"כל אדם שהוא נגע בו הולך עם חתיכת שילה בלב"

"אנחנו רק שנתיים אחרי. טרי־טרי ועמוק־עמוק בזה", אומרת נירית ראוכברגר, אמא של שילה. "ובזמן הזה הייתה מלחמה, והיו חטופים, וכל הבנים שלי היו בצבא. כשביקשו לראיין אותי אחרי שבעה באוקטובר, אמרתי שהתנאי שלי הוא ששום דמעה לא נראית בעין. שאם אני בוכה, עוצרים. כי אחרי שהושפלנו כל כך, אני לא אנדב אפילו עוד גרם אחד של עצבות. ובהתחלה באמת ממש החזקנו. בשיחות שלי אפילו דיברתי על החסד שהקב"ה עשה איתנו. על כך ששילה נעטף בפרוכת, וככה הוא עלה לשמיים. הקב"ה בעצמו ירד לגנו ולקח אותו.

"בכל אותם חודשים אמרתי לעצמי - מה יש לך להגיד? שתקי. זה לא הזמן להתפנות לאבל שלך. אבל עכשיו, כשהאש דעכה, והחטופים חזרו, גם אם המלחמה לא לגמרי הסתיימה – אפשר לפנות קצת מקום לבית, למשפחה, לשבר. וזה באמת שבר גדול מאוד. אני חושבת שהמתנה הכי גדולה ששילה נתן לי זו ההבנה שמגיעה עכשיו, גם באמצעות הספר עליו, שהוא בנה בעצמו את היכולות שהיו לו. יכולות שלו, שנותנות כוח גם לי".

סגן שילה ראוכברגר, השלישי משבעת ילדיהם של נירית ודודי, היה מפקד מחלקה בגדוד 51 של גולני. הוא נפל כשהוביל קרב גבורה נגד המחבלים שנכנסו אל בסיס מו"פ דרום, ליד ניר־עוז. פקודיו עטפו אותו בפרוכת בית הכנסת של הבסיס. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סרן.

פניו היפות, המחייכות, מאירות כעת משלל תמונות בבית המשפחה. אחת גדולה מוצבת בפינת הסלון, ואחת קטנה יותר עומדת על המדף במטבח. הנשק שלו מוצג בתוך קופסה שקופה. "אנחנו בגמילה", אומרת אמו. "אמרתי לילדים שעם הזמן, שילה יהיה בלב שלנו ולא בחפצים. אבל זה יקרה לאט". ושילה יהיה נוכח בדרך נוספת: לאחרונה יצא לאור ספר זיכרון מאת נורית בר־יוסף, כותבת וגם שכנה של המשפחה ביישוב עלי. מבין הדפים המתארים את 23 שנות חייו, עולה דמות יוצאת דופן של מפקד יצירתי, קצין מסור, צעיר אוהב אדם.

בבוקר יום שני השבוע יושבות במטבח הבהיר שתיים, האם נירית וכותבת הספר נורית. נוף פנורמי של הרי בנימין, מתוח עד האופק הגוש־דני, מתפרס מול בית משפחת ראוכברגר, באחת השכונות הגבוהות של עלי. את פרגולת העץ הגדולה שבחוץ בנו יחד ארבעת הבנים הגדולים. נירית נזכרת איך הייתה יושבת ומתבוננת בפלא הזה של עבודה משותפת ללא מילים. לא מבינה איך יודע אח אחד לאיזה כלי עבודה נזקק כעת אחיו ומושיט לו אותו בלי שיבקש. "החיבור הזה שלהם הוא מתנה גדולה, ויש בו עכשיו גם כאב לב גדול. לא היה כאן קטע של 'לפנות את הבגדים של שילה', כי אלו הבגדים של ארבעתם יחד. שילה היה זה שסידר את האלבומים של כולם, אבל את האלבום שלו, את תמונות הילדות, אנחנו לא מוצאים. הוא הלך עם הרבה זיכרונות, שמי יודע היכן הם".

נירית ראוכברגר: "שילה יכול לכתוב שורה שמתארת כמה קשה לו, ובשורה הבאה לכתוב לעצמו: 'לא להיבלע בתוך הקושי'. אחותו חששה מעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ויום אחד שילה פשוט לקח אותה לעמותת 'לב בנימין', והשאיר אותה להתנדב שם. בלי שיחות ארוכות על החשיבות של זה, פשוט ללכת ולעשות"

זיכרונות אחרים של שילה, שכן נמצאו ונפתחו בפליאה, טמונים במחברותיו. זו על פרשות השבוע שכתב בישיבה, זו עם הפתקים שכתבו לו אבא ואמא כשהיה קטן והוא שמר אותם והדביק ואייר ביצירתיות, וגם זו עם הניתוח המדוקדק של הנעשה במחלקה תחת פיקודו. על בסיס המחברות הללו, לצד אינספור ראיונות שנערכו עם פקודים, מכרים ובני משפחה, צמח הספר "אדם הוא לא ענף קטוע", שמגולל את מסכת חייו של שילה באמצעות קטעי סיפור קצרים.

הרעיון לכתיבת ספר, מספרת ראוכברגר, התחיל מסיפורים מרגשים ששמעו מחייליו של שילה ומחבריו. "חלק מהסיפורים האלה הכרנו, חלק בכלל לא. הבנים שלנו חזרו מיד לצבא, הם לא היו פה, והם לא שמעו כמעט שום סיפור. ולא כל דבר אתה יכול לצלם כדי לשמור".

בעקבות פנייה מהמיזם ההתנדבותי "סיפור. חיים", החליטה המשפחה לרכז את הסיפורים בספר. "הם הציעו לנו צוות שלהם שיעבוד על זה, אבל לנו היה חשוב מאוד שהתוצאה תהיה נאמנה לשילה. אנחנו לא באים לשרטט תיאור ליניארי של החיים שלו, אלא לספר על היכולת שלו לגעת באנשים, להצמיח אותם. הצענו לנורית לקחת על עצמה את הכתיבה במסגרת המיזם. אמרתי לה בהתחלה שהמשפחה לא קשורה לזה. שלא תיכנס אל הבית. אבל בשלב מסוים היא אמרה לי שכל הסיפורים מהצבא וממקומות אחרים חוזרים אל הבית, אל המקום שבו הוא גדל. היא ביקשה שאסביר לה איך מגדלים ילד כזה, ואמרתי לה שפשוט מקבלים אותו במתנה. אבל ככל שהגיעו אלינו עוד סיפורים, ואז כשמצאנו את המחברות שלו, הבנו שזה המסע שהוא עשה. הוא בנה את עצמו בעצמו.

"שילה יכול לכתוב במחברות שורה שמתארת כמה קשה לו, ובשורה הבאה לכתוב לעצמו: 'לא להיבלע בתוך הקושי'. הוא ידע להסתכל לקושי בעיניים, הבין מורכבות, התמודד. ואני מרגישה שאת הכלים האלה הוא השאיר גם לאחרים. למשל, אחותו חששה מעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ויום אחד שילה פשוט לקח אותה לאחת המסגרות של עמותת 'לב בנימין', והשאיר אותה להתנדב שם. בלי שיחות ארוכות על החשיבות של זה, פשוט ללכת ולעשות. כי מבחינתו המשחק הוא - קשה לך? תעזור למישהו אחר.

"אני עצמי אדם שיכול להסתבך בלי סוף. לחפור, להעמיק, לנסות לדייק. ואני מרגישה ששילה נתן לי במתנה את המבט הזה שמבין מה חשוב, איפה לשים את הפוקוס. למשל, לפני יום כיפור ישבתי עם המחברות שלו, ומצאתי קטע שבו הוא מספר שקשה לו בישיבה, והוא לא יודע איפה הוא. ואז מיד הוא כותב שזה מביא לעצבות, וממנה לעייפות. ואם אין לך כוח – אתה צריך לעצור. ולכן, 'מה שאתה יכול, תעשה'. הוא גידל את עצמו לשם. לבחירה איך אתה מנהל את החיים שלך, במה אתה מתמקד, בלי הסתבכויות".

עצים ולא עצות

האם והכותבת מראות לי את קבוצת הווטסאפ שלהן, "אור חוזר", שבה הן מעלות תגובות נרגשות מהקוראים. "אני מקבלת אותן מנערות ונערים, ממפקדים בצבא, מאנשי חינוך", מספרת בר־יוסף. "מורה ותיק כתב לי שהספר גרם לו לשנות משהו בגישה שלו בהוראה. אני מרגישה שיש היום צימאון דווקא לסיפורים קטנים של חיים שמכילים משמעות ושייכות וקרבת לב. היֹה היה שילה שראה בני אדם, ומתוך שראה נגע בלבבות וגידל אחרים. זהו. פשוט ונוכח. ומכאן ההדים הללו, שמפתיעים גם אותנו בעוצמתם ובמגוון האנשים שהסיפורים נוגעים בהם ומשפיעים עליהם.

"הייתה בהתחלה התלבטות לגבי אופן הכתיבה - מה תהיה הדרמה בספר? האם להתמקד בקרב האחרון? ככל ששמעתי יותר אנשים, הבנתי שהדרמה זה האנשים. כל אדם שהוא נגע בו - חניכים, חיילים, חברים - הולך עם חתיכת שילה בלב, ומאז החיים שלו נראים קצת אחרת. הייתה בו שלווה פנימית, שלווה עם אלוקים ואדם, ומסוגלות לראות לעומק את האחר בתוך השקט הזה".

את מלאכת הספר היא התחילה משיחות עם חייליו של שילה. "למדתי שהוא קיבל מחלקה בכושר לא גבוה מבחינה פיזית, אבל הפך אותה למחלקה שבגולני רוצים שתייצג אותם בתחרויות. כשפתחתי את המחברות שלו, פשוט עברה בי צמרמורת. הוא עובר חייל־חייל, כותב לעצמו מה מצבו, עוקב אחרי ההתפתחות שלו. בדפים אחרים הוא מסכם שיחות מחלקה - מה נאמר, מה הוא צריך להוסיף, איך מעלים את הרוח. אני מלווה צוותי ניהול ומורים ברשת אמית, ואנחנו מנסים להפוך אותם למנטורים – שהמורים יקיימו שיחות אישיות תהליכיות, ושהמנהלים ידעו להצמיח את הצוות שלהם ויעסקו בבניית שייכות וקשר. וכאן, ילד בן 22 ידע מעצמו על הובלה ומנהיגות את מה שאני לומדת בגיל 50. הוא מיישם תיאוריות של הכוונה עצמית מהפסיכולוגיה החיובית. כותב על חייל שלו - 'יש לו חרדות, אבל הוא לא מפונק'. ועל אחר שהוא 'צריך הצלחות קטנות'. עובד על מסוגלות עם אחד, על שייכות עם השני, ולשלישי מוצא תפקיד כדי שהוא ירגיש משמעותי".

היה לך היסוס לגבי החדירה לפרטיות?

"ניסיתי לא להסתכל על השמות, אלא רק על הרצף של ההתקדמות. בספר שיניתי את השמות של חיילים שסיפרו לי סיפורים אישיים מאוד, אלא אם הם ביקשו במפורש להשאיר את השם.

"מקריאת המחברת הבנתי שמדובר במפקד שמצליח בצורה מטורפת מבחינה מקצועית, הוא משימתי מאוד, דורש - אבל עושה את זה דרך האנשים. הרבה מפקדים ממוקדים במשימה, ומבחינתם כחלק מהתפקיד הם צריכים גם לעסוק קצת בבעיות ת"ש. ושילה - פשוט רואה אנשים. הוא גם כותב לעצמו ש'האנשים הם המטרה'. דרך זה הוא מביא אותם לביצועים הכי גבוהים. מסיפור לסיפור הבנתי שיש פה באמת משהו יוצא דופן. אמרתי לעצמי שאני חייבת להבין מאיפה זה מגיע, איך אתה יודע דברים כאלה ועושה את זה בפשטות. זה סוד שאני חייבת לגלות".

נורית בר־יוסף: "חיילים סיפרו שאחרי שהוא קרע להם את הצורה, הם ישבו במסעדה בעמק המעיינות. שם פתאום הם שמעו את מפקד הפלוגה מתקשר אל שילה ואומר שיש עוד מעט שיחה בבסיס, ושייכנסו. ואז הם קלטו שהוא לא סיפר לאף אחד שהוא לוקח את המחלקה לטיול ולמסעדה"

אף שהכרת אותו מילדות.

"הכרתי, אבל כ'אחד מהבנים'. הארבעה האלה תמיד היו כמו גוש אחד - הולכים יחד, נמצאים עם אותם חברים, וכלם מגיעים אליהם לקידוש. גם הילדים שלי תמיד הולכים לראוכברגר לקידוש. ראיתי ילד מתוק עם חיוך מהמם, אבל לא הכרתי אותו לעומק בכלל".

הסיפורים ששמעה הובילו אותה כאמור אל המקור, אל הבית ששילה גדל בו. "התחלתי להבין שהוא מתייחס למחלקה כמו למשפחה. הוא בונה אותה כמו משפחה, אבל כמו המשפחה שהוא מכיר. משפחה שלמשל אין בה תפקידים מוגדרים לילדים לקראת שבת: כל מי שבא, מפשיל שרוולים ומשתלב במשימות. משפחה של 'מי מצטרף אליי?' בכל עשייה, ושל הרבה שמחות, לחגוג את הכיף. והוא יודע לחגוג. יודע לדרוש את המקסימום, ויודע גם לעשות שטויות שאף אחד אחר לא עשה. למשל, חיילים סיפרו שאחרי שהוא קרע להם את הצורה, הם ישבו במסעדה בעמק המעיינות. שם פתאום הם שמעו את מפקד הפלוגה מתקשר אל שילה ואומר שיש עוד מעט שיחה בבסיס, ושייכנסו. ואז הם קלטו שהוא לא סיפר לאף אחד שהוא לוקח את המחלקה לטיול ולמסעדה. גם כשבבוקר יום ראשון היו צריכים להגיע לבסיס בשעה מסוימת, הוא אמר למחלקה להגיע מוקדם יותר לירושלים, ושם הם עשו ריצה, ואז ישבו במעיין עם פק"ל קפה, והגיעו לבסיס קצת באיחור עם שיער רטוב. בדרך הוא אמר להם – 'לא צריך לספר לכולם איפה הייתם'. הוא לא היה מערכתי בכלל, אבל המפקדים ידעו שהוא מביא את החיילים להישגים מעולים, ולכן כדאי להעלים עין.

"היום יודעים שאם אתה רוצה להניע תהליכים ולגרום לאנשים ללכת אחריך, אתה צריך קודם כול להבהיר שאתה רואה אותם. רואה מה הם באמת צריכים. כמו ששילה כתב במחברת שלו - למדורה צריך עצים ולא עצות. הוא ראה את החיילים באמת, ידע למה הם זקוקים. השיג תפילין לחייל שרצה, ומיטה מתקפלת לחייל שלא הייתה לו מיטה משלו בבית".

"הוא לא היה מערכתי, אבל לא היה לו עניין לשבור דברים מול המערכת", מוסיפה האם. "גם פה בבית - הוא ידע להגיד לי מה דעתו, אבל אף פעם לא חצה גבולות".

הספר מכיל גם כמה סיפורי פרחחות. איך שילה התניע מכונית בעודו ילד צעיר, ואיך לקח פעם תבנית ביצים ושבר אותן אחת־אחת יחד עם אחיו, בתקווה למצוא אפרוח. "הוא הגיע לא פעם קרוב לגבול, אבל לא חצה אותו. היו בו שילובים של רצינות וצחוק, מורכבות ופשטות".

בר־יוסף: "זה גיבור שאתה יכול לאחוז בו. הייתי ממש משותקת בהתחלה, איך אני אתחיל בכלל לכתוב? ואז הרגשתי שאני צריכה להקשיב לו, והוא כבר יגלה לי את התשובה. המחברות שלו הן לא פילוסופיות, לא נאומים, לא יצא מהן ספר 'כתבי שילה'. הוא חי. והוא כתב בשורה אחת את מה שהאמין בו.

"אחרי מחברות הפיקוד קיבלתי את המחברות ששילה כתב בתקופת ההדרכה בבני עקיבא, והן נראות ממש כמו המחברות שלו כמפקד. יש כאן מדריך־נער שכותב על כל חניך וחניך סיכום של שיחות אישיות. מה צריך לקדם עם החניך הזה, ואל מה לשים לב אצל זה. הוא גם כותב לעצמו באחד המקומות, 'לא הייתי מרוכז מספיק בשיחה, הייתי עייף'".

האישור הגיע בחלום

ראוכברגר מספרת כי הדברים שלמדה על בנה סייעו לה בהתמודדויות קשות שידעה לאורך השנתיים האחרונות. "בתקופה הזאת נפגעתי מכל מיני דברים, ופגיעה סביב אבל יוצרת כאב ברמות שלא פגשתי בחיים. כי אתה חשוף, בלי עור. והאסטרטגיה שפיתחתי כדי להתגבר, היא לחשוב על שילה. על היכולת שלו לראות את מי שאתה, את מה שיש לך. יש בו משהו שמפייס אותי. בזמנים כאלה אני חוזרת אל הסיפורים עליו. אני לא אומרת שזה תמיד עובד לי, אבל היה מפתיע לגלות שהמהות של אדם ממשיכה להתקיים גם כשהוא לא נמצא פה. אני מרגישה אותו בתוכי כל כך, ממש כאילו החיוך שלו קורן ממני. משהו בפנים זורח לי שילה. אני לא אהיה שילה, אבל זה עוזר לי ומניע בתוכי דברים, חלקים בתוכי יכולים להתעורר".

כשאני שואלת אם הספר מונח ליד המיטה שלה, ובאיזו תדירות היא קוראת בו, היא מודה שבתקופה הנוכחית קשה לה לספוג את העוצמה שבה עולה דמותו של שילה מהמילים הכתובות. אז היא קוראת רק קצת, מדי פעם. "שילה לא היה נתקע על המורכבות", היא ממשיכה לתאר אותו. "הוא היה אומר לי למשל - 'אמא, פתאום שמתי לב שבבית שלנו דברים נעשים בצורה מסוימת, ובחוץ זה לא עובד ככה'. זה הספיק כדי להסביר שעכשיו הוא מתמודד עם משהו שלא מתנהל כפי שציפה. לא היה צורך בהסברים ארוכים. יש פה פתק שהוא כתב לנו כשאנחנו חשבנו שהוא צריך ללמוד בישיבה אחרת, והוא לא רצה. 'אמא, סליחה. פשוט זה לא מתאים לי'. ככה סגר סיפור, בלי ערב שלם של פרצופים.

"הייתה בו היכולת לראות את הצעדים הקטנים ולמצוא בהם את ההצלחות. היכולת להיות במורכבות, אבל להפוך אותה לפשוטה. זה ילד שהולך במכנסיים קצרים בחורף, שלוך של החיים. שפותח חומוסייה בחצר הבית כדי שיהיה לנוער של היישוב איפה לשבת, שנוסע עם חבר לטיול באילת אבל חוזר בזמן להגיד סליחות במניין. ותמיד עם אמונה גדולה שהכול בסוף מסתדר לטובה".

לאט־לאט היא מגלה את "החוסרים" שהשאיר במרחב המשפחתי. "עד כמה שהוא היה משמעותי בחוץ, הוא היה עוד יותר בבית. שילה היה הדבק שלנו".

בר־יוסף: "שוב ושוב אמרו לי כאן ש'הוא היה הקומונרית של הבית'. למשל, כילד הוא יזם וייסד ערב משפחתי - פעם בשבוע כל המשפחה אוכלת יחד, משחקת איזה משחק משפחתי שהוא הביא, או צופה בסרט".

ראוכברגר: "הרבה מהדברים לא נשארו. למשל, התיאור של אפיית חלות ועוגות בכל יום רביעי לכבוד שבת. איפה אני מאז ואיפה אפייה. או סעודת מלווה מלכה. זה באמת היה כיף גדול, ידענו שזה מיוחד לנו".

בר־יוסף: "החברים שלו סיפרו שהם ידעו שבמוצאי שבת, עד 11 וחצי אין מה לדבר עם שילה. כי כל בני המשפחה מנקים יחד, ואז מכינים מופלטות, ספינג'ים, ושילה שם מוזיקה".

ראוכברגר: "את זה אני לא מסוגלת היום לעשות. וגם אם מכינים אוכל, זה לא זה. הספר גילה לי גם את המשפחה, וכמה מיוחד היה פה. בתוך המורכבות הגדולה, יש פה דרך שנגלית אליי".

השם שנבחר לספר, "אדם הוא לא ענף קטוע", הוא ציטוט של שילה שמעיד על החשיבות שייחס לבית ומשפחתיות. "שילה מבין שכשהוא מקבל את החיילים ביום ראשון, הם מגיעים במובן מסוים עם כל המשפחה שלהם", אומרת בר־יוסף. "אז הוא יוצר קשר עם ההורים, ומגלה למשל שאמא של אחד החיילים סובלת ממצוקה בריאותית. ולכן הוא משחרר את הבן שלה לליל הסדר, גם בלי שיבקש. או שהוא רואה את הקושי של חייל נשוי טרי, ונותן לו לצאת הביתה. הכול מתוך ההבנה שאדם הוא לא ענף קטוע, וצריך לראות את השלם. ניסיתי להבין איך זה הולך יחד עם הדרישות הקשות שלו מהם, הקשיחות כמפקד. כי בחינוך אתה צריך הרבה פעמים לבחור - או שאתה מכיל, או שאתה דורש. אני כאמא לא כל כך יודעת לעשות את התנועה בין זה לזה. אני חושבת ששילה ראה את החיילים במבט חודר כל כך, שהוא ראה גם מה הם מסוגלים להיות, ודרש מהם בהתאם.

"וזה לא בא מכלום. את רואה את הפתקים שאבא שלו כתב לו כל שבוע. כשהתחלנו יותר לעבוד יחד, ויותר נכנסתי לבית, אמרתי לנירית שחבל שלא הכרנו לפני עשרים שנה, כי הייתי מקבלת מהם קורס בהורות", היא מחייכת.

ראוכברגר: "אני מגיעה מעבודה עם נוער בסיכון, והחוויה שם היא תלישות. ההבנה הזאת של שילה שאי אפשר לנתק, שאדם הוא לא ענף קטוע, היא מדהימה".

מי שבחרה את השם לספר היא נטלי בירקן, העורכת שהוצמדה להם מטעם מיזם "סיפור. חיים" ("היא ומיכל כהן, מתכללת המיזם, הן נשים מהממות ורגישות", מספרת בר־יוסף). בשיחה טלפונית איתנו אומרת בירקן שהקשר שלה למיזם התחיל בעקבות פוסט בקבוצת פייסבוק של סופרים, שקרא להם לעזור להנציח את סיפורי הנופלים. "זה פרויקט התנדבותי לגמרי. התלבטתי אם להצטרף, כי זה דורש הרבה כוחות נפש. מצד שני, כאם לשני חיילים, הרגשתי שהם עושים את שלהם ושאלתי – מה אני יכולה לעשות? איך אני יכולה לתרום?"

היא חתומה אומנם על שני ספרים פרי עטה, אך הרגישה שיהיה לה קשה מדי לכתוב סיפורים מהסוג הזה. "חשבתי שכעורכת יהיה לי קל יותר. אני רגילה לעבוד עם טקסטים. ופה, בערך מהעמוד השני התחלתי לבכות. קשה מאוד לערוך עם דמעות בעיניים. אני זוכרת את ההרגשה שאני חייבת לעשות את זה, כי מגיע לעולם לשמוע איזה אדם הוא היה, איזה ילד, נער, לוחם ומפקד, וכמה אור הוא הביא איתו לכל מקום.

"כשהטקסט התחיל להסתדר, זה היה מדהים. הבנו מה אנחנו עומדים להפיץ לעולם. את פוגשת דרך המילים גם את המשפחה שלו, אנשים אצילים, ואת מבינה מאיפה הנתינה הזאת באה. יחד עם הטקסט, קיבלתי את שילה. ראיתי אותו והרגשתי אותו. אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר העבודה שלי מול המחשב, מרוכזת במסך, ופתאום מרגישה נוכחות שלו שמעבירה מסר – 'מה אתם עושים ממני גיבור'. זה היה ברמה מיסטית. היום שילה נוכח מאוד בלב שלי, אף שלא הכרתי אותו".

נירית ראוכברגר: "צריך ללדת משפחה מחדש, עם קשרים חדשים ודינמיקה שמתפתחת מחדש, וזה עדיין מתהווה. אני כל הזמן אומרת לילדים שכלום לא יישאר אותו הדבר. אנחנו נזוז. לאט־לאט ירדו תמונות. תהיו בסבלנות. לכל אחד פה יש צורך שונה, ובתוך כל האבלצריכה להיות תנועה"

בשלבים האחרונים של הכתיבה, "שהם השלבים שהכי קשה לשחרר - כי רוצים להכניס עוד משהו ועוד, ומצד שני כבר צריך לסיים", הייתה לה עוד חוויה שמעל לטבע. "בליל תשעה באב, שהוא יום ההולדת של שילה, חלמתי שאני נוסעת באוטובוס והוא יושב לידי. זיהיתי אותו מיד. התחושה שלי הייתה עצב עמוק על כל החיילים שנפלו. ואז שילה אמר שאם היה יכול לחזור לכאן, הוא היה עושה הכול אותו דבר". החלום הזה היה עבורה מעין אישור לכך שהדברים נעשים בדרך הנכונה.

בר־יוסף: "אני לא זכיתי לחלום עליו. הייתי פונה אליו לפעמים, בעיקר בהתנצלות. כי זה ילד שלא אהב להיות על הבמה בשום צורה. הוא תמיד היה המארגן - גם במשפחה, גם בישיבה וגם בצבא – אבל תמיד נותר מאחורי הקלעים. עד היום אני מקווה שהוא לא כועס על כך שהעמדנו אותו בקדמת הבמה".

הידיעה שהוא מונצח גם באמצעות ספר מעניקה רוגע מסוים?

"ברור לי שזה יגיע, אבל אני עוד לא שם", משיבה ראוכברגר בשקט. "החוויה הכי חזקה שלי כרגע היא שאני צריכה אותו. תחושת החוסר. אני מרגישה שאנחנו בשיא של הקושי, ואף אחד לא מבטיח שלא יהיו שיאים נוספים. אבל אני חיה את היום, אני עכשיו כאן, לא יודעת מה יהיה אחר כך.

"בשבת האחרונה שלו בבית, בחג הסוכות, אירחנו המון אנשים. שילה הגיע מהצבא ומיד הלך להביא מזרנים ועזר לסדר. ביום ראשון הוא יצא לצבא, ואמא שלי, שהייתה כאן, קמה בארבע לפנות בוקר להכין לו מאכל שהוא אוהב מאוד. בחמש בבוקר כל הבית היה מלא בריח הבישולים. הוא יצא מכאן עטוף. זה חסד, אני מרגישה ששילה ידע כמה הוא אהוב. ואני מרגישה שאנחנו צריכים את הנחמה הזאת, לראות שהוא נוגע בעוד אנשים. כשהתחילו לכתוב לנו תגובות על הספר, ראיתי שמה שקורה לי לאור הסיפורים שלו, קורה גם לאחרים. ואני אוהבת לשמוע איך שילה עובר דרך אנשים.

"הייתי מנהלת מחלקה של קידום נוער, הייתי הצד המטפל, ופתאום השכול מעביר אותך לצד של המטופל, של הקושי. צונאמי עובר עליך. וזה חתיכת מעבר, זה אתגר. צריך ללדת משפחה מחדש, עם קשרים חדשים ודינמיקה שמתפתחת מחדש, וזה עדיין מתהווה. אני כל הזמן אומרת לילדים ששום דבר לא יישאר אותו דבר. אנחנו נזוז. לאט־לאט ירדו תמונות. תהיו בסבלנות. לכל אחד פה יש צורך שונה. אחד רוצה לשים עוד תמונה, אחד רוצה להוריד. בתוך כל האבל, צריכה להיות תנועה. זה מסע קשה, אבל לא שובר. לא מפרק. וברור לי שזה ילך לטוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il