"אני המומה מהמהירות שבה האנטישמיות עלתה בארצות הברית", אומרת השבוע אלן ג'רמיין בלובי מלון ירושלמי. היא דיפלומטית ותיקה במחלקת המדינה האמריקנית, המכהנת כבר כארבע שנים כשליחה המיוחדת של מחלקת המדינה לענייני שואה.
בצל הטבח במסיבת החנוכה בסידני, היא מוסיפה כי עוצמת התלקחות האנטישמיות - "השנאה בת אלפיים השנים" - בשנתיים האחרונות באירופה, באוסטרליה וגם בארה"ב, מדאיגה אותה מאוד. "יש לי כמה חברים בניו־יורק, שם אני מתגוררת, שמדברים על חשש להסתובב עם שרשרת מגן־דוד".
ג'רמיין הגיעה השבוע ארצה לכינוס המליאה של ארגון IHRA, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה. הכינוס, בהובלת יד ושם ומשרד החוץ, נפתח ביום ראשון בדקת דומייה לזכר נרצחי המתקפה באוסטרליה. נאספו אליו יותר מ־200 נציגים מ־40 המדינות החברות בברית הבינלאומית. במהלך הכינוס הוצג בין היתר המדריך המעודכן של IHRA להוראת השואה ברחבי העולם.
"התפקיד שלי עוסק בשני נושאים: פיצוי על רכוש שנבזז מיהודים על ידי הנאצים במהלך השואה, וכן הנצחה מדויקת וחינוך על השואה", מתארת ג'רמיין.
הוראת השואה היא הכרחית, אבל לא מספיקה. אלן ג'רמיין | צילום: מאיה משל
את סבורה שבוגר בית ספר תיכון אמריקני כיום יודע מספיק על השואה?
"העיסוק שלנו הוא אומנם כלפי חוץ, לא בארה"ב פנימה – אבל התשובה היא שנראה שלא. יש לנו חינוך מבוזר בארצות הברית, אין לנו תוכנית לימודים מרכזית, והתכנים משתנים ממדינה למדינה, ולעיתים מעיר לעיר. חינוך על השואה נדרש, אני חושבת, בכ־30 מדינות בארה"ב, אבל זה לא מספיק. גם ההיקף משתנה. זה יכול להיות כל דבר, מקורס מלא על השואה ועד שעה או שעתיים במסגרת שיעור היסטוריה או שיעור ספרות אנגלית".
ובכל מקרה, זה בכיתה ולא בטיקטוק.
"נכון. אנחנו צריכים לעשות עבודה טובה יותר עם הרשתות החברתיות", היא מודה ומתארת כי הדיון בכינוס השבוע שעסק באנטישמיות ברשתות החברתיות היה "מדאיג ומפחיד".
"אני חושבת שמה שכולנו הסכמנו עליו או הבנו בשלב הזה, הוא שהוראת השואה היא הכרחית, אבל לא מספיקה כדי להתמודד עם אנטישמיות. זה כלי חשוב במאבק בה, אבל הוא לבדו לא יכול לחסל את האנטישמיות".
בכל הנוגע לתפקידה בעניין הפיצויים בגין רכוש שנבזז בשואה, ג'רמיין נתקלת לא פעם בשאלה מדוע בכלל יש גורם אמריקני רשמי שעוסק בנושא. "קודם כול, ברמה כמעט פרגמטית, בארצות הברית מתגוררת האוכלוסייה השנייה בגודלה של ניצולי שואה בעולם. הגדולה ביותר, כמובן, נמצאת כאן בישראל", היא משיבה. "אנחנו שואפים להשיג מידה מסוימת של צדק לניצולי השואה והיורשים שלהם. נוסף על כך, זו גם סוגיה של זכויות אדם, סוגיה של שלטון החוק, כי זה צדק שיש לתת למי שרכושם נגזל מהם - נדל"ן, רהיטים, כלים, ספרים, כל מה שהיה בבתי יהודים ונלקח בידי שכניהם, נתפס בידי מי שעברו לגור באותם בתים, או נמכר במכירה פומבית על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. לעולם לא יוכל להיות צדק מלא בעבור ששת המיליונים שנרצחו, אבל אנחנו מנסים להביא מידה מסוימת של צדק.
"אנחנו לא עוסקים בתביעות אינדיבידואליות. אם לניצול שואה או יורש יש תביעה על דירתו של סבא רבא שלו בווינה, אנחנו לא הכתובת. מה שאנחנו עושים הוא עבודה דיפלומטית של תמיכה בממשלות כדי לייסד תהליכים או לחוקק חוקים שיאפשרו הגשת תביעות. מדובר בתביעות על רכוש פרטי, דירות או בתים שאנשים גרו בהם, העסקים שלהם, וגם רכוש קהילתי משותף כמו בתי כנסת, בתי קברות, מבני בתי ספר. ויש גם קטגוריה שלמה של רכוש שנקראת 'רכוש ללא יורשים', כי בהרבה עיירות וערים באירופה כל הקהילה היהודית נרצחה".
בפועל, היא אומרת, ארה"ב מנצלת את עוצמתה הדיפלומטית כדי להביא מדינות שונות להסדיר הליך שבמסגרתו אפשר יהיה לדרוש את הרכוש האבוד, או פיצוי עליו. "אנחנו רוצים להשתמש במשקל של ארצות הברית כדי לומר שהנושא הזה עדיין חשוב. זה משהו שלנו אכפת ממנו, ולכן צריך להיות אכפת גם למדינות נוספות. נושא השואה זוכה לתמיכה דו־מפלגתית חזקה מאוד בארצות הברית, בקונגרס ובממשל. התחלתי בתפקיד בתקופת הנשיא ביידן ועכשיו תחת הנשיא טראמפ, ולא היה שום הבדל בין הממשלים במחויבות לנושאי השואה".
ורק פולין נשארה לבד
"במסגרת תפקידי אני מדברת עם משרדי החוץ, הפנים והמשפטים של המדינות הרלוונטיות לנושא. אני מדברת עם פקידי הממשלה שם כדי לומר להם - זה מה שאנחנו רוצים שתעשו", מסבירה ג'רמיין.
"מדינות רבות באירופה מיסדו הליכים שבהם אפשר לדרוש רכוש או פיצוי, בהן אוסטריה וגרמניה. נדרש מסלול מיוחד שכזה, שכן לרוב חסרים מסמכים כדי לפנות בהליך רגיל לבית משפט. למשל - ואני נותנת דוגמה קשה אך נפוצה - בבירקנאו לא הנפיקו תעודות פטירה. בבית משפט בדרך כלל יש להוכיח שהבעלים של הרכוש מת. מזעזע לומר ליורשים שהם צריכים להוכיח שסבא שלהם נרצח בגז באושוויץ, לכן חייבת להיות דרך כלשהי לקיים הליך שמסתפק בתיעוד הקיים".
דוגמה נוספת להליך שארה"ב סייעה לו להתרחש, היא חקיקה בליטא שהתקבלה לפני כשלוש שנים, ובמסגרתה הוקמה קרן של כ־40 מיליון אירו לפיצוי על רכוש שנגזל. "חלק מהקרן הזו הולך לתשלום תביעות פרטיות. לא את הסכום המלא, אבל סכום סמלי, לאנשים שהגישו תביעות אישיות. וזו לפחות הכרה בכך שנעשה עוול גדול. שמעתי שוב ושוב מניצולי שואה שבעבור חלק מהם כיום, זה כבר לא כל כך הכסף - אף שהפיצוי החומרי חשוב אף הוא - כמו קבלת ההכרה. הם רוצים הכרה בכך שהמשפחה שלהם הייתה חלק מהעיר הזאת, ועכשיו היא איננה. זו ההודאה של הממשלה המקומית בכך שהיית חלק מהחברה שלנו, ושהרכוש הזה היה שייך לך".
בדוגמאות שהיא מביאה, פולין לא מוזכרת. "פולין היא המדינה היחידה באיחוד האירופי שלא העבירה חוק מקיף להשבת רכוש פרטי עבור רכוש שנתפס במהלך השואה. קשה מאוד לקבל שם פיצויים על רכוש פרטי. פולין כן עשתה עבודה טובה בהחזרת רכוש יהודי משותף כמו בתי כנסת, בתי קברות, מבני בתי ספר".
"האישה בזהב", היצירה שנגנבה גוסטב קלימט, והושבה שמן על בד, 1907 | צילום:
אחד הנושאים המגיעים לא פעם לכותרות בכל הנוגע לרכוש יהודי גזול, הוא יצירות אומנות שנבזזו. "אני עובדת בשיתוף פעולה הדוק בנושא הזה עם איל"ר, הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש. חפצי אומנות שנבזזו הם אחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקים בשנים האחרונות. יש כמה מקרים מפורסמים בתחום הזה, הרבה אנשים ראו את הסרט 'האישה בזהב' על הציור המפורסם של גוסטב קלימט". היא מזכירה את הסרט המבוסס על סיפורה האמיתי של מריה אלטמן, קשישה יהודייה מלוס־אנג'לס, שבעזרת עורך־דין צעיר נלחמה משפטית בממשלת אוסטריה במשך כמעט עשור כדי להשיב לבעלותה את התמונה "דיוקנה הראשון של אדלה בלוך־באואר", שנבזזה על ידי הנאצים, והוצגה במשך שנים בארמון בלוודר בווינה.
"יש עכשיו תיק גדול בספרד, של תובעים אמריקנים, על יצירה של פיקאסו. הוא מתנהל בבתי המשפט כבר שנים וזה תיק מתסכל מאוד, כי לתובעים יש צילום של התמונה תלויה על הקיר בבית משפחתם. זה אחד מהמקרים שבהם כולם מכירים בכך שזה אכן הציור המדובר, ועדיין – ההליך המשפטי מקשה עליהם מאוד לקבל אותו בחזרה.
"אבל לרוב לא מדובר דווקא בציורים של ואן־גוך או פיקאסו במיליוני דולרים, אלא דברים כמו דיוקן פניו של סבא רבא שהיה תלוי בבית המשפחה, מעל האח. ההערכה היא שיש עדיין מאות אלפי יצירות אומנות וחפצי תרבות אחרים שחסרים".
לפני כשנה וחצי קבע דו"ח שפרסמו ארגונים יהודיים, כי יותר ממחצית המדינות שהתחייבו לפעול להשבת יצירות אומנות שנשדדו מיהודים בשואה לא עשו כמעט דבר כדי לקדם זאת. הדו"ח פורסם לרגל 25 שנה לוועידת וושינגטון שהתקיימה ב־1998, שבה הותוו עקרונות להשבת יצירות אומנות גנובות.
"יותר מ־40 מדינות אישרו בשעתו את סט העקרונות הזה, כיצד לטפל באומנות שנבזזה. זה לא מחייב מבחינה משפטית, אבל זה אומר שצריך לעשות מחקר על מקורן של היצירות ולנסות למצוא פתרון. בשנה שעברה ארה"ב ואיל"ר הובילו קבוצה של כ־14 מדינות בניסוח שיטות עבודה מומלצות לעקרונות וושינגטון אלה. המטרה הייתה להציע כמה המלצות יישום מעשיות להתמודדות עם אומנות שנבזזה", היא מתארת.
"זה עוסק בעיקר באומנות שנמצאת במוזיאונים ממלכתיים, כי אלה הכי קלים לזיהוי. אם משהו נמצא באוסף פרטי, מונח בבית של מישהו, אף אחד לא יודע שהוא שם. ועם זאת, מתברר שאף אחד לא רוצה לוותר על האומנות שלו, גם לא מוזיאון ממלכתי, במיוחד אם מדובר ביצירה בעלת ערך של אומן מפורסם. אז זו סוגיה קשה, אבל עקרונות וושינגטון ושיטות העבודה המומלצות השפיעו, אני חושבת, על דחיפת מדינות לעשות טוב יותר", היא מתעקשת לשמור על אופטימיות דיפלומטית, מול מוסדות שיודעים כי הם מחזיקים רכוש שנגזל בנסיבות מחרידות, אבל לא ממהרים לתקן את העוול.
"גרמניה למשל הקימה לאחרונה בית משפט לבוררות, כך שאם יש לך תביעה על יצירת אומנות שנמצאת בגרמניה, אתה יכול לפנות אליו, והוא יכול לדרוש מהמוזיאון להגיע לבית המשפט לבוררות ולדבר על מציאת פתרון. הייתי לאחרונה במוזיאון בבריטניה ודיברתי עם האוצרים, והם שמחים שיש מסמך עקרונות שהם יכולים להביא מול מועצת הנאמנים שלהם ומול מנהלי המוזיאון, כדי להסביר כמה חשוב לעשות מחקר מקור, כדי להבין אם האומנות שבידיהם נבזזה, ואם כן - מה צריך לקרות".
אנטי־ישראליות מדאיגה
לצד מדינות אירופה, אתם מעלים את נושא הרכוש גם מול מדינות מוסלמיות שתושביהן היהודים נפגעו מהנאצים?
"לגבי רכוש שנבזז בידי הנאצים, עסקנו רק במדינות אירופה, כי שם חיו ונהרגו הרוב המכריע של היהודים". במהלך הכינוס השבוע, היא מתארת, היא למדה לראשונה שגם יהודי לוב, שנכבשה בידי הנאצים, גורשו למחנות עבודה. "לא היה לי מושג. ביליתי כדיפלומטית שלושה חודשים בטריפולי בשנת 2004, ולא היה לי מושג על החלק הזה בהיסטוריה של לוב, או של השואה.
"בעבודה שלנו התמקדנו באירופה, שם רוב זה קרה. זה היה רצח העם הנרחב בהיסטוריה וגם הגנבה הגדולה בהיסטוריה. זה היה מאמץ למחוק את התרבות והציוויליזציה היהודית ושני שלישים מיהודי אירופה נרצחו. זה כמעט הצליח.
"אנחנו מנסים לעשות צדק, טיפין טיפין. למשל, ליטא ולטביה הגיעו בשנים האחרונות להסכמים ליישוב תביעות על רכוש ללא יורשים, בלטביה גם על רכוש משותף, ובליטא על רכוש פרטי. לוקסמבורג הגיעה בשנת 2021 להסכם כללי עם הקהילה היהודית ואיל"ר, על כל הקטגוריות של רכוש שנבזז. אז יש הצלחות, אבל ככל שמספר ניצולי השואה פוחת, באופן בלתי נמנע, יותר ויותר דחוף להראות שאכפת לנו, שאנחנו עדיין זוכרים ושאפשר לקבל מידה מסוימת של צדק עבורם, באמצעות פיצוי והכרה בכך שהעוול הנורא הזה קרה והגנבה הגדולה הזו התרחשה".
העבודה שלך השתנתה אחרי 7 באוקטובר?
"הייתי אומרת שמה שהשתנה הוא תחושת הפגיעות שיש להרבה מוסדות שואה. אני לא מבינה למה מוחים מול אנדרטאות ומוזיאונים של השואה, אם מה שמוחים עליו הוא למשל פעולותיה של ישראל בעזה. יש גם ההערות הנוראות האלה כאילו ישראל מבצעת רצח עם בעזה. זה לא נכון. אלו השוואות מחרידות.
"כדיפלומטים, לעיתים קרובות אנחנו מנסים להיות אובייקטיביים. התפקיד שלי הוא לפעול למען האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. כדיפלומטים אנחנו מנסים להבין את כל הצדדים ולהגיע להסכם, וגם הרבה מהעבודה הנוכחית שלי היא כזו. אבל יש גם מרכיב רגשי", היא אומרת, והקול שלה רועד לרגע. "בכל פעם שאני שומעת סיפור של ניצול, זה חונק אותי, לא משנה כמה מהם אני שומעת. כי כל אחד ואחד שונה, וכל אחד מסיפורי ההישרדות האלה גורם לי לחשוב על כל אלה שלא שרדו. זה גורם לי לחשוב על קרובי המשפחה שלי שנהרגו בשואה.
"המשרד שלי קיים כמה אירועים שבהם ראיינתי ניצולים. כל שנה אנחנו עושים אירוע זיכרון בין־משרדי של הממשל הפדרלי, אירוע זיכרון לשואה לכל מאות אלפי העובדים בממשל הפדרלי. המטרה היא להרחיב את ההשכלה שלהם על השואה, ולהנציח אותה. ראיינתי ניצול במהלך האירוע האחרון שעשינו וזה היה משמעותי מאוד. במשך שבועות אחר כך, אנשים ניגשו אליי או שלחו מיילים ואמרו – לא היה לנו מושג, זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו ניצול מדבר".
מול הביקורת הפנימית בישראל על שאנחנו לא מסבירים מספיק את העמדה שלנו, ואולי לא פועלים די נגד אנטישמיות, את חושבת שזו משימה של ישראל?
"כולם צריכים לעשות יותר. זו בהחלט לא רק אחריותה של ישראל. לעולם יש אחריות להילחם באנטישמיות, להילחם בהכחשת השואה ובעיוותה. כי אנטישמיות היא שנאת יהודים והסוף הנורא שהיא מובילה אליו הוא השואה. אבל אנטישמיות היא גם איום על הדמוקרטיה, איום על הערכים וסוג החברה שאנחנו רוצים. זה איום על הביטחון הלאומי, כי אנטישמיות מובילה לסוגים נוספים של שנאה. זה בשום אופן לא מאבק של ישראל לבדה, וארצות הברית מחויבת למאבק באנטישמיות".
גם כשהביקורת על ישראל גולשת לאנטישמיות.
"לפעמים ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. לא תמיד, אבל כפי שאומרת הגדרת IHRA, כאשר נוקטים למשל סטנדרט כפול, איפה ואיפה, כאשר יש התמקדות בביקורת על ישראל כפי שאנחנו רואים בין היתר במועצת זכויות האדם של האו"ם שמתמקדת בישראל אף שהיא אחת מיותר מ־190 מדינות, שחלקן מבצעות הפרות בוטות של זכויות אדם - אז כן, ביקורת על ישראל היא לפעמים אנטישמית".