"בזמן השידור שלנו נפטר השחקן האהוב המדהים מוחמד בכרי, שהוא באמת מגדולי הגדולים. חיבוק גדול למשפחת בכרי, באמת מגדולי הגדולים". אלה המילים שבהן נפרד אדם גבאי, שדרן בתחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל, מהשחקן והבמאי הערבי־ישראלי מוחמד בכרי, שמת בשבוע שעבר.
גבאי לא היה לבד. בכרי, שמת ממחלת לב בגיל 72, זכה לשבחים רבים בעולם התרבות הישראלי לאחר מותו. כך למשל ספד לו הבמאי אורי ברבש בריאיון לאתר N12: "אני מרגיש צורך לומר יהי זכרו ברוך כמו שנהוג במחוזותינו. אין לי ספק שלא מעט מאזרחינו יתקוממו על המשפט הזה, אבל אני מתכוון לזה. מותו של מוחמד הוא אבדה לתרבות הישראלית, וכך צריך שיתייחסו אליה". גם השחקנית שרה וינו־אלעד הקדישה לבכרי פוסט בפייסבוק: "וכאילו כדי לסמל את כל מה שמתפוצץ לנו בפנים, מוחמד בכרי יפה התואר והלב עזב את עולמנו. הלב שלו לא יכול עוד. תודה על כל מה שעשית פה".
ייתכן שבכרי אכן היה מוכשר בתחומו, אך ההליכים המשפטיים סביב הסרט הדוקומנטרי שיצר בשנת 2002, "ג'נין ג'נין", מאירים אותו באור נוסף, שונה מאוד. שקרים, מניפולציות, הוצאת דיבה על חיילי צה"ל והזדהות עם אויבי המדינה הם רק חלק ממה שנחשף במהלך הדיונים בתביעת הדיבה האחרונה בסדרה, שהוגשה נגד בכרי בשנת 2020. כדי להבין את ההקשר המלא של הדברים, עלינו לחזור אחורה לשנת 2002.
בליל הסדר תשס"ב, 27 במרץ 2002, חדר מחבל למלון פארק בעיר נתניה. בפיגוע הקשה נרצחו 30 בני אדם ונפצעו 160. היה זה שיאו של גל טרור רצחני שהחל שנה וחצי קודם לכן, בראש השנה תשס"א, וקיבל את הכינוי "האינתיפאדה השנייה". באותו חודש מרץ נרצחו יותר מ־135 ישראלים ברצף של 23 פיגועים.
נבות תל־צור | צילום: נעם ריבקין־פנטון, פלאש 90
ממשלת ישראל, אז בראשות אריאל שרון, החליטה לצאת למבצע צבאי נרחב בערים המרכזיות ביהודה ושומרון. חמש אוגדות השתתפו במבצע "חומת מגן", שנחל הצלחה גדולה וחיסל את קיני הטרור הרצחני שהתפתחו במהלך העשור הקודם בשטחי הרשות הפלסטינית. בחלק מהערים עברה ההשתלטות על קיני הטרור באופן קל יותר, אך לא בכולן. לחימה עזה במיוחד התנהלה במחנה הפליטים ג'נין. בקרבות במקום נפלו 23 מתוך 30 החללים שנפלו במבצע כולו, וההתקדמות הצבאית בתוך המחנה הייתה איטית ומורכבת. הכוחות הסתייעו במסוקי קרב, טנקים ודחפורי D9 משוריינים.
האינטנסיביות הרבה של הלחימה והעובדה שצה"ל נאלץ לעשות שימוש באמצעים אגרסיביים כדי לסייע לכוחות, הולידו ברחוב הפלסטיני שמועות על טבח שצה"ל כביכול ערך במחנה. שמועות אלה תורגמו בהמשך למסע תעמולה אנטי־ישראלי. מי שליבו את הטענות היו גם בכירי הרשות ובראשם שר ההסברה הפלסטיני באותם ימים, יאסר עבד־רבו. בעלילות שהופצו הייתה האשמה שלפיה ישראל חופרת קברי אחים ל־900 פלסטינים שנהרגו במחנה. האשמות השווא הללו נפוצו בעולם והסבו לישראל נזק כבד. רק מאוחר יותר נחשף בדו"חות שפרסמו האו"ם וארגוני זכויות אדם שמספר ההרוגים במחנה היה נמוך בהרבה, כמה עשרות בלבד, וכמחציתם היו מחבלים חמושים. כמובן, הדבר לא הפריע לפלסטינים להמשיך ללבות את עלילת הדם.
זמן קצר לאחר סיום הקרבות במחנה ג'נין הגיע למקום בכרי, שחקן תיאטרון וקולנוע מוערך, אך בעל ניסיון דל בעשייה דוקומנטרית. בכרי וצוותו צילמו את מראות ההרס וראיינו תושבים שסיפרו על אירועים שכביכול התרחשו במקום במהלך ימי הלחימה. הסיפורים והצילומים נערכו עריכה מוקפדת, לא פעם מניפולטיבית באופן מכוון, כדי ליצור בלב הצופה את הרושם שחיילי צה"ל ביצעו במקום מעשים נוראים. כך בא לעולם הסרט "ג'נין ג'נין".
בישולים ומניפולציות
במהלך השנים עמד הסרט במוקד של כמה הליכים משפטיים. תחילה עתר בכרי, בראשית 2003, נגד החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור הקרנה מסחרית של סרטו בבתי הקולנוע בישראל. שופטי בג"ץ קיבלו את העתירה ופסלו את החלטת המועצה בשם קדושת חופש הביטוי, אף שהיו מודעים לכך שהוא מלא בשקרים ומוציא את דיבת צה"ל. בשנת 2007 הגישה קבוצת לוחמי מילואים, בוגרי חומת מגן, תביעת דיבה אזרחית נגד בכרי, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז סירב לפתוח נגדו בהליך פלילי על הוצאת דיבתם של חיילי צה"ל. השופטת מיכל נד"ב קבעה שהסרט רצוף שקרים וכי לבכרי לא עומדת הגנת תום הלב או הגנת "אמת דיברתי". עם זאת, היא דחתה את התביעה משום שהסרט הוציא את דיבתם של התובעים כקבוצה ולא כיחידים, וכדי לתבוע על לשון הרע נדרש להציג אדם מזוהה שנפגע מהדברים באופן אישי. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ההחלטה נדחה.
בשלב זה נראה היה שהעיסוק המשפטי בסרט תם, אולם בשנת 2015 הגיש סא"ל במיל' ניסים מגנאג'י תביעת לשון הרע חדשה נגד בכרי. מגנאג'י טען שבאחת הסצנות הבעייתיות בסרט הוא מופיע כשהוא מצולם מן הצד, באופן שניתן לזהותו. הסרט, טען מגנאג'י, קושר אותו לאירוע שלא היה ולא נברא, ובוודאי שהוא איננו קשור אליו. בתביעה נטען שהסרט כולו הוא "עלילת דם" נגד חיילי צה"ל, אך צוינו בה גם כמה סצנות בעייתיות במיוחד. כך למשל, מצולם טנק ישראלי הדוהר לעבר כמה אנשים השרועים על פני הקרקע כשהם כפותים. ברקע נשמע קול מתריע שהטנק עומד לדרוס את האנשים, ומייד לאחר מכן צעקה כי הטנק עלה על אותם אנשים. בהמשך נראה הטנק ניצב בקרבת מקום, תוך כדי כך נשמע צרור יריות, ולאחריו מתבצע פינוי של אדם באלונקה. צירוף הרגעים הללו יוצר מניפולציה וגורם לצופה להבין שהטנק דרס את האנשים, אף שמדובר כמובן בהתרחשות מבושלת.
בסצנה אחרת נראה קשיש שידו חבושה, הטוען כי בעת הליכה לעבר נקודת איסוף שהותוותה על ידי גורמי צה"ל, הוא נורה בידו ללא סיבה ונפל. כאשר החייל ביקש ממנו לקום, והקשיש טען כי אין ביכולתו לעשות כן, איים עליו החייל כי יהרוג אותו.
הסרט כולל גם ראיונות קצרים עם מנהל בית החולים בג'נין, ד"ר אבו ראלי, המתאר שורת אירועים שלא קרו. בין השאר הוא מספר על הפגזת בית החולים באמצעות טנקים, שרפת חלק מבית החולים, מניעה מכוונת של הגעת כוחות כיבוי אש ואמבולנסים וכן כפיתת אדם ורציחתו בירי ישיר על הלסת. בראיונות נוספים עם תושבי המחנה נשמעו טענות על "הוצאות להורג" של ילדים ושל מוגבלים, רצח ילדים בריצוץ ראשיהם, הריסת בתים על יושביהם באמצעות דחפור, שימוש בילדים כ"גדר חיה" תוך כדי איום על חייהם, ירי מכוון, מניעת פינוי ילד שנורה לבית חולים, ירי בחפים מפשע, דריסת תושבים באמצעות טנקים ומילוי בורות שנפערו בכבישי המחנה באמצעות "בצק אדם" שנוצר בעקבות הדריסה.
סצנה שזכתה לתשומת לב משפטית מיוחדת היא "ריאיון" עם אדם זקן, תושב המחנה, המתאר אירוע קשה של ביזה שבו נטלו חיילי צה"ל את כל כספו, אשר היה מיועד לטיפולים רפואיים. בתרגום הסרט לאנגלית נכתבו מפי אחד המרואיינים המילים "טבח" ו"רצח עם", אף שהמרואיין כלל לא אמר אותן.
כוחות צה"ל בג'נין במבצע חומת מגן, 2002 | צילום: לע"מ
בכרי, יש להבהיר, לא טען לרגע שיש לו הוכחה של ממש שהאירועים המדוברים אכן התרחשו. לדבריו, כבמאי וכשחקן הוא "מרגיש" מי אומר לו אמת ומי לא. ואולם לפני השופטים הוצגו עדויות נגדיות ולעיתים אף ראיות מוצקות לכך שסיפורי הזוועה שהציג היו שקרים גמורים. כך למשל, חלק ניכר מהעדויות של מנהל בית החולים התבררו ככאלה שאינן מתיישבות עם התיעוד מהשטח.
תדמית של שוחר שלום
מחויבותו הקלושה מאוד של בכרי לאמת העובדתית עלתה בצורה בוטה בחקירתו הנגדית על ידי עורך דינו של מגנאג'י, נבות תל־צור. כאשר תל־צור עימת את בכרי עם סירובו להשיב בדיון קודם על השאלה אם "ג'נין ג'נין" הוא סרט דוקומנטרי או יצירת אומנות, המשיך בכרי להתחמק והשיב: "זה 'סרט דוקומנטרי סטייל מוחמד בכרי', מוחמד בכרי הוא שחקן ולא כתב טלוויזיה". תל־צור התעקש להבין ושאל: "האם אתה יודע שהאל"ף־בי"ת בסרט דוקומנטרי הוא בדיקה מדוקדקת של העובדות, לפני הפרסום, לא בדיעבד?". בכרי לא התבלבל והמשיך במדיניות העמימות המניפולטיבית: "זה לא מדויק מה שאתה אומר". תל־צור הוסיף והקשה: "אתה חולק עליי?" ובכרי התעקש: "כמובן, ויש לי הסבר למה. אם כל במאי דוקומנטרי היה צריך לבדוק כל עובדה ועובדה, לא היה במאי שעושה סרט". עורך הדין אחז את השור בקרניו ושאל: "אתה מאשר לנו שבמקרה הספציפי של ג'נין ג'נין, אתה לא בדקת את העובדות שמוצגות בסרט?". בכרי אישר: "לא, לא בדקתי את העובדות". בהמשך אישר בכרי פעם נוספת שלא ערך שום בדיקה לעובדות המופיעות בסרט, והסתמך על העדויות ששמע במחנה בלבד.
אלא שהמניפולציה לא הסתכמה בפרסום עדויות לא בדוקות. סצנת דריסת הטנק, למשל, התחזתה לסצנה דוקומנטרית משום שהייתה עשויה כולה מצילומים אותנטיים כביכול, אך הצורה שבה נערכה הפכה אותה לבדיה גמורה. בכרי עצמו הודה בבית המשפט שסיטואציה כזו, שבה טנק של צה"ל דורס פלסטינים כפותים, לא הייתה ולא נבראה, וטען כי בשל כך הוא ערך את הסרט והוציא ממנו את הרגע שבו נשמע הצלם צועק שהטנק עולה עליהם. תל־צור לא התרשם וציין כי עותקי הסרט שהמשיכו להיות מופצים ומוקרנים כוללים בהחלט את הקריאה הזו.
בחלק אחר של העדות טען בכרי שהמילים "טבח" ו"רצח עם" לא הוכנסו על ידו אלא על ידי המתורגמנית לאנגלית, והוא אף כעס כשגילה זאת באיחור. "האנגלית שלי לא טובה", הצטדק, וסיפר שכאשר גילה זאת לא יכול היה לעשות דבר משום שלא היה לו כסף לעריכה נוספת של הגרסה המתורגמת לאנגלית. בן־צור תהה כיצד מצא בכרי את התקציב לערוך לטענתו את סצנת הטנק, אך הכסף נגמר כאשר התבררה ה"טעות" בתרגום לאנגלית. ההתפתלויות של בכרי בתשובה לא היו משכנעות.
מוחמד בכרי ב-2021 | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
המקום שבו העריכה המניפולטיבית של הסרט הפילה את בכרי היה זה שבו הוצגה "עדותו" של הזקן שנבזז לטענתו על ידי החיילים. על רקע אותה "עדות" נראית על המסך צדודיתו של סא"ל מגנאג'י. השופטת, הלית סילש, שצפתה בסרט וראתה את מגנאג'י באולם בית המשפט, הסכימה שניתן לזהות אותו. טענתו של מגנאג'י הייתה פשוטה: הצופה הסביר בסרט, שאיננו במאי קולנוע, מבין שמגנאג'י והחיילים שאיתו מעורבים בביזה. בכרי מצידו טען כי לא ניתן לזהות את מגנאג'י, וכי הצילום שלו נוסף להמחשה בלבד, כנהוג ביצירות דוקומנטריות. השופטת לא השתכנעה. "אני מוצאת כי אירוע ביזת הזקן מיוחס לתובע באופן מפורש", קבעה בפסק הדין.
במהלך השנים טיפח בכרי תדמית של אדם שוחר שלום, המטיף לדו־קיום ואחווה בין העמים. גם התדמית הזו נסדקה בבית המשפט. את הסרט הקדיש בכרי לאייד סמודי, ש"נרצח באלימות על ידי חיילים ישראלים" כהגדרתו. מה שבכרי שכח לספר לצופים, אך עו"ד תל־צור הראה באולם בית המשפט, הוא שסמודי לא "נרצח" סתם. הוא היה מחבל מבוקש שבביתו נמצאו 30 מטעני צינור. בתשובה לשאלותיו של תל־צור הודה בכרי שהוא לא טרח לבדוק מה היו נסיבות מותו של סמודי, שבביתו במחנה הפליטים ג'נין הוא התארח בזמן צילומי הסרט.
למחבל נוסף, אכרם אבו־סבאע, איש כוח 17 של פת"ח, נתן בכרי מיקרופון פתוח ושילב בסרט את "עדותו" שלפיה חיילי צה"ל השתמשו בגופות פלסטינים כדי לסתום חורים בכבישי מחנה הפליטים. בכרי אפילו לא ניסה לטעון שערך איזושהי בדיקה לפני ששילב בסרטו טענה מזוויעה כל כך. "לא היה אירוע כזה?" שאל תל־צור את בכרי, וזה השיב: "ייתכן שלא היה. אני אומר שהוא אמר את זה בציניות ובכאב, לא ציין עובדות ולא עשה כתבה כאילו דוקומנטרית על מה שהיה".
הרשות מימנה
בכרי, תושב הכפר בענה בצפון, לא הגיע מסביבה של חובבי ציון. ב־2002 נעצרו כמה מבני משפחתו בחשד כי סייעו למחבל שביצע פיגוע התאבדות בקו 361 בצומת מירון. בחקירתו הנגדית התברר שגם אם מעולם לא עסק אישית בטרור, הוא בהחלט לא משך את ידיו מניסיונות לפגוע במדינת ישראל. "אתה יכול להגיד לבית המשפט מתי לאחרונה ביקרת בלבנון?" שאל תל־צור את בכרי, וזה השיב: "בספטמבר לפני שלוש שנים", וציין כי השתתף אז בשבוע תרבות פלסטינית שכלל הקרנת סרטים שהוא ביים ושיחק בהם, וכן את הצגת היחיד שלו "האופסימיסט", שנעשתה בהשראת ספרו של אמיל חביבי. "תאשר לנו", המשיך תל־צור, "שבמסיבת עיתונאים שקיימת בלבנון אמרת ואני מצטט, 'מעשה הנורמליזציה עם האויב הציוני הוא בגידה, והדיון סביבו מביש ובלתי מקובל לחלוטין'". בכרי אפילו לא ניסה להתנער: "מאה אחוזים שאמרתי".
עורכי דינו של בכרי ניסו להתנגד לקו הזה של החקירה הנגדית, אך השופטת אישרה לתל־צור להמשיך בו, והוא הוסיף והקשה לבכרי: "איך האמירה שלך בלבנון לגבי 'האויב הציוני' מתיישבת עם הטענה שלך שבנית לעצמך דמות של סמל דו־קיום ושלום, שלום עם מי?". בכרי ניסה לתרץ ולהסביר, אך החל להתפתל סביב עצמו: "התנועה הציונית היא תנועה גזענית פוליטית, (אבל) האומנות היא של כולם, היא שפה בינלאומית. יש להבדיל בין ההתייחסות שלי לממסד הרשמי הפוליטי הישראלי לבין מוסדות כמו תיאטרון קולנוע ואומנויות בישראל. יש לעשות את ההפרדה... אני עושה הבחנה ברורה וחדה בין הממסד הישראלי הפוליטי הרשמי ובין העם הישראלי... האויב הציוני זה הממשלה הישראלית, שדוגלת בכיבושו של עם אחר". בחקירה הנגדית התברר גם כי הרשות הפלסטינית, באמצעות שר ההסברה שלה, יאסר עבד־רבו, השתתפה במימון הפקת הסרט בסכום לא מבוטל. כאשר רואים כיצד הסרט משתלב בעלילות שהפיצה הרשות נגד צה"ל וחייליו, לא קשה להבין מדוע.
לאחר יותר מ־18 שנה שבהן היה הסרט מותר לפרסום, על אף הוצאת דיבתם של חיילי צה"ל אגב שימוש בשלל שקרים ומניפולציות, התקבלה בינואר 2021 תביעתו של סא"ל מגנאג'י. השופטת סילש חייבה את בכרי לפצות אותו באופן אישי ב־175 אלף שקלים ואף אסרה את הקרנת הסרט בישראל. עם זאת, השופטת דחתה את הבקשה להורות על הסרת הסרט מאתר יוטיוב. ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נדחה אף הוא. כל זה לא מנע מחבריו של בכרי בברנז'ה להמשיך ולהציג אותו גם השבוע, לאחר מותו, כמעין קדוש מעונה, סמל של שאיפה לשלום ולדו־קיום.