלמה נשמעו לי מוכרים - ואז נגלתה דמותה של מוג'דה, 22 שנה אחרי שנפרדה מאיתנו ושבה לטורקיה. "איפה מחיאות הכפיים?", אמרה בקול רם ובחיוך, ומיד הורגש שהאנרגיות השובבות שהיו מנת חלקה מעולם לא עזבו אותה. ואז נעמדה מוג'דה מול הקהל וצעקה לעברו: "עם ישראל חי!". בימי המלחמה בין חנוכה לפורים בשנה שעברה, משהו בקריאה שלה העביר בשומעים צמרמורת המלווה בפרץ פתאומי של נוסטלגיה, והלב קיבל משהו שנדמה כמכת חשמל.

המחזה הזה החזיר אותי באחת לילדותי בקריות, בשנים שלהיטיה של מוג'דה כיכבו בהוויי החברתי, לעיתים גם במסיבות בת מצווה. נזכרתי גם בלימור, חברתי לכיתה, שהיה לה שיער חום ארוך, חלק ויפהפה, עם פוני ממש כמו של ילדת הפלא הטורקייה, מה שהעניק לה בינינו את כינוי החיבה מוג'דה. בכל פעם שהתנגנו צלילי הפתיחה המוכרים לשיר "הופ הופ" של מיקי גבריאלוב, ומוג'דה נתנה בקולה את האות הידוע "בטיילת" - היינו משלימים מיד, בחדווה: "על המדרכה!". באותו רגע נוצרה אווירה של שמחה, קלילות וקצב, כזו שממלאת חדר שלם. היא רק הלכה והתגברה כשהמחרוזת המשיכה, עם הלהיטים "גברת מגונדרת" ו"הנה הנסיכה".

ילדי שנות התשעים גדלו על ועם מוג'דה, ילדת הפלא שהגיעה לישראל מטורקיה יחד עם אביה ז"ל, נגן הבגלמה המצליח מוסטפה הפאוקור. מוסטפה ניגן בהרכב שליווה את מיקי גבריאלוב, והחיבור ביניהם היה נקודת הזינוק לפריצתה הגדולה. את הסיפור המלא נשמע בהמשך, מפיה של מוג'דה עצמה.

אחרי שראיתי את הסרטון מהמופע של רינת בר, החלטתי שאני פוגשת את מוג'דה ויהי מה. דרך הרשתות החברתיות יצרתי איתה קשר, ובהתכתבות קצרה זכיתי להבטחה שבפעם הבאה שתגיע לארץ אדע על כך מיד. וכך, אחרי המתנה ארוכה, לפני כמה שבועות קיבלתי ממוג'דה בכבודה ובעצמה את הידיעה שהיא מגיעה לירושלים להופעה מלאה בליווי נגנים והופעת אורח של קוקו מאילת. נדמה לי שהייתי מרוכשי הכרטיסים הראשונים. גררתי חברה שגם בה התעורר רגש הנוסטלגיה, וששמחה במיוחד לצלם אותי, על אשכנזיותי המוחצנת, עולה על שולחנות בזאפה.

בשבוע שעבר, לקראת הופעה נוספת בארץ, קבענו ריאיון. המסע שלה מטורקיה לישראל אינו קל: היא נדרשת לעבור דרך כמה ארצות כדי להגיע, כי אין כבר טיסות ישירות בין המדינות. "זה שווה הכול", היא מעידה. כבר משדה התעופה באזרבייג'ן, בדרכה לארץ, היא צלצלה אליי, וקבענו להיפגש בתום הבאלאנס שלה עם הלהקה. הגעתי למקום בשעה הרצויה, אך בשל עיכובי לו"ז בלתי צפויים מוג'דה הגיעה בדיוק באותה השעה, מה שהעניק לי הזדמנות לצפות בחזרה הגנרלית, שנמשכה קצת יותר משעתיים. מלבד הריקודים, האנרגיות והשירה היפה, מוג'דה הפגינה מקצועיות ווקאלית מרשימה, והפיקה מגרונה צלילים שקשה שלא להתפעם מהם. בין לבין, בעודה בלחץ גדול לעשות כל מה שהיא צריכה מבחינה מקצועית, מוג'דה גם אירחה אותנו בנדיבות, בשעשוע ובהרבה אהבה. מפה לשם, השעתיים התארכו לכמעט שש שעות של הצצה מרתקת למקצועיות שלה ושל אורחן טורק, המאסטרו שליווה אותה עם הרכב הנגנים שלו. היא לא מסתמכת רק על הקול המיוחד שלה ועל הניסיון הבימתי, ולוקחת ברצינות את האושר של כל מי ששילם על כרטיס לבוא ולצפות בה.

כשאנחנו סוף־סוף מתיישבות לשיחה אני שואלת מה גרם לה לשוב לישראל אחרי כל כך הרבה שנים.  "המעריצים שלי התלוננו", היא עונה לי בחיוך.

"ראיתי שאנשים מחכים לי ושרים איתי, ומאוד התרגשתי - לא ציפיתי לראות שאנשים לא רק זוכרים אותי אלא אומרים לי 'גדלנו עלייך'. בסוף ההופעה ממש בכיתי, זה היה רגע שיא בשבילי. זה חיזק אצלי את המחשבה שאני צריכה לחזור ולהופיע פה"

זה ממש מאפס למאה – בפעם האחרונה שהופעת פה עוד לא החלפנו קידומת למאה ה־21.

"קיבלתי לא מעט הודעות מאנשים שהתחננו שאגיע להופיע שוב בישראל. לא האמנתי שעד כדי כך זוכרים אותי, ולא האמנתי גם שמכירים אותי בדור הצעיר יותר – לא מי שגדלו כמוני בשנות התשעים, אלא ילדי שנות האלפיים".

בין המבקשים שתשוב הייתה כאמור גם רינת בר. "רינת התקשרה אליי ואמרה לי, 'אני מתחננת אלייך, אני חייבת שתהיי איתי באקספו'". את החיבור ביניהן יצר בין השאר אלירן, אחיה הצעיר של מוג'דה, נגן בגלמה שניגן בהופעה של בר; בר שרה כבר שנים את מחרוזת "הנסיכה" של מוג'דה בהופעות הבוטיק שלה, והופעה משותפת לה ולמוג'דה הייתה כנראה דבר מתבקש. "אלירן אמר לי שהוא חושב שאני צריכה להגיע ואמרתי לו שאבוא, גם כדי לא לאכזב את המעריצים שלי וגם כדי להגשים את החלום של אבא, שנופיע שנינו, אני ואלירן, יחד על הבמה".

באמצע ההופעה עם בר ניגשה לאחיה, שישב מאחוריה וניגן בבגלמה, ונישקה אותו במצחו. "נישקתי אותו כמו שנישקתי את אבא שלי, שממש כך היה איתי על הבמה בכל הופעה שלי בכל שנותיי בישראל. ובסוף ההופעה לא יכולתי לעצור את הדמעות. התפרקתי, אבל השתדלתי להסתיר את זה מהקהל. לא רציתי שאנשים יראו איך הלב שלי בכה, כי הרגשתי את אבא שלי. כאילו הוא אומר לי 'אני כאן, אני איתך, ואת תצליחי'. לפני העלייה לבמה גם התפללתי ודיברתי איתו. ביקשתי ממנו, 'אל תשאיר אותי לבד. גופנית אני לבד, אבל בנשמה אני איתך'".

הרגע הזה שעלית על הבמה מול אלפי ישראלים, מה הוא היה בשבילך?

"רגע מופלא שבו הרגשתי שאנחנו חיים, ואנחנו נחיה. ראיתי שאנשים מחכים לי ושרים איתי, ומאוד התרגשתי - לא ציפיתי לראות שאנשים לא רק זוכרים אותי אלא אומרים לי 'גדלנו עלייך'. ואני כמעט לא שרתי, הקהל שר. זה לא מספיק בשביל הרגש?", היא מחזירה לי את השאלה בחיוך מתרגש. "בסוף ההופעה ממש בכיתי, זה היה רגע שיא בשבילי. זה נתן לי עוד יותר כוח לחיות, להוציא לאור פרויקטים חדשים, וזה נתן לי רעיונות וגם חיזק אצלי את המחשבה שאני באמת צריכה לחזור ולהופיע פה".

את השירים האלה, בעברית, לא שרת מאז שעזבת את ישראל בגיל 18. היית צריכה הכנות מיוחדות, לרענן את הזיכרון?

"לא עשיתי שום הכנות. אלה שירים שלי, שאני שרה מגיל שש. מוג'דה הזמרת נולדה עם השירים האלה. הגעתי לארץ, עשינו חזרה והכול חזר אליי בטבעיות".

מאז מוג'דה כבר הספיקה להתארח במסיבת נוסטלגיה אצל "מלך הקסטות", עלתה לבמה עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של מאסטרו תום כהן בפסטיבל ערבסק בעכו בקיץ, ולפני כחודש וחצי כאמור מילאה את הזאפה ירושלים עד אפס מקום בערב על טהרת הטורקית. בשבוע שעבר שיחזרה את ההצלחה במועדון הפטיפון בר בראשון־לציון ובינואר תופיע גם בזאפה תל־אביב. בפברואר תשוב לזאפה ירושלים ובהמשך מתוכננות הופעות גם בהאנגר 11, בהיכל מנורה ובהיכלים גדולים נוספים.

את ההופעות שלה בארץ עד כה, ליווה כאמור אורחן טורק, מאסטרו ונגן קלידים מוכשר, טורקי יליד יפו. ממוסטפה, אביה של מוג'דה, הוא למד את יסודות המוזיקה הטורקית והאתנית, מקאמים ומבנים ייחודיים, במשך שלושים שנה. הוא עבד איתו כנגן בהופעות וגם בהקלטות באולפנים, ואת מוג'דה הוא מכיר היטב מילדות: "היא אחותי הקטנה ממש", הוא אומר, "נתתי הבטחה לאבא שלה, שאשמור על הילדה שלו עד סוף ימיי".

הולדתה של ילדת פלא

היא נולדה באיסטנבול ביוני 1984, להוריה מוסטפה ופייליז. כשהוריה נפרדו מוג'דה נשארה עם אביה, ואמה נפטרה זמן קצר לאחר מכן. מוסטפה ניגן עם זמרים גדולים בטורקיה, וכשהצטרף פעם לסיבוב הופעות פה בישראל הוא הכיר ישראלית ששמה זילפה (זיווה), והם החליטו להתחתן. הוא אימץ את השם משה, ומוג'דה, בגיל חמש וחצי, אימצה את השם בת־אל.

פירוש השם שלה הוא "בשורה טובה", מזל והפתעה. אגב, רוב הישראלים לא מבטאים אותו נכון - מוג'דֵה היא צורת ההגייה הנכונה, "אבל זה לא מפריע לי, התרגלתי לזה לגמרי ואני אף פעם לא מתקנת. יש גם מי שקראו לי מוג'י".

מוסטפה החל לנגן עם מיקי גבריאלוב, ומוג'דה החלה להתרגל לחיים החדשים בישראל. עברית היא לא שפת האם שלה, אבל היא מדברת אותה, עברית שוטפת וצחה: היא הרי גדלה בישראל ובמערכת החינוך הישראלית במשך כמעט 13 שנים, מכיתה א' ועד י"ב - בבית הספר היסודי נחשונים בבת־ים, ובהמשך בתיכון אורט הבונים. אבל הילדות שלה ממש לא הייתה ילדות ישראלית רגילה. "יום אחד מיקי התקשר לאבא שלי, וביקש ממנו למצוא איזה שיר בטורקית, עם קצב, שהוא יכול להופיע איתו. אני עוד לא ידעתי אז עברית, ושרתי לעצמי שיר מסורתי בטורקית. אבא הציע לו לבוא אלינו ולשמוע אותו מנגן לו את השיר הזה. מיקי הגיע, ואבא שלי ביקש ממני להצטרף אליו ולשיר. מיקי הושיב אותי על הברכיים שלו, אבא התחיל לנגן ואני התחלתי לשיר, ומיקי נגנב.

"יום אחד מיקי גבריאלוב התקשר לאבא שלי, וביקש ממנו למצוא איזה שיר בטורקית שהוא יכול להופיע איתו. אבא הציע לו לבוא אלינו ולשמוע אותו מנגן. מיקי הגיע, ואבא שלי ביקש ממני להצטרף אליו ולשיר. אבא התחיל לנגן ואני התחלתי לשיר, ומיקי נגנב"

"הוא קם על הרגליים, הרים אותי, נישק אותי, ואמר לאבא שלי – מוסטפה, אני מחכה לכם מחר באולפן. למחרת הגענו לאולפן, והקלטתי את החלק שלי בטורקית. נכנסתי, הקלטתי בטייק אחד ויצאתי. אחרי חודשיים יצא האלבום, השיר התפוצץ, ומיקי קרא לי להופיע איתו בתוכנית 'המעגל' עם דן שילון, לכבוד השנה החדשה. שרתי שם חי, רקדתי על הבמה, וככה נולדה מוג'דה".

לשיר הטורקי המסורתי הזה חיבר גבריאלוב מילים בעברית, על הבת שלו, והוא הפך ל"גברת מגונדרת", שיר שמוג'דה הקליטה ב־1992 בקלטת הראשונה שהוציאה, "אמא ישראל". ככל שתגדל ותתפתח כילדת פלא בישראל, היא גם תכתוב ותלחין בעצמה שירים בעזרת ארלט צפדיה, כמו "כמה כמה יא חביבי", "אהובי", "יום שישי במועדון".

אבא שלה השקיע בטיפוחה כזמרת; מוג'דה הלכה לשיעורי פיתוח קול וסולפז' (שירה מתווים) "אצל המורה דליה", בשיטה ללימוד תורת המוזיקה ולפיתוח שמיעה מוזיקלית, ואביה לימד אותה לנגן על הבגלמה. בעצמה למדה לנגן על קלידים ועל דרבוקה. "זה היה מסע לא קל בשבילי", היא מודה. "הייתי קמה בבוקר לבית הספר והשקעתי בלהיות תלמידה טובה. הייתי חוזרת מבית הספר, אוכלת צהריים, עושה שיעורים, ישנה שעתיים, מתארגנת ויוצאת להופיע עם אבא. ככה בכל יום. זה היה לא קל אבל המוזיקה היא כל העולם שלי".

את מרגישה שפספסת את הילדות כי עבדת קשה כל כך?

"יש דברים שפספסתי, ברור. אבל אני לא מצטערת על זה. החברות שלי היו משחקות בברבי, ואני במיקרופון. הייתי מפספסת את ימי ההולדת של החברות לכיתה כי היו לי הופעות, אבל הייתי מעניקה להן מתנה יום למחרת, ולא היה ברוגז בינינו או כעס. אף פעם לא הייתי עם אף למעלה מול החברות. כל הזמן חשבתי שקשה להיות בן אדם, ואני עדיין מתאמצת להיות בן אדם טוב, לעשות דברים טובים, מצוות. הקב"ה גם מחזיר לנו על זה".

לא סתם היא מזכירה את המצוות והקב"ה: מוג'דה מרגישה חיבור גדול מאוד ליהדות, לעם ישראל ולמדינה, ולכל אורך השיחה היא מתגלה כאדם מלא אמונה. "אלוהים הוא אחד, אין עוד מלבדו, ישתבח שמו לעד", היא אומרת. "אני חושבת שיש לי נשמה מיוחדת. אני לא יודעת להגדיר מה זה אבל אני יודעת שיש לי משהו מיוחד בנשמה. השם יודע".

מוג'דה שרה בכל טקסי בית הספר, באירועים ובחגים. "ביום הזיכרון הייתי שרה סולו בליווי מקהלה את כל שירי יום הזיכרון. 'לאורך הים', 'אדון עולם', 'מי ידע שכך יהיה'. הייתי שרה ובוכה מאוד, וכל בית הספר היה בוכה כשהייתי שרה", היא נזכרת. "ביום העצמאות הייתי מופיעה בכל הארץ. היו לי שלוש־ארבע הופעות, אלפים באו לשמוע אותי. הופעתי גם במימונה ובסהרנה, שזה החג של העדה הכורדית". מוג'דה גם השתתפה בפסטיגל של 1992, והופיעה במסגרתו חמש פעמים ביום.

היה לך קושי עם השפה?

"בכיתה ד' כבר התחלתי לדבר עברית טוב. הייתי טובה מאוד בתנ"ך, בחשבון, במוזיקה כמובן, וגם בספורט - השתתפתי בתחרויות כדורסל וזכיתי גם בארבע מדליות. הייתי גאה בעצמי שסדר העדיפויות שלי היה כזה: קודם כול בית ספר, אחר כך כל השאר. אבל הנשמה שלי הייתה המוזיקה. הייתי עושה שיעורים, והראש שלי היה בהם אבל הקול שלי היה שר אותם. הייתי שרה לעצמי את השיעורים, את השאלות שאני קוראת ואת התשובות שאני כותבת".

הילדים בבית הספר קינאו בה, בהתחלה. "רצו לגזור את השיער שלי וגם עשו עליי חרם. ככה זה ילדים", היא אומרת בסלחנות. "היום אני יודעת לראות את זה בעין של מבוגר אבל היו ימים שהייתי בוכה הרבה, וממש נכנסתי לדיכאון מזה. אבא שלי כל הזמן תמך בי, הרגיע אותי ואמר לי 'את מוג'דה, יש לך שם של זמרת צעירה ומצליחה, הם מקנאים בך אבל הם ילמדו לקבל אותך'. ובאמת, חודש־חודשיים אחרי שהתחלתי להתפרסם הפכתי למלכת הכיתה. הילדים האחרים הבינו מה אני עושה והתגאו בי, והיו לי חברי ילדות טובים בסך הכול.

"רצו לגזור את השיער שלי וגם עשו עליי חרם. ככה זה ילדים. היו ימים שהייתי בוכה הרבה, וממש נכנסתי לדיכאון. אבא שלי כל הזמן תמך בי, הרגיע אותי ואמר לי 'הם מקנאים בך אבל הם ילמדו לקבל אותך'. ובאמת, חודש־חודשיים אחרי שהתחלתי להתפרסם הפכתי למלכת הכיתה"

"יש חוויה אחת שלא אשכח בחיים. לקראת פורים ישבתי עם החברה הכי טובה שלי ליד הבניין שלנו בבת־ים. היינו בנות 14 או 15, וחשבנו למה נתחפש - תחפושת שתהיה יוצאת דופן. בקומה הראשונה בבניין הייתה גרה סבתא מתוקה שאהבה אותנו ואנחנו היינו מעריכים ומכבדים אותה מאוד. אמרנו לה שאנחנו מתלבטות למה להתחפש, והיא הציעה שנתחפש לסבתות, והשאילה לנו את הבגדים שלה, התכשיטים, הנעליים והכובעים. זכינו בתחרות התחפושת המקורית באותה שנה. קיבלנו כפרס שובר לקניית נעלי ד"ר מרטינס. יכולנו לבחור כל צבע שרק רצינו. לי כבר היו ד"ר מרטינס בצבעים ירוק, שחור, אדום ובורדו, הייתי לובשת איתם טייטס עם חותלות". היו לנו כמה שנים של אופנה מחרידה, אני מוסיפה, והיא צוחקת בהסכמה.

אפרופו השיער הארוך שלך, שהילדים רצו לגזור, זה סימן היכר שאת שומרת עד היום. ממי קיבלת את הרצון לשיער ארוך שכזה?

"זה בא ממני אבל אבא שלי גם אמר לי 'מוג'דה, תישארי תמיד עם השיער הארוך שלך'. הוא מצא חן בעיניו, והיה מלטף אותו בחמלה".

את החגים היו מעבירים עם משפחתה של אמה החורגת זילפה, אצל הדודות בירושלים: "בליל הסדר - כמה היה כיף. הייתי מוצאת את האפיקומן. היום אני בקשר עם המשפחה, כשיש להם ולי זמן, ואנחנו מדברים לקראת החגים".

נשמע שהייתה לך ילדות מאושרת.

"מאוד, כי השתדלתי להיות שלמה עם עצמי. לא חיפשתי את השלילי, חיפשתי רק אחר החיובי בכל דבר. כן היו לי התמודדויות עם חרדות - הייתי מפורסמת, ולא ידעתי מה יהיה בעתיד, לא ידעתי אם ימשיכו לשמוע את השירים שלי, אם ימשיכו לאהוב אותי כשאגדל, ובטח אחרי שהשקעתי כל כך הרבה מאמצים ברמה שלא חייתי לגמרי את הילדות ואת הנעורים שלי. פחדתי שכל זה ייגמר, ורק רציתי להמשיך לשיר לאנשים ולשמח אותם".

איך התמודדת עם החרדות הללו?

"בעזרת האהבה שהייתי רואה מהקהל בהופעות. הייתי אומרת לעצמי מוג'דה, את טועה. תמשיכי להיות כמו שאת ותתני מעצמך יותר, את כבר תראי איך הקב"ה יברך אותך ויגיד לך – תמשיכי הלאה. וככה זה היה, וככה זה עדיין, ואני כבר בת ארבעים ואחת ורואה שאנשים באמת לא שכחו אותי. אני עדיין מתקשה להאמין. איך זה משמח אותי, אני לא יכולה לתאר לך".

ארץ אחרת

בגיל 18 חזרה מוג'דה לטורקיה. ילדת הפלא גדלה להיות אישה צעירה והרגישה רצון עז לפתח את הקריירה שלה שם וגם לשיר בטורקית. בתחילה נסעה לטורקיה עם אביה, שסייע לה בפתיחת דלתות. "הוא עזר לי להתחבר לשוק המוזיקה הטורקי. הוא ניגן לאברהים טטליסס, לפרדי טייפור, לאורחן ג'נגביי סיבלג'אן ועוד. כולם הכירו את אבא שלי, וזה עזר לי להתניע שם את הקריירה".

"ראיתי את זוועות 7 באוקטובר והלב שלי פשוט בכה. מה, עד כדי כך נשמה של אדם זולה? פחדתי על המדינה ועל האנשים, צפיתי בטלוויזיה ודאגתי". הרגשת שאת צריכה להסתיר את הקשר שלך לישראל? "לא. הטורקים אוהבים את ישראל, וגם הישראלים אוהבים את טורקיה"

כשמוסטפה חזר לישראל, אחיותיו תמכו במוג'דה בטורקיה. כמה חודשים לאחר מכן היא הצטרפה לסיבוב הופעות של הזמר מיסלים גורסס באירופה, ובמשך שלושה חודשים הסתובבה איתו ועם זמרים נוספים ברחבי היבשת. בגרמניה נשבה בקסמיה ברחן, נגן קלידים טורקי צעיר ומוכשר. הם נשואים כבר 22 שנים, וחיים היום באנקרה. מאז היא הוציאה שני אלבומים בטורקית, והיום היא מופיעה ברחבי אירופה עם ברחן והלהקה שלהם, ומגדירה את עצמה זמרת בינלאומית. היא מוכרת ומפורסמת בעיקר בבולגריה, בגרמניה ובמקדוניה, והיא "שרה ב־12 שפות ומדברת שש שפות: מקדונית, רומנית, טורקית, עברית, אנגלית וגרמנית".

לא היה לך קשה להתחיל מחדש את הקריירה בגיל כל כך צעיר, לבד?

"לא, כי מוזיקה היא שפה כלל־עולמית ואני יכולה להסתדר איתה בכל העולם. גם אמא שלי הביולוגית, זכרה לברכה, הייתה זמרת. בהחלט יכול להיות שהכישרון שלי, שהוא מתנה מא־לוהים, הגיע גם ממנה".

ההופעה אצל רינת בר באקספו בשנה שעברה לא הייתה רק הופעתה הראשונה בישראל אחרי יותר משני עשורים, אלא גם ביקורה הראשון כאן מאז שעזבה בגיל 18. "לא יכולתי להגיע לכאן כי עבדתי קשה", היא מצטדקת. "היו לי המון הופעות ונסיעות, הקלטתי המון באולפנים בכל מיני שפות – בבולגריה, באלבניה". עם אביה נפגשה בחופשות משותפות באיסטנבול: "היינו מתאמים כמה ימי חופשה ולאחר מכן הוא היה חוזר לישראל ואני לאירופה".

משה־מוסטפה הלך לעולמו לפני שש שנים, והוא קבור כאן בישראל. את הלוויה שלו היא נאלצה להחמיץ לדאבון ליבה. "כשקיבלתי את שיחת הטלפון מישראל שבישרה לי על מותו, הנשימה שלי נעתקה עד כדי כך שהובהלתי לבית החולים. שם אשפזו אותי והרופאים לא הרשו לי לעלות על מטוס", היא משחזרת בכאב. אבל היא מודה לאלוהים על שזכתה לקיים איתו שיחה אחרונה לפני מותו. "בשיחה האחרונה שלנו הוא אמר לי: 'אני אוהב אותך, בת שלי, אני אהיה בסדר, ואני כל הזמן שומר עלייך ואשמור עלייך'. אבל את לא יודעת מתי בן אדם ימות. היום, כשאני משחזרת את השיחה הזו, ואחרי שעברו כמה שנים, אני יודעת למה הוא התכוון. הפרידה ממנו עדיין קשה לי, אני מרגישה כאילו היא הייתה אתמול. הוא היה העולם בשבילי, הסיבה שלי לחיים".

אז איך את מצליחה לחיות בלעדיו?

"אני חיה, אבל חצי חיה. אני מחייכת כי הוא אמר לי לחייך. 'את חייבת לחייך אם את אוהבת אותי ואת המעריצים'. הוא היה אומר לי גם: 'כשתחייכי, תיזכרי שאני איתך. אבל כשתהיי עצובה, אל תשכחי: אני כל הזמן ארגיש אותך. כל הזמן אהיה עם הנשמה שלך'".

היא מתקשה לא להתרגש כשהיא נזכרת בו, ומחניקה את הדמעות שמציפות אותה. "היה לי קשר יוצא דופן עם אבא שלי. אני לא יכולה להגדיר אותו. הוא היה גם אבא וגם אמא בשבילי. האמא החורגת שלי לא החסירה ממני כלום, אני מעריכה את זילפה על כל מה שהיא עשתה בשבילי, אבל זה לא תופס את המקום של האמא שילדה אותך. היום אלירן הוא מה שנשאר לי מאבא שלי, והוא ממלא באיזה מקום את חצי הלב השבור שלי".

"זאת הארץ שלי"

מוג'דה עדיין מחוברת היטב למוזיקה הישראלית, ומשתדלת לעקוב אחרי מה שקורה פה בתחום, אבל אי אפשר להוציא ממנה את שנות התשעים. היא נשארה "ה־מעריצה של עפרה חזה. אני מעריצה גם את מיקי גבריאלוב, את אריק איינשטיין, שלומי שבת. אלה השירים בעברית שאני אוהבת לשמוע". היא גם עוקבת אחרי אושיות אינסטגרם ישראליות כמו הבשלן קובי אדרי, בעל המשפט המפורסם "קשה? לא קשה!", היא מצטטת אותו ומטיחה בי אמירה נוספת שמזוהה איתו: "תקני סוטאז'!". הסלנג הישראלי שלה עכשווי לגמרי, וכשיש לה זמן ("ואין לי יותר מדי זמן", היא מדגישה), היא גם רואה "מאסטר שף" ו"האח הגדול": "בעונה האחרונה אהבתי את תרצה, היא הייתה אמיתית". ברחן צופה איתה בתוכן ישראלי, ומבין פה ושם. מוג'דה מלמדת אותו עברית.

איך המלחמה בישראל השפיעה עלייך?

"ראיתי את זוועות 7 באוקטובר כמו כל העולם. הלב שלי פשוט בכה. מה, עד כדי כך נשמה של אדם זולה? עד כדי כך שיתרחש משהו כמו 7 באוקטובר? פחדתי על המדינה ועל האנשים, צפיתי בטלוויזיה ודאגתי".

הרגשת שאת צריכה להסתיר את הקשר שלך לישראל?

"לא. הטורקים אוהבים את ישראל, וגם הישראלים אוהבים את טורקיה".

עד כדי כך שגם שולטים יפה בכל הסדרות הטורקיות.

"מדהים אותי שישראלים יודעים לדבר היום טורקית בזכות הסדרות האלה, זה נדיר".

איך היית מגדירה את עצמך – טורקייה־ישראלית או ישראלית־טורקייה?

"אני משתדלת להיות בן אדם. זו משימה לא פשוטה. אבל לשאלתך, גדלתי עם המסורת הישראלית, אני טורקיה אבל בעלת מסורת ישראלית".

היית רוצה לחזור לגור פה?

"זאת הארץ שלי. השארתי פה את הילדות שלי, את הנעורים שלי. בטח שאני רוצה לחזור ולחיות פה, אבל על הקו של אירופה־טורקיה־ישראל".

מוג'דה עובדת היום קשה על ההופעות הבאות בישראל אבל גם על הפתעות נוספות, כמו למשל אלבום שהיא מקליטה עם ברחן, שיצא בקרוב ממש, ובו שירים שכתבה והלחינה בכמה שפות, כולל עברית. הרבה מהשירים עולים בה מחיי היומיום. "אני מאוד אוהבת את המטבח, וכשאני מבשלת אני שרה. יש לי שתי חתולות בבית, שכתבתי עליהן שירים ואני שרה להן. אני כותבת על החיים, על העולם, שירים שיש בהם תפילה, אהבה, פרדה, כל מה שאנחנו חווים. אלה שירים שאנשים יכולים להזדהות איתם ולהלביש עליהם דוגמאות מהחיים שלהם עצמם".

סגנון המוזיקה שלה הוא אתני, "שיש בו הכול. כמו שבמוזיקת ג'אז אין חוקים, ואפשר לנגן בה כל אקורד גם אם הוא לא מתאים לסולם. בחוסר חוקיות הזה יש משהו יפה שמתיישב נעים על האוזן. כך זה מתבטא גם בסגנון האתני שלי – אני שרה מוזיקה טורקית, מכניסה לה קצת הודית וקצת סגנון ערבי ועוד".

יש אמן ישראלי שהיית רוצה לשתף איתו פעולה?

"מיקי גבריאלוב", היא אומרת בפנים מוארות. "אני מעריכה אותו מאוד, מכבדת אותו, אוהבת אותו כמו אבא. הוא מוזיקאי אלוף בעיניי. גם האופי שלו מיוחד. יש בו משהו מיוחד בנשמה. יש לי חלום לשיר איתו יחד שני שירים – 'אני ואתה נשנה את העולם' ו'עוף גוזל'".

יש משהו שאת רוצה להגיד לקהל הישראלי?

"שאני אוהבת אותם, ושיש פרויקטים חדשים בדרך, דברים שיפתיעו אתכם. המוזיקה שלי תהיה שונה קצת ממה שאתם מכירים וזוכרים ממני".

הגשמת כבר את החלום שלך, או עדיין לא?

"עדיין לא. הגשמתי הרבה חלומות, ברוך השם, אבל יש עוד. למוזיקה אין סוף, לנשמה אין סוף. הן לא יפסיקו לחיות, ואיתן גם החלומות שלי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il