מהספרייה הריקה בברלין לגרגר חול בודד בישראל: מיכה אולמן ממשיך ליצור

אחד הדברים הראשונים שמבחינים בהם כשנכנסים לסטודיו הצנוע של מיכה אולמן, הוא ארגזי החול: קופסאות עץ נמוכות ורחבות, מלאות אדמת חמרה אדמדמה – חומר יסוד המזוהה עם רבות מיצירותיו. בכל בוקר הוא מתחיל ב"משחק" בארגזים הללו, בוחן רעיונות ומניח את היסודות לעבודות הבאות. סביבו פרוסים רישומים, על המדפים מונחות עבודות פיסול באדמה, ובמרכז החלל ניצבת טלוויזיה ישנה ונטולת קרביים, שהחלל הריק שלה משמש אותו לעריכת ניסויים.

"נשארתי תקוע ברמה של ילד בגן", הוא מחייך. "הארגז מאפשר לי לחשוב על כל מה שחול יכול לעשות, כמו להתבונן על המעבר שבין בנייה והחרבה. זה מושך אותי מאוד אבל יש לזה מחירים", אומר אולמן, מתייחס לכך שעבודות החול שלו אינן מהסוג שקל למכור. "גם אינדיאנים ונזירים טיבטים עסקו באמנות אדמה. היציבות של החול תלויה ברצון".

והרצון ישנו. כבר יותר מחמישים שנה הוא יוצר אמנות ומציג את עבודותיו במוזיאונים ובחללים פתוחים, בטבע ובמרכזי ערים. אולמן בן ה־86, חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 2009, הוא אחד מחשובי האמנים הפועלים בארץ, וזוכה להערכה גם ברחבי העולם. יצירתו מתמודדת עם המפגש בין חומר, זיכרון ומקומות טעונים היסטורית, ונשענת על דימויים מינימליסטיים הנוגעים באדמה, היעדר, חלל ונוכחות. במרכז עבודותיו עומדת השאלה כיצד חללים ריקים — בורות, סימני היעדר או טביעות גוף — יכולים לספר סיפור אנושי, היסטורי ורגשי.

שתיים מיצירותיו הידועות והמוכרות ביותר הן אנדרטת "ספרייה" מ־1995, שהוצבה בכיכר בבל בברלין ומנציחה את אירוע שריפת הספרים היהודיים שהתקיים שם ב־1933, ו"אותיות אור", המוצבת בחצר הספרייה הלאומית החדשה בירושלים. ביצירתו מחפש אולמן, כדבריו, "את מה שאיננו שם", ומתוך המחיקה והחסר בונה מרחב חדש של התבוננות, זיכרון וידיעה. כוחה של יצירתו נעוץ גם בכך שהיא מאפשרת פרשנות נרחבת, ואינה מעוררת התנגדויות או אנטגוניזם.

עומק מתוך פשטות

אנחנו נפגשים בסטודיו הצמוד לביתו ברמת־השרון לרגל צאת ספר הילדים "דברים שאין" (בהוצאת מ. מזרחי), שמתווך לדור הצעיר את תפיסותיו האמנותיות של אולמן. מחבר הספר, המשתתף גם הוא בשיחתנו, הוא שלום צוקרמן, בן משפחתו של אולמן. צוקרמן, תושב הולנד כיום, נולד וגדל בירושלים. הוא למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב, וכסטודנט עבד כגנן בגן ילדים. כיום הוא עוסק בפסיכו־בלשנות ומתמחה בתחום התפתחות שפה בקרב ילדים. הספר על אולמן איננו ספר הילדים הראשון שלו; קדמו לו "יוסף איש חלם הולך לוורשה" ו"יוליה אוספת עלים"; כמו הספר החדש, גם הם ראו אור במסגרת ספריית פיג'מה.

אימו של צוקרמן היא בת דודו של מיכה, "אבל מבחינתי הוא שודרג למעמד של דוד", צוחק צוקרמן. "כל השנים היינו בקשר קרוב עם מיכה, אשתו מירה וילדיהם. נסענו יחד לחופשות משפחתיות, והבית של סבי וסבתי הפך למקום מפגש של כל בני הדודים". כילד, אומר צוקרמן, תמיד ידע שהדוד שלו הוא פסל מפורסם והיה גאה בכך, אבל אז עוד לא הבין לעומק את העבודות שלו. "בשנת 99' ביקרתי בברלין וראיתי מקרוב את 'הספרייה הריקה', זאת הייתה חוויה עוצמתית".

הרעיון לכתוב ספר לילדים הנשען על יצירתו של אולמן, נבט אצל צוקרמן לפני כשנה וחצי. הוא שהה אז בביקור בארץ, ונסע לירושלים יחד עם חברים ובני משפחה כדי להשתתף באירוע שבו הציג אולמן את יצירתו "אותיות אור". "הייתי הנהג שלו באותה נסיעה", מספר צוקרמן. "כל הדרך דיברנו, ופתאום הרגשתי שאני מבין לא רק את העבודות בנפרד, אלא את הרעיון העמוק שמחבר בין כלל היצירות שלו. זאת הייתה ממש הארה".

צוקרמן יצר קשר עם דבורה בושרי, עורכת ספרי הילדים של הוצאת מ. מזרחי, שבמסגרתה פרסם בעבר את ספריו הקודמים. "בדיוק התחלנו לחשוב על מה יהיה הספר הבא, ואחרי השיחה עם מיכה זה היה ברור. התחלתי להתעמק באמנות של מיכה ולהאזין לריאיונות איתו. הבנתי עוד יותר את הדרך שלו להגיע לעומק דרך פשטות. זה בדיוק מה שקורה גם בספרי ילדים – צריך להיפרד ממה שמיותר ולהשאיר רק את מה שפשוט, את היסוד עצמו".

האתגר היה גדול: איך כותבים לילדים על מה שאין, על חללים ועל היעדר? איך מתווכים אבסטרקט לגילאים צעירים? הפתרון הגיע דרך כתיבה מינימליסטית ומחורזת, שמצליחה להנגיש את הרעיונות היטב: "הַדּוֹד שֶׁלִּי אוֹהֵב דְּבָרִים שֶׁאֵין / לְמָשָׁל, אֶת הָרֶוַח בֵּין שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת / אֶת הָאֲוִיר מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן וְאֶת הָרֵיק בְּתוֹךְ בְּאֵר / אֶת הַמֶּרְחָק אֶל הַגְּבָעוֹת". איוריה של נועה קלנר ארזו את הטקסט וארגנו אותו לכדי סיפור.

"הספר הוא תוצר של כל מה שלמדתי על מיכה, והאופן שבו חוויתי את האמנות ואת והרעיונות שלו", אומר צוקרמן. "זה 'אין' שהוא 'יש', והבנתי שצריך לתת לקוראים לפענח את זה בעצמם. האיורים של נועה עושים את זה נפלא. הם מתבססים על יצירות שונות של מיכה, ומספרים את האמנות שלו דרך ביקור של ילד אצל הדוד שלו. בסיפור הדוד מתאמן בבית על כל מיני עבודות ועושה ניסיונות בגינה, בהשראת הגינה של ילדותי. האיורים כוללים הרבה אלמנטים של אדמת חמרה, אור וצל, מרווחים".

אולמן מצידו אוהב מאוד את התוצאה. "מעולם לא כיוונתי לילדים דווקא, אולי להפך – העבודה שלי נחשבת רצינית וכבדה. כששלום בא עם ההצעה והראה לי את הטקסט, שמצליח לתווך את הרעיונות ולעַניין ילדים, זאת הייתה שמחה גדולה. הופתעתי לגלות עד כמה הוא מצא דברים שאני עצמי לא חשבתי עליהם. אני מסתכל בספר ומבין בעצמי קצת יותר מה עשיתי. הספר תמים וטהור, ויפה בעיניי ששלום, שעוסק בשפה ומתעניין באותיות ובלשון, פונה לילדים שבדיוק לומדים לדבר ולכתוב".

הטעות הפכה לכוונה

מיכה אולמן נולד בשנת 1939, להורים שעלו מגרמניה בשנת 1933 והתיישבו בשיכון דן בתל־אביב. הוא גדל כאן, הרחק מאירופה הבוערת, ובכל זאת הוא נושא עימו צלקת פיזית ממלחמת העולם השנייה. "בשנת 1941 הייתה הפצצה על תל־אביב שנהרגו בה כמה אנשים. הייתי רק בן שנה וחצי, אימא שלי רצה איתי למקלט, ובדרך נשמטתי מידיה ונפלתי. הצלקת בין העיניים נשארה עד היום. אני לא זוכר את זה כמובן, זה סיפור שסיפרו לי, אבל אני מאוד מתגאה בזה שאני פצוע ממלחמת העולם השנייה", הוא מחייך.

כשאני מבקשת לחזור אל ראשית עיסוקו ביצירה, אולמן נזכר בכמה רגעים מכוננים: "הזיכרון הראשון שלי בתחום הציור הוא מכיתה ב'. בסוף כל שבוע, המורה דבורה הייתה נותנת גלויה לציור המצטיין. אני ציירתי את יוסף ואחיו, וקיבלתי כפרס גלויה של רפאל. זה היה רגע גדול בשבילי. אחר כך, בכיתה ז', גיליתי את הפרספקטיבה והפכתי ל'צייר של הכיתה'. כתלמיד בכפר הירוק כבר ציירתי קריקטורות על מה שקרה במהלך השבוע".

העיסוק המרכזי של אולמן בחפירת בורות ובמיצבים תת־קרקעיים נולד אולי כבר בשנות ילדותו בתל־אביב. "האדמה בשיכון דן הייתה כורכר, לא גדל בה כלום, ובעבודה קשה ומתמשכת אבא שלי החליף אותה לאדמת חמרה. הייתי עוזר לו לחפור בורות לעצים. חפירה הייתה חלק מהיום־יום שלי".

לאחר לימודיו בבית הספר החקלאי הכפר הירוק ("היה לי ברור שאהיה חקלאי"), שירת אולמן כחלק מגרעין הנח"ל של קיבוץ ארז. באותה תקופה אירע גם הרגע ששינה את מסלול חייו. "הצייר של הקיבוץ חלה, וביקשו ממני להכין תפאורה להצגה 'מעגל הגיר הקווקזי', שהעלו בקיבוץ לרגל חגיגות העשור לקיבוץ. אמרתי 'כן', בלי להבין לְמה אני נכנס. פתאום מצאתי את עצמי בתוך עבודה אינטנסיבית, בהתרגשות ובחוויה עמוקה שלא חוויתי קודם. התוצאה הייתה הצלחה גדולה. הבנתי שיש בי משהו שלא הכרתי, ושזה מושך אותי יותר מהפקולטה לחקלאות, לשם נטו בני משפחתי. הסטתי את ההגה לכיוון לימודים בבצלאל".

במהלך שנות השבעים התגבשה במידה רבה שפתו האמנותית של אולמן, שהושפעה הן מההתרחשויות הפוליטיות בארץ והן מיצירות אדמה קונספטואליות שהחלו להופיע באותה עת. עבודות החפירה והבּוֹרוֹת שלו החלו אחרי השתלמות בלונדון, שבה התנסה ביצירת תחריט באמצעות חומצה, שלעיתים חוררה את לוח הנחושת. הטעות הפכה לכוונה, ואולמן המשיך לפתח את החורים לממדים גדולים בהרבה, כאשר החל לחפור בורות במסגרת ניסיונות לחקור חללים. זה החל בסביבה הביתית, במידות אדם: כיסא, שולחן, מיטה, ועם הזמן התפתח לחפירות גדולות בהרבה. "בהתחלה הייתי יותר עסוק בפעולה, באדמה ובגוף. עם הזמן גבר העניין בריק שהבור מייצר כדי להיות בור. זו אולי הצורה הבסיסית ביותר, ואני לא מבין אותה. אם תשאלי אותי היום מה זה בור, אני עדיין לא יודע".

בשנת 1972 הוא הכניס לראשונה אדמת בורות אל חלל מוזיאון ישראל. על הקיר נתלו שישה צילומים של בורות חפורים ממרכז הארץ, השפלה והערבה. מתחת כל צילום הונחה ערמת האדמה שהוצאה מכל בור.

מה למעלה ומה למטה

נוסף לתצוגות במוזיאונים וגלריות, אולמן יצר כמה עשרות פסלי חוץ. חלקם מוצבים במרחבים מוזיאליים וחלקם במרחב הציבורי, כיצירות הנגישות לקהל הרחב. בניגוד לאנדרטאות ומונומנטים שנמשכים לגובה, רבים מפסליו של אולמן במרחב הציבורי ממוקמים בקרקע או אף תחתיה. כך היצירה "יסוד" המוצבת בשדרות רוטשילד, המדמה שרטוט של בית בגובה מפלס המדרכה, "מים" בכיכר ציון בירושלים, "מראה" במוזיאון תל־אביב, ועוד. מיקומם הסמוי והבלתי צפוי גורם לכך שלעיתים העוברים והשבים "דורכים" על העבודה מבלי משים. גורם ההפתעה משמש כנקודת מוצא לתהליך של התבוננות.

היצירות שלך שואפות אל הנמוך, אל התת־קרקעי. מה יש שם? מה מושך את המבט למטה?

"הגרוויטציה מורידה לי את המבט למטה, ואולי גם פסימיזם, כגילוי נאות. אבל מה שאני מחפש בבורות זה להגיע לאופטימיות זהירה מתחתית הבור. זה המהלך שאליו אני לפחות שואף. מה שמרתק אותי באדמה זה הגבול שבין הלמעלה והלמטה. כל בור, לא משנה מה גודלו, ככל שחופרים אותו עמוק יותר, כך מכניסים בו יותר שמיים. אני נמשך אל המקום שבו הניגודים נפגשים. הגדירו אותי כ'פסל מקומי', ומה יותר מקומי מאדמה?"

במשך שנים רבות לימד אולמן אמנות במוסדות גבוהים ובהם בצלאל, אוניברסיטת חיפה, הטכניון והאקדמיה לאמנות בשטוטגרט שבגרמניה. פסליו מוצבים במדינות שונות ובהן גרמניה, צרפת, פולין, יפן, איטליה ועוד.

אולמן איננו אמן פוליטי מובהק אך הוא קשוב להתרחשויות בארץ, והמציאות המקומית נשזרת בעבודתו. בשנת 1972 הוא היה שותף מרכזי ב"פרויקט מסר־מצר", אחת הבולטות שבעבודותיו. במסגרתה הוא כרה בורות והחליף אדמות, כפעולה סמלית, בין קיבוץ מצר והכפר הערבי הסמוך מסר.

"העבודה של חילופי האדמה כללה מפגשים שנמשכו כמה חודשים עם בני הנוער משני היישובים, כדי להבין יחד איך וכמה לעשות", מספר אולמן. "כשהגעתי למסר ומצר לא היה לי מושג מה הולך לקרות, אבל היו כבר עבודות קודמות שעסקתי בהן באדמה, כך שהקרקע הייתה מוכשרת לרעיון הזה. זה התחיל כעיסוק במה שאין, ובהמשך נכנסו גם דברים של 'מה שיהיה', כי בור יודע להיות גם מקום של נטיעת עץ ויסוד לבית. המחקר נבע דווקא מהמקומות שאני לא מבין, וככל שניסיתי להבין יותר – גיליתי שמבינים עוד פחות. זה משהו שאני שומע גם ממדענים, לא רק מאמנים. זה כמו כלב ציד שרץ אחרי מה שלא ידוע".

העבודה "מסר־מצר" מדגימה את האופן שבו אולמן ניגש לעבודה, מבלי לדעת כיצד היא תתפתח. "כל עבודה מתחילה בהקשבה. כשאני מגיע למקום, אני קודם כול מקשיב לו. המורים הנהדרים שלי – סטימצקי, זריצקי, שטרייכמן (בכירי קבוצת 'אופקים חדשים', שהכניסו את המופשט לאמנות המקומית; פ"ג) – היו מגיעים למקום ומחפשים לצייר ציורים אבסטרקטיים יפים. אבל בצוק העיתים של ההיסטוריה הקשה והמדממת שלנו, אני מנסה לעבוד ישירות עם השטח. זה מתחיל מהקשבה, ודבר מוביל לדבר".

הביטוי "דבר מוביל לדבר" חוזר על עצמו במהלך השיחה. אולמן מדבר על עבודותיו כרצף של התפתחות, קשר נסיבתי שהולך ומשתכלל, חקירה וגילוי שמובילים לגילוי הבא. במהלך השיחה על הבורות אני מזכירה לו את הציור של יוסף מכיתה ב' ואומרת: הנה עוד הקשר, יוסף נזרק לבור. בינגו, אנחנו מחייכים.

צעקת הדממה

עבודתו המפורסמת ביותר, "ספרייה", המוצגת בכיכר בבל בברלין מ־1995, באה גם היא לעולם בעקבות עבודה מוקדמת יותר: ב־1980 הציג אולמן במוזיאון תל־אביב שני כיסאות בוץ מתחת לאדמה, וכיסה אותם בזכוכית. אנדרטת "ספרייה" קבורה אף היא בעומק חמישה מטרים מתחת לאדמה, ומכוסה זכוכית. היא מתייחסת לאירוע שריפת הספרים מ־1933, כאשר השלטון הנאצי שרף בפומבי רבבות ספרים שנבזזו מספריות יהודיות. האירוע התרחש בכיכר האופרה בברלין, היום כיכר בבל, באותו מקום שבו ניצבת כיום האנדרטה. עבודתו של אולמן מציגה ספרייה ריקה, שההיעדר והריק שבה הופכים אותה לאנדרטה דוממת ועזת מבע. בספרייה שבה הספרים נעדרים, החלל הופך דרמטי עוד יותר; אנו מצפים לראות שם ספרים, אך הם אינם.

"בברלין שרפו את השפה, ובעיניי זו הייתה ההתחלה של כל מה שקרה אחר כך", אומר אולמן. הוא הוזמן ליצור את האנדרטה לאחר שזכה בקול קורא בהשתתפות עשרות אמנים מרחבי העולם. "הגעתי לכיכר גדולה, ריקה, שכל בניין סביבה הוא סיפור שלם", הוא מתאר את תהליך היצירה. "האירוע ההיסטורי התרחש ממש שם, וכובד האחריות היה אינסופי. ירד גשם, היו שלוליות, ולקחתי איתי מצלמה ומחברת רישומים. שמתי לב שהשלוליות משקפות את הבניינים, את הדגלים, את הפסלים. אני זוכר את תנועת המבט: אם אני זז קצת ימינה אני רואה בהשתקפות את דגל גרמניה; קצת שמאלה – את הצלב של כנסיית הדוויג. ההשתקפויות התחברו לי לחוויה אחרת, מביקור שעשיתי זמן קצר לפני כן במערות בית גוברין, והרעיונות התחילו להיקשר.

"בשלב מסוים הבנתי שאעשה בור, כי אין טעם לטפס לגובה ולהתחרות עם המבנים מסביב. דווקא בגלל שהכיכר ריקה, בור במרכז היה הדבר הנכון. גם הזכוכית שעל פני הקרקע היא בעצם שלולית מלאכותית. היא יודעת לעשות כמעט כל מה ששלולית עושה: הסביבה משתקפת בה, ובעיקר מאפשרת לי לראות מה שאני רוצה".

מאז הצבתה ועד היום זוכה האנדרטה להתעניינות רבה. "אני יכול לומר בבטחה שגם ברגע הזה שבו אנחנו מדברים יש שם אנשים. משנת 1995, האור לא כבה שם לרגע. זה תיאטרון של תנועה. אנשים עוברים ברחוב, לא רואים כלום על הקרקע, ואז משהו גורם להם להתקהל סביב נקודה, לרדת על הברכיים. זה ריק, אין שם כלום, רק מדפים ריקים, וזה בדיוק מה שגורם למבט לפנות פנימה. אתה מסתכל למטה ורואה עננים כבדים, בעיקר בחורף, ועם קצת דמיון העננים יכולים להזכיר עשן. משהו עדיין בוער. ואם מסתכלים עוד יותר טוב, אתה רואה גם את הצל שלך שם בפנים. אתה עצמך 'בוער' שם. אלה הצעות, אבל האפשרויות קיימות".

בעוד "ספרייה" היא היצירה המפורסמת ביותר של אולמן בחו"ל, עבודתו רחבת ההיקף "אותיות אור", המוצבת בספרייה הלאומית, היא המוכרת שביצירותיו המוצגות בישראל. זוהי עבודה משלימה היוצרת נגטיב תמטי לזו שבגרמניה. היא עשויה מאבנים גדולות ומסותתות הניצבות במעגל, כשהחלל שביניהן "משרטט" צורה של אות, באמצעות משחקי אור וצל. במרכז המעגל ניצבים שלושה חלונות זכוכית מעל חלל תת־קרקעי בצורת האותיות הראשונות בעברית, אנגלית וערבית – אל"ף, אֵיי ואליף. הצל הופך ל"דיו" הכותב את האותיות המשתנות בהתאם לשעת היום.

"אותיות אור" היא היצירה הגדולה והמורכבת ביותר של אולמן מבחינת מסה והיקף, והשימוש באור כחומר. "אני מתייחס אליה כאל סימפוניה בשלושה פרקים, לעומת עבודות אחרות שהן כמעט קאמריות", הוא אומר. "הדרך אליה הייתה הריון של עשר שנים. דוד בלומברג, מי שניסח את חזון הספרייה הלאומית, לקח אותי לשדה ריק בירושלים ואמר לי 'כאן תקום הספרייה החדשה. בגרמניה עשית ספרייה ריקה, כאן אני רוצה ספרייה מלאה'. זה היה הרגע שהצית את התהליך. אם שם שרפו את השפה, בירושלים הלכתי אל ההפך: אותיות של אור, כתיבה בחומר אינסופי. האותיות הן במידת אדם, כדי שאנשים יוכלו לעבור ביניהן ולהפוך חלק מהכתיבה עצמה".

אולמן ידע שגם ב"אותיות אור" יהיה חלל תחתון, במעין הדהוד לאנדרטה בברלין, אבל שונה לחלוטין. "שם החלל הרמטי ודומם באופן מקסימלי, כמו בצפירה; כאן בישראל אפשר להיכנס לחלל, לראות את האותיות נולדות כל בוקר ונעלמות בערב. הסדר כולו מבוסס על ספר יצירה. האוויר שבין האותיות הוא הדיבור עצמו, שנוצר מאוויר העובר בחלל הפה – והפה, מבחינתי, הוא סוג של בור. אם תשאלי אותי, בתוך העבודה הזו טמון גם פתרון לבעיות הגדולות שלנו: פשוט לדבר. בברלין אין קול ואין עונה; כאן יש פתח לדיבור. נמשכתי לכל המטענים שהבור מעלה, ולבסוף הגעתי אל בור הפה עצמו – המקום שבו הקול נולד".

ידיים ומים בירושלים

הקול והפה כבור קשורים באופן הדוק לרעיון הדיאלוג, שאולמן חוזר אליו לא מעט. עבודתו "מים", המוצבת בכיכר ציון מ־1996, ממחישה את הפרקטיקה של הדיאלוג גם בדרך היווצרותה. הסיפור החל ביוזמה של יגאל צלמונה, אוצר במוזיאון ישראל, שבשנת 1996 הזמין עשרה אמנים ליצור עבודות למרחב הציבורי.

אולמן יצר עבודה העשויה משני מִכסים של מערכת המים הירושלמית: הראשונה נמצאת בכיכר ציון, ועליה מוטבעת יד ימין, והשנייה בעיר העתיקה, ברחוב האחים, ועליה מוטבעת יד שמאל. "יש מערכת מים אחת בכל ירושלים, עוד מתקופת המנדט, ואותם מים מגיעים לכל מקום", הוא אומר. "העבודה הזו מרמזת שירושלים של מטה מסתדרת בסדר גמור, אבל ירושלים של מעלה הרבה פחות".

ההטבעה של צד ימין מהדהדת את הפסוק "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", אך כשאולמן הגיע לטפל ביד שמאל, הוא נתקל באתגרים. "כשביקשתי להציב את המכסה השני בעיר העתיקה, חיפשתי שם איש קשר. ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל לא רציתי להניח פסל ישראלי בלב אוכלוסייה ערבית בלי שיבינו מה אני מתכנן לעשות. פניתי לידיד פלסטיני ושאלתי אם יוכל לעזור. הוא אמר לי, בשלווה: 'אתם הישראלים לא צריכים לשאול, אתה יכול לשים את זה גם בחדר השינה שלי.' דווקא בגלל הטון השקט, המילים שלו הכו בי. נתקעתי, לא ידעתי איך להמשיך, והמכסה השמאלי חיכה בסבלנות.

"שנה אחר כך קיבלתי מאותו ידיד טלפון. הוא היה בברלין, ראה את 'הספרייה הריקה', ואמר: 'זה הפסל הכי טוב שראיתי מהמאה ה־20. ולגבי מה ששאלת, בוא ניפגש'. וכך העבודה הושלמה שנה אחר כך. יש כאן צד פוליטי, אבל הוא לא המרכז. אני לא רואה את עצמי כאמן פוליטי. ובכל זאת מונחת כאן איזו הצעה, מחשבה, אולי אפילו תקווה, איך אפשר למנוע את האסונות הבאים".

אתה יוצר גם בארץ וגם בחו"ל. האם אתה חש בהבדל בין עבודה בסביבה מקומית לסביבה זרה?

"ב־1987 הייתה הפעם הראשונה שבה חפרתי בור בגרמניה. במבט מלמעלה רואים רק דשא, הכול בסדר, רק שמתחת לאדמה פחות בסדר. אני מודע כמובן למה שהדימוי 'בור' אומר בגרמניה, זה נלקח בחשבון, אבל גם בארץ יש לי לא פחות דיאלוג עם העבר. זה מאוד שונה כי השמיים של גרמניה אלה לא השמיים של ישראל, אבל גם בארץ – ואני לא יודע להסביר את זה – החוויה הזו של 'האין הגדול' קיימת, זה נוכח כל העת בתת־הכרה. אי אפשר להפריד את ישראל מהשואה".

למרות הקשר האמנותי עם גרמניה, בשנת 2016 מצא אולמן את עצמו בלב תקרית משונה בין המדינות, שחשפה עד כמה עבודת אמנות יכולה להסתבך גם כשמדובר בסך הכול במלח. אולמן הוזמן להציג שתי עבודות בכנסיית הגואל בירושלים, אחת מהן היא מיצג מאשלגן שהובא במיוחד ממכרות בתורינגיה, סמוך לכפר מוצאו של אביו. הגרמנים רכשו טון מלח והעבירו אותו לישראל, אך במכס הישראלי עצרו את החבילה בטענה שהחומר עלול לשמש להכנת מטענים מאולתרים. בהמשך ביקשה השגרירות הגרמנית להשמיד את המשלוח, אך נאמר לה שהדבר אינו אפשרי, וכי עליה להמשיך לשלם על אחסונו.

אולמן: "גם אם האמצעים הטכנולוגיים משתנים, תמיד יישאר מה שלא משתנה. האדם בנוי מהמשתנים, מהמצאת האש ועד הסמארטפון, אבל לצד זה יש יסודות שלא זזים כמו אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. אני מודה שאני קצת שמרן, בעיניי הבסיס של האדם לא השתנה"

"השגרירות שילמה הרבה כסף, וזה קומם אותי", אמר אז אולמן. "אני מבין שיש היבטים ביטחוניים, אבל אחרי שהתערוכה הסתיימה, למה לא לשחרר את המלח להשמדה?" כך הפך טון מלח, שנועד להיות חלק מעבודת אמנות, למוקד קטן של מתיחות דיפלומטית ולפרק סוריאליסטי בקריירה של אולמן.

אולמן אמר לא פעם כי "אינו נמשך להמציא דברים שאינו רואה". דווקא משום שההיעדר בולט כל־כך בעבודותיו, אני מבקשת ממנו הסבר לאמירה הזו. "אני רואה את עצמי כאמן ריאליסטי, אפילו פיגורטיבי", אומר אולמן. "אני עובד מתוך מציאות שאני רואה בעיניים. הרישומים שאני עושה הם לא המצאה. זה בא מתוך ראייה, או לפחות מתחיל ממנה. הדרך הזו מעניינת אותי יותר מאשר להפליג בדמיונות. אני נמשך להתבונן בכיסא, בשולחן, בבית. לא רק שזה קיים, זה נמצא כאן בחדר. אני חי עם זה יום יום, ואני נמשך גם ליום־יום".

דוגמה למבט הפיגורטיבי הזה תלויה בסטודיו שלו, מול עיניי: בציור גדול־ממדים מופיע מלבן רחב, שבכל פינה שלו מופיע ריבוע קטן. במבט ראשון נראה שמדובר בציור מופשט, אך ההסבר המפתיע של אולמן הופך את המבט: זהו מבט מלמטה, מן האדמה, על ארבע רגליו של שולחן הנוגעות באדמה. "ההשראה הייתה דיווחים שהגיעו ב־2009 מניר־עוז ומנחל־עוז, שהמשפחה יושבת יחד בערב יום שישי לארוחה, ושומעים חפירות מתחת לבית. השמועות האלה הספיקו לי כדי לעשות את העבודה הזו".

בהשראת המינימליזם המקראי

אחד ממוצגי התערוכה "שעון חול", שהציג אולמן במוזיאון ישראל בשנת 2011, היה פריט חריג בפשטותו: גרגר חול יחיד. העבודה, שנקראה "עד גרגיר החול האחרון", בעקבות מילותיו של נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת, דחפה את עיסוקו רב־השנים באדמה אל הקצה המינימליסטי ביותר. במקום פסלי חול גדולים, בחר אולמן בנקודת הראשית: יחידת החומר הקטנה ביותר, גבול כמעט בלתי נראה בין יש לאין. הגרגר הבודד הפך לאובייקט טעון, כזה שמכווץ את החומר למינימום ומפגיש את הצופה עם קו התפר בין קיום להיעדר, מתוך המינימום האפשרי של היש. באותה תערוכה ציטט אולמן מחזון העצמות היבשות. אני שואלת אותו על הקשר שלו עם התנ"ך, כמקור לשיח והשראה.

"אפשר להרחיב את השאלה ליהדות?" הוא מחזיר בשאלה. "יש לי קשר עמוק ליהדות. אני רואה את עצמי קודם כול כיהודי, הרבה לפני שאני רואה את עצמי כישראלי, מהסיבה הפשוטה שזה 3,000 שנה לעומת 100 שנה. אני לא תלמיד חכם אבל אני לומד וקורא ועוסק בשפה שהיא אחרת. אני נזהר מלומר 'מתפלל', זו מילה קצת גדולה ביחס לאמנות, אבל נגיד את זה אחרת – לא פעם ולא פעמיים, ודווקא בגרמניה, עלו אספקטים דתיים.

"מה שהכי השפיע עלי במקרא זו הלקוניות והפשטות של הסיפורים והטקסטים. הסגנון לא מצומצם ולא דחוס אלא מתומצת, מינימליסטי, ועל כל משפט, לפעמים על כל מילה, יש אינסוף מדרשים ופירושים. גם בעבודה שלי אני מחפש שיהיה כמה שיותר רב־משמעי ורב־פרשני, הכי מושכים אותי האזורים שאני לא מבין עד הסוף, ובאותה מידה – כמה שיותר פשוט. זו השראה גדולה מאוד".

העידן הדיגיטלי נכנס לכל תחום, גם האמנותי. איך עולם הפיסול הקלאסי מתמודד עם השפה העכשווית?

"גם אם האמצעים הטכנולוגיים משתנים, תמיד יישאר מה שלא משתנה. האדם בנוי מהמשתנים, מהמצאת האש ועד הסמארטפון, אבל לצד זה יש יסודות שלא זזים כמו אהבה, שנאה, קנאה, ידידות. הטכנולוגיה יכולה לתרום הרבה, והיא צריכה לדעת להשתלב במה שלא משתנה. אני מודה שאני קצת שמרן, בעיניי הבסיס של האדם לא השתנה. האתגר הוא למצוא את האיזון".

"אני לא חושש שמיכה או פַּסלים אחרים יהפכו ללא רלוונטיים", מוסיף צוקרמן. "הרבה פעמים היצירה היא לא הפסל עצמו אלא ההתרחשות, או הצופה. מה שנשאר הוא הפעולה והסיפור של הפעולה. תיאורטית, אפשר היה לתעד את פרויקט מצר־מסר כמו סדרת סטוריז".

מחבר הספר, שלום צוקרמן: "כשהתעמקתי בעבודות של מיכה שמתי לב שהכיסאות הם מוטיב שחוזר על עצמו. שאלתי את מיכה למה הוא אוהב כיסאות, הרי כיסאות הם לא 'חלל' אלא משהו ממשי. מיכה אמר 'אני אוהב כיסאות כי אני אוהב אנשים'"

בין הכיסאות

אני שואלת את צוקרמן מה הוא רואה לנגד עיניו כשהוא חושב על ילד שמדפדף בספר החדש. "ילדים מדמיינים באופן טבעי כל הזמן, אבל אולי הספר יפנה את תשומת הלב להסתכל עוד יותר על דברים שאין. ילדים מזהים את זה מהר יותר ממבוגרים. אני מקווה שילדים שיפגשו את הסיפור יתחילו להתבונן. כשהם יראו שני עמודים הם יבחינו במרווח ביניהם, וכשיראו אדם יסתכלו גם על הצל שלו. אם הם יעשו את זה, הם ייפתחו עוד יותר לעולם, בדמיון ובמחשבה.

"כשהתעמקתי בעבודות של מיכה שמתי לב שהכיסאות הם מוטיב שחוזר על עצמו. שאלתי את מיכה למה הוא אוהב כיסאות, הרי כיסאות הם לא 'חלל' אלא משהו ממשי. מיכה אמר 'אני אוהב כיסאות כי אני אוהב אנשים'. המשפט הזה הולך איתי. כיסא זה מקום שבן אדם היה בו או יהיה בו.

"בתפיסה של מבוגרים", מוסיף אולמן, "בדרך כלל העיסוק במה שאין הוא בחשיבה על זה דרך החסר, כ'היה ואיננו'. אבל באותה מידה, האין מתעסק במה שעוד יהיה. ילדים, אני מעריך, יחשבו על העתיד. עכשיו אין לי אופניים, אבל אולי עוד יהיו לי. הדמיון הוא אינסופי. המפגש בין האין ליש האפשרי מעניין אותי. למשל 'יסוד' בשדרות רוטשילד, שמונח על פני הקרקע, יכול להיות שריד לבית שהיה, אבל גם יסוד לבית שעתיד להיות".

מה הלאה? יש עוד עבודות באופק?

"כרגע אני עסוק בעיקר ברישומים, ועוד קצת יותר משנה אמורה להתקיים תערוכה במוזיאון עין־חרוד. זה אותו העץ, אני רק מחפש להעמיק עוד ועוד שורשים".