בהלווייתה של אביב מאור בת ה־18, שנרצחה לפני שבוע בפיגוע המשולב בעמק חרוד, נראה מחזה לא שגרתי. עשרות אנשים הגיעו לבית העלמין כשהם רכובים על סוסים ומניפים דגלי ישראל. פרסות הסוסים הכו באדמה הלחה מגשם וליוו את אביב, רוכבת מיומנת שאהבה מרחבים, בדרכה האחרונה.
הרוכבים נענו לקריאתה של אימה של אביב, עינת. "מבקשים מכל מי שיש לו סוסים לזכור אותה תמיד", ביקשה, ורבים נענו לה. "רצו להגיע רוכבים מכל הארץ, אבל הגבילו את זה משיקולי מקום", מספרת עינת. "מאוד התרגשנו לראות אותם וגם הודיתי להם בסוף ההלוויה. זה מאוד משמעותי עבורנו שהם באו".
יום שישי שעבר החל כיום רגיל בבית משפחת מאור בקיבוץ עין־חרוד איחוד. אביב הסיעה ברכב הקיבוץ את אורי טובול, ידיד קרוב שלה, לתחנת אוטובוס סמוכה לתל־יוסף. אורי מחובר מאוד למשפחת מאור ואף נוהג לקרוא "אימא" לאימה של אביב, עינת. היא התיישבה בבית קפה בקיבוץ מרחביה לפגישה עם חבר, ואז צלצל הטלפון. "אורי התקשר ממספר שלא היה מזוהה אצלי", משחזרת עינת. "כשעניתי הוא צעק 'אימא, בואי מהר, דקרו את אביב, דקרו את אביב'. לא הבנתי מה קורה, אבל בתוך שנייה הייתי באוטו. נסעתי ממרחביה לפה במהירות 150 קמ"ש, בנתיב הנגדי, עקפתי כמו משוגעת.
"היו לי מחשבות שדקרו אותה ושהיא פצועה ואני אבוא להציל אותה. מהדרך התקשרתי לאמבולנס ואמרו לי שזה אירוע שמטופל. התקשרתי לטל, בעלי, ואמרתי לו 'רד מהר לצומת, אורי אומר שדקרו את אביב'. הוא טס לשם, והספיק להגיע למקום הפיגוע לפניי".

אביב מאור ז"ל | צילום: מהאלבום המשפחתי
"כשהגעתי, ראיתי את אביב כבר ללא רוח חיים, שכובה שם כמו מלאכית, לא זזה", משחזר טל בכאב. "רצתי אליה מייד וצרחתי. היא שכבה בתוך מין תעלה ענקית של מים. היא כנראה רצה מהכביש, ניסתה לברוח, המחבל רדף אחריה ודקר אותה בגב".
"טל אמר לי לא להסתכל אבל לא יכולתי שלא להסתכל", אומרת עינת. "אביב הייתה עם צעיף מנומר שהיא קנתה לאחרונה בטיול לאוסטריה. שאלתי את צוות האמבולנס אם אפשר להציל אותה. אף אחד לא ענה לי, עד שהגיע רופא עם מבט כבוי ואמר שהוא מצטער. התיישבתי על האדמה ואמרתי לחבר שהיה איתי: נראה לי שהבת שלי מתה, זה נשמע לך הגיוני?"
בהמשך, התבקשו הוריה של אביב להגיע לבית החולים בעקבות האמבולנס. "חיכינו שם הרבה זמן", משחזרת עינת. "טל וניצן היו בטוחים עד הרגע האחרון שיהיה נס, הם לא רצו להאמין שהיא איננה, אבל אני כבר ידעתי".
קולעת צמות לסוסים
ערב יום שלישי השבוע בגינת ביתה של משפחת מאור בקיבוץ עין־חרוד איחוד. כדי לחמם את עשרות המנחמים שנמצאים שם בכל רגע, בהם בני נוער רבים, הודלקו פטריות חימום. הכלבים של המשפחה, צ'יז הצחור וניקי בעל הפרווה השחורה והבנדנה האדומה על הצוואר, הסתובבו בין האורחים. עינת וטל הראו לנו ספר תהילים בעל כריכה ורודה עם אותיות כסופות, שמנחמים מבת־ים הביאו לעילוי נשמתה של אביב.
עין־חרוד איחוד הוא קיבוץ מסביר פנים. חברי הקיבוץ מזהים בנקל מי שאינו בן המקום, וממהרים לכוון אותו אל בית המשפחה. בכביש הראשי עוברת נערה על סוס, מראה שאיננו יוצא דופן במקום שגם אביב החלה את דרכה באורווה שלו, ומהר מאוד הפכה לרוכבת מיומנת ולחלק מהצוות.
אביב הייתה הבת הבכורה במשפחה, ניצן (17) היא הבת האמצעית, ואיתי (14) הוא צעיר הילדים. עינת (50), מטפלת רגשית ומדריכת הורים, היא ילידת רמת־גן. כשהכירה את טל (47), שהוא דור שלישי בקיבוץ, עברה בעקבותיו לעמק. טל הוא נגר שבונה בעיקר מטבחים.
"אביב הייתה תינוקת שלא מפסיקה לבכות ולא מרוצה אף פעם", זוכרת אימה. "הרגשנו כאילו העולם לא היה מספיק טוב בשבילה. טל היה מסתובב איתה שעות בעגלה ועל הידיים עד שנרדמה".

"היה לה מבט בוחן, חודר, מבין, מבט שאי אפשר להתעלם ממנו, כמו רדאר", אומר טל. "היא גדלה להיות ילדת קיבוץ כמו שאפשר לדמיין, ילדת טבע, יחפה. היא הביאה הביתה עוד ועוד חיות והייתה מגדלת כל מה שאפשר לגדל: צ'ינצ'ילות, אוגרים, שרקנים, שלשולי גשם, ארנבות, תוכי, כלבים, חתולים בלי סוף. יש לה אפילו תמונות עם חלזונות על הפנים. הרשינו לה להביא הביתה את כל החיות".
היא למדה בבית הספר היסודי "עמק חרוד" ובבית ספר התיכון הרב־תחומי "עמל" עמק חרוד, אך הוריה מתארים נערה שלא אהבה מסגרות. "מעולם לא הצלחתי לשבת ולהכין איתה שיעורים", אומרת עינת, וטל משלים: "היא התחברה רק לדברים שהיא אוהבת. לא הייתה יושבת ולומדת משהו שהיא לא מרגישה שהיא צריכה אותו באמת".
בתמונות באלבום המשפחתי אפשר לראות את אביב רוכבת על סוס כבר בגיל שבע. "זה במצפה־רמון, הייתי איתה בטיול עם מדריך שלקח אותנו סביב כל המכתש", מצביעה עינת בדמעות על אחת התמונות. "בבת־מצווה לקחתי אותה לספרד ורכבנו שלושה ימים על סוסים בהרי הפירנאים. היא למדה רכיבה מערבית בחוות אולסטאר במגידו. היה לה שם מדריך בשם עירד, שהיא הייתה קשורה אליו מאוד, והוא אמר שיש לה כישרון יוצא דופן לסוסים. במקום בגרות היא עשתה קורס של מדריכי רכיבה. היא עשתה גם קורס מצילים ועברה אותו בהצלחה, והייתה אמורה להתגייס לצה"ל ב־20 בינואר 2026 ולשרת כמצילה בחיל האוויר".
אחד הדברים המרגשים ביותר בחודשי חייה האחרונים של אביב היה הליכה יומיומית לטפל בסוסים שבכפר נאעורה, כפר ערבי סמוך לקיבוץ. נסיעה מקרית של עינת לשטוף את הרכב בכפר הביאה לקשר חם בין משפחת מאור לתושב הכפר מוחמד חלדי, המכונה חמודי. עינת שקלה לקנות לאביב סוס משלה והתייעצה עם חמודי, והוא הציע שאביב תבוא לטפל בסוסים אצלו ותוכל לרכוב מתי שתרצה.
"הסוסים באורווה של חמודי היו של מטפלת רגשית ממג'דל־שמס שעושה שיעורי רכיבה טיפולית", מסבירה עינת. "בזמן המלחמה הצבא הציב סוללת כיפת ברזל בשטח החווה, והיא העבירה את הסוסים אל חמודי. מאז, כל יום אביב הייתה הולכת לשם, רוחצת את הסוסים, עושה להם צמות ברעמה ויוצאת לרכוב. חמודי והיא נהיו חברים טובים, והוא ממש התייחס אליה כמו אח גדול".
התקווה שהתנפצה
כשהמלחמה הסתיימה והסוסים חזרו לאורווה במג'דל־שמס, הופתעה המשפחה לגלות שחמודי קנה סוס משלו. עינת: "הוא אוהב סוסים, אבל אני חושבת שחלק מזה היה בשביל אביב. היא נתנה לו רעיונות בתור אחת שיודעת בדיוק מה צריך בשביל סוס, והוא בנה מכלאה מדהימה ושיפץ את כל המקום".
לסוס החדש קראו דייגו, ואביב טיפלה בו במסירות מהרגע הראשון. עינת: "כשדייגו הגיע הוא היה מאוד רזה ומוזנח. הם האכילו אותו, נתנו לו ויטמינים, והיא ממש שיקמה אותו והתחילה לאלף אותו".

שמשון מרדכי ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
טל: "אביב אמרה שכמעט אין סיכוי שדייגו ידהר, בגלל המצב שלו, ואז יום אחד היא שלחה לנו סרטון שלה דוהרת עליו בשדות. היא הייתה רוכבת על הסוס ומצלמת משם את הצל שלה תוך כדי הרכיבה. היא הייתה צלמת מעולה".
עינת וטל מודים שלא שאלו את אביב מה כל כך משך אותה לרכוב על סוסים. טל: "נראה לי שהיא אהבה את הכוח שלהם, את החופש שהם מסמלים. מגיל קטן היא אהבה את הדהירה הזאת בשדות. בטלפון של אביב יש המון סרטונים שהיא צילמה את עצמה בשדות, שוכבת על גב הסוס בזמן שהוא הולך. היא היתה הלוחשת לחיות. חמודי היה פה בשבעה וסיפר איך דייגו לא הגיב אליו בכלל, אבל כשאביב הגיעה הוא היה מתחיל לקפוץ ולצהול".
עינת: "תמיד בנסיעות, כשהיינו רואים מרחבים ירוקים, אביב הייתה אומרת 'יא, איך הייתי רוצה לדהור פה עם סוס'. חמודי עזר לה להגשים את החלום הזה. חיות נמשכו אליה כמו מגנט, כמו דוקטור דוליטל".
ב־7 באוקטובר גבר החשש בקיבוץ בשל הסמיכות לקו התפר. "זה היה ממש מפחיד כי אנחנו הבית הראשון בכניסה לקיבוץ", מתארת עינת. "לקחתי את כל כלי הגינה שהיו לנו והכנסתי לממ"ד כדי שיהיו לנו כלי נשק". לקראת גיוסה המתקרב הספיקה אביב לטוס לבוקרשט עם אחותה ניצן, וגם לאוסטריה עם ידיד. ההורים דאגו כשהייתה בחו"ל, לא האמינו שהנורא מכול יקרה כמה מאות מטרים מהבית.
בשבוע שלפני הפיגוע בילו עינת וניצן עם אביב במסעדה במתחם "אורוות האומנים" בפרדס־חנה. "היה ערב מהמם, שתינו סאקי, אכלנו ראמן, צחקנו מלא", מספרת עינת. אביב ביקשה מאחותה ניצן לקחת את הכלבים לטייל בתחילת השבוע שעבר, והיא הביאה אותם ל"גבעה" - מקום מוגבה בקיבוץ שאהוב עליהן ועל בני נוער רבים בעמק. "ביום ראשון שעבר העליתי מהגבעה סטורי עם כל הנוף והכלבים וכתבתי: 'לשבוע טוב יותר'. בסוף, השבוע הזה הרס לי את החיים".
"אביב הייתה משוגעת, מצחיקה וכיפית", מספרת ניצן. "כמה שהיא הייתה ביישנית, היא הפיצה הרבה אור. היא הייתה החברה הכי טובה שלי וידעה את כל הדברים שאף אחד אחר לא ידע. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים כמוה בעולם, שעושים מה שהם אוהבים באמת ולא אכפת להם מה יחשבו. היא לא הייתה כל הזמן בסביבה של אנשים, וגם לא היה לה צורך בזה. היא אהבה את הלבד ואת השקט שלה. היו לה החברים הטובים, את נעמה החברה הכי טובה, והיינו אנחנו. היא הייתה ילדה של בית".

את נעמה אלבז הכירה אביב כשהתגוררה במשך שנה בכפר הנוער החינוכי "הדסה נעורים" ליד מושב בית־ינאי. אלבז (19), ירושלמית במקור, היא סטודנטית שמתגוררת בטבריה. כשהכירה את אביב הן היו בכיתה ט', שובצו באותו חדר והתחברו. "כולם היו מסובבים את הראש כשאביב הייתה עוברת, היא הייתה הכי יפה בעולם", אומרת נעמה. "כולם רצו להיות חברים של אביב, אני לא יודעת מאיפה הגיע המזל הענק שהיא בחרה דווקא בי.
"בפנימייה עבדנו יחד בכלבייה וטיפלנו בשני כלבים שקראו להם מוגלי ובאלו. אביב הצליחה להעיר אותי מדי יום בחמש בבוקר כדי שנוציא אותם לטיול. כשהם זכו בבית אוהב שמחנו מאוד אבל גם בכינו, כי ממש אהבנו אותם ונקשרנו אליהם. גם כשהיא עזבה את הפנימייה, המשכנו לדבר כל יום. היא בקושי הגיעה אליי לירושלים בסופי שבוע, כי חששה ממחבלים. נסעתי אליה כמעט כל סוף שבוע, והיינו הולכות לטייל בגלבוע. היא הייתה מכינה לי קפה שחור בפק"ל, והצליחה להוציא ממני צד של טבע שבכלל לא היה בי כעירונית. היא גם לקחה אותי לרכוב על סוסים אצל חמודי. רכבנו בשקיעה, והיא חשבה שלא נהניתי כי ממש פחדתי מהסוסה שהייתי עליה, אבל זו הייתה חוויה מדהימה לראות אותה רוכבת".
נעמה ראתה את אביב בפעם האחרונה ביום שלישי שלפני הפיגוע. היא באה אליה אחרי מבחן, והן ישבו לאכול המבורגר עם טל ואיתי במסעדת "המסגריה" בצומת תל־יוסף, לא רחוק ממקום הפיגוע. "ביום שישי בבוקר, קצת לפני הפיגוע, דיברנו בטלפון שיחה קצרה ממש, תכננו להגיע בשבת לתל־אביב", אומרת נעמה. "היא מיהרה לצאת לכיוון אורי כדי להסיע אותו לתחנה, אמרה שהיא צריכה לסיים ושהיא כבר תחזור אליי. כשהבנתי שמדובר בפיגוע באזור שלה דאגתי, אבל לא עבר לי בראש שזו יכולה להיות היא. אפילו כשכתבו בחדשות נערה בת 19, ידעתי שהיא בכלל בת 18, אז עשיתי הכול כדי לחשוב שלא מדובר בה.
"כתבתי לה, התקשרתי כל הזמן, אבל היא לא ענתה. בסוף, כשהתקשרתי לאימא שלה, היא ענתה לי בוכה וניתקה. התקשרתי לאורי והוא כתב לי 'זאת אביב'. חשבתי שהיא נפצעה, אבל ברגע שנכנסתי לרכב עם אימא שלי כדי לנסוע לעין־חרוד, קיבלתי את ההודעה הרשמית והתחלתי לצרוח".
הכתובת על הקיר
המחבל הפלסטיני שרצח את אביב, אחמד אבו אלרוב מהעיירה קבאטיה שליד ג'נין, הוא שוהה בלתי חוקי בישראל. אחרי הפיגוע, שאותו ביצע ברכב של מעסיקו, הוא נעצר וצה"ל אטם את ביתו. לא מעט תושבים מהעמק הזהירו לאחרונה מפני שב"חים כמוהו שחוצים באין מפריע את הגדר לעבר ישראל.
"צריך שיהיה עונש מוות למחבלים, וכמה שיותר מהר", אומר טל, ועינת מוסיפה: "כשהייתי צריכה לזהות את הגופה של הבת שלי בבית חולים, גם המחבל טופל שם. שמרו עליו יותר מעשרים שוטרים ואנשי מג"ב, כאילו מדובר בראש ממשלה. אני מייחלת שיהרגו את כל המחבלים ואת כל המשפחות שלהם, שיעיפו אותם מהארץ ושלא תהיה להם שום זכות להתפרנס כאן".

"הגבעה של אביב". בני נוער בעין־חרוד איחוד | צילום: יוסי אלוני
בפיגוע המשולב נהרג גם שמשון מרדכי, בן 68. המחבל דרס אותו למוות כשיצא מבית הכנסת. לאחר הפיגוע היה בתקשורת מי שבחר להציג את הפיגוע בצורה השוואתית: הרוגה מהקיבוץ המבוסס מול הרוג מהעיירה בית־שאן. "מאוד כעסתי על הדרך שבה זה הוצג", אומר טל, "כאילו בוחרים בתקשורת את הסיפור הכי חם וגם אליו דוחפים בכוח את הפילוג".
"הפרדה כזאת בין עין־חרוד לבית־שאן זה מזעזע", אומרת עינת. "תמיד היה קשר בין הקיבוץ לבית־שאן. אנשים מבית־שאן תמיד עבדו בקיבוץ, ואני עובדת בבית־שאן. חשוב לי שידעו כמה התרעמנו על כך שעשו קשר בין המוות של אביב ושל איש יקר מבית־שאן ובין תחושות קיפוח כאלה אחרות".
ההורים אף ביקשו שפוליטיקאים יימנעו מלהגיע להלוויה ולשבעה. "אנחנו לא אוהבים פוליטיקה, אף פעם לא רואים חדשות. לא רצינו רעל, רעש ורוע בחיים שלנו, למרות שזה הגיע לפתחנו", אומרת עינת. "היו פה בשבעה הורים שכולים, אחד הגיע מגבעתיים, אחד מבית־אל. קיבלתי הודעות מהורים אחרים שאיבדו את הבת שלהם. מגיעים לפה אנשים שלא ראיתי מעולם, מרמת הגולן, מהעמק, מבקעת־הירדן, ואני רוצה להודות לכל האנשים הטובים שיש בעם הזה".
לקראת סיום, האח הצעיר איתי מבקש לקחת אותנו לראות את "הגבעה". ביוזמתו של איתי הגיעו בני נוער רבים מהקיבוץ וכתבו שם באבנים גדולות את שמה של אביב. כדי שאפשר יהיה לראות את הכיתוב, הם גזמו שיחים סמוכים. כשאנו מסיימים לעלות, איתי יורד עם אחד החברים על הקלאב־קאר הקיבוצי ומביא אבנים נוספות כדי לסיים את צורת הלב הגדול שהם הוסיפו לצד שמה. האווירה על הגבעה תוססת ושמחה, כמו שהייתה אביב. גם על פניהם של איתי והאחות ניצן שמצטרפת, מבליח חיוך.
"החלטנו לכתוב את השם של אביב פה בגבעה שאביב מאוד אהבה", אומר איתי. "הגיעו המון חברים, כל מי שהיא נגעה בו עם האור שלה, וכך הצלחנו לסיים לכתוב את השם שלה בתוך פחות משעה.
"אביב הייתה קסומה, אין אנשים כאלה בכלל", אומר איתי. "אהבנו ללכת מכות בצחוק, לריב על השלט של הטלוויזיה, מה לא הייתי נותן כדי לעשות את זה שוב. אני מתגעגע. חשוב לי שיזכרו שהיא הייתה נחמדה ועשתה רק טוב".
ניצן מוסיפה: "ביני ובין אביב יש הבדל של שנה ושמונה חודשים, אז היינו ממש תאומות. מה שמחזיק אותי זה החברים שכל הזמן באים. הם מחזקים אותי, תומכים בי, ואי אפשר לבכות לידם כי הם תמיד גורמים לי לצחוק".
על חולצה שהדפיסה המשפחה לזכרה של אביב מופיע המשפט: "אַת הדבר הכי נקי בעולם שכל כולו שקר". מתוך השיר "לי ולה" של רביד פלוטניק (נצ'י נצ'). ניצן: "אביב ואני מכירות את נצ'י נצ' מגיל מאוד צעיר כי אבא תמיד השמיע לנו אותו ואת טונה. כמו שאמרתי בהספד, כל מה שאביב הייתה צריכה זה פשוט סוסים, שדות, סיגריות ומוזיקה. אחרי עבודה קשה, באמת גם היה לה את כל זה".

