קצת אחרי הכניסה לכפר יד־חנה, שבעבר כונה "הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל" והיום הוא כפר שיתופי קהילתי בעמק חפר, פונים ימינה לרחוב חומש, שמאלה לרחוב השומרון ושוב שמאלה לרחוב כדים. זוהי שכונת המגורשים מצפון השומרון. רובם הגיעו לכאן מחומש, והיום זהו שמה הרשמי של האגודה השיתופית: "יד־חנה־חומש". ברחוב נראים בתים יפים, אבל גם קרווילות. כן, יש כאן אנשים שגם עשרים שנה אחרי, עדיין לא בנו בית של קבע.
בבית הראשון ברחוב כדים גרה משפחת דרורי, המשפחה הראשונה שאִזרחה את כדים והאחרונה שיצאה מהיישוב ב־15 באוגוסט 2005, בשעה 23:59. "אבא היה קצין משטרה" מספר עוגן, הבן הבכור, "אז לא יכולנו לעבור על החוק". הוא בן 49 היום, מתנייד בהליכון שהופך תוך שני רגעים לכיסא גלגלים. הוא סוחב נכות עוד מהשירות הסדיר ומהמילואים, אבל מה שריתק אותו בשנה האחרונה לבתי חולים ולטיפולים הוא גידול בחוט השידרה הצווארי. הגידול הוסר, ומאז הוא עסוק בשיקום ולא עובד במקצוע המקורי שלו, ארכיאולוג. כשאני שואלת לשלומו הוא משיב: "אני כמו היישוב, שבור שבור אבל עובר תיקון". היישוב הוא כדים, המקום היחיד שדרורי רואה בו בית. ההומור והאופטימיות הם עניין של אופי, וגם של החלטה עיקשת תמיד להמשיך קדימה.
ביום ראשון השבוע קיבל הקבינט את הצעתו של השר בצלאל סמוטריץ' ואישר את הקמתם של 19 יישובים שנעקרו במסגרת תוכנית ההתנתקות, בהם גנים וכדים שבצפון השומרון. אנחנו נפגשים לשיחה סביב הבשורה הזאת, שהמשפחה מחכה לה כבר 20 שנה וארבעה חודשים.
ההורים של דרורי, דבי ועמינדב, התכוונו בכלל לעלות וליישב את רמת הגולן, אבל אז עבר החוק שהחיל את ריבונות ישראל על הרמה. השניים שינו כיוון למקום אחר, שליחותי יותר, לשומרון. המשפחה עלתה עם גרעין משפחות למחנה זמני בשא־נור, ויום אחד באדר תשמ"ד, כשדרורי היה בן שש וחצי, הוא עלה עם אימו, הבטן ההריונית שלה ואחותו בת השנתיים לכדים, עד אז היאחזות נח"ל. "אבא היה בקורס במשטרה באותה תקופה. הוא יצא מהקורס לשבת, הגיע לשא־נור וגילה שאנחנו נמצאים כבר בכדים", משחזר דרורי.
מיום העלייה הוא זוכר את סבתא שבאה לעזור, את תפקיד הבייביסיטר שהטילו עליו יחד עם חיילת מההיאחזות, ואת ההתרוצצויות למשאית ובחזרה. "בלילה שמענו מלא שירים, החיילים שרו וניגנו בגיטרה". עם הזמן הגיעו משפחות נוספות, והתקיים טקס אזרוח. "גרנו בראש ההר, בתוך יער. נוף פסטורלי ושקט. לפנייך עמק יזרעאל, וממול הגלבוע. היו שם חיים מדהימים. זה נשמע מוזר, אבל בהתחלה היו ביישוב רק ילדים גדולים ממני, אז הייתי משחק בג'נין".
מה?
"כן. לפני האינתיפאדה הראשונה היינו יורדים לג'נין, והייתי משחק שם כדורגל. נסענו לבית הספר בשקד דרך ג'נין, נסיעה של 25 דקות. לצערי, די מהר המצב התהפך. באינתיפאדה הראשונה התחילו לזרוק אבנים ובקבוקי תבערה, אז התחלנו לעקוף את ג'נין והיינו נוסעים דרך הכפר נין. זה כבר היה 35 דקות נסיעה. גם בדרך הזאת זרקו עלינו אבנים. לא אשכח שגז מדמיע נכנס לאוטובוס כי החלונות היו פתוחים. אז התחלנו לנסוע דרך ואדי ערה, כמעט שעה נסיעה לבית הספר. בכל פעם, במקום לטפל בשורש הבעיה עושים לך כבישים עוקפים.
"היו זורקים אבנים ובקבוקי תבערה אל תוך היישוב, על גן השעשועים, על מגרש הספורט. בשלב מסוים במקום לברוח התחלנו להחזיר, הילדים והנוער ביישוב. פעם אחת כשזרקו אבנים הסתכלתי וראיתי שבעבר שיחקתי כדורגל עם אחד הזורקים. צעקתי לו בערבית 'ג'מליה קונדרה', קונדרה זה נעל. הוא הסתכל עליי ופשוט הפסיק והתנצל, הוא התבייש בזה. הם היו מקבלים על זה כסף".
לא מסוגל לארוז
האינתיפאדה הראשונה הייתה רק תחילת הדרך. בסוף שנת 1995 פרץ השלום. הסכם אוסלו ב' נחתם, וצה"ל נסוג מג'נין. המצב הבטחוני הורע. כשנה אחר כך התחוללו אירועי מנהרת הכותל, וגם הם צרובים בליבו של דרורי: "ירו ממש מתחת לאזור התעשייה שלנו. זה היה קרב בין שוטרים פלסטינים לצבא. קצין בדרגת אלוף־משנה עמד ודיבר, ואז פתאום ירו עליו ועל החיילים שלו, שהיו בסך הכול ארבעה. הוא נפצע בינוני".
צילום: יוסי אלוני
תקרית הירי הבאה התרחשה שנתיים אחר כך, ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה ושינתה את המציאות. "ירו עלינו בין פעמיים לשלוש ביום, הייתי הצלף של כיתת הכוננות ומפקד כיתת הכוננות של כדים". אימו והוא נקלעו לפיגוע ירי בצומת שנקרא בהמשך צומת קטיה, על שם קטיה ויינטראוב מהיישוב גנים שנרצחה בו. בפיגוע ירי נוסף דרורי לא נפגע, אבל רכבו הושבת. גם את חומת מגן הוא זוכר, עם הלחימה העזה בג'נין. "את יושבת בנקודה מסוימת ביישוב ורואה הכול כמו בסרט". בין הפיגועים היו גם שקט ופסטורליה. "היו הרבה הזדמנויות לעזוב", הוא מוסיף, "אבל לא עוזבים מקום".
השנים חלפו, ופתאום הופיעה תוכנית ההתנתקות. מלבד עקירת יישובי גוש קטיף הוחלט לעקור את היישובים היהודיים בצפון השומרון אך להשאיר את צה"ל לשלוט באזור. כלומר, עקירה שלא הייתה בה אפילו מראית עין של תמורה. בחצי השנה האחרונה לקיומו של היישוב תפקד דרורי כרבש"ץ. הוא היה בן 28, לא עזב את היישוב ולא ארז דבר. "אימא שלי ארזה את הבית בעזרת האחיות שלי, אני לא הייתי מסוגל. התעסקתי בכל מה שאפשר מסביב, רק לא בתכלס. ביום האחרון קיימנו טקס, הצלחנו להביא את כולם. נסעתי הלוך וחזור למחסום כדי ללוות את כל התושבים שעזבו כבר לפני. בכיתי עם כל משפחה שנסעתי להביא. לא יכולתי לעכל שזה היום האחרון שאני עושה את הנסיעות האלה. זה לא נתפס, זה היה לא נורמלי, לא הגיוני. אני הייתי אחראי על הורדת הדגל, אנחנו שומרים אותו עד היום אצלנו פה בבית. אמרנו שיום אחד נניף אותו חזרה, ובעזרת השם זה הולך לקרות".
המשפחה יצאה מהיישוב במוצאי תשעה באב, דקה לפני שהשהות שלה במקום הפכה ללא חוקית. אבל הכעס שלו על צה"ל, שעם חייליו שיחק כנער, ובמסגרתו שירת כחייל בגולני ואף נפצע, עדיין לא שכך. גם היום הוא מדבר מדם ליבו על היחס והגישה של חיילי צה"ל בתקופה שקדמה לגירוש ("אל תקראי לזה פינוי, זבל מפנים"). הוא מספר על ההוראה של המג"ד לחייליו להתאמן על הוצאת התושבים בכוח מבתיהם דווקא על הדשא של היישוב, מזכיר את ההוראה שלא לתת לתושבים להיכנס ליישוב ללא אישור של קצין. דרורי מתאר אירועים נוספים, אך אולי הקשה מכולם הוא הפקודה להוציא את האנשים הספורים שהגיעו לחזק את התושבים דווקא בערב תשעה באב, למרות הסמליות שבדבר.
הריסת בתי היישוב כדים, אוגוסט 2005 | צילום: אלבום פרטי
אגב, החיילים האלה לא לבשו בעת הגירוש אפודים שחורים, כפי שעשו בגוש קטיף. המראה הזה שרט אותו עוד יותר; הוא הרי שירת עם המדים האלה וגם נפצע איתם, פציעה שהוא סוחב כבר שנים. "הם היו עם מדי צה"ל ביישוב יהודי שבו הם גרו ואכלו, והם הוציאו יהודים מהבתים. זה היה משבר מאוד גדול בשבילי. מצבא ההגנה לישראל זה הפך להיות צבא הגירוש לישראל באותו יום, תוך כדי הגירוש, היה ירי. החיילים טענו שלא, לא יורים עלינו. אבל אתה שומע את השריקות של הירי ואתה קופץ להגיב".
נאחז בחיים
רשמי הגירוש עדיין טריים וכואבים אצלו, כאילו לא חלפו השנים. אבל היום אנחנו חגיגיים, מדברים על החזרה המתקרבת ליישוב. לפעמים בחיים, אני אומרת, אדם חולם חלום. הוא רוצה שיקרה משהו, זה לא ריאלי בשום צורה, ואז פתאום זה קורה. נדמה לי שההכרזה הזאת, על הקמת כדים מחדש, היא אחד מהרגעים האלה.
"את יודעת, יש משפט שאומר, כשהמציאות יותר יפה מהחלום, אתה לא רוצה ללכת לישון", אומר דרורי. "אז כן, החלום הופך למציאות, ומה שנשאר זה ליישם את המציאות הזאת".
אתה חושב לעבור לכדים?
"כן, אבל אני מתנדנד בין הקטע הפיזי לקטע של הלב", משיב דרורי, מתייחס למצבו הרפואי המורכב.
ההורים יעברו? או שהם מבוגרים וכמה טלטלות אדם יכול לעבור בחייו?
"האמת היא שכל התשובות נכונות. אנחנו כן מדברים על זה וכן מאוד רוצים את זה. מצד שני הם באמת מבוגרים, ואני יכול להגיד לך שלא מעט מהמבוגרים של היישוב, שהיו יותר צעירים מהם, כבר נפטרו לצערנו. אבל בכל מקום אפשר ליצור חברה חדשה, והלב שלהם קורא לשם".
איך היית רוצה לראות את כדים החדש? אני מניחה שדתיים ירצו ליישב את המקום, אבל במקור כדים לא היה יישוב דתי.
"כמי שהיה יושב־ראש מועצת נוער שומרון, והיינו עושים בקדומים כל מיני פעילויות של חילונים ודתיים ביחד, כולל שבתות – אני יודע שדתיים וחילונים יכולים לחיות ביחד. אחד מוותר לשני. יש מקומות מעורבים, ככה שאני לא רואה שום בעיה. בכל מקרה, למי שבא מאידיאולוגיה יש זיקה למסורת, כי החיבור לארץ מגיע ממקום אחד".
צילום: יוסי אלוני
במהלך השנים נכח דרורי בפיגועים רבים. מלבד הירי וזריקות האבנים, הוא נקלע לכמה פיגועי תופת. הראשון שבהם התרחש באפריל 1994 בתחנה המרכזית בעפולה. "הייתי בסוף כיתה י', עמדתי לחצות את הכביש וראיתי בצד השני את מיה אלהרר מבית הספר שלי. מכונית התופת התפוצצה, עפתי מההדף ואז לא ראיתי אותה יותר, היא נרצחה. לקח לי רגע להתאושש ולקלוט מה היה פה, אתה רואה הכול כמו סרט נע ולא מבין מה ראית. אחר כך קמתי ורצתי לבית הספר". באותו פיגוע נרצחו שמונה ישראלים. בהמשך היו פיגועים שבהם הגיש עזרה לפצועים.
זה עשוי להישמע מוזר, אבל הפיגועים האלה, הוא אומר, נתנו לו כוח בימים קשים של התמודדות עם הפציעה משירותו הצבאי, שהלכה והסתבכה. "שותקתי ברגל אחת ועברתי ניתוח גב. זה היה כשעוד היינו פה בקרווילה. לא יכולתי לקום, לא יכולתי לצאת מהמיטה לאכול; השיא שלי היה להתהפך במיטה. לקחו אותי לטיפולים עם אמבולנס וסבלתי כאבי תופת. ככה עברו עליי כמה חודשים, לא רציתי לחיות יותר.
"באחד הלילות שבהם לא נרדמתי בגלל הכאבים, ראיתי סרט. אני אפילו לא זוכר איזה סרט, אבל הוא גרם לי להסתכל אחורה, על דברים טובים שהיו לי ושעשיתי, וגם על כל מיני פיגועים שבהם נפצעתי וטיפלתי באחרים תוך כדי. באחד הפיגועים היותר קשים, פצועים שהצלתי בזירה, התאוששו התחתנו והביאו ילדים. זאת אומרת, הצלתי חיים שהביאו חיים. חשבתי לעצמי: דווקא אתה שהצלת חיים שהביאו חיים, רוצה לסיים לעצמך את החיים? לא יקרה. מפה התחלתי להתאמץ יותר, להשקיע יותר. הייתי בוכה מכאבים, אבל במקום לחזור על תרגיל חמש פעמים, הייתי חוזר שמונה פעמים. במקום עשר פעמים, חמש־עשרה. לאט־לאט התקדמתי. יצאתי מזה עם נזק, אבל לפחות הייתי על קביים, התניידתי, והתחלתי ללמוד".
בגדים על הברזלים
דרורי מעביר היום הרצאות השראה בשם "הפיגוע הכי טוב שהיה לי" דרך מרכז המרצים של עמותת ריסטארט, המורכבת מנכי צה"ל, אנשי עסקים, יזמים ומתנדבים, שכולם מאחדים כוחות למען פצועי צה"ל. דרורי מתנדב בה כבר שנים ארוכות.
"יש שם אנשים עם סיפורים מדהימים. זה לא רק סיפור של 'נפצעתי, השתקמתי, תראו אותי היום'. כל אחד לוקח את הסיפור למקום שלו. קטוע יד ממלחמת יום כיפור, שבזכות 'ריסטארט' מצאו לו את הדרך לחזור לנגן על סקסופון. חבלן משטרה שמביא את הסיפור מהכיוון שלו, או מתנחל שניצל בידי מישהו מקפלן. בהרצאה שלי אני מביא את סיפור חיי מהקטע שאני לא רוצה לחיות, עד שהפכתי לארכיאולוג שהולך בשטח עם רגל אחת משותקת. אני עושה את זה דרך צחוק והומור, אני צוחק ברצינות ועושה כל מיני שטויות", הוא אומר ומתחיל להראות לי קסמים. מציג מטפחת ומעלים אותה ברגע, מאוכזב שאני לא יודעת איך עושים את הטריק.
דרורי התנדב עם פצועי צה"ל במשך שנים ארוכות. הוא עשה זאת גם בשנה הראשונה של המלחמה, עד שגילה את הגידול שעם השלכותיו הוא מתמודד היום. הפעילות בעמותה כללה ביקורים בבתי חולים, ומתפרה ניידת שעברה ממקום למקום כדי לתפור בגדים מותאמים לפצועים. "כשיש לך ברזלים וקיבועים, אתה לא יכול להתלבש בבגדים רגילים", הוא מסביר, "אז אתה נשאר ערום מתחת לשמיכה. ואז העמותה באה ומביאה בגדים שמתאימים לצורך הספציפי של כל פצוע. העמותה נותנת לפצועים פתרונות טכניים ומגשימה להם חלומות. נותנים להם מנטורינג ומלמדים אותם סטוריטלינג כדי שיוכלו לספר את סיפורם. כשאנשים כמוני מבקרים את הפצועים אנחנו מראים להם שזה לא סוף העולם להיות בלי יד או רגל, או בכיסא גלגלים. אתה פותח להם עולם שהם לא הכירו".
חשבת פעם שהקשיים הגדולים שעברת יובילו אותך לעשות דברים טובים?
"בחיים לא. אומרים שאתה מתכנן והוא צוחק עליך מלמעלה. אז אצלי זה על סטרואידים. הוא מתגלגל מצחוק. היום כשאני מדבר איתך, אני לא יודע איפה אהיה מחר".
לקראת סוף הביקור מראה לי דרורי תמונות מהימים האחרונים של כדים, ומהביקורים של המשפחה ביישוב החרב בשנים שאחרי. "אחד הדברים שאוכל אותי זה שראיתי סרטון של מחבלים שמתאמנים בשטח של כדים על איך לכבוש יישוב". העצים שהיו שם נעקרו על ידי הערבים, שהשתמשו בהם להסקה. "זה היה יער, הם חיסלו הכול".
באחד הביקורים האלה מצא דרורי על חורבות הבית מדליה עם דיוקנו של הרצל, שנכתב עליה "אם תרצו אין זו אגדה". ובכן הרצל יקר, מספיק אנשים רצו, והאגדה עוד מעט תהפוך למציאות. ודרורי, הוא מחזיק עוד חלום אחד. כרגע הוא לא בבריאות טובה מספיק, אבל איש כמוהו לא מתכוון לוותר. לא על הבריאות ולא על החלום לחפור את עין־גנים המקראית, שמזוהה עם העיר ג'נין. לא פחות.